בס״ד. יום ה׳ פ׳ יתרו, חמשה-עשר בשבט ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני1, ולאחרי זה ממשיך ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני גו׳2, וידוע הדיוק בזה, דלכאורה הוה לי׳ לומר ויסעו מרפידים לפני שאומר באו מדבר סיני. גם צריך להבין מה שאומר ביום הזה ולא פירש באיזה יום, ואף שדרשו חז״ל3 שהוא בראש חודש מגזירה שוה, דהכא כתיב ביום הזה וכתיב התם החודש הזה לכם4, הרי עדיין הענין דורש ביאור, דמאחר שהוא רוצה לפרש כאן באיזה יום באו מדבר סיני, מדוע אומר זה בלשון סתמי, ביום הזה. וידוע מה שמבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בתו״א עה״פ5, ובמאמרי רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו שלאחרי זה6, ובהקדם הביאור שלכאורה הרי גם לפני מתן תורה קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה7, ועד״ז יצחק ויעקב, ואמרו רז״ל8 מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים, וא״כ מהו החידוש שבמתן תורה. ובפרט לפי המבואר בפרשת השבוע השטורעם שהי׳ בזה, עד לוירד הוי׳ על הר סיני9, ונתן את התורה, וכידוע הפתגם10 שלא יהי׳ עוד הפעם מתן תורה (אַז נאָך אַ מאָל מ״ת וועט ניט זיין), ומזה מובן שבין לגבי הזמן דלפני מתן תורה ובין לגבי הזמן שלאחר מתן תורה, הנה זהו ענין שלא הי׳ אלא פעם אחת, ולכאורה מהו החידוש בזה. ובפרט מה שאנו רואים שמה שניתן בגלוי במתן תורה הוא עשרת הדברות, ולכאורה הרי רובם ככולם של עשרת הדברות הם ענינים פשוטים11.
וידוע הביאור בזה, שהחידוש שבמתן תורה הוא, להביא ולהמשיך את ענין האחדות, ובאופן דאחדות אמיתית, וכמבואר לעיל12 בענין אין אמת כאמתתו, וע״י התורה שהיא תורת אמת, נמשך ואמת הוי׳13 (באמת לאמיתתו דאמיתית המציאות, שאין מציאות כמציאותו) לעולם, שבחינה זו מבטל ושולל מעיקרו כל עניני פירוד והתחלקות, ואפילו גדרי מדידה והגבלה, ואפילו עניני השתלשלות. דזהו גם הטעם למה שנתינת התורה הי׳ למטה דוקא, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, דדוקא שם הי׳ וירד הוי׳ על הר סיני, דהיינו ירידת ענין שלמעלה מכל גדר של מקום, גם מקום רוחני ביותר, למטה בתוך גדר מקום גשמי, ובזה הי׳ ההתאחדות ואיחוד עד שנעשה לאחדים, וכמבואר במדרש14 שמד׳ רוחות העולם וממעלה וממטה בא הקול דאנכי הוי׳ אלקיך15. דזהו החידוש שבמתן התורה, וזה הי׳ רק פעם אחת, ועי״ז פעל על העבר ועל העתיד, וכהפתגם שמתן תורה לא יהי׳ עוד הפעם (אַז נאָך אַ מאָל מ״ת וועט ניט זיין), דמאחר שבזה הי׳ ענין של התאחדות ואיחוד עם בחינה שהיא למעלה לגמרי מהתחלקות, ממילא אין שייך לומר שהי׳ כעין זה בעבר או שיהי׳ בעתיד, שהרי הוא למעלה מעלה מענין התחלקות דזמן. אלא שמאחר שכוונת הבריאה היתה בשביל עבודת הנבראים16, כדי לחדור (אויף דורך נעמען) כל הדרגות שבסדר השתלשלות, הנה בזה הם החילוקים דזמן ומקום, וכן כללות החילוקים דסדר השתלשלות באיכות ובכמות. והנה גם את העולם נתן בלבו17 של כל אחד ואחד, דכן הוא בעבודת האדם בעבודתו, בנפש האלקית ובנפש הבהמית ועד שצריך לפעול בהגוף, ונתינת כח לעבודה זו היא ע״י התורה וכמו שאמרו רז״ל18 שהתורה נקראת עוז ותושי׳, [שהוא נותן] עוז לנפש האלקית ותושי׳ לנפש הבהמית, שעי״ז מתאחדים, וזה הי׳ החידוש שבמתן תורה.
וזהו גם הטעם שעשרת הדברות [שזה מה שרואים שניתן בגלוי במתן תורה] הי׳ התחלתם אנכי הוי׳ אלקיך, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ19, ואח״כ נמשך בדברים פשוטים לגמרי, כהמשך וסיום עשרת הדברות, ונאמרו בדיבור אחד ובקול אחד, היינו שנתאחדו ונעשו לאחדים גם בגלוי. ומטעם זה הנה גם בענין הזמן נעשה הענין דביום הזה דמורה באצבע כו׳20, דבכלל הרי כל עצם גדר הזמן הוא ההתחלקות דעבר הוה ועתיד, דלכן אין שייך לומר זה (מורה באצבע) כי אם על רגע ההוה, שהרי מיד לאחרי זה נעשה רגע אחר, משא״כ במתן תורה, הנה כללות החידוש שבמתן תורה הוא שאומרים על כללות ענין הזמן ביום הזה, מראה באצבעו ואומר זה, דהיינו שהוא למעלה מהתחלקות הזמן אלא הי׳ הוה ויהי׳, ועכ״ז הרי הוא בא בענין הזמן. וע״ד כללות ענין מתן תורה, שהי׳ צ״ל דוקא בענין הזמן ומקום, ובזה הורידו והכניסו (האָט מען אַראָפּגענידערט און אַריינגעגעבן) את ענין ההתאחדות, בתכלית השלימות שהוא למעלה מכל גדר מדידה והגבלה, וכל ענין ההתחלקות ופירוד. ומטעם זה אנו רואים שענין התורה פועל גם במקום, שמקום הארון אינו מן המדה21, וביחד עם זה הרי הי׳ אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו22.
וזהו גם מה שביום הזה הי׳ בראש חודש, היינו שהי׳ קשור לענין הלבנה, ישראל מונין ללבנה23, דלבנה מורה על ענין השינויים דוקא24, וע״ז אומרים שהתורה ניתנה ביום הזה, דהיינו הזמן שבה נולדה הלבנה מחדש, כזה ראה וקדש25, שלומדים זה מהחודש הזה לכם, ולאחרי זה הו״ע מילוי הלבנה, ט״ו לחודש, שאז הלבנה היא בתכלית השלימות. ועד״ז הוא בישראל שהם עתידים להתחדש כמותה26, דממולד הלבנה, שהו״ע ביום הזה (ראש חודש), באים אח״כ לט״ו בחודש, קיימא סיהרא באשלמותא27. וכן הי׳ במתן תורה, שהי׳ במדבר סיני, דזה הי׳ ההכנה, ומזה באו לקיימא סיהרא באשלמותא, בימי דוד ובעיקר בימי שלמה בחמשה עשר27. ועד״ז בדרא דמלכא משיחא, מלך המשיח, שאז יהי׳ וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ28 בלי שום חילוקים, ועד לוימלא כבודו את כל הארץ29, באופן דמילוי בתכלית השלימות, בכל הארץ בלי שום חילוקים.
וזהו גם מה שנאמר לגבי מתן תורה ביום הזה באו מדבר סיני, שיש בזה ב׳ ענינים. הא׳ שהוא מדבר, וכביאור כ״ק אדמו״ר הזקן30 דמדבר הוא מלשון דיבור, ואעפ״כ אומר הלשון מדבר, דיבור בתוספת מ׳, שהוא מדבר מעצמו, כעונה אחר הקורא, דהיינו לא רק הענין דכל הקורא ושונה הקב״ה יושב וקורא כנגדו31, כי אם שמה שהוא קורא ושונה הוא כענין תען לשוני אמרתיך32 שהוא כעונה אחר הקורא33, שהו״ע מדבר למעליותא. והב׳ הוא סיני, שעליו ירדה שנאה לאומות העולם34, [שאומות העולם כולל ומתחיל בעניני הגוף ונפש הבהמית, כידוע תורת הבעש״ט35 עה״פ36 כי תראה חמור שונאך, כאשר תסתכל בהחומר שלך שהוא הגוף, אז תראה שהוא שונאך, וזהו ענין ירדה שנאה], ומצרפם יחד ואומר במדבר סיני, היינו שענין התורה שהוא ענין מדבר (כעונה אחר הקורא), נותן עוז לנפש האלקית ותושי׳ לנפש הבהמית (ירדה שנאה) כמבואר בארוכה בתו״א30. ולאחר מתן תורה (שלפי שעה כבר נפעל אז הענין בתכלית השלימות) הרי הוא אומר ויסעו מרפידים, דרפידים הו״ע רפו ידיהם מדברי תורה37. וזה כולל את ב׳ הענינים, וכמבואר במאמר דבעל ההילולא (דיו״ד שבט)38 דמה שמדייק לומר רפו ידיהם (ולא ענין של הבנה והשגה), כי ענין התורה הוא גדול לימוד שמביא לידי מעשה39, וכאן הי׳ הרפיון ידים מדברי תורה. והנה לאחר שהי׳ מתן תורה בפעם הראשונה, שהי׳ ע״י ואני המתחיל40 וירד הוי׳ על הר סיני, באים עוד הפעם לענין ויסעו מרפידים (שהיא ענין דרפיון ידים), בהתחדשות גדולה ועד לאופן דאין ערוך, ולאחרי זה אומר מחדש ויבואו מדבר סיני, ובדוגמת הענין דמתן תורה שהוא בכל שנה ושנה, ויתירה מזו בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים41, ועד שיהיו בעיניך חדשים42 (בלא כ׳ הדמיון), דע״י שהי׳ אצלו ענין מתן תורה ברגע הקודם, נעשה אצלו בהתחדשות נפלאה הענין דויסעו מרפידים, הנה זה פועל שבהרגע שלאחרי זה יהי׳ אצלו באופן דחדשים, בהתחדשות נפלאה, הענין דויבואו מדבר סיני, ענין מתן תורה. ואע״פ דנת״ל שלא יהי׳ עוד הפעם מתן תורה, הרי מבואר לעיל שהענין דמתן תורה הוא, שהאדם ע״י עבודתו יגיע לזה (זאָל דאָס דורך האָרעווען) באופן דיגעת, ואזי יש לו ההבטחה שיהי׳ ומצאת43, ועי״ז הרי הוא פועל במתן תורה שיהי׳ למעלה מזמן ומקום לגמרי, דלכן הנה אז נפעל הענין דמתן תורה בפעם הראשונה (שהוא למעלה מהזמן), וניתוסף בזה גם העבודה דלמטה. דבזה מבאר כ״ק אדמו״ר הזקן44 מה שאומרים45 מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיעה, אף כאן כשלומד תורה בכל עת ובכל זמן, הרי זה באימה ביראה ברתת ובזיעה, כי זהו ממש מתן תורה בפעם הראשונה.
וזהו מה שאומר בחודש השלישי גו׳ ביום הזה באו מדבר סיני, ואומר הלשון הזה, שהו״ע הגילוי, מראה באצבע (שגם באצבע הגשמי מראה) ואומר זה, ובהמשך לזה בא הענין דעשרת הדברות, הכוללים גם את כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש46, ועד שנמשך להענין דארץ טובה ורחבה47 בלימוד התורה, ומזה נמשך גם לארץ טובה ורחבה בלימוד המביא לידי מעשה, שבא לקיום המצוות, וקיום המצוות בהידור, וזה מביא שישראל עושין תשובה48, וגם זה באופן דארץ טובה ורחבה – תשובה עילאה, וכמבואר49 דהיינו מתוך שמחה, באופן דטובה ורחבה, ומיד הן נגאלין48, בארץ טובה ורחבה בפשטות, שהקב״ה מוציא את כאו״א מישראל ואת כל בנ״י (אַז דער אויבערשטער נעמט אַרויס יעדער אידן און אַלע אידן), תלוקטו לאחד אחד בני ישראל50, ומביאם לארץ טובה ורחבה, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (יתרו) יט, א. – לכללות המאמר, ראה בהנסמן בהערה 6.
2) פרשתנו שם, ב.
3) שבת פו, ב. הובא בפרש״י עה״פ.
4) בא יב, ב.
5) ריש פרשתנו (סו, סע״ג ואילך). וראה מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ קמו ואילך.
6) תו״ח פרשתנו שסו, ב ואילך. אוה״ת פרשתנו ע׳ תערב ואילך. ד״ה זה תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ רצג ואילך). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ פח ואילך). תש״ב (סה״מ תש״ב ע׳ 99 ואילך). תשכ״ט (סה״מ ימי הספירה ע׳ רכב ואילך). תשל״ג (לעיל ע׳ צב ואילך). תשל״ז (סה״מ ימי הספירה ע׳ רלב ואילך). תשל״ט (שם ע׳ רמ ואילך). תשמ״ח (שם ע׳ רמה ואילך). ועוד.
7) קידושין פב, א (במשנה). וש״נ.
8) יומא כח, ב.
9) פרשתנו שם, כ.
10) סה״מ תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57. ועוד.
11) לקו״ת במדבר יב, ג. טו, סע״ג. ובכ״מ.
12) ד״ה באתי לגני דמוצש״ק פ׳ בשלח (סה״מ באתי לגני ח״ב ס״ע צט-ק).
13) תהלים קיז, ב.
14) תקו״ז תכ״ב (סד, ב). תניא פל״ו. וראה תנחומא שמות כה. שמו״ר פ״ה, ט.
15) פרשתנו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
16) ראה תניא פל״ז. ובכ״מ.
17) קהלת ג, יא. וראה זח״א קצה, ב. לקו״ת במדבר ה, ריש ע״ב. ובכ״מ.
18) ראה אבות פ״ו מ״א. סנהדרין כו, ב. מכילתא בשלח טו, ב. ויק״ר פל״א, ה. זו״ח בראשית ה, ד.
19) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. ל״ת להאריז״ל תולדות כז, יט. לקו״ת ר״פ במדבר. פינחס פ, ב. פ׳ ראה יח, ד. לא, ד. נצבים מה, ב. תניא מהדו״ק ספמ״ט (ע׳ תו). וראה ראב״ע תולדות כז, ט.
20) ראה תענית בסופה. שמו״ר פכ״ג, יד. פרש״י בשלח טו, ב.
21) יומא כא, א. וש״נ.
22) תרומה כה, י.
23) סוכה כט, א.
24) ראה תו״א פרשתנו (הוספות) קט, ב ואילך. מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ לז. תקס״ח ח״א ע׳ תקכח.
25) ר״ה כ, א. מכילתא ופרש״י עה״פ (בא יב, ב).
26) ברכת קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
27) זהר ח״א קנ, רע״א. ח״ב פה, רע״א. ועוד. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
28) תהלים עב, ח. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן תשל״ג (עד י״א ניסן שנה זו – תשל״ד) אמירת מזמור זה. המו״ל.
29) תהלים שם, יט.
30) תו״א פרשתנו סז, ריש ע״ד.
31) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
32) תהלים קיט, קעב.
33) ראה תו״א שם סז, ב. לקו״ת שה״ש מד, ב. ובכ״מ. וראה סה״מ תש״ד ע׳ 138 ואילך.
34) שבת פט, סע״א.
35) ״היום יום״ כח שבט. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שכה. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סט״ז (עג, ב). וש״נ.
36) משפטים כג, ה.
37) מכילתא ויל״ש (רמז רסא) עה״פ בשלח יז, ח. וראה סנהדרין קו, סע״א. תו״א שם.
38) סה״מ תש״ט ע׳ 34 (הב׳) ואילך.
39) קידושין מ, ב. וש״נ.
40) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג. ועוד.
41) ספרי ופרש״י ואתחנן ו, ו. וראה שו״ע אדה״ז או״ח סס״א ס״ב.
42) פרש״י פרשתנו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 193. וש״נ.
43) מגילה ו, ריש ע״ב.
44) תו״א שם סז, ב.
45) ברכות כב, א. וש״נ.
46) ראה מגילה יט, ב. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
47) שמות ג, ח.
48) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
49) אגה״ת פי״א. ובכ״מ.
50) ישעי׳ כז, יב.
[סה"מ שמות ח"ב (הוספות) ע' שטו ואילך]