בס״ד. ש״פ בהעלותך, ט׳ סיון ה׳תשכ״ז

הנחה בלתי מוגה

רני ושמחי בת ציון וגו׳¹, ונתבאר לעיל (בהמאמרים דחג השבועות²) ביאור המדרש³ עה״פ⁴ צאינה וראינה בנות ציון גו׳ בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וגו׳, זה מ״ת. וממשיך שם במדרש משל למלך שהי׳ לו בת יחידה והי׳ אוהבה יותר מדאי, לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ולא זז מחבבה עד שקראה אמי, עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו ואמר אילו לא באתי אלא לשמוע זה הי׳ די, ובאמת בדיבור לא הי׳ יכול לבאר גודל הענין שזה מורה ענין הנשיקה⁵, ובהמשך לזה נאמר בהפטורה דפ׳ בהעלותך רני ושמחי בת ציון וגו׳, שבא להדגיש הענין דבת ציון, שהביאור בזה הוא כמבואר בתו״א עה״פ רני ושמחי⁶ שמבאר שם הג׳ דרגות בתי אחותי אמי, ומקשה כמה קושיות, דצריך להבין הלשון בת ציון, שבכל מקום נאמר ציון או ירושלים, וכאן נקט הלשון בת ציון. ועוד צריך להבין⁷, מהי שייכות הפטרת רני ושמחי לקריאת חנוכה, וכמו״כ הקושיא כאן, מהי שייכות הפטורת רני ושמחי בת ציון לפ׳ בהעלותך, דאין לומר דהשייכות הוא משום דכתיב בה⁸ והנה מנורת זהב, שזהו הענין המדובר בפ׳ בהעלותך, דא״כ הי׳ צריך להפטיר מפסוק זה ואילך, ולא מהפסוק רני ושמחי.

ויובן בהקדים הענין המבואר בתו״א שם⁹, שיש ע״ז הגהה מכ״ק אדמו״ר הצ״צ¹⁰, דכשם שישנם הג׳ דרגות דבתי אחותי ואמי במועדי השנה¹¹, עד״ז ישנם ג׳ דרגות אלו בחיים הפרטיים. ומבאר דבתי זהו ענין קיום המצוות, ואחותי זהו ענין לימוד התורה, ואמי זהו ענין המסירות נפש, שעפ״ז אינו מובן מדוע אומר הלשון רני ושמחי בת ציון, הרי אמיתת המעלה והעילוי הרי זה מדריגת אמי, או אפילו אחותי, משא״כ מדריגת בתי שזוהי המדריגה הכי פחותה. ובפרט בנוגע לחג השבועות שאז הרי הוא המדריגה דאמי, כמ״ש בעטרה שעטרה לו אמו וגו׳, שזה הי׳ ההקדמה למ״ת, שזהו הקדמת נעשה לנשמע¹², ביטול הרצון לבעל הרצון (שלמעלה)¹³, שזהו הדרגא דאמי, כמדובר לעיל דאמי זהו ענין המס״נ, נמצא דעיקר המעלה דחג השבועות הוא הדרגא דאמי, וכדאיתא במדרש זה גופא, עד שקראה אחותי, עד שקראה אמי, דמשמע שהדרגא דאמי זהו תכלית העילוי. וא״כ צריך להבין מדוע כתוב הלשון בת ציון.

והנה מבאר על זה בתו״א (בהנוגע לחנוכה דזהו בזמן הגלות¹⁴, שכמו״כ יובן בהנוגע לחג השבועות שזהו בזמן הבית) דבת ציון קאי על קיום המצוות, כנ״ל. דהנה בתיבת ציון ישנם ב׳ פירושים, הא׳ מלשון מצויינים בהלכה¹⁵, והב׳ סימן ורמיזה, מלשון הציבי לך ציונים¹⁶, שהביאור בזה כמשנת״ל (בהמאמרים הקודמים¹⁷) שקיום המצוות הוא רק בדברים גשמיים, ומ״מ אומרים על זה אשר קדשנו במצוותיו וצונו, שעי״ז מגיעים למעלה מכל העולמות, ואפילו למעלה מחכמה דאצילות, דהיינו שמגיעים לבחי׳ רצון העליון, שעי״ז נעשה מצויינים כפירוש הא׳. אבל כיון שקיום המצוות נתלבש בדברים גשמיים, הרי זה רק סימן ורמיזה בעלמא, כפירוש הב׳. דזהו בזמן הבית. ועד״ז בזמן הגלות ישנם ב׳ הענינים, דאע״פ שבזמן הגלות הרי כל ההמשכות הם בהעלם (שלכן נאמר¹⁸ שהשמחה תהי׳ רק לע״ל, שאז יהי׳ גילוי אלקות), מ״מ בהעלם ישנם ב׳ הענינים הנ״ל ולע״ל יתגלו, שע״ז אומר רני ושמחי בת ציון, כלומר דאע״פ שגלות הרי ענינו העלם, מ״מ יש מעלה בזמן הגלות על לע״ל, שבזמן הגלות, ועל ידו, מגיעים לושכנתי בתוכך, וכמ״ש¹⁹ והוי׳ יגי׳ חשכי, שעי״ז יהי׳ הוי׳ יגי׳ חשכי, וכדברי הרמב״ן²⁰ דנרות חנוכה אינן בטלות לעולם, שזהו המעלה דזמן הגלות על זמן הבית, שזהו המעלה שיש בבת ציון על ציון, כמבואר בתו״א, שמביא²¹ את הפסוק מהפטרת רני ושמחי וגולה על ראשה, שהכתיב אינו באל״ף שזהו ענין הגאולה²², אלא חסר אל״ף, שזהו מדובר בזמן הגלות, ואעפ״כ הקרי הוא גולה מלשון גאולה, משום דבאמת ב׳ הפירושים יש להם שייכות זה לזה, כי ע״י הרני ושמחי בת ציון, שזהו בזמן הגלות, (מגיעים) פועלים ענין הגאולה שיהי׳ לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וגו׳²³.

והנה באמת יש מעלה בהעבודה דבת ציון, בתי, על העבודה דאחותי ואמי, גם בזמן הבית, וכנ״ל דג׳ ענינים אלו הם גם בעבודה. ובהנוגע לחג השבועות שזהו ענין זמן הבית, הנה ידוע שהקביעות דפ׳ בהעלותך, וכמו״כ הפטרתה, היא על הרוב אחרי שבועות, אלא שלפעמים פ׳ נשא באמצע, ע״ד שפ׳ במדבר שהיא הכנה לשבועות היא תמיד לפני שבועות²⁴, ולפעמים פ׳ נשא באמצע, וכמו״כ הוא בפ׳ בהעלותך והפטרתה, שחלים תמיד אחרי שבועות, מפני שיש להם שייכות למ״ת, שההכנה למ״ת הי׳ הענין דנעשה קודם לנשמע, ענין הביטול. ולכן מדובר בהפטרת פ׳ בהעלותך בענין רני ושמחי בת ציון, דבת זהו ענין הביטול לגמרי, והבחינה דשויתי ודוממתי²⁵ הוא במדרגת בת דוקא, שזהו המעלה דבתי על אחותי ואמי, שזהו המעלה דקבלת עול. ולכאורה אינו מובן, דעם היות שיש מעלה בהמדריגה דבתי, קבלת עול, על המדריגה דאחותי, שזהו ענין לימוד התורה, הבנה והשגה, אבל מהי המעלה דקבלת עול על המדריגה דאמי, שזהו ענין המס״נ, למעלה מטעם ודעת.

והביאור בזה הוא, שעל אף גודל ענין המס״נ, מ״מ יש בזה ענין התענוג. וכמבואר בחסידות בכמה מאמרים²⁶, שמסירות נפש קשור עם אהבה בתענוגים, ובדוגמת הענין דקריאת שמע, שזהו אכלתי יערי עם דבשי²⁷, שדבשי זהו ענין התענוג (כמבואר במאמר ד״ה צאינה וראינה²⁸), שמשום זה הנה אפילו המדריגה דאמי שזהו ענין המס״נ, עדיין אין זה ענין ביטול לגמרי. וזהו המעלה דבתי אפילו לגבי בחי׳ אמי, דכאן זהו אמיתת ענין הביטול, הקבלת עול דנעשה קודם לנשמע, שאינו עושה עבודתו מפני שהוא מקבל מזה איזה דבר, רק מחמת הביטול לגמרי, כדוגמת העבד שאינו מציאות לעצמו, רק כי המלך מצוה עליו, הרי הוא תיכף ממלא פקודתו, וע״ד המבואר בתו״א²⁹ המעלה דבת ציון בזמן הגלות, כמו״כ ג״כ בחג השבועות שזהו ענין זמן הבית, יש מעלה בהעבודה דבת ציון, שזהו העבודה דביטול, שאינו מציאות לעצמו, שזהו הענין דמדבר. וכמו שזה בלעו״ז, עד״ז במדבר דקדושה, שענין המדבר הוא שאינו מצמיח, שאפילו צמיחה אין בו³⁰, שזהו ענין הביטול בתכלית.

והנה באוה״ת להצ״צ³¹ מקשה דלכאורה יכול האדם ליפול ברוחו, דכיון שבזמן הגלות אין שום גילויים, א״כ האיך יגיע למעלה ומדריגה דבת, שזהו ביטול בתכלית. וע״ז אומר דבר פלאי (אַ פלא׳דיקער וואָרט), שזהו החידוש (אויפטו) של חסידות, שע״י ההתקשרות לצדיקים שבדור, או לנשיאי ישראל עד נשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר, שזהו נתינת כח שיהי׳ בבחי׳ רני ושמחי בת ציון, ועד שאפילו הגוף יהי׳ בבחי׳ רני ושמחי, שיהי׳ לו טוב כפשוטו בגשמיות, שזהו ציווי והבטחה (דהיינו עס זאָל זיין און ס׳וועט זיין), שזהו שמחה בצפרא ורננה ברמשא³², שע״י הרננא ברמשא מגיעים לשמחה בצפרא³³, שהאור בוקר יהי׳ בגילוי, שזהו כנ״ל, ע״י התקשרות לצדיקים ונשיאי ישראל, שע״י העבודה דבת ציון נזכה לצאת מגלות לגאולה, שאז יהי׳ והי׳ לך הוי׳ לאור עולם³⁴, שזהו ע״י ההתקשרות וכו׳ עד לנשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר, והוא יוליכנו לארצנו לקראת משיח צדקנו בקרוב ממש.

__________

1) זכרי׳ ב, יד (הפטרת ש״פ בהעלותך).
2) ד״ה צאינה וראינה דליל א׳ דחה״ש שנה זו.
3) שמו״ר ס״פ פקודי (פנ״ב, ה). שהש״ר ספ״ג.
4) שה״ש ג, יא.
5) ראה תו״א תרומה פ, סע״ד. לקו״ת שה״ש א, ד. ועוד.
6) הראשון (מקץ לו, א ואילך).
7) תו״א ד״ה רני ושמחי השני (שם, סע״ד ואילך).
8) זכרי׳ ג, ב.
9) לו, ג-ד.
10) אוה״ת חנוכה שיז, ב ואילך.
11) אוה״ת בא ע׳ רנח. שם ע׳ רסג. שם (כרך ח) ע׳ ב׳תתקטז ואילך. סה״מ תרנ״ד ע׳ קלח. עטר״ת ע׳ שלב.
12) שבת פח, א. ראה סה״מ עזר״ת ע׳ רכה.
13) תו״א מג״א צא, א. שערי אורה שער הפורים נט, ב. ע, ב. ועוד.
14) ראה סה״מ חנוכה ע׳ קפג, ובהנסמן שם הערה 10.
15) ראה ברכות ח, א.
16) ירמי׳ לא, כ. וראה רמב״ן אחרי יח, כה (מספרי עקב יא, יח).
17) שבהערה 2. וראה תו״א שם לז, סע״ב ואילך. שערי אורה שער החנוכה לב, א.
18) ברכות לא, א. טושו״ע או״ח סו״ס תקס.
19) שמואל-ב כב, כט. תהלים יח, כט.
20) ריש פרשתנו.
21) לד, ריש ע״ד ואילך.
22) ראה ויק״ר ס״פ אמור (ספל״ב). שהש״ר פ״ד, ז. קה״ר רפ״ד.
23) זכרי׳ שם, ו.
24) ראה תוד״ה קללות – מגילה לא, ב. רמב״ם הל׳ תפלה פי״ג ה״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד.
25) תהלים קלא, ב.
26) ראה תו״א מג״א (הוספות) קכא, א. ועוד.
27) שה״ש ה, א.
28) שבהערה 2. וראה גם תו״א תצוה פד, סע״ג-ד. ובכ״מ.
29) שבהערה 17.
30) ראה חולין פח, ב. לקו״ת מסעי צא, ב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשיא. דברים ח״ד ע׳ א׳תמא. נ״ך ע׳ ק. ועוד.
31) חנוכה שיב, סע״א.
32) זח״א רכט, ב.
33) ראה תו״א שם לז, א ואילך.
34) ישעי׳ ס, יט.

[סה"מ במדבר ח"א (הוספות) ע' שנד ואילך]