בס״ד. ש״פ קרח, ג׳ תמוז ה׳תשח״י
הנחה בלתי מוגה
השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו1, ומבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמר די״ב תמוז2, דמ״ש השם נפשנו בחיים קאי על עצם הנפש ועצם החיות, שממנה נמשך עד למדריגה הכי תחתונה שבגוף, ולא נתן למוט רגלנו. והיינו, שהכח לזה שלא נתן למוט רגלנו בא מעצם הנפש ועצם החיות.
ולהבין זה יש להקדים תחילה מ״ש בפרשתנו3 ויקח קרח ותרגם אונקלוס ואתפליג, ובספר נועם אלימלך4 כתב דענין יהי רקיע ויהי מבדיל5 זהו ואתפליג. ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר הצ״צ6, שמובן ע״פ המבואר בזהר7 עה״פ5 ויאמר אלקים יהי רקיע רזא לאפרשא בין מיין עילאין לתתאין ברזא דשמאלא, ומבואר בספר הדרת מלך שזהו ענין הפרסא המפסקת בין בינה למלכות וכו׳8, והכוונה בפרסא והבדלה זו בין מים עליונים למים תחתונים היא כדי שאח״כ תתבטל ההבדלה, אבל קרח רצה שתישאר ההבדלה וכו׳.
וביאור הענין הוא, דהנה מבואר במ״א9 ענין רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים שהוא כמשל חצר הכבד שהוא המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון. דאברי הנשימה הם נעלים ורוחניים יותר מאברי המזון, דבאברי המזון נעשה הבירור בין האוכל והפסולת, שהפסולת נדחה לחוץ, משא״כ אברי הנשימה הם למעלה מענין הפסולת. וכדי שיהי׳ קשר בין החיות הרוחני שבאברי הנשימה להחיות דאברי הגוף, צ״ל בשביל זה הפרסא המפסקת דחצר הכבד. וכן הוא גם בעולמות העליונים, דהמלאכים נקראים בשם קרביים כמ״ש10 וכל קרבי את שם קדשו11, דכמו שהקרביים שבגוף מפרידים ומבררים האוכל מהפסולת, כך יש מלאכים המבררים את ההשפעה עליונה, שהטוב נשאר למעלה ופסולת התענוג העליון נמשך למטה לעולם העשי׳, ובפרט לעולם העשי׳ הגשמי. ולמעלה יותר הוא בחי׳ רקיע המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, דמים הו״ע התענוג שהמים מצמיחים כל מיני תענוג12, והרקיע מבדיל בין התענוג העליון להתענוגים הגשמיים, דפסולת התענוג שלמעלה נמשך למטה. אמנם תכלית הרקיע המבדיל הוא ביטול ההבדלה, וכמ״ש13 מחצתי ואני ארפא, דתכלית המחיצה (מחצתי) הוא כדי שיהי׳ ואני ארפא, ביטול המחיצה. דזהו מ״ש רז״ל14 שביום השני לא נאמר בו כי טוב, מפני שנברא בו הרקיע, וביום השלישי נכפל בו כי טוב, גם בשביל מעשה יום שני, כי תכלית בריאת הרקיע דיום שני הוא ביטולו, וביטול זה נעשה ע״י בחי׳ יום השלישי, קו האמצעי (כדלקמן). ומכל זה מובן בעניננו, דתכלית ההבדלה והפרסא היא בשביל העלי׳, שהמים התחתונים יתעלו למעלה. דמים העליונים נתעלו בשעת ההבדלה, והמים התחתונים ירדו, ותכלית ירידתם היא בשביל העלי׳, כי ע״י שירדו יש בהם תשוקה וצמאון לעלות למעלה, כמאמר15 מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קמי׳ מלכא, דע״י תשוקה וצמאון זה מתעלים יותר מהמים העליונים. אמנם קרח רצה שתישאר ההבדלה, שזהו ענין מחלוקת קרח, שרצה שתשאר ההבדלה. וטעם הדבר הוא, כמבואר בזהר שם ששורש הפרסא הוא רזא דשמאלא, מהגבורות, וקרח הרי הי׳ מקו הגבורות. ולכן הי׳ עונשו של קרח שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא16, כי ענין עולם הבא הוא ביטול המחיצה באופן דמחצתי ואני ארפא, וקרח הי׳ מנגד לזה.
אמנם משה לא רצה להחזיק במחלוקת, וכמארז״ל17 שהי׳ משה מחזר אחריהם בדברי שלום, מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. ויש לומר הכוונה בזה, דהגם שמשה מסכים ג״כ שיש מציאות של מחלוקת והבדלה בין מים עליונים ומים תחתונים, מ״מ לא רצה להחזיק במחלוקת, שלא רצה שהמחלוקת תהי׳ חזקה וקיימת, כי כוונת המחיצה וההבדלה היא בשביל עליית המים התחתונים. וענין זה שייך למשה להיותו מקו האמצעי. דשרש ענין המחלוקת והבירורים הוא מקו הגבורות דוקא כנ״ל. דמצד החסדים הרי הכל כשר, וענין הבירור דאוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך אוכל הוא מצד הגבורות דוקא. דמצד החסדים אין התחלקות דמעלה ומטה כלל, ומצד הגבורות ישנה המחיצה וההבדלה בין מעלה ומטה. והחידוש דקו האמצעי הוא מחצתי ואני ארפא, שגם לאחרי שישנה המחיצה וההבדלה, מבטלים את המחיצה, ואדרבה, נעשה עלי׳ בהמים תחתונים. ולכן נאמר כי טוב ביום השלישי דוקא כנ״ל.
וביאור הענין בעבודת האדם, הנה ישנם זמני תורה ותפילה וישנם הזמנים דדברי הרשות, בכל דרכיך18. ותכלית הכוונה היא לבטל את המחיצה בין תורה ותפילה לדברי הרשות, שהאור דתורה ותפילה יאיר גם בעשיית דברי הרשות, שיהי׳ בכל דרכיך דעהו כמו בשעת התורה והתפילה.
וזהו השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו, דתכלית הכוונה היא שמצד ביטול המחיצה שבין מים עליונים ומים תחתונים, הרי גם נקודת עצם החיות שמצד עצם הנפש נמשכת בכל המדריגות עד למטה מטה, עד שזה פועל שיהי׳ ולא נתן למוט רגלנו, עליית המים התחתונים.
ובכל זה יובן גם הקשר דענין זה להגאולה והנס די״ב תמוז. דהנה ידוע19 שיש שתי הנהגות של הקב״ה בעולמו, הנהגה טבעית והנהגה ניסית, שמצד סדר ההשתלשלות שתי ההנהגות הן בהבדלה זו מזו, שלכן האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף20, לפי שההנהגה הניסית (שעלי׳ אומרים הלל) היא היפך ההנהגה טבעית שבכל יום, ולכן הרי זה מחרף ומגדף. אמנם זהו מצד סדר ההשתלשלות שהוא ע״י הגבורות, וכמאמר רז״ל21 שבריאת העולם היתה ע״י מדת הדין. אמנם אח״כ ראה הקב״ה שאין העולם יכול להתקיים שיתף עמו מדת הרחמים21, ומבאר רבינו הזקן בתניא22 דהיינו התגלות אלקות ע״י צדיקים ואותות ומופתים. ויש לומר שזהו ענין ביטול המחיצה וההבדלה, שגם בטבע תהי׳ המשכת הניסים בגלוי. וע״י ניסים אלו נותנים כח לישראל בעבודתם, שיהי׳ אצלם ג״כ ביטול המחיצה כנ״ל בין עניני הרשות לעניני תורה ותפילה, שגם בעניני הרשות יאיר אור התורה והתפילה, ועד שפועלים גילוי אלקות גם בדברים הגשמיים, וכמ״ש23 ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר, שהבשר עצמו יראה אלקות24 כמו הנשמה לפני התלבשותה בגוף, ויתר על כן. וכל זה נעשה ע״י האותות ומופתים ע״י הצדיקים שממשיכים את הניסים בטבע, וכמו שהי׳ בימים ההם בזמן הזה.
__________
1) תהלים סו, ט. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה תרצ״ד (סה״מ תש״י ע׳ 255 ואילך). וראה אוה״ת פרשתנו (קרח) ע׳ תרצז.
2) סה״מ תש״י שם.
3) טז, א.
4) ריש פרשתנו. הובא ונת׳ באוה״ת שם. שם ע׳ תשכג. סה״מ תרכ״ז ע׳ שיח ואילך. ד״ה ויקח קרח תשי״ז (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ יח).
5) בראשית א, ו.
6) אוה״ת שם. ועוד.
7) ח״א יז, א.
8) ראה בכ״ז בארוכה המשך תער״ב ח״ג ע׳ תתעה ואילך.
9) לקו״ת ואתחנן יא, ב.
10) תהלים קג, א.
11) ראה לקו״ת ר״פ צו. שלח מא, ד. ועוד.
12) תניא פ״א (ה, סע״ב).
13) האזינו לב, לט.
14) פרש״י בראשית א, ז. וראה פסחים נד, א. זח״ג רנט, א.
15) תקו״ז ת״ה (יט, סע״ב). ת״מ (פ, א). תוס׳ הרא״ש (הדר זקנים) בראשית בתחלתו. בחיי ויקרא ב, יג. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ שיט. וש״נ.
16) סנהדרין קח, א (במשנה). ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ד. זח״ג מט, א.
17) סנהדרין קי, א. תנחומא פרשתנו י. פרש״י פרשתנו טז, יב.
18) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
19) עקידה שער לח – הובא ונתבאר באוה״ת בראשית יח, ב ואילך. רד״ה החודש תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קלא-ב). תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קנו). תרע״ח (דפ׳ החודש – סה״מ תרע״ח ע׳ רכה). ועוד. וראה לקו״ש חי״ז ע׳ 150. וש״נ.
20) שבת קיח, ב.
21) ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
22) שעהיוה״א פ״ה.
23) ישעי׳ מ, ה.
24) ראה תו״ח תצוה תפב, א ואילך. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פכ״ה. ובכ״מ.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז (הוספות) ע' שנז ואילך]