בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשכ״ח
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי׳ אלקיך גו׳ לא יהי׳ לך אלקים אחרים על פני וגו׳1, ומסיים כל עשרת הדברות, ואמרו חז״ל2 שכל עשרת הדברות בדיבור א׳ נאמרו, ואח״כ כשנפרטו הנה אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום וכו׳3, וכמ״ש אדמו״ר הזקן בתניא4 דאנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום לפי שהם כללות כל התורה כולה. ומבואר בפרטיות יותר בלקו״ת5 על פסוק זה, שנאמר כאן וידבר גו׳ את כל הדברים האלה ואלה הוא לשון גילוי, והיינו שכל הדברים שנתגלו בתורה לאחרי זה, החמשה חומשי תורה ותורה שבע״פ, ועד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש6, הנה הכל כלול בעשרת הדברות. וצריך להבין7 למה צריכה להיות נתינת התורה באופן כזה דוקא שבתחילה ניתנת באופן כללי ואח״כ מתפרטת לפרטי פרטים, שעשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד, וחמשה חומשי תורה נכללו בעשרת הדברות. וכן תורה שבע״פ כלולה בתורה שבכתב, שע״כ שואלים בגמרא בכמה מקומות מנא הני מילי ומתרצים אמר קרא, שכל הפרטים שבתורה שבע״פ הם כלולים כבר בתורה שבכתב, וכן בתורה שבע״פ גופא ישנו הענין של כלל ופרט, שקודם ניתנים הענינים במשנה ואח״כ נפרטו בברייתא, וכמו שאמר אילפא8 מי איכא מידי בברייתא דלא פשטינן לה ממתניתין, ואח״כ בגמרא הוא בפרטות יותר, שזהו מה שיש שקלא וטריא בגמרא בדברי המשנה והברייתא, ועד שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני6, וא״כ צריך להבין למה הוא דוקא באופן כזה שהתורה ניתנה בבחי׳ כלל ופרט, שהברייתא כלולה בהמשנה, ותורה שבע״פ כלולה בתורה שבכתב, וכן חמשה חומשי תורה כלולים בעשרת הדברות, ועד שכללות התורה כולה כלולה בדיבור אחד.
והנה9 מאחר שמצינו כן בתורה שהיא באופן של כלל ופרט, מובן שכן הוא גם בעולם, שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא10, ובמילא מובן שגם העולמות הם באופן של כלל ופרט, וע״פ הסדר מלמטה למעלה הנה התהוות בי״ע היא ממלכות דאצילות, דכל הנבראים דבי״ע הם כלולים במלכות דאצילות. דהנה איתא11 בעשרה מאמרות נברא העולם, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו12 שקאי על התהוות עולם העשי׳ הזה התחתון, שהתהוותו היא ע״י העשרה מאמרות, ע״י חילופים דחילופים ותמורות דתמורות13, ולא רק בתחילת הבריאה בלבד, אלא לעולם הוי׳ דבר נצב בשמים14, וכפירוש הבעש״ט ז״ל (מובא בריש שער היחוד והאמונה15) שהדבר ה׳ של העשרה מאמרות הוא חיות כל נברא שעי״ז הוא חי וקיים ונצב, שהעשרה מאמרות מהווים בכל רגע והשם אשר יקראו לו בלשון הקודש זהו חיותו אשר נמשך לו מהדבר ה׳ שבהערה מאמרות ע״י חילופים דחילופים ותמורות דתמורות.
והנה אמרו11 והלא במאמר אחד יכול להבראות, וידוע16 שמצד היכול להבראות שלמעלה הנה מזה עצמו נעשה התהוות, דהנה המאמר אחד הוא המאמר דבראשית ברא17, דבראשית נמי מאמר הוא18, ואומר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ17, שמהמאמר דבראשית נתהוו השמים והארץ, וגם את השמים לרבות צבאיהם ואת הארץ לרבות צבאי׳19, שהכל כבר נברא מהמאמר אחד דבראשית, דכל זה הוא הבריאה כמו שהיא בהכלל במאמר אחד דבראשית, ואח״כ נפרטה לפרטים עד שנעשה מה גדלו מעשיך הוי׳20 ומה רבו מעשיך הוי׳21. והנה איתא בזהר22 דבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ קאי על העשר ספירות, והיינו שנוסף על כללות הענין שעולמות בי״ע כלולים במלכות דאצילות, הרי למעלה מזה גם כללות העשר ספירות ישנם כמו שנמצאו כולם בבחי׳ כלל, שהרי בראשית נמי מאמר הוא, וקאי על ספירת החכמה (כמו שתרגם בתרגום ירושלמי בראשית בחוכמתא), דבספירת החכמה כלולים כל הספירות23, שלכן נקראת החכמה בשם ראשית מאחר שהיא כוללת כל העשר ספירות. ויש פירוש הב׳ בבראשית (כמו שתרגם בתרגום יונתן) מן אוולא, פירוש ברצון, שהו״ע ספירת הכתר, שזהו כלל כללי יותר, שכולל כל העשר ספירות גם ספירת החכמה23. וכמו״כ גם כללות כל העולמות ישנו כמו שהם במחשבה אחת וכמאמר24 במחשבה אחת נבראו כל העולמות, שהו״ע המחשבה הקדומה דא״ק ששם כלולים כל העולמות, ובלשון הגמרא25 כולם נסקרים בסקירה אחת, שבהכלל דא״ק ישנם כל פרטי העולמות26, ולמעלה מזה הוא מ״ש27 שיש כדוגמת עתיק לעיל מרישא דא״ק שזהו כלל הכללי שכולל בתוכו גם בחי׳ אדם קדמון, ובא״ק הרי כלולים כל הנבראים דרגלי א״ק מסתיימים בעיגולים דעשי׳, דכל זה הו״ע כלל ופרט כמו שהוא לאחר הצמצום, וישנו בחי׳ כלל כמו שהוא לפני הצמצום שהוא כללות הבחינות שלפני הצמצום שהם בבחי׳ כלל על כל הפרטים שנתהוו לאחר הצמצום, ועד שישנו בחי׳ כלל ופרט גם לפני הצמצום גופא, שהו״ע מה ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל28, ששם נמצאים כל הפרטים שנתהוו לאחר הצמצום, וזה ששיער בעצמו בכח הוא מאחר שעלה במחשבתו אנא אמלוך29 ואין מלך בלא עם30, וע״כ שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, וזהו הכלל ופרט שלפני הצמצום, דהמחשבה ורצון דאנא אמלוך זהו הכלל דעולמות, שמזה נמשכו כל הפרטים, הן הפרטים כמו שהם לפני הצמצום בבחי׳ שיער בעצמו בכח ששם העולמות הם בבחי׳ פרט לגבי המחשבה דאנא אמלוך, והן הפרטים שיש בהעולמות לאחר הצמצום.
וביאור הענין הוא, עד״מ31 באדם שלמטה כשעולה ברצונו לבנות בית הנה הרצון הזה אין בו פרטי הבית בגילוי עדיין, ורק אח״כ כשבונה הבית בפועל הנה שם מתגלים כל הפרטים, ומ״מ מוכרח לומר שגם בהרצון ישנם הפרטים שע״כ הנה דוקא כשבנין הבית הוא בכל הפרטים אז דוקא נשלם רצונו ויכול להתענג מהבית, וא״כ מוכרח שגם בהרצון ישנם פרטים אלא ששם אין הם ניכרים בגלוי או שהם באופן נעלה יותר [וכידוע ב׳ הדעות במ״ש שכל עשרת הדברות בדיבור אחד נאמרו, הא׳ שאמר כל עשרת הדברות בדיבור אחד מה שאין הפה יכול לדבר כו׳32, או שאמר דיבור אחד שבו נכללו כל עשרת הדברות, וע״ד מה שאנכי ולא יהי׳ לך הם כללות כל התורה]. והנה כשם שהוא בעולמות, כן הוא גם בהאור שבעולמות שהוא בבחי׳ כלל ופרט, וע״ד מה שבתורה הנה גם אור התורה הוא בבחי׳ כלל ופרט, דהנה בהאור שבעולמות יש כמו שהוא בבחי׳ כלל, שזהו ענין נקודת הרשימו שהאור הוא בבחי׳ נקודה עדיין שהו״ע הכלל שבאור, ואח״כ נמשך בבחי׳ פרט.
ולמה היתה כזאת שכל הענינים הם בבחי׳ כלל ופרט דוקא, הענין הוא דהנה הנברא והבורא הם באין ערוך זה לזה וכן חכמתו ורצונו ית׳ הוא שלא בערך שכל הנבראים, ולכן אי אפשר שיומשך למטה בגילוי ויתקבל בפנימיות אם לא כשנמשך בבחי׳ כלל ופרט. ויובן זה ע״ד דוגמא ממשפיע ומקבל למטה, דהנה מאחר ששכל הרב הוא גבוה ונעלה משכל התלמיד, הנה בכדי שיוכל להשפיע לתלמידו צ״ל ע״י צמצום שכלו דוקא, ובזה גופא יש ב׳ אופני צמצום, דכשהמשפיע ומקבל הם באין ערוך לגמרי צ״ל צמצום גמור, דמאחר שהמשפיע הוא שלא בערך המקבל, הנה כמה שיסביר שכלו, ישאר השכל באופן של באין ערוך לגבי המקבל, ולכן צריך לסלק את שכלו לגמרי שעל כן נקרא צמצום גמור, דאז דוקא יוכל התלמיד לקבל, משא״כ במשפיע ומקבל שהם בערך זה לזה, וכן גם משפיע ומקבל שלא בערך, בבחי׳ חיצוניות שכל המשפיע שזהו השכל השייך אל המקבל, הנה בזה אין צריך להיות צמצום גמור, ורק צמצום שבבחי׳ מיעוט. וזהו מ״ש33 לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, שאין34 הכוונה בזה שישאר איזה ענין שלא נאמר (ניט קיין דערזאָגטער), אלא שבהדרך קצרה ישנה את כל האריכות, וע״ד מה שאמר אילפא מי איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לה ממתניתין, דאע״ג שלשון הברייתא הוא באריכות יותר, מ״מ הכל נמצא בבחי׳ כלל בהלשון קצרה דהמשנה35. והטעם מה שצ״ל בדרך קצרה דוקא הוא, שאם הי׳ משפיע לו כל האריכות והריבוי פרטים לא הי׳ ביכולת התלמיד לקבל, ולכן אומר לו בדרך קצרה שעי״ז יכול התלמיד להגיע סוף סוף להאריכות שהשפיע הרב בהדרך קצרה, שכל זה נעשה ע״י הצמצום שהי׳ בשכל הרב, שעי״ז יכול הוא להשפיע השכל בדרך קצרה. והנה כשם שהוא בהמשל, כן הוא בהנמשל למעלה, שבכדי שתהי׳ המשכת האור למטה צ״ל ב׳ ענינים, הא׳ שהאור שאינו שייך אל הזולת יתעלם לגמרי, שזהו ע״ד הצמצום גמור בשכל הרב שבאין ערוך אל המקבל, והב׳ הוא הצמצום שבבחי׳ מיעוט בהאור השייך אל הזולת כמו שהוא למעלה, ועי״ז אפשר להיות המשכת האור בדרך קצרה בבחי׳ כלל שעל ידי זה יכולים המקבלים להגיע אל הפרטים.
והנה מכל הנ״ל מובן שישנו מעלה בהכלל לגבי הפרט, שבהכלל יש יותר גילוי אור מהפרט, אך הנה באמת יש יתרון בהפרטים לגבי הכלל36, וכמארז״ל37 בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש, וכמ״ש38 ומתלמידי יותר מכולם, שע״י הקושיות וכו׳ מיתוסף שכל בהרב, וכמ״ש הרמב״ם39 שעי״ז מגיע לחכמה מפוארה. ויובן זה מענין המחשבה ודיבור שהם ע״ד כלל ופרט, הנה רואים במוחש דכשמוציא השכל בדיבור מיתוסף לו ענינים ובירור בהשכל, שלא הי׳ זה קודם לכן בשעה שחשב השכל במחשבתו, דזהו גם כשמדבר את השכל בינו לבין עצמו, וכל שכן כשמדבר שכל עם זולתו, ועאכו״כ כשמדבר את השכל עם רבו, שאז נמשך לא רק מכח המשכיל שלו, אלא שממשיך גם מכח המשכיל של הרב, וכמ״ש הרמב״ם שבא לבחי׳ חכמה מפוארה, שזהו מ״ש ומתלמידי יותר מכולם, שע״י התלמיד מיתוסף בהרב יותר ממה שמקבל מרבותיו וכל שכן ממה שמקבל מחבריו. וכמו״כ יובן מעלת הפרטים על הכלל מענין קול ודיבור, דקול ודיבור הם בבחי׳ חומר וצורה, דקול הוא החומר שאין בו פרטים עדיין, דהפרטים הם רק כשבא לכלל אותיות הדיבור, ומ״מ יש יתרון בהפרטים דדיבור על הכלל דקול. דבקול מאחר שאין בו פרטים אין יכול לגלות לזולתו חפצו ורצונו, ורק כשבא להפרטים דדיבור אז דוקא יכול לגלות לזולתו. ועד״ז הוא גם בתורה שבכתב ותורה שבע״פ, דבינה יתירה ניתנה בתורה שבע״פ שמפרטת הפרטים שלא היו בגילוי בתורה שבכתב, ועד״ז הוא גם בחכמה ובינה, דחכמה היא בבחי׳ נקודה שזהו השכל כמו שהוא בבחי׳ כלל עדיין, משא״כ בבינה, דבינה ציירא ציורין40, שבה מתגלים כל הפרטים, שזהו האורך ורוחב דבינה, ולא עוד אלא שדוקא מצד הפרטים דבינה נמשך לו עומק השכל מכח המשכיל מה שלא הי׳ בגילוי קודם לכן כמו שהי׳ השכל בבחי׳ החכמה, והגם דכל הפרטים דבינה נמשכים מהנקודה וא״כ איך יש יתרון בהשגה דבינה על בחי׳ החכמה, הנה זהו מאחר שלבינה יש שורש מיוחד בכח המשכיל, ומצד שרשה בכח המשכיל הנה נהרא מכיפי׳ מיבריך41, שמיתוסף לו שכל בהשגה דבינה יותר מהנקודה דחכמה.
וזהו גם מה שאע״פ שבעת מתן תורה ניתנו כל הענינים שנתגלו אח״כ והיו בבחי׳ כללות, ועד שאפילו תורתו של משיח, שכל התורה כולה הבל היא לגבי תורתו של משיח42, גם זה ניתן במתן תורה, מ״מ ע״י היגיעה ממשיכים הפרטים מן הכלל שבמתן תורה אל הפרט, ועד שע״י היגיעה מגיעים לומצאת43 דוגמת המציאה שבאה בהיסח הדעת44. ובזה יובן מה שמשה והאבות ילמדו תורה אצל משיח (כמבואר בשער האמונה45) ואע״פ שהם כבר למדו התורה וכו׳ מ״מ ילמדו אצל משיח מצד מעלת האור שמתגלה ע״י היגיעה בהפרטים דוקא, והדוגמא וההכנה לזה הו״ע קול מעורר הכוונה46, וכנראה במוחש שאפשר להיות שהגם שמתבונן בפירוש המילות מ״מ אינו מתעורר מזה, ודוקא ע״י שמתפלל בקול, מעורר הכוונה פנימית, ולא רק קול ניגון אלא אפילו קול פשוט מעורר הכוונה פנימית.
וזהו שניתנה התורה באופן של כלל ופרט, ודוקא ע״י הפרטים מיתוסף גם מה שלא הי׳ בהכלל. וכמו״כ הוא בעולם, שהרי התורה היא הדיפתראות ופנקסאות של העולם47, הנה גם בעולם הוא באופן של כלל ופרט שהכל כלול בהמחשבה דאנא אמלוך ובא בהפרט דהשערה בכח, ואח״כ להמדריגות שלמטה מזה כתר וחכמה, ועד למלכות דאצילות שכוללת כל פרטי עולמות בי״ע, ודוקא ע״י היגיעה בהעולמות שבבחי׳ פרט מגיעים לפנימיות האור כו׳ ע״ד מה שקול מעורר הכוונה ומתלמידי יותר מכולם, וע״ד מה שע״י הלימוד בעיון ויגיעה מגיעים לומצאת לבחי׳ מציאה שלא בערך, ועד לקיום היעוד מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו48, שמעין זה ישנו עכשיו בלימוד פנימיות התורה, שהיא ההכנה להגילויים דלעתיד לבוא דכולם ידעו אותי49 בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) יתרו כ, א ואילך.
2) ראה חגיגה ג, ב. במדב״ר פי״ד, ד. לקו״ת במדבר טו, ג. וש״נ.
3) מכות כד, רע״א. הוריות ח, סע״א.
4) ריש פ״כ. וראה זח״ב צא, א. רעו, א.
5) שם.
6) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר שם. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
7) ראה סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ רנ ואילך.
8) תענית כא, א. וראה לקו״ת שה״ש מא, ב.
9) בהבא לקמן – ראה גם סה״מ תרכ״ז ע׳ רנז ואילך. תער״ב-תרע״ו שם.
10) זח״ב קסא, סע״א-ב.
11) אבות פ״ה מ״א.
12) שבת סג, א. וש״נ.
13) שעהיוה״א פ״א (עז, א).
14) תהלים קיט, פט.
15) שם (עו, ב ואילך).
16) ראה פרדס שער (ב) טעם האצילות פ״ו. לקו״ת בהר מא, ד. ובכ״מ.
17) בראשית א, א.
18) ר״ה לב, א. מגילה כא, ב.
19) ראה פרש״י בראשית שם, יד.
20) תהלים צב, ו.
21) שם קד, כד.
22) ח״א טו, ב. לא, ב.
23) ראה גם לקו״ת במדבר יג, א.
24) ראה זח״ב כ, א. לקו״ת שה״ש ט, ב. ועוד.
25) ר״ה יח, סע״א.
26) ראה בארוכה עט״ר שער ר״ה פ״ד ואילך. ובכ״מ.
27) ראה ע״ח שער (ט) שבירת הכלים פ״ה. וראה גם לקו״ת ויקרא (הוספות) נא, ד. סה״מ תר״ל ס״ע ריד-רטו. תרס״ג ח״ב ע׳ שסד. עת״ר ע׳ רסה. ועוד.
28) ראה מק״מ לזח״א טו, א – הובא בשער היחוד (לאדהאמ״צ) פ״י. סה״מ תש״ט ס״ע 38 (השני) ואילך. וש״נ. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ דרושי חתונה ח״ב ע׳ תט. וש״נ.
29) אד״ר – הובא בסהמ״צ להצ״צ קע, סע״ב. וראה לקו״ת נשא כא, ד ובהמ״מ לשם (בהוצאת קה״ת, תשד״מ ואילך).
30) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א רפ״ז. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
31) ראה סה״מ תרמ״ג ע׳ קיג. תרנ״ז ע׳ צא. תשי״א ע׳ 56. ועוד.
32) ראה מכילתא ופרש״י יתרו כ, א.
33) פסחים ג, ב.
34) ראה לקו״ת בשלח א, א. ביאוה״ז לאדהאמ״צ פ׳ אחרי עו, ד. להצ״צ ח״א ע׳ שסג-ד. סה״מ תרנ״ז ע׳ מט. ועוד.
35) ראה הקדמת הרמב״ם לפיה״מ (ד״ה אחר כן ראה).
36) בכ״ז ראה גם המשך מצה זו תר״מ פי״ז (ע׳ כג) ואילך. סה״מ תרנ״ט ע׳ ג ואילך.
37) נדה מה, ב.
38) תענית ז, א. מכות י, א.
39) הל׳ ת״ת ספ״ה.
40) ראה זהר ח״א כ, ב. ח״ב עג, ב ואילך. שער מאמרי רשב״י לזח״א ב, רע״א. או״ת להה״מ ג, ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן יא), הובא באוה״ת חנוכה (כרך ה) תתקנב, ב. סה״מ תער״ב-תרע״ו שם (ע׳ רנ). תש״י ס״ע 15. ועוד.
41) שבת סה, ב. נדרים מ, א.
42) ראה קה״ר פ״ב, א ובמ״כ שם. שם פי״א, ח.
43) ראה מגילה ו, ריש ע״ב.
44) ראה סנהדרין צז, א.
45) פנ״ו (פט, א ואילך). וראה גם לקו״ת צו יז, א-ב. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
46) ראה טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סס״א ס״ד (ס״ה). ר״ח שער הקדושה ספט״ו – הובא בשל״ה שער האותיות (פב, ב). וראה סה״מ תרנ״ט שם ע׳ ו. לקו״ש חכ״ז ע׳ 213, ובהנסמן שם הערה 33.
47) ב״ר פ״א, א.
48) תהלים פט, כא.
49) ירמי׳ לא, לג.
[סה"מ שבועות (הוספות) ע' תקיא ואילך]