בס״ד. ש״פ שמות, י״ט טבת ה׳תשמ״ח

הנחה בלתי מוגה

הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה¹. ומביא בזה כ״ק אדמו״ר הצ״צ במאמרו ד״ה זה [שנדפס באור התורה (כרוב מאמרי הצ״צ שנכללו בהספרים הנקראים בשם אור התורה) כרך שביעי²] שני פירושים מדברי רז״ל. בסעיף ראשון מביא פירוש ראשון³, דהבאים ישרש יעקב קאי על הגאולה העתידה (ומבאר פירוש זה), ובסעיף השני מביא פירוש שני⁴, דהבאים ישרש יעקב קאי על העבודה דתורה ומצוות (ומבאר פירוש זה) [ובסגנון דהצ״צ בכמה מקומות שבסעיף ראשון מביא פירוש רז״ל, ואח״כ מבארו, ועד״ז בסעיף שני מביא עוד פירוש מארז״ל, ומבארו, וכו׳]. ויש לקשר ב׳ הפירושים, כי הגאולה העתידה באה ע״י העבודה דתורה ומצוות.

והנה העבודה דתורה ומצוות המביאה את הגאולה העתידה היינו הן העבודה שבזמן הבית והן העבודה שבזמן הגלות. דמצד פרט אחד, העבודה השייכת ומביאה את גאולה העתידה היא העבודה שבזמן הבית, ומצד פרט שני, העבודה השייכת ומביאה הגאולה העתידה היא דוקא העבודה שבזמן הגלות. והענין הוא, דהנה על העבודה דלעתיד לבוא אומרים⁵ ושם נעשה לפניך כמצות רצונך, וידוע הביאור בזה⁶, דקיום כל המצוות כמצות רצונך יהי׳ דוקא לעתיד לבוא שאז יהי׳ קיום המצוות בתכלית השלימות. והעבודה הקרובה לזה עתה היא העבודה שבזמן הבית, שהעבודה דתורה ומצוות בשלימותן היתה בזמן הבית. דנוסף לזה שבזמן הבית היו מקריבין קרבנות כו׳, משא״כ עכשיו שאי אפשר להקריב קרבנות כו׳, ועכשיו ישנו רק ענין התפילה דתפילות במקום קרבנות תקנום⁷, ועד שבכמה דברים (שאי אפשר לעשותם היום) עושין רק זכר למקדש, הנה עוד זאת, שגם המצוות שיכולים לקיימן עכשיו אין קיומן באותה השלימות כפי שהי׳ בזמן הבית, דבכדי לקיים את המצוות כדבעי הרי זה דוקא כאשר מאיר אלקות בגלוי, שזה הי׳ בזמן הבית, משא״כ בזמן הגלות כאשר אלקות אינו מאיר בגילוי, חסר גם בשלימות הענין דקיום המצוות. וזהו שאומרים⁸ ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך. וידוע הדיוק בזה⁹, דבשלמא זה שאין אנו יכולים לעלות ולראות, הרי זה משום שאין בית המקדש קיים, אבל מפני מה אין יכולים גם להשתחוות. ומבואר בזה⁹, דבכדי שתהי׳ השתחוואה אמיתית, ביטול אמיתי, הרי זה דוקא כשמאיר אלקות בגלוי, וכיון שבזמן הגלות אין אלקות מאיר בגלוי, אי אפשר להיות גם השתחוואה אמיתית. ומזה מובן גם בנוגע לקיום המצוות, דבכדי שקיום המצוות יהי׳ כדבעי ובשלימות הרי זה דוקא בזמן הבית. ומכל זה מובן שהעבודה דזמן הבית היא הקרובה יותר להעבודה שתהי׳ בגאולה העתידה, ולכן בפרט זה, דוקא העבודה שבזמן הבית היא השייכת ומביאה הגאולה העתידה. אבל מצד פרט שני, העבודה שבזמן הגלות דוקא שייכת ומביאה את הגאולה העתידה, וכמבואר בתניא¹⁰ דכל הגילויים שלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות. ויש לומר שזהו ג״כ הטעם שבזמן הגלות ניתוספו כמה ענינים בתורה, ולא רק ענינים פרטיים אלא גם ענינים כלליים, שהרי המשנה נסדרה ע״י רבינו הקדוש בזמן הגלות, ואף שאז הי׳ מהזמנים שהי׳ טוב לישראל שהרי אנטונינוס הי׳ מכבד את רבי (רבינו הקדוש)¹¹, ועד שלדיעה אחת, גם מל את עצמו¹², בכל זאת הי׳ אז זמן הגלות (ויש לומר שזה עצמו נוגע לעבודת ישראל בזמן הגלות מה שצריכים לפעול על אומות העולם). ועאכו״כ הברייתא והגמרא שנסדרו בזמן הגלות. והטעם לכל זה מה שבזמן הגלות ניתוספו ענינים עיקריים בתורה יש לומר, כי בפרט אחד הרי דוקא העבודה שבזמן הגלות שייכת ומביאה את הגאולה העתידה.

אמנם במאמר הנ״ל דהצ״צ ישנו גם דבר פלא הדורש ביאור, מאי טעמא הקדים הצ״צ את הפירוש שהבאים ישרש יעקב קאי על גאולה העתידה, לפני הפירוש שקאי על העבודה דתורה ומצוות, והרי העבודה דתורה ומצוות צ״ל גם לפני הגאולה העתידה, ואדרבא הם המביאים את הגאולה העתידה. ויש לומר הביאור בזה, ע״פ מ״ש הרמב״ם¹³ דהיעודים שנאמרו בתורה אם בחוקותי תלכו גו׳¹⁴, אינם ענין של שכר אלא שהם בכדי שנהי׳ פנויים לקיים את המצוות כדבעי. וכעין זה מצינו בדברי אדמו״ר הזקן¹⁵, שהקב״ה נותן לבנ״י גשמיות ובנ״י עושים מהגשמיות רוחניות (אַז דער אויבערשטער גיט אידן גשמיות און אידן מאַכן פון די גשמיות רוחניות), היינו, שהנתינה דגשמיות משתלם כביכול עבור הקב״ה, הקב״ה מרוויח מזה (לוינט זיך כביכול פאַרן אויבערשטן, דער אויבערשטער פאַרדינט דערביי), שזהו כעין דברי הרמב״ם שהיעודים הגשמיים הם בכדי שנהי׳ פנויים ונוכל לקיים את המצוות כדבעי. וצריך להבין, דלפי זה היו צריכים להיות היעודים באופן כזה שנקבלם לפני קיום המצוות, ולמה אופן היעודים שבתורה הם באופן כזה, דרק כאשר מקיימים תורה ומצוות, אז מקבלים היעודים. ובהכרח לומר, דזה עצמו שיודעים שאח״כ נקבל את היעודים, הרי זה עצמו נותן מנוחת הנפש לקיים המצוות כדבעי¹⁶. ועד״ז יש לבאר בזה שמקדים הצ״צ את הפירוש שקאי על לעתיד לבוא לפני הפירוש שקאי על העבודה דתורה ומצוות, כי זה עצמו שבתורה (במאמר הצ״צ) הוקדם הפירוש שקאי על לעתיד לבוא, הרי זה נותן כח על העבודה דתורה ומצוות שלפני הגאולה.

ויש להוסיף בזה, דזה שבתורה (במאמר הצ״צ) הוקדם הפירוש שקאי על לעתיד לבוא הרי זה עצמו מביא את הגאולה. וע״ד מה שמביא כ״ק מו״ח אדמו״ר¹⁷ את מאמר הצ״צ חשוב טוב יהי׳ טוב (טראַכט גוט וועט זיין גוט), והביא ע״ז סיפור ״מעשה רב״ [ויש לומר הטעם שהביא הסיפור ״מעשה רב״ להוכיח שזה פועל גם בגשמיות העולם, דוגמת הטעם לזה שהנביא עושה פעולה גשמיית בקשר עם נבואתו, בכדי שהנבואה תתקיים גם בגשמיות¹⁸, דע״י הפעולה נהי׳ ביטול המחיצות בין גשמיות לרוחניות, ויתקיים גם בגשמיות], כמו״כ הוא גם בנדון דידן, דע״י שמקדימין בתורה (במאמר הצ״צ) את הפירוש שקאי על הגאולה, הרי זה עצמו מביא את הגאולה. והרי דברים קל וחומר, ומה אם עצם המחשבה פועלת, שע״י חשוב טוב, יהי׳ טוב (טראַכט גוט, וועט זיין גוט), עאכו״כ שהענין כפי שהוא בתורה בודאי פועל.

וזהו הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה, דפירוש הראשון והיסודי הוא שהבאים ישרש יעקב קאי על הגאולה העתידה, וזהו ג״כ מה שממשיך יציץ ופרח ישראל שזהו ענין היופי, הן יופי בגשמיות והן יופי ברוחניות. וזהו גם מה שמסיים ומלאו פני תבל תנובה, שענין זה יהי׳ לעתיד לבוא וכמ״ש הרמב״ם בסיום וחותם ספרו¹⁹, דלעתיד לבוא יהי׳ עסק כל העולם רק לדעת את הוי׳, ועאכו״כ בנוגע לישראל, שיהי׳ באופן (ומלאה הארץ דעה את הוי׳) כמים לים מכסים²⁰, וכמבואר בסידור²¹, דטבילה הוא אותיות הביטל. וזה קשור גם עם התחלת ספרו, שמתחיל²² יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים עד ליתוש קטן²³ ולשלשול קטן שבים²⁴, שלכל זה צריך להיות הידיעה, לידע, ומלאו פני תבל תנובה.

ויהי רצון שע״י הדיבור בענינים אלו יקויים כל זה בפועל ממש, ובפרט ע״י העבודה דהפצת היהדות והמעיינות, שע״י כל זה יקויים מ״ש²⁵ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ויקויים מ״ש בההפטרה ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל²⁶ (השייך גם להמלקט דספר לקוטי אמרים, והמלקט דספר לקוטי תורה, והמלקט את ספר הרמב״ם²⁷) שהמלקט הוא עצמות ומהות, דבמהרה בימינו ממש מלקט את כולם באופן דקהל גדול ישובו הנה²⁸, ואז נלך לארץ הקודש באופן דירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך²⁹, ולבית המקדש, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו³⁰ ממש.

__________

1) ישעי׳ כז, ו (התחלת ההפטרה דפ׳ שמות).
2) ע׳ ב׳תקלב ואילך.
3) שבת קמה, ב.
4) שהש״ר פ״ז, ג.
5) בתפלת מוסף דשבת ויו״ט.
6) ראה תו״ח ר״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
7) ברכות כו, א.
8) בתפלת מוסף דיו״ט.
9) לקו״ת ברכה צח, ב.
10) רפל״ז.
11) תנחומא (באָבער) וישלח ה.
12) ראה ירושלמי מגילה פ״א הי״א. פ״ג ה״ב. סנהדרין פ״י ה״ה.
13) הל׳ תשובה פ״ט ה״א.
14) בחוקותי כו, ג.
15) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ רסה. ״היום יום״ כז אלול.
16) וראה דברי משיח תש״נ ח״ב ע׳ 426 הערה 39.
17) אגרות-קודש שם ע׳ תקלז.
18) ראה דרשות הר״ן דרוש ב. רמב״ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם. ועוד.
19) סוף הל׳ מלכים.
20) ישעי׳ יא, ט.
21) עם דא״ח – שער כוונת המקוה בסופו (קנט, סע״ד).
22) ריש הל׳ יסוה״ת.
21) ראה רמב״ם שם פ״ב ה״ט.
22) ראה שעהיוה״א פ״ז (פג, א).
23) ירמי׳ לא, לג.
24) ישעי׳ כז, יב.
25) ראה שיחת ש״פ שמות שנה זו סי״א (סה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ 202-3).
26) ירמי׳ שם, ז.
27) פ׳ ראה יב, כ. פ׳ שופטים יט, ח. ספרי ופרש״י שם. ועוד.
28) ראה אבות פ״ה מ״כ.

[סה"מ שמות ח"א (הוספות) ע' רנז ואילך]