בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשי״ז
הנחה בלתי מוגה
הוי׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי1, וצריך להבין2 דלכאורה אין שום הבנה לפסוק זה, דמזה שאומר הוי׳ לי בעוזרי משמע יש גם עוד עוזרים, ועוזרים רבים, והבקשה היא אשר הוי׳ יצטרף בין העוזרים, וצריך להבין הרי האמת היא שאין עוד מלבדו3, דזהו מה שישראל מייחדים אותו ית׳ פעמיים בכל יום הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד4, דמ״ש הוי׳ אחד הכוונה היא אל יחודו ית׳ האמיתית שהוא יחיד, לא רק אחד כי אם יחיד. דידוע5 ההפרש בין אחד ליחיד, דאחד הוא אחד המנוי, וגם באחד שייך התחלקות, משא״כ יחיד הוא שאין שני לו, הנה מ״ש הוי׳ אחד הכוונה היא על יחודו ית׳ האמיתית שהוא יחיד ואין שני לו, ומ״ש אחד הוא כמארז״ל6 כד אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות, והיינו דלא רק קודם שנברא העולם כי אם אפילו אחרי שנברא העולם הוא בשוה ממש כמו קודם שנברא העולם. וז״ש לשון אחד ולא לשון יחיד, להורות דגם אחרי הבריאה הנה הוי׳ אחד, אבל אופן היחוד הוא היחוד דיחיד. וכמ״ש7 וידעת גו׳ כי הוי׳ הוא האלקים, דהוי׳ ואלקים כולא חד8, דאלקים הוא לשון רבים9 ובגימטריא הטבע10, וזהו בראשית ברא אלקים11 שההתהוות בפועל היא משם אלקים, אמנם זהו רק ההתהוות בפועל, אבל אמיתית ההתהוות היא משם הוי׳ לשון מהוה12, שכל ההוויות הן משם הוי׳ אלא שההתהוות בפועל היא ע״י ההתלבשות דשם הוי׳ בשם אלקים, ומאחר אשר אמיתית ההתהוות היא משם הוי׳ אלא שמתלבש בשם אלקים, וגם אחרי ההתלבשות הרי הוי׳ ואלקים כולא חד שאין שם אלקים מסתיר כלל, הרי מובן דגם אחרי הבריאה הוא יחיד ממש כמו קודם הבריאה. וזהו שכתוב לשון אחד, להורות על ענין היחוד גם אחרי הבריאה, דגם אחרי שנברא העולם הנה אין עוד מלבדו. ולפי זה צריך להבין אומרו הוי׳ לי בעוזרי, אשר הוי׳ יצטרף בין שאר העוזרים, הרי האמת שאין עוד מלבדו.
ועוד צריך להבין מה שמסיים ואני אראה בשונאי, דמשמעות הענין כפשוטו הוא שתוכן בקשתו הוא אשר יראה נקמה בשונאיו, וצריך להבין והרי כתיב13 יתמו חטאים ולא חוטאים, וא״כ הרי הי׳ צריך להיות תוכן בקשתו אשר האויב יתהפך לאוהב ולא אשר יראה נקמה בשונאיו. והגם אשר אויבי דוד הם אויבי הוי׳, כמ״ש14 הלא משנאיך הוי׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט, אבל מ״מ הרי גם בהם כתיב יתמו חטאים ולא חוטאים, וא״כ הרי גם על אויבים אלו צריכה להיות הבקשה שיתהפכו לאוהבים. וכמו שראינו בהנהגת הנשיאים עד כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל השמחה והוא בכלל, וביחוד, אשר גם אלו שהם נכללים בהסוג המדובר אודותם בתניא סוף פרק ל״ב, הנה גם אותם קירבו והשתדלו להחזירם למוטב אשר יתמו חטאים ולא חוטאים15, וא״כ מהו תוכן הבקשה דאני אראה בשונאי. וביותר יפלא, שהרי דוד המלך עצמו אמר16 כי הוי׳ אמר לו קלל, וכמבואר הענין באגה״ק17 באריכות, דלפי זה הרי כל ענין הבקשה דלראות נקמה בשונאיו, באיזה אופן שיהי׳, הרי אין זה מתאים כלל.
וביותר אינו מובן, דהנה בהבקשות של דוד המלך ע״ה שמבקש מהקב״ה, הנה בשאר הבקשות מזכיר גם שמות אחרים, ובבקשה זו הוא מזכיר את שם הוי׳ דוקא, הוי׳ לי בעוזרי. ובענין הוי׳ ישנם ג׳ ענינים. א׳ הוי׳ לשון מהוה, והוא כמו שנת״ל דאמיתית ההתהוות היא משם הוי׳, אלא שההתהוות בפועל היא ע״י ההתלבשות דשם הוי׳ בשם אלקים. ב׳ הוי׳ מלשון הי׳ הוה ויהי׳ כאחד18, שהוא למעלה מהזמן ולמעלה מהבריאה, דהוי׳ לשון מהוה הרי מתלבש בשם אלקים בגימטריא הטבע, אבל הי׳ הוה ויהי׳ כאחד הרי הוא למעלה מהטבע. ג׳ כמ״ש הפרדס19 דהוי׳ אין לו פירוש ואין לו ביאור והוא שם העצם20, שהוא למעלה גם מהוי׳ מלשון הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, דהגם שהוא למעלה מהזמן, מ״מ מזה גופא שאומרים בו ענין הי׳ הוה ויהי׳ הרי שייך לזמן, אלא שבענין הזמן גופא הוא למעלה מהזמן. וזהו ענין הג׳ בהוי׳, שהוא שם העצם. וכמו שמבאר שם במעלת ענין שם הוי׳ על שארי השמות שאינם נמחקים21, דהוי׳ הוא שם המיוחד22, שם המפורש23, שם העצם. ואף שנתבאר שם בפרדס דזה שהוי׳ הוא שם העצם אין הכוונה על העצמות ממש כי אם על עצמות האצילות, אמנם כפי המבואר בשארי המקובלים, וכן הוא המסקנא בתורת החסידות24, הנה הוי׳ שם העצם הוא בהעצמות ממש.
והנה ג׳ ענינים אלו שבהוי׳ אינם סותרים זה לזה, ואדרבה מאחר שכל הענינים נקראים בשם אחד, הרי הם שייכים זה לזה. ויובן זה ע״פ מ״ש הרמב״ם בהלכות יסודי התורה25 (שמביא רבינו בעל השמחה בהמאמר) יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו. הרי מבאר כאן הרמב״ם ג׳ ענינים, א׳ אשר יש מצוי ראשון, ב׳ ממציא כל נמצא, ג׳ אשר נמצאו מאמיתת המצאו דוקא. ועל כל ג׳ הענינים אומר הלשון לידע, שצריך להיות בהם ידיעה הבנה והשגה, ומקדים לומר יסוד היסודות ועמוד החכמות, היינו אשר הידיעה בג׳ ענינים אלו היא יסוד היסודות ועמוד החכמות. לכאורה הנה ענין היסודות וענין החכמות הם ב׳ הפכים, דענין היסודות הוא שהוא עצמו אינו בא בהבנה והשגה כי אם הוא יסוד ההשגה, וע״ד מושכלות ראשונות אשר בהם אינו שייך ענין השקלא וטריא וכו׳ כי אם הם הנחות בפשיטות אשר הם יסודי כל ההשגה. וזהו ענין יסוד היסודות, אשר הוא יסוד כל ההשגה, אבל הוא עצמו אינו נתפס בהשגה כי אם באמונה פשוטה. וענין החכמות הוא שהם באים בהבנה והשגה ושייך בהם ענין השקלא וטריא ונתפסים ע״י הו׳ קצוות רוחניים שלהם. וזה אשר כולל בלשונו ב׳ הענינים, דיסוד היסודות ועמוד החכמות, ביחד, הענין בזה, דכשם שלמעלה הרי הוא וחכמתו אחד26, הנה גם בהתורה דאורייתא וקוב״ה כולא חד27, הנה גם כמו שהתורה ירדה למטה ונתלבשה בשכל שצריך לייגע עד שיבוא לכלל הבנה והשגה הרגשה והכרה בהתורה, הנה גם אחרי התלבשותה בשכל הרי הוא וחכמתו אחד, שהיא מיוחדת עם הקב״ה, ובנפש האדם הוא אשר השגת התורה היא מיוחדת עם האמונה פשוטה שהיא (אמונה) יסוד כל ההשגה דתורה. וזהו שכולל בלשונו ב׳ הענינים ביחד, דכשם שענין האמונה הרי הוא מצד ראיית הנשמה שהיא רואה אלקות28, ובאופן הראי׳ שלמעלה, דלמעלה נראה אלקות כמו שהוא במוחש, מה שנקרא למעלה בשם מוחש, דמזה הוא האמונה פשוטה שבכל ישראל, כך גם ענין ההשגה באה מצד ההשגה שלמעלה, דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא29, ואח״כ הוא בחי׳ חכמה דאצילות, והכל הוא בכדי שיהי׳ אתה הראת לדעת3, שתהי׳ הידיעה וההשגה באלקות למטה. אבל גם כמו שבאה למטה הרי היא מיוחדת עם הקב״ה, דהוא וחכמתו אחד והוא ורצונו אחד30. וזהו יסוד היסודות ועמוד החכמות ר״ת הוי׳31, דע״ד היחוד דיסודות וחכמות, כך עד״ז הוא יחוד כל ענינים ההפכים שבהוי׳. אשר ענין הג׳ דהוי׳, שם העצם, הרי הוא מיוחד עם ענין הא׳ דהוי׳ לשון מהוה, והיו״ד שבראש השם שמרמז על תמידית הפעולה וההתהוות32, שבזה עצמו נרגש ענין התדירות והתמידיות, שזהו מעיקרי האמונה להאמין אשר הוא ית׳ מציאות תדירה ותמידית וכמ״ש בשער היחוד בחובת הלבבות33, וא״כ הרי בענין זה עצמו מתכללים ומתייחדים ענין הא׳ דהוי׳ לשון מהוה עם ענין הג׳ שבהוי׳ שהוא שם העצם.
ויובן זה ע״פ מ״ש רבינו הזקן באגה״ק34 אשר מציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות מאין ליש. היינו אשר ההתהוות היא מזה שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו, שהוא המצוי ראשון כלשון הרמב״ם, והכוונה היא על העצמות ממש שמציאותו מעצמותו35, וכמו שדייק הלשון בספר גינת אגוז36 הוי׳ מוחלטת הוי׳ קדומה, שבזה מודגש הענין יותר מכמו בחי׳ מצוי ראשון, דענין ראשון הנה אף שאינו דומה לראשית37, אבל מ״מ הוא סובל שני, משא״כ הוי׳ מוחלטת הוי׳ קדומה הרי מודגש בזה מציאות העצמות שמציאותו מעצמותו, ומשם הוא התהוות הנבראים, וכמ״ש הרמב״ם אשר נמצאו מאמיתת המצאו דייקא, דזהו שכתב רבינו הזקן אשר מציאותו מעצמותו הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש מאין, דזה שהנברא מרגיש עצמו אשר הוא יש מאין הוא מאחר שהוא נמצא מזה שמציאותו מעצמותו38. דעפ״ז יובן קישור הענינים דהוי׳ לשון מהוה עם הוי׳ שם העצם, דהרי בענין ההתהוות ניכר העצמות, וכמו שיהי׳ לעתיד לבוא אשר היש הנברא יתאחד עם יש האמיתי.
ועפ״ז יוקשה ביותר אומרו הוי׳ לי בעוזרי, דמאחר שמזכיר כאן שם הוי׳, דבשם הוי׳ הרי גם הוי׳ לשון מהוה מתייחד עם הוי׳ שם העצם, דאמיתת ההתהוות היא מהעצמות כנ״ל, וא״כ הרי עי״ז מודגש ביותר אשר האמת היא שגם אחרי הבריאה הוא ממש כמו קודם הבריאה ואין עוד מלבדו, וא״כ מהו תוכן הבקשה אשר הוי׳ יצטרף בין שאר העוזרים. ועד״ז צריך להבין39 מה שאמרו רז״ל40 הבא לטהר מסייעין לו, שאומר מסייעין לו לשון רבים, והרי באמת הוא דכל עזר וסיוע הוא רק מהקב״ה כמאמר41 אלמלא הקב״ה עוזרו, וא״כ מהו מסייעין לשון רבים. גם צריך להבין39 אומרו הבא לטהר, דלכאורה הוה לי׳ לומר ליטהר שמשמע שבא ליטהר עצמו, ומהו אומרו הבא לטהר שמשמע שבא לטהר לא רק את עצמו כי אם גם את אחרים.
והנה פסוק זה דהוי׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי אמר דוד המלך מצד זה שהיו לו שונאים רבים. אשר בין שונאי דוד היו גם דואג ואחיתופל, שהגם שהיו גדולים בתורה אבל תורתם היתה מן השפה ולחוץ לפי שהיתה תורתם בלי יראת שמים42, ומשום זה הרי גם הם בכלל הכתוב לא יחצו ימיהם43, וזהו שאמר ואני אראה בשונאי שסוף סוף ניצח אותם. אבל לשעה הרי הי׳ במיצר ועקתא, הנה כאשר הי׳ לו משונאיו אמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי44. דמגורי הוא מלשון גר45 ומגורי מלשון פחד46, הנה כאשר הי׳ בבית מגורי התנחם עצמו בהתורה, זמירות היו לי חוקיך. וצריך להבין, והרי בהתורה ישנם ג׳ סוגים עדות חוקים ומשפטים47, ולמה התנחם עצמו בהחוקים דוקא. אך הענין הוא, דהגם אשר בפשטות הרי עדות חוקים ומשפטים הם ג׳ פלוגות מיוחדות בהמצוות, שישנן מצוות הנקראות בשם עדות וכמו שבת שהיא עדות על בריאת העולם ויציאת מצרים וסוכה שהיא עדות על בסוכות הושבתי48, וישנן מצוות שהם חוקים והן המצוות אשר אומות העולם מונין את ישראל49 וכל קיומם הוא רק לפי שחוקה חקקתי50, וכמו מצות פרה אדומה, וישנן מצוות שהן משפטים והן המצוות שגם אלמלא ניתנה תורה הי׳ השכל מחייבם וגם מלפנו מבהמות ארץ51, הרי שהם ג׳ סוגים מיוחדים בהמצוות, אמנם בפנימיות הענין הנה בכל מצוה ומצוה ובכל ענין וענין יש בו ג׳ העבודות דעדות חוקים ומשפטים. ועפ״ז יובן ג״כ מה שאמר זמירות היו לי חוקיך.
והענין הוא, דהעבודה דחוקים היא אשר כללות ענין העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות אין צריך להיות מצד ההבנה והשגה, כי מונח אצלו כך בשכלו (וויילע עס לייגט זיך באַ אים אַזוי אין זיין שכל), כי אם העבודה צ״ל בדרך קבלת עול דוקא, וכמאמר52 אל יאמר אי אפשי אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. והגם שמבואר במ״א53 ההפרש בין צדיק לבעל תשובה דזה שצריך לומר אפשי הוא בצדיק דוקא אבל בבעל תשובה צריך לומר אי אפשי, הנה זהו דוקא בענינים אשר השכל שוללם, הנה בזה צריך לומר אי אפשי, אבל הענינים שהשכל מחייבם, הענינים אשר לא נכשל בהם, הנה באותם הענינים הנה גם הבעל תשובה צריך לומר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, שהעבודה צ״ל בדרך קבלת עול דוקא, וכמו עבד נאמן העובד את אדונו שאין זה מצד הטעם ודעת כי אם לפי שהוא עבדו ואינו שום מציאות לעצמו כלל54. וזהו ענין החוקים שבכל עבודה, אשר כל עבודה איזו שתהי׳ צריכים לקיימה לא מצד הטעם ודעת כי אם בדרך חוקה חקקתי. ונקראת בשם חוקה מלשון אותיות החקיקה, דידוע55 ההפרש בין אותיות הכתיבה לאותיות החקיקה, דאותיות הכתיבה הוא דבר נוסף על הקלף, שהקלף הוא מציאות בפני עצמו והאותיות מהדיו הן מציאות בפני עצמן, אבל אותיות החקיקה החקוקים על האבן טוב הרי הן מיני׳ ובי׳, שאינן מציאות נוספת כי אם שמהאבן עצמו ובהאבן עצמו (אַז פון דעם אבן אַליין און אין דעם אבן אַליין) חוקקים את האותיות. וענין החקיקה ברוחניות הו״ע הביטול שאינו מציאות לעצמו כלל, וכמו הלוחות אשר מעשה אלקים המה56, בחי׳ חקיקה, הרי הי׳ נראה בהם אלקות במוחש, דם׳ וס׳ שבלוחות בנס היו עומדין57, ומזה ומזה הם כתובים58 והיו נקראים כולו פנים כדאיתא בירושלמי59, היינו שהיו בבחי׳ ביטול במציאות ולכן נראה בהם אלקות במוחש. ובענין הספירות הנה חקיקה הוא בכתר, דחכמה הוא בחי׳ ספר, אותיות הכתיבה, והכתר הוא בחי׳ חקיקה60. וזהו ענין העבודה דחוקים, דעי״ז שפועל בנפשו הביטול במציאות, אשר עבודתו אינה מצד הטעם ודעת כי אם בדרך ביטול דקבלת עול, שהיא העבודה שלמעלה מטעם ודעת וכחות הגלויים כי אם העבודה דרעותא דליבא שמצד המקיפים דנפש, הנה עי״ז הוא מגיע גם למעלה בבחי׳ הכתר שלמעלה מהחכמה, ועי״ז הוא פועל גם בעולם ביטול מציאות הנפרד, אשר בהיש הגשמי נרגש בו הביטול במציאות כמו שהוא מצד הכתר שלמעלה מחכמה.
והנה ענין המשפטים בעבודה הוא ג״כ בכל ענין וענין, דמשפטים הו״ע השכל, הבנה והשגה, הנה בכל מצוה ומצוה ובכל ענין וענין, גם בדברי הרשות, בכל דרכיך דעהו61, צריך לשפוט את עצמו אם הנהגו זו היא ראוי׳ להיות ע״פ השכל והשגה והבנה דתורה, שלא להתחשב אם זה ראוי להיות ע״פ השכל דהנחות העולם כי אם בכל דבר צריך לשפוט אם הוא מתאים ע״פ שכל התורה, דהנחות העולם הוא לא מעלה ולא מוריד כלל, ואדרבה צריך ליזהר ביותר מהנחות העולם שלא יטו אותו מההנחות דשכל התורה, דלפי זה מובן גם בענין המשפטים שאין זה סוג מיוחד כי אם הוא עבודה בכל הענינים במחשבה דיבור ומעשה.
וגם ענין העדות אינו סוג מיוחד כי אם הוא עבודה שצ״ל בכל הענינים. ויובן זה ע״פ מה שמבאר רבינו בעל השמחה62 עה״פ63 ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, שבסיום הפסוק מדבר אודות ענין התורה, ותורה שם בישראל, ובתחילת הפסוק מדבר אודות ענין המצוות, ויקם עדות ביעקב, ומקשה והרי במצוות ישנם ג׳ פלוגות עדות חוקים ומשפטים, ולמה אומר עדות דוקא מאחר שכוונתו היא על כללות כל המצוות. ומבאר רבינו בעל השמחה, דענין העדות הוא על דבר הנעלם ונסתר לגמרי. דעל דבר הגלוי לא שייך ענין העדות כלל, גם על מילתא דעבידא לאגלויי אינו צריך ענין העדות64, כי אם על דבר שהוא בהעלם והסתר לגמרי צריך ענין העדות. ועד״ז יובן ברוחניות, דעל בחי׳ ממלא כל עלמין אין צריך עדות, שהרי הוא מושג מצד השכל, דכמו שהגוף מוכיח על מציאות הנשמה כך העולם מוכיח על מציאות האלקות65, דמה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם66, וגם על בחי׳ סובב כל עלמין אין צריך עדות, לפי שע״י ההבנה וההשגה המלאה בבחי׳ ממלא כל עלמין משיגים גם שישנו בחי׳ סובב67, וע״ד שהשכל גופא מכריח שישנו בחינה שלמעלה מן השכל, כי אם ענין העדות הוא על העצמות שהוא למעלה מבחי׳ ממלא ומבחי׳ סובב, הנה בזה הוא ענין העדות. וזהו ויקם עדות ביעקב, יעקב חבל נחלתו68, דכמו69 שבחבל הנה גם כשראשו א׳ יהי׳ למעלה מעלה וראשו השני יהי׳ למטה מטה, מ״מ כשינענעו בקצה התחתון יפעל הזזה גם בקצה העליון, כך ביעקב חבל נחלתו, דגם בבחי׳ יעקב יו״ד עקב70 שהם נשמות נמוכות, מ״מ ע״י עבודתם בקיום המצוות הרי הם מעידים על העצמות, דע״י עבודתם בקיום המצוות למטה שהוא הנענוע בקצה התחתון הם ממשיכים ומגלים את העצמות. וזהו אומרו ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, דברישא דקרא שהוא מדבר בענין המצוות תפס ענין עדות דוקא, לפי שמעלת המצוות היא שהם מעידים על העצמות, דזהו במצוות דוקא, דהנה התורה היא חכמתו של הקב״ה והמצוות הם רצונו של הקב״ה, הנה כשם שלמטה הרי הרצון הוא למעלה מהחכמה, דהרצון ענינו הוא שהוא מרוצת והטיית עצם הנפש71, כך עד״ז יובן למעלה שע״י קיום המצוות שהן רצונו ית׳ מעידים על העצמות, היינו שממשיכים ומגלים את העצמות. וע״פ ביאור זה עה״פ ויקם עדות, יובן ג״כ ענין העבודה דעדות שישנה בכל הענינים, והיינו אשר קיום כל המצוות, וגם כשעוסק בדברי הרשות בכל דרכיך דעהו, הנה עשיותיו יהיו באופן כזה שיעידו על העצמות, והוא כאשר כל ענין שיעשה יהי׳ בבחי׳ רעותא דליבא שמצד עצם הנפש, הרי אז הנה בכל עשיותיו ימשיך ויגלה את העצמות.
ובזה יובן מה שאמר דוד זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, דמגורי הוא מלשון גר ומלשון פחד, שהי׳ במיצר ועקתא מצד שונאיו, הרי הי׳ צ״ל הענין דהשכם והערב עליהם כו׳72, הנה על זה אמר זמירות היו לי חוקיך. דאין הכוונה על המצוות דחוקים בלבד, שבודאי אשר אצל דוד המלך ע״ה הנה כל התורה ומצוותי׳ היו אצלו זמירות, כי אם הכוונה על ענין עבודת החוקים שבכל המצוות. דהעבודה בבחי׳ חוקים שהיא העבודה דקבלת עול וביטול במציאות כנ״ל, הנה כאשר האדם העובד פועל בנפשו ביטול במציאות, הרי עי״ז הוא מגיע בבחי׳ הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ומשם הוא ממשיך גם בעולם שיהי׳ ביטול במציאות, אשר תתבטל מציאות השונאים.
והנה מה שקרא זה בשם זמירות דוקא, הענין הוא דהנה כל קיום העולם תלוי בהתורה, כמאמר73 אסתכל באורייתא וברא עלמא, וע״ד דוגמא ענין הקרבנות הרי רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס74, וכל העלאה פועלת המשכה למטה, ונמצא שע״י הקרבנות נמשכת המשכת אלקות בעולם כמ״ש75 ריח ניחוח להוי׳, דריח הו״ע העלאה, ואח״כ הוא ניחוח, ענין המשכה76, דנחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני77, אבל כל זה הוא דוקא כאשר הקרבן נעשה בכשרות ע״פ דיני התורה, ואם לאו לא ימשיך כלום. וכמו״כ הוא גם במצות תפילין, שהוקשה כל התורה לתפילין78, הרי ע״י הנחת תפילין הוא המשכת המוחין לז״א79, דהתפילין הוא המוחין שלמעלה מהעולם, אבל כל זה הוא כאשר התפילין מניח איש ישראלי דוקא בזמן הכשר ובמקום המוכשר ושאר דקדוקי התורה, ואם לאו לא ימשיך כלום. וזהו שאמר דוד זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, דכאשר הי׳ צר לו בעניני עולם התנחם עצמו בהתורה, שהרי כל עניני העולם הם כאין ואפס לגבי דקדוק א׳ קל של תורה. אך מ״מ נענש דוד על זה, והענין הוא לפי שבענין עבודת הבירורים יש ב׳ אופנים. אופן א׳ הוא ע״י עבודת התפילה, דתפילה הוא מלשון התופל כלי חרס80, אשר מברר את כל הניצוצות בדרך העלאה מלמטה למעלה, ואופן הב׳ הוא ע״ד מ״ש81 הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, ואיתא במדרש82 עת הזמיר הגיע הגיע זמנה של ערלה להזמר וקול התור נשמע בארצנו זה קולו של מלך המשיח, הרי שבענין זמירות יש ב׳ פירושים, פירוש א׳ בזמירות הוא מלשון שיר ושבח ורננא ופירוש הב׳ בזמירות הוא מלשון לזמר עריצים83, והיינו שע״י השיר ושבח דאורייתא (וכנ״ל אשר כל העולם כאין ואפס לגבי דקדוק א׳ של תורה, שהוא השבח ורננא דאורייתא), הנה עי״ז הוא פירוש הב׳ שבזמירות מלשון כריתה. דזהו ההפרש בין תורה לתפילה, דתפילה היא העלאה מלמטה למעלה, ולכן הרי הוא פועל בירור זיכוך ועלי׳ בהניצוצות, אבל התורה ענינה הוא המשכה מלמעלה למטה, שממשיך אלקות מלמעלה למטה דעי״ז הוא מזכך את העולם, ומה שאינו כלי לאור התורה הרי הוא נדחה במילא. ולכן נענש דוד על מה שאמר זמירות היו לי חוקיך, דלהיות שתכלית הכוונה הוא כמ״ש84 לא תהו בראה לשבת יצרה, שהוא בירור זיכוך ועליית כל הניצוצות שהוא ע״י העבודה דתפילה דוקא, ועבודתו של דוד היתה תפילה כמ״ש85 ואני תפילה, הנה כאשר עסקו הי׳ באופן העבודה דתורה שעי״ז הוא מדחה, הנה אף אשר לשעה הוצרך לזה, מ״מ נענש על זה, לפי שתכלית הכוונה היא לא לדחות כי אם להעלות.
וזהו הוי׳ לי בעוזרי לשון רבים דקאי על עבודת הבירורים, שע״י העבודה הרי הניצוצות עצמם הם עוזרים, וע״ד המבואר86 בענין מ״ש87 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, דעי״ז אשר האדם מברר את הדצ״ח עי״ז הם עוזרים לו, הנה תוכן הבקשה הוא הוי׳ לי בעוזרי, אשר בניצוצות אלו יומשך הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות, דאף אשר הבירורים הם בדרך מלמטה למעלה והם בכלל השתלשלות, מ״מ יומשך בזה הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות. והיינו שיהי׳ יחוד ב׳ הענינים שבהוי׳, הוי׳ לשון מהוה שמתלבש בשם אלקים יתייחד עם הוי׳ הי׳ הוה ויהי׳ כאחד שלמעלה מהטבע, והיינו שתהי׳ המשכת הניסים גלויים בהטבע גופא, אשר הטבע לא תתבטל מציאותה ומ״מ תהי׳ בה המשכת ניסים. וחיבור ב׳ ענינים אלו הוא ע״י ענין הג׳ שבהוי׳, והוא הוי׳ שם העצם שהוא למעלה משניהם, למעלה מהטבע ולמעלה מלמעלה מהטבע, לזאת הוא כולל שניהם שהוא נמנע הנמנעות, וע״ד שהי׳ בבית המקדש מקום הארון אינו מן המדה88, מקום ובלי מקום כאחד. ועי״ז הנה ואני אראה בשונאי, דראי׳ היא התאמתות היותר חזקה89, וזהו ואני אראה, שתהי׳ ראי׳ באלקות בעין השכל שהוא התאמתות כמו ראי׳ בעיני בשר, והוא ע״י בשונאי, דכאשר מברר את השונאים שלו שהוא חומר הגוף הנקרא חמור שונאך90, ואינו מדחה אותו כי אם פועל בו בירור זיכוך ועלי׳, עי״ז בא לבחי׳ ראי׳ באלקות גם בהטבע גופא, שנעשה חיבור ב׳ הפכים דנס וטבע. וזהו הוי׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, שהוא עבודה הרצוי׳, בירור הניצוצות, אשר את הניצוץ יברר ויעלה מעלה ועי״ז יתבטל הרע ממילא וע״ד מ״ש91 הקהה את שיניו, דכאשר92 מוציאים את השי״ן מהרשע הרי הרע מתבטל במילא, שהביטול הוא רק בהרע אבל הניצוץ נתעלה לקדושה, שלא לשבור את הטבע כי אם בהטבע גופא נמשך הנס, וכמו שבור את החבית ושמור את יינה93. וכמו״כ הנה בכל דור נמשך ע״י הצדיקים ונשיאי ישראל ענין הנס בטבע גופא, דהגם שהם נשארו במציאותם מ״מ הרי הם עצמו הודו שזה נס גלוי דראו כל אפסי ארץ94 אשר מוכרחים לעשות כפי הכוונה, ועי״ז הרי זה פועל נס מלשון הרמה95 בכל השייכים והמקושרים והולכים באורחותיהם עד שיהי׳ נס בכל העמים בקרוב ממש ע״י משיח צדקנו.
__________
1) תהלים קיח, ז.
2) רד״ה זה תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ רא (קונטרסים ח״א קעט, א)). וראה גם רד״ה זה בלקו״ת שמע״צ פח, ב.
3) ואתחנן ד, לה.
4) שם, ו, ד.
5) ראה תו״א וארא נה, ב ואילך. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח. סהמ״צ להצ״צ קכד, א ואילך.
6) ברכות יג, ב.
7) ואתחנן ד, לט.
8) ראה זח״ב כו, ב. סה״מ תרנ״ז ס״ע מה ואילך. תרח״ץ ס״ע רעא ואילך. ובכ״מ.
9) ראה פרש״י וישלח לה, ז.
10) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן לעיל ע׳ רלד.
11) בראשית א, א.
12) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. שעהיוה״א פ״ד (עט, רע״א). וראה זח״ג (רע״מ) רנז, סע״ב.
13) תהלים קד, לה. ברכות י, רע״א.
14) תהלים קלט, כא. וראה שבת קטז, א. תניא ספל״ב.
15) ראה בהשיחה שנאמרה בההתוועדות בהמשך להמאמר (לקו״ש חי״ג ע׳ 235-6. שיחות קודש תשי״ז (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 415 ואילך).
16) שמואל-ב טז, י.
17) סכ״ה.
18) פרדס שם. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זהר שם.
19) שער (יט) שם בן ד׳.
20) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
21) ראה שבועות לה, ב. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
22) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א.
23) סוטה שם. סנהדרין שם. רמב״ם שם.
24) ראה סה״מ תרס״ח ע׳ קצ. וראה גם המשך תרס״ו ע׳ תלא.
25) פ״א ה״א.
26) ראה רמב״ם שם פ״ב ה״י. תניא פ״ב (ו, א). ועוד.
27) ראה זח״ב צ, ב. וראה גם זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תקו״ז ת״ו בתחלתו. תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. לקו״ת נצבים מו, א. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.
28) ראה המשך תער״ב ח״א פס״א (ע׳ קיד). וראה גם שם ח״ב ע׳ א׳קפב. ובכ״מ.
29) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
30) ראה תניא פל״ח (נ, ב). פ״מ (נד, ריש ע״ב. נה, סע״א – בהגהה). אגה״ק סכ״ט (קמט, ב). ועוד.
31) סדר הדורות ד״א תתכז. שה״ג להחיד״א מע׳ רמב״ם. וראה גם ״פירוש״ לרמב״ם ריש הל׳ יסוה״ת.
32) שעהיוה״א שבהערה 12.
33) פרק י.
34) סימן כ (קל, ריש ע״ב).
35) סה״מ תרס״ח שם.
36) הובא בשל״ה ה, א. אוה״ת יתרו ריש ע׳ תתלו).
37) ראה פלח הרמון על הפרדס שער ג פ״ב. וראה ד״ה זה היום תחלת מעשיך שנה זו (סה״מ ראש השנה ע׳ נ). ובכ״מ.
38) ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג. סה״מ תרס״א ע׳ קצא ואילך. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ו. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ריש ע׳ רד. וש״נ.
39) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ רב (קונטרסים שם קעט, ב). לקו״ת שבהערה 2.
40) שבת קד, א. יומא לח, סע״ב. ע״ז נה, א. מנחות כט, ב.
41) סוכה נב, ב. קידושין ל, ב. ב״ב עה, רע״א.
42) ראה סנהדרין קו, ב.
43) תהלים נה, כד. סנהדרין שם. שם סט, ב.
44) תהלים קיט, נד.
45) ראה מצו״ד עה״פ.
46) ראה פרש״י ד״ה זמירות – סוטה לה, א. מצו״צ עה״פ.
47) ראה רמב״ן עה״פ ואתחנן ו, כ. וראה בארוכה ד״ה ויקם עדות ה׳ש״ת פ״א-ב (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 51 ואילך). ד״ה אם בחוקותי ה׳ש״ת פ״ד (סה״מ שם ס״ע 90 ואילך). ד״ה רבי אומר תש״ב פ״ב (סה״מ תש״ב ע׳ 115 ואילך). סה״מ אידיש ס״ע 45 ואילך. ובכ״מ.
48) אמור כג, מג.
49) פרש״י חוקת יט, ב. וראה יומא סז, ב.
50) תנחומא חוקת ג. שם, ח. במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. יל״ש חוקת יט, ב (רמז תשנט).
51) איוב לה, יא. עירובין ק, ב.
52) תו״כ ופרש״י קדושים כ, כו.
53) לקו״ת ואתחנן ט, ד. המשך מים רבים תרל״ו פרק רא (ע׳ רלד). סה״מ תש״ד ע׳ 136. תש״ה ע׳ 42. לקו״ש ח״ד ס״ע 1182-3. ועוד.
54) ראה המשך תרס״ו ע׳ שח ואילך.
55) ראה לקו״ת ר״פ בחוקותי. ר״פ חוקת. ובכ״מ.
56) תשא לב, טז.
57) שבת קד, א.
58) תשא שם, טו.
59) שקלים פ״ו סה״א. סוטה פ״ב סה״ג.
60) ראה לקו״ת חוקת נט, ג.
61) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
62) ד״ה ויקם עדות שבהערה 47. וראה גם לקו״ת פקודי ד, סע״א ואילך.
63) תהלים עח, ה. – להעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשי״ז) החלה שנת הע״ח להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לעיל ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
64) ר״ה כב, ב. וש״נ.
65) ראה לקו״ת אמור לא, ב. ואתחנן ד, א. סהמ״צ להצ״צ מה, א. ובכ״מ.
66) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
67) סה״מ עת״ר ע׳ ב.
68) האזינו לב, ט.
69) אגה״ת פ״ו (צו, א). ועוד.
70) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
71) ראה המשך תרס״ו ע׳ לט. המשך ר״ה תרצ״ד פכ״ו (סה״מ תשי״א ע׳ 118). ועוד.
72) גיטין ז, א. ראה תו״א מקץ לא, סע״ג.
73) זהר ח״א קלד, סע״א. ח״ב קסא, ריש ע״ב. ח״ג קעח, א.
74) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
75) ויקרא א, ט. פינחס כח, ח. ובכ״מ.
76) תו״א יתרו עד, א. ובכ״מ.
77) ספרי ופרש״י פינחס שם. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא שם. פרש״י תצוה כט, כה.
78) קידושין לה, א.
79) זח״ג רסב, א. וראה בארוכה סידור (עם דא״ח) שער התפילין ז, סע״א ואילך. אמרי בינה (קה״ת, תשמ״ה) שער התפילין ה [קיב], א ואילך. וראה גם תניא פמ״א (נו, ב). ובכ״מ.
80) כלים פ״ג מ״ה. ראה תו״א תרומה עט, סע״ד. סה״מ תש״ט ע׳ 79 (השני) בהערה. ועוד.
81) שה״ש ב, יב.
82) שהש״ר פ״ב, יג (ד).
83) ראה שהש״ר שם, יב.
84) ישעי׳ מה, יח.
85) תהלים קט, ד.
86) לקו״ת צו יג, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
87) עקב ח, ג.
88) יומא כא, א.
89) ראה תו״א משפטים עה, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פל״ג (ע׳ לד-ה) ופנ״ז (ע׳ סה-ו). לקו״ש ח״ו ע׳ 121. וש״נ.
90) משפטים כג, ה. ראה ״היום יום״ כח שבט. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שכה. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סט״ז (עג, ב). וש״נ.
91) נוסח הגש״פ (פיסקא ״רשע מה הוא אומר״).
92) ראה (נוסף לסה״מ תרפ״ז שם (ע׳ רח. קונטרסים שם קפג, א)) תו״ח בא קנו, א.
93) ב״ב טז, א.
94) ל׳ הכתוב – ישעי׳ נב, י. תהלים צח, ג.
95) פרש״י יתרו כ, יז. סידור (עם דא״ח) מד, סע״ב. ובכ״מ.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז (הוספות) ע' שמז ואילך]