בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשכ״ב

הנחה בלתי מוגה

גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון¹, הנה הגם שפירוש הפשוט וכן איתא בגמרא² דבית האחרון קאי על בית המקדש השני, הנה יש עוד פירוש³ שקאי על בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, שיהי׳ גדול מבית הראשון והשני ששניהם נכללים במ״ש מן הראשון. וכמבואר בלקו״ת פרשת השבוע⁴, שלש גאולות הן. גאולה ראשונה כנגד אברהם, שני׳ כנגד יצחק ושלישית כנגד יעקב. ואמרו רז״ל⁵ לא כאברהם שכתוב בו הר כו׳ ולא כיצחק שכתוב בו שדה אלא כיעקב שקראו בית. דהנה עיקר ענין הגאולה הוא בית המקדש, ולזאת מעלת גאולה העתידה מובנת ממעלת בית המקדש השלישי שנקרא בית. דהגם שבכללות, גם בית ראשון ושני נקראים בית, מ״מ בפרטיות, הנה בית המקדש ראשון ושני נקראים בשם הר ושדה ובית המקדש השלישי נקרא בית.

ולהבין זה, צריך להקדים תחילה מה שאמרו רז״ל⁶ עה״פ⁷ שמעו דבר הוי׳ בית יעקב, שמעו דברי תורה עד שלא תשמעון דברי נבואה, היינו שאם היו שומעים דברי תורה לא היו שומעין דברי נבואה, והוא ע״ד שאמרו⁸ אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד. שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו תוכחות וכו׳. ומסיים, עד שלא ישמעו גרמיכון העצמות היבשות שמעו דבר ה׳, וצריך להבין, והרי תחיית המתים הוא תכלית שלימות הגאולה, כדאיתא במדרש הנעלם⁹ שתחיית המתים יהי׳ בגמר הגאולה, ומהו עד שלא ישמעו גרמיכון כו׳. בשלמא מה שאומר שמעו דבר תורה עד שלא תשמעון דברי נבואה, מובן, לפי שכל ענין הנבואה הוא רק בכדי לחזק דברי תורה¹⁰, ולזאת הנה אם היו שומעים דברי תורה לא היו צריכים לנביאים, וכן בנביאים גופא הרי ישנם כמה וכמה דורות, הנה אם היו שומעין לדברי נביאים הראשונים שהיו בזמן שלמה דקיימא סיהרא באשלימותא¹¹, לא היו צריכים לשמוע תוכחות. אבל ענין תחיית המתים הרי הוא תכלית השלימות, ואיך אפשר שאם היו שומעין לדברי תורה ונביאים כו׳ לא הי׳ ענין תחיית המתים ח״ו.

ויובן בהקדים תחילה מאמר רז״ל¹² עה״פ¹³ עד גלות ירושלים בחודש החמישי, עלה ארי׳ במזל ארי׳ והחריב את אריאל, עלה ארי׳ זה נבוכדנאצר דכתיב¹⁴ עלה ארי׳ מסבכו, במזל ארי׳ עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל הוי¹⁵ אריאל אריאל קרית חנה דוד, על מנת שיבוא ארי׳ במזל ארי׳ ויבנה אריאל, יבוא ארי׳ זה הקב״ה דכתיב בי׳¹⁶ ארי׳ שאג מי לא יירא, במזל ארי׳ והפכתי¹⁷ אבלם לששון, ויבנה אריאל בונה¹⁸ ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס. וצריך להבין אומרו על מנת, שזה שעלה ארי׳ כו׳ והחריב את אריאל הוא על מנת שיבוא ארי׳ כו׳ ויבנה אריאל, והרי הגלות היא בסיבת החטא כמאמר¹⁹ ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ומהו אומרו על מנת כו׳. אך הענין הוא, דהנה אמרו רז״ל²⁰ שלשה הקב״ה מתחרט עליהן ואחד מהם הוא היצר הרע וכמ״ש²¹ אשר הרעותי, והיינו דהגם שניתן להאדם שתי דרכים, את החיים ואת הטוב וגו׳²², ועושה קניגיא כו׳²³, מ״מ הנה הכוונה בכל זה הוא בכדי שתהי׳ הבחירה בטוב דוקא. ויובן זה ע״פ המבואר בהמאמרים דחג הגאולה²⁴, שהסיבה לחטא עץ הדעת, כללות ושורש לכל החטאים, הוא מיעוט הירח, והסיבה למיעוט הירח היא שבירת הכלים. הנה כשם ששבירת הכלים היתה בשביל בנין עולם התיקון, כמאמר²⁵ סותר על מנת לבנות, כמו״כ הוא בכל הענינים שנשתלשלו משבירת הכלים עד לענין החטא והגלות שהוא בשביל הבנין שאח״כ, שזהו אומרו על מנת כו׳. וכשם שבשבירת הכלים הרי הבנין שלאחר סתירת התהו הוא בנין משובח יותר מבנין עולם התהו, כמאמר²⁶ דין הניין לי׳ ודין לא הניין לי׳, שלכן הי׳ כדאי שבירת התהו לפי שהבנין דתיקון הוא משובח יותר, כמו״כ הוא בכל הענינים שנשתלשלו משבירת הכלים, עד לענין החטא והגלות, אשר בנין בית המקדש השלישי יהי׳ משובח יותר מבית ראשון ושני, ולכן הי׳ חורבן בית ראשון ושני בכדי שעי״ז (על מנת) יהי׳ אח״כ בנין בית המקדש השלישי, שבא אחרי הגלות דוקא. שהדוגמא מזה הוא גם במעשינו ועבודתינו עכשיו, דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד²⁷. ומעלת הבעלי תשובה על צדיקים היא, שצדיקים הוא בנין מעיקרו ובעלי תשובה הוא בנין הבא לאחרי סתירה. וענין מעלת בית המקדש השלישי מפרשים רז״ל שיבוא ארי׳ זה הקב״ה דכתיב בי׳ ארי׳ שאג מי לא יירא. וידוע²⁸ דבענין הספירות, ארי׳ הוא בחי׳ כתר, דזהו שאומר מי לא יירא, שנכלל בזה גם עבדיו הנביאים, שהו״ע ספירות, וגם עליהם נאמר מי לא יירא, לפי שהכתר הוא למעלה מהספירות. דזהו גם מה שבית המקדש השלישי נקרא בית, דבית הוא בחי׳ המקיף דכתר²⁹. וזהו מעלת בית המקדש השלישי, דכללות ההשתלשלות הוא מספירת החכמה כמ״ש³⁰ בראשית ותרגם³¹ בחוכמתא, וידוע³² דבפסוק בראשית ברא גו׳ מרומזים כל העשר ספירות שהתחלתן היא מהחכמה, אך בית המקדש השלישי הוא בחי׳ ארי׳, שרומז לכתר, שלכן תיבת ארי׳ מתחלת בא׳³³ ולא בב׳.

וביאור הענין³⁴, הנה בבית המקדש כתיב³⁵ אכן יש הוי׳ במקום הזה, ותרגם לית דין אתר הדיוט, וידוע דהדיוט קאי על העשרה מאמרות שנקראים³⁶ בשם מילין דהדיוטא. וצריך להבין אומרו לית דין אתר הדיוט, והרי גם בית המקדש נברא בעשרה מאמרות, ואדרבה עיקר הבריאה שבעשרה מאמרות הוא בית המקדש, שזהו ענין אבן שתי׳ שממנו הושתת כל העולם³⁷, ומהו אומרו לית דין אתר הדיוט. והענין הוא, דהנה בכללות ענין ההתהוות ישנם ב׳ מדריגות. בחינה א׳ בהתהוות הוא כללות ענין ההתהוות יש מאין, ובחינה ב׳ הוא כמו שההתהוות באה במדידה והגבלה ובהתחלקות פרטים. דזהו ההפרש בין ההתהוות שמצד שם הוי׳ ומהשמות שלמעלה משם הוי׳, לההתהוות שמצד שם אלקים³⁸. דההתהוות שמצד שם הוי׳ היא בדרך ממילא כמ״ש³⁹ יהללו את שם הוי׳ כי הוא צוה ונבראו, וההתהוות שמצד שם אלקים היא בדרך התלבשות כמ״ש³⁰ בראשית ברא אלקים, ברא הו״ע כח הפועל בנפעל. וטעם הדבר הוא, דלפי שאופן ההתהוות שמשם הוי׳ הוא באין ערוך, השייכות היא רק מה שציוה (אבל אין הכוונה שמהוה מהות דבר שבאין ערוך, מהות נפרד והפכי), ולכן ההתהוות היא בדרך ממילא, ונבראו. והדוגמא על זה⁴⁰ מעילה ועלול, דהתהוות העלול מהעילה היא בדרך ממילא. וכמו בשכל ומדות, דכאשר מתבונן בשכלו בענין המעורר את המדות, הרי נעשה במילא מדה המתאימה לההתבוננות. דזהו מ״ש⁴¹ ואהבת את הוי׳ אלקיך, וידוע הקושיא איך שייך ציווי על מדה שבלב, ומתרצים בזה⁴² שהציווי הוא על ההתבוננות. אך עדיין אינו מובן, שהרי אין מקרא יוצא מפשוטו⁴³. והענין בזה, דלהיות שלידת המדות מהשכל היא בדרך ממילא, לזאת הרי הציווי על ההתבוננות זה עצמו הוא ציווי על אהבה, שהרי ע״י ההתבוננות יבוא בדרך ממילא לאהבה. וטעם הדבר הוא, לפי שעילה ועלול הם בקירוב זה לזה (אין הכוונה שאופן ההתהוות הוא בקירוב, כי אם שמציאות העלול הוא בקירוב למציאות העילה), לכן ההתהוות היא בדרך ממילא⁴⁴. ועד״ז יובן בענין ההתהוות שמצד שם הוי׳, דלהיות שההתהוות שמצד שם הוי׳ אינה במדידה כך כך, דהגם שבהתהוות שמצד שם הוי׳ ישנו זמן ומקום, דהוי׳ הוא מלשון הי׳ הוה ויהי׳⁴⁵, ומקום שייך לזמן⁴⁶, מ״מ אינה במדידה והגבלה כל כך, דכללות ההתהוות שמצד שם הוי׳ הוא בחי׳ עלמין סתימין, שנרגש בהם כח האלקי המהוה אותם, ולהיות שההתהוות היא בקירוב, לכן היא בדרך ממילא. ועוד משל על זה מענין אור ומאור. דהמשל דעילה ועלול אינו משל מכוון, לפי דבעילה ועלול הרי העלול הוא בערך ממש להעילה וכלול בהעילה, וכמו במדות ושכל שהמדות כלולות תחילה בהשכל, ולכן מובן שהתגלותו מהעילה היא בדרך ממילא, משא״כ בענין ההתהוות שמצד שם הוי׳, הרי אינו שייך לומר שהבריאה היא בערכו וכלולה בו ח״ו, לזאת נותנים עוד משל על זה, מענין אור ומאור. שהאור הוא באין ערוך להמאור, ומ״מ להיותו מעין המאור ומגלה את המאור, הרי גם מצד קירוב זה, אופן התגלותו מהמאור הוא בדרך ממילא. דכמו״כ יובן בענין ההתהוות שמצד שם הוי׳, דהגם שהיא באין ערוך, מ״מ להיות שהיא בקירוב אליו בזה שנרגש בה כח המהוה, וכידוע⁴⁷ בענין עלמין סתימין שמרגישים את כח המהוה אותם, והרגש הלזה חודר את כל מציאותם (נעמט דורך זייער גאַנצע מציאות), שאם יהיו נפרדים ממקורם יתבטלו ממציאותם, וכדגים הפורשים מהים מיד מתים⁴⁸, לזאת הנה ההתהוות שמצד שם הוי׳ היא בדרך ממילא (אלא שגם המשל דאור ומאור אינו מכוון לגמרי, לפי שאור אינו מציאות בפני עצמו וכל מציאותו הוא רק גילוי המאור, ולכן צריך להמשל דעילה ועלול). אמנם ההתהוות שמצד שם אלקים שהיא במדידה והגבלה ובהתחלקות פרטים וכו׳, הנה בכדי להוות מהות נפרד והפכי, צריך על זה התלבשות והתעסקות כו׳, כח הפועל בנפעל.

והנה אמיתית ההתהוות הוא מצד שם הוי׳, אלא דלהיות שההתהוות שמצד שם הוי׳ היא בקירוב, לזאת צריך להיות התלבשות שם הוי׳ בשם אלקים. וכמבואר בתניא⁴⁹ בענין הגדול הגיבור⁵⁰, דאמיתית ההתהוות היא מצד מדת מלכותו ית׳, אלא שצריך גם למדת הגבורה בכדי להעלים ולהסתיר. וזהו ג״כ מה שמבואר באגה״ק⁵¹ שההתהוות היא מהאור, לפי שאור הוא מעין המאור שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש מאין ואפס המוחלט, אלא שבכדי שיהי׳ בהגבלה צריך להיות התלבשות האור בכלים. דענין אורות וכלים הוא ענין הוי׳ ואלקים, אור הוא בחי׳ שם הוי׳ וכלים הוא בחי׳ שם אלקים⁵².

והנה בחי׳ הוי׳ ואלקים אינו רק בענין אור וכלי, כי אם גם באור עצמו ישנם ב׳ הבחינות דהוי׳ ואלקים, והו״ע אור הבלי גבול ואור גבולי⁵³. והתגלות אור הגבולי היא ע״י הצמצום. וזהו ענין שם אלקים בשרשו הראשון, שהו״ע הצמצום. והסתר⁵⁴ הצמצום הוא רק לגבינו, אבל מצד למעלה הרי גם עכשיו כמו שהי׳ קודם הצמצום. והנה קודם הצמצום ישנו ג״כ אור הגבולי, דכשם שיש לו כח בבלתי בעל גבול כך יש לו כח בגבול כדאיתא בעבודת הקודש⁵⁵, אלא שקודם הצמצום, מצד תוקף התגלות אור הבלי גבול, אור הגבולי אינו במציאות. ויש בזה ב׳ נקודות. א׳ הוא שמצד תוקף התגלות אור הבלי גבול אין יכולים למצוא את אור הגבולי, וב׳ הוא שגם הגבולי עצמו אינו במציאות, לפי שמצד תוקף התגלות אור הבלי גבול הוא בטל במציאות כשרגא בטיהרא⁵⁶ ועוד יותר. ויובן זה עד״מ מרב המשפיע שכל לתלמידו שבאין ערוך, שבהכרח לומר שגם בתחילה כלול בו אור ושכל השייך להתלמיד, שישפיע אח״כ. אלא שמקודם אינו במציאות כלל, לפי שמצד תוקף התגלות שכלו העצמי אינו יכול למצוא בעצמו את השכל השייך להמקבל, וגם השכל עצמו הוא בביטול במציאות מצד תוקף התגלות שכל העצמי. והגם שאין שייך לומר למעלה שאי אפשר למצוא את אור הגבולי, הנה מצד העצמות אין שייך באמת לומר כן. אבל מצד אור הבלי גבול שייך לומר שלא רק שאור הגבולי עצמו הוא בטל במציאות, אלא שגם אור הבלי גבול אינו יכול למצוא את אור הגבולי. והתגלות אור הגבול היא ע״י הצמצום. דזהו ענין שם אלקים כמו שהוא בענין האור, ואח״כ נשתלשל מזה למטה יותר בחי׳ אלקים, ענין הכלים המלבישים להאור, שעי״ז הוא ההתהוות כנ״ל.

והנה כפי המובן מהנ״ל, הנה בכדי שתהי׳ ההתהוות, צריך להיות יחוד הוי׳ ואלקים, שהרי אמיתית ההתהוות היא מצד שם הוי׳, ובאה בהתלבשות בשם אלקים. ובענין יחוד הוי׳ ואלקים ישנם ב׳ אופנים, התכללות אלקים בהוי׳, והתכללות הוי׳ באלקים. והוא ע״ד המבואר בתניא⁵⁷ שישנו שילוב אדנ-י בהוי׳, והיינו שעיקר הגילוי הוא שם הוי׳ אלא שיש בזה גם הפעולה שמצד שם אדנ-י, ושילוב הוי׳ באדנ-י, שעיקר הגילוי הוא שם אדנ-י, אלא שיש בזה גם הפעולה שמצד שם הוי׳. וזהו ההפרש בין בית המקדש לכללות העולם, דכללות העולם הרי עיקר התהוותו הוא מבחי׳ שם אדנ-י⁴⁶, שזהו ענין העשרה מאמרות, אלא שיש בזה גם השילוב דשם הוי׳, ולא רק שילוב שם הוי׳ שצריך לענין ההתהוות, דאמיתית ההתהוות הוא משם הוי׳ כנ״ל, אלא שיכול להיות גם הגילוי דשם הוי׳, וכמ״ש לאחרי יום השבת⁵⁸ ביום עשות הוי׳ אלקים, שהי׳ אז גם הגילוי דשם הוי׳, אבל מ״מ הרי עיקר הגילוי הוא שם אדנ-י ואלקים. משא״כ בית המקדש, עיקר הגילוי שבו הי׳ בחי׳ שם הוי׳, שלכן הי׳ למעלה ממדידה והגבלה, דעם היות שמצד הכוונה דדירה בתחתונים⁵⁹ היו בו ההגבלות דזמן ומקום, וכמו⁶⁰ מקום הארון שהי׳ אמתיים וחצי וכו׳⁶¹ שזהו הפעולה שמצד שם אלקים ואדנ-י, מ״מ הרי מקום הארון עצמו אינו מן המדה⁶², וכן בכללות המקדש היו ניסים בתמידות⁶³, שהו״ע גילוי שם הוי׳. וזהו מ״ש אכן יש הוי׳ במקום הזה, לית דין אתר הדיוט, דעשרה מאמרות מילין דהדיוטא הוא בחי׳ אדנ-י ואלקים, ובבית המקדש הי׳ גילוי שם הוי׳. אלא דלהיות שהיו בו כל המדידות שמצד השילוב דאדנ-י כנ״ל, לכן צריך לשלול ולומר לית דין אתר הדיוט.

והנה כל זה הוא מעלת בית המקדש ראשון ושני, שהי׳ בהם גילוי שם הוי׳. דהוי׳ הוא כללות ענין העשר ספירות. וההפרש בין בית ראשון לבית שני הוא, דבבית ראשון הי׳ גילוי בחי׳ י״ה ובבית שני הי׳ גילוי בחי׳ ו״ה. אלא שבית המקדש עיקרו הוא באות ה׳, דלהיות שבית המקדש הו״ע הגילוי, לזאת הנה בית ראשון הוא בחי׳ ה׳ ראשונה דבינה שמגלה את היו״ד דחכמה, ובית שני הוא בחי׳ ה׳ שני׳ דמלכות שמגלה את הו׳ דז״א⁶⁴. דזהו ענין מה שבבית שני חסרו ה׳ דברים⁶⁵, היינו שהי׳ חסר בחי׳ ה׳ דבינה. וכמבואר ההפרש בין בית ראשון לשני בדרושי יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת⁶⁴. והנה כללות ענין העשר ספירות הם במדידה והגבלה, ולכן שייך בהם הפסק, שזהו ענין הגלות והחורבן, דבזמן הגלות אין השם שלם כו׳⁶⁶. משא״כ בית השלישי שיבנה במהרה בימינו הוא בחי׳ כתר כנ״ל⁴⁰. וזהו אומרו עלה ארי׳ כו׳ והחריב את אריאל כו׳ על מנת שיבוא ארי׳ כו׳ ויבנה את אריאל, שכל ענין הגלות הוא בשביל הגילוי דארי׳, בחי׳ כתר, שגילוי זה בא אחרי הקדמת הגלות דוקא, וכנ״ל בהדוגמא דמעלת הבעלי תשובה. וזהו ג״כ מה שאומר עד שלא ישמעו גרמיכון כו׳, שדוקא ע״י הגלות והחורבן יהי׳ הגילוי דתחיית המתים שהוא תכלית שלימות הגאולה כנ״ל. וכמבואר באגה״ק של כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע⁶⁷, וכן הוא גם ברמב״ם⁶⁸, שבתחילה יהי׳ ביאת המשיח, ואח״כ בנין בית המקדש, ואח״כ קיבוץ גלויות (שזהו בונה ירושלים הוי׳ (ואח״כ) נדחי ישראל יכנס), ואח״כ יהי׳ תחיית המתים, שאז יהי׳ מלכות בית דוד בשלימותה. והנה כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו⁶⁹. הנה ענין קיבוץ גלויות בעבודתנו עכשיו הוא קיבוץ ואסיפת הניצוצות הפזורים עד גם לקיבוץ ואסיפת הניצוצות הנדחים, שעי״ז יקויים היעוד⁷⁰ ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי אביא בניך מרחוק ובנותיך מקצה הארץ, שכולל בזה הששה קצוות, דרחוק וקצה הארץ הם מעלה ומטה, ע״י משיח צדקנו יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

__________

1) חגי ב, ט.
2) מפרשים לחגי שם. וכ״ה בב״ב ג, סע״א.
3) זח״א כח, א. תקו״ז ת״ח. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ ד. שם ע׳ כג. לקו״ש ח״ט ע׳ 29 בהערות.
4) מטות פג, ג-ד.
5) פסחים פח, א.
6) יל״ש ירמי׳ רמז רסד.
7) ירמי׳ ב, ד.
8) נדרים כב, ב.
9) זח״א קלט, א.
10) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ט ה״ב.
11) זהר ח״א קנ, רע״א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. ח״ב פה, א. ח״ג מ, ב. מו, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
12) יל״ש שם רמז רנט.
13) ירמי׳ א, ג.
14) שם ד, ז.
15) ישעי׳ כט, א.
16) עמוס ג, ח.
17) ירמי׳ לא, יב.
18) תהלים קמז, ב.
19) בתפלת מוסף דיו״ט.
20) סוכה נב, ב. ירושלמי תענית פ״ג סה״ד. נתבאר בלקו״ש חכ״ד ע׳ 167 ואילך.
21) מיכה ד, ו.
22) נצבים ל, טו.
23) ב״ב עד, סע״ב ואילך.
24) ד״ה על כן יאמרו המושלים תרצ״א (סה״מ קונטרסים קצב, א ואילך).
25) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת לא, ב. וראה ב״ר פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ סה. ובכ״מ.
26) ב״ר פ״ג, ז. שם פ״ט, ב. ועוד. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55 בהערה.
27) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד. וראה ברכות לד, ב.
28) אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳נו ואילך.
29) ראה לקו״ת פ׳ ראה כא, ב. ברכה צט, א. שה״ש כג, ב. ובכ״מ.
30) בראשית א, א.
31) תרגום ירושלמי עה״פ (ושם: בחוכמא).
32) זח״א רנו, ב.
33) ראה ספר הערכים – חב״ד מערכת אותיות אות אל״ף ס״ד (ע׳ קב ואילך). וש״נ.
34) בהבא לקמן – ראה ד״ה ראה קראתי בשם תרס״ה (סה״מ תרס״ה ע׳ קעו ואילך).
35) ויצא כח, יז.
36) זח״ג קמט, ב. וראה בארוכה לקו״ת אחרי כה, ד. ועוד.
37) יומא נד, ב.
38) ראה שעהיוה״א פ״ד.
39) תהלים קמח, ה.
40) חסר קצת. המו״ל.
41) ואתחנן ו, ה.
42) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ בתחלתו (ע׳ רסז). וש״נ.
43) שבת סג, א. וש״נ.
44) ראה גם המשך תרס״ו ס״ע קצז ואילך.
45) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, ב.
46) שעהיוה״א פ״ז (פב, א).
47) ראה בארוכה סה״מ פסח ח״ב ס״ע נב ואילך. וש״נ.
48) ראה ע״ז ג, ב. ברכות סא, ב. זח״ג קפז, ב.
49) שעהיוה״א פ״ד. וראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ שפ. וראה גם סהמ״צ להצ״צ קלב, ב ואילך.
50) עקב י, יז. ירמי׳ לב, יח. נחמי׳ ט, לב.
51) ס״כ (קל, סע״א-ב).
52) תו״א יתרו סט, ד. ובכ״מ. וראה ד״ה אתה הראת תשל״ז פ״ה (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ שפט-צ).
53) ראה סה״מ שם ואילך. וש״נ.
54) בכ״ז – ראה סה״מ תרס״ה שם ע׳ קפב ואילך. וראה בארוכה סה״מ תרנ״ז ע׳ מח ואילך. ובכ״מ.
55) ח״א (חלק היחוד) פ״ח. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ס״ב סק״ד (ע׳ נט-ס). וש״נ. וראה גם אוה״ת ענינים ע׳ קנו.
56) ראה שבת סג, א.
57) שעהיוה״א פי״ב.
58) בראשית ב, ד.
59) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
60) ראה סה״מ תרמ״ג ס״ע קב ואילך. פר״ת ע׳ קפו. תרפ״ז ע׳ פו.
61) תרומה כה, י. ויקהל לז, א.
62) יומא כא, א. וש״נ.
63) ראה סה״מ תרס״ה שם ע׳ קפב.
64) ראה לקו״ת ר״ה נז, ג-ד.
65) יומא כא, ב.
66) ראה פרש״י ס״פ בשלח. תנחומא ס״פ תצא. ועוד.
67) אגרות-קודש שלו ח״א ס״ע שח ואילך.
68) הל׳ מלכים ריש וסוף פי״א. וראה ברכות מט, א. תנחומא נח יא. זהר שבהערה 9. שם (ח״א) קלד, א.
69) ראה תניא רפל״ז.
70) ישעי׳ מג, ה-ו.

[סה"מ אב-אלול (הוספות) ע' רמט ואילך]