בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשי״ד

הנחה בלתי מוגה

למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני¹, ופירש בתרגום דידידיך הם ישראל והוא מבקש שהם יחלצו בזכותו של יצחק. וממשיך בהפסוק², אחלקה שכם, ופירש בתרגום, בבני יוסף. וצריך להבין המשך הפסוקים, דקודם הפסוק למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני, הנה מקודם לזה הוא אומר³ נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, ותרגם שהוא בזכותו של אברהם אבינו שבזכותו יש ענין הנסים, ואח״כ הוא אומר למען יחלצון ידידיך, שהוא בזכותו של יצחק. שהחילוק ע״פ פשוט בין ענין הנסים לזה שיחלצון כו׳, דענין הנסים אין זה מורה שישנו איזה התנגדות וצרה שצריך לינצל ממנה, וכמו שאמרו רז״ל⁴ עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, הרי לא הי׳ שם איזה מלחמה ומיצר שצריך נס לינצל מהמיצר, דכל זה הוא בזכותו של אברהם, אבל בזכותו של יצחק, הנה גם כאשר יש צרה ומצוקה, ומ״מ יחלצון ידידיך, דידידיך הם ישראל, כדאיתא במסכת מנחות⁵ יבוא ידיד כו׳ ויתכפרו בו ידידים, דבית המקדש הוא כפרה לישראל שהם ידידים.

ולהבין מהו ענין הידידות ומהו המעלה בזה, הנה ידידות הוא תוקף האהבה, ולהיות אשר כמים הפנים אל הפנים⁶, יובן זה כמו שהוא בעבודת האדם לקונו, דבעבודת האדם יש ב׳ סוגי אהבה, אהבה כמים ואהבה כרשפי אש⁷, דזהו ע״ד ההפרש בין העבודה דאברהם להעבודה דיצחק⁸, דמדתו והנהגתו של אברהם הי׳ אהבה כמים⁹, כמ״ש¹⁰ זכור אב נמשך אחריך כמים, דאף אשר טבע המים הוא לחבר דברים נפרדים, דמים הו״ע הדביקות, דזהו ג״כ ענין האהבה, מ״מ הנה מזה עצמו שנקרא בשם אהבה כמים מובן מזה שאין בזה התלהבות והתלהטות כרשפי אש. דבכללות הוא אהבה שע״פ טעם ודעת, דלכן האהבה היא במדידה והגבלה, ולכן אין שייך לומר עלי׳ שהיא בלי גבול וכמעלת הזהב על הכסף¹¹, להיות שהיא בההגבלה דשכל. משא״כ אהבה כרשפי אש אמיתית היא האהבה שלמעלה מטעם ודעת, שאין בה שום הגבלות, וכמו האש שפורץ כל הדברים המגדירים ועולה למעלה. ויובן ביותר החילוק בין ב׳ אהבות אלו, דהנה ידוע כללות החילוק בין אהבה ליראה, דאהבה הוא מצד קירוב ויראה מצד ריחוק, דכמו״כ הוא בעבודה, דכאשר הוא מתבונן בהאלקות שבהתלבשות בעולמות וההתבוננות היא בטעם ודעת עד אשר תופס הענין בשכלו, אז הנה השגה זו היא כמו ענין דנהנה מזיו השכינה¹², ע״ד המלאכים שהמזון שלהם הוא זיו השכינה, היינו מה שמשיגים האלקות המהוה ומחי׳ אותם וכללות העולם שבערך השגתם, דכמו״כ הוא גם בהנשמה, שההשגה היא חיותו, והאהבה היא כמו אדם האוהב את חייו כמ״ש¹³ לאהבה את הוי׳ אלקיך כי הוא חייך, דע״י האהבה הוא מתדבק עם אלקות, אמנם זה במדידה לפי אופן השגתו שמשיג. והיראה היא מצד הריחוק דוקא, וכמו המלך, שהוא רואה את המלך ויודע ממציאותו, אבל אין רואין אותו כשהוא ערום ואין משתמשין בשרביטו¹⁴ מצד היראה, ומזה היא היראה, דכמו״כ הוא בעבודה, דכאשר הוא מתבונן בריחוקו מאלקות, שכל החיות שבעולמות אף שהוא רק בחי׳ הוד בלבד כמ״ש¹⁵ הודו על ארץ ושמים מ״מ גם זה הוא בהתנשאות, הנה מזה תפול עליו היראה. אמנם כל זה הוא כאשר ההתבוננות היא בבחי׳ האלקות אשר בגדר השגה ותפיסא, אך כאשר ההתבוננות היא בפנימיות האלקות, בעצמות ומהות, דאז נעשה אהבה פנימית ויראה פנימית, הנה אז האהבה באה מצד ריחוק ויראה מצד קירוב. דכאשר הוא מתבונן איך אשר נשגב שמו לבדו ורק הודו על ארץ ושמים¹⁶, ועאכו״כ עצומ״ה כו׳ הוא יודע ומרגיש אשר הוא נמצא בארץ צי׳ ועיף בלי מים¹⁷, אז הוא מתעורר בתשוקה גדולה בלי גבול שהוא האהבה דבכל מאדך¹⁸, שהאהבה היא למעלה מטעם ודעת, כי ההתבוננות שבזה היא רק להסיר הדברים המעלימים והמונעים את האהבה, אבל האהבה עצמה היא למעלה מטעם ודעת. ואהבה זו היא מצד הריחוק, שההתבוננות היא בהאלקות שבהפלאה מהעולמות, ובפרט בהעצמות אשר שם אין שייך לגמרי מציאות העולם, וכל המציאות היא רק הוא, כי רק הוא הוא אמיתית המציאות, שמצד זה הוא בא לבחי׳ אהבה דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי¹⁹, שאני רוצה רק אותך בלבד (אַז איך וויל נאָר דיך אַליין)²⁰. והיראה היא מצד הקירוב, אשר מתבונן איך שאת השמים ואת הארץ אני מלא²¹, שעצומ״ה בשוה ממש למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית²², הנה מזה תפול עליו יראה גדולה ביותר שלא לפי אופן הכלים שלו כלל. הנה אהבה זו שאינה בהגבלה דהשגה, שהרי האהבה היא מצד עצמות ומהות שאינו בגדר השגה, הנה אהבה זו היא בתוקף, דזהו ענין הידידות שהיא תוקף האהבה, לא כהאהבה דאברהם שהיא אהבה כמים, כי אם אהבה כרשפי אש דוקא, אהבה בלי גבול.

וזהו מה שכתוב²³ אשר קידש ידיד מבטן, ופירש״י במסכת שבת²⁴ דידיד קאי על יצחק, דהנה אברהם אף שעבודתו היתה ג״כ בהאהבה דהלוך ונסוע הנגבה²⁵, אמנם אהבה זו היא אהבה כמים שהיא בהגבלת הכלים, ואף אשר הי׳ מרכבה לאלקות כדאיתא בתניא²⁶ אשר כל אבריהם וכל עניניהם הי׳ מרכבה, דזהו כמו עבודת האצילות, אמנם גם באצילות הרי יש הכלים, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר²⁷, שהוא בהגבלה, אמנם עבודתו של יצחק היא בלי גבול, וכמו מעלת הכתר על החכמה. והנה עילוי זה הותחל בכללות עוד מאברהם, דלכן ניתנה לאברהם מצות מילה כדי אשר יצחק יהי׳ נולד מטיפה קדושה²⁸, דאף אשר גם קודם המילה הי׳ אברהם בבחי׳ קדש, לא קדוש (בוא״ו) כי אם קדש מלה בגרמי׳²⁹, וכנ״ל שהי׳ בבחי׳ אצילות, דבספירות היא ספירת החכמה שחכמה היא קדש³⁰, מ״מ זה לא הספיק עדיין, כי אם הי׳ צריך ענין המילה דוקא, להסיר הערלה ועור הפריעה שאז הגיע למעלה מאצילות, והי׳ תמים³¹, דבכל המדריגות שהי׳ לו מקודם, שנתגלה אליו האלקים וכו׳, הנה בכל זה לא הי׳ בו עדיין ענין התמימות, שתכלית השלימות והתמימות הוא בכתר שלמעלה מאצילות. ויובן זה, דהנה מצד האצילות יש נתינת מקום גם לקליפת נוגה ולמטה מזה, וראי׳ ע״ז שהרי אור הקו בקע הפרסא עם חיצוניות הכלים דמלכות דאצילות³², עד אשר בא גם בעולם הזה שרובו רע³³ והקליפות שולטים בו³⁴, וכמו הנפש שמחי׳ את כל אברי הגוף, גם האברים שיש בהם פרש וצואה ומ״מ מחי׳ גם אותם בפנימיות, דאין זה אשר הוא מתלבש בהפרש, אך מ״מ הוא בהתלבשות בהאברים שיש בהם פרש, ובפנימיות ואין הפרש מניעה לזה, דכמו״כ יובן למעלה אשר חיצוניות הכלים דאצילות, הנה הוא מחי׳ באופן פנימי גם העולם שיש בו קליפת נוגה וג׳ קליפות הטמאות, דכל זה הוא מצד האצילות, ולמעלה יותר מבחי׳ א״ק, מחיצוניות א״ק שהארתו היא בדרך מקיף, אמנם מצד פנימיות א״ק שהוא פנימיות הרצון ופנימיות התענוג, הנה מצד זה גקה״ט ואפילו ק״נ מונעים. ומשום זה הנה בשביל לידת יצחק הי׳ צריך להיות מקודם ענין המילה, דהנה בחי׳ הפנימיות הוא כמו כח התענוג שהוא פנימי, ויצחק הו״ע התענוג כמ״ש³⁵ צחוק עשה לי אלקים, לכן בשביל לידת יצחק הי׳ צריך להסיר המום דערלה, אשר בעבודה הוא לכלות תאוות הגסות ולשנות לבוש הדק דקליפה שהוא בחי׳ אתכפיא, אשר ע״י עבודה זו הוא והי׳ תמים, שעי״ז אפשר להיות לידת יצחק דעבודתו הוא תוקף האהבה, בחי׳ ידיד. וזהו מ״ש בתיקוני זהר³⁶ דמי יעלה לנו השמימה³⁷ ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי׳, והיינו שמילה היא למעלה מהוי׳. דהנה מבואר בספרי קבלה ובחסידות³⁸ אשר הד׳ אותיות הוי׳ הם באצילות, יו״ד בחכמה כו׳ עד ה׳ במלכות, אמנם מילה היא למעלה מאצילות, בחי׳ והי׳ תמים. ולכן נאמר ג״כ והי׳, שהוא הד׳ אותיות דהוי׳ אלא שהאותיות הם בסדר הפוך, תחילה ו״ה ואח״כ י״ה, דהנה אמרו רז״ל³⁹ אין והי׳ אלא שמחה, דהנה יו״ד הוא בחי׳ חכמה וה׳ הוא בחי׳ בינה, דבכללות הוא העבודה דהשגה, אמנם ו״ה הוא עשי׳ בפועל, דוא״ו הוא לימוד התורה וה׳ הוא קיום המצוות, הנה עתה הסדר הוא שבתחילה הוא ההבנה והשגה ואח״כ העשי׳ בפועל, אמנם לעתיד לבוא יתגלה אשר מעשה גדול⁴⁰, דזהו מה שוהי׳ הוא לשון שמחה, שהוא הגילוי דלעתיד, אך בכדי להגיע לזה הוא ע״י ענין המילה, שהוא הסרת כל ההגבלות, גם ההגבלה דשכל, אז מתגלה אשר מעשה גדול.

והנה זהו מעלת עבודת יצחק על עבודתו של אברהם, דעבודת אברהם היתה בגמילות חסדים והכנסת אורחים שהוא המשכה מלמעלה למטה, ולהיות שהוא המשכה מלמעלה, יכולה להיות ההמשכה גם לא לפי אופן המטה ושלא יפעלו עליו, משא״כ עבודתו של יצחק היא חפירת בארות⁴¹, לגלות המים חיים בדרך עלי׳ מלמטה למעלה ולהסיר את כל הדברים המעלימים על המים חיים, דהנה בעבודה זו עולים מההגבלה של המטה, ואדרבה מעלים גם את המטה למעלה. וזהו מ״ש בזהר⁴² דאברהם דא אור ויצחק דא חשך, ולכאורה אינו מובן מהי המעלה בחושך. אך הענין הוא, דבאופן הזיכוך והבירור יש ב׳ אופנים, בירור מלמעלה למטה, דזהו ענין האור, עבודת אברהם, ובירור מלמטה למעלה, דזהו בחי׳ חושך, עבודת יצחק. והטעם מה שאומרים על זה הלשון המשכה, הנה ידוע שיש ב׳ אופני עליות, עליית האורות ועליית הכלים, דעליית האורות היא כמו העליות שבערב ראש חודש ובערב ראש השנה עד התקיעות והתפילות דראש השנה⁴³, שאז הוא עליית האורות למקורם והכלים נשארים למטה, דלגבי הכלים הוא חושך ולגבי האורות הוא אור, ואין זה תכלית הכוונה כי אם התכלית היא שגם הכלי עצמו יתברר ויזדכך עד שתעלה למעלה, דזהו מה שנקרא בשם המשכה בדרך מלמטה למעלה, שהוא בירור ועליית המטה שעולה למעלה ונמשך בו האור. והוא ע״ד ההפרש בין מתן תורה והגילויים דלעתיד, דאף אשר שניהם גילוי אלקות מה שנגלה עליהם בכבודו ובעצמו⁴⁴, מ״מ הנה במתן תורה כתיב⁴⁵ וירד הוי׳ על הר סיני בלי הכנה כדבעי של המטה, והיינו שהגילוי אינו שייך להמטה מצד מצבו, משא״כ לעתיד הנה כל הגילויים שיתגלו לעתיד יתקיימו בהמטה לפי שגם המטה עצמו יתברר ויזדכך עד אשר יהי׳ וראו כל בשר כי פי הוי׳ דיבר⁴⁶. וזהו עבודתו של יצחק שנקרא בשם ידיד, ולעתיד יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו⁴⁷, דלהיות אשר לעתיד תהי׳ עליית הכלים כנ״ל, הנה זהו ע״י עבודתו של יצחק דוקא בדרך מלמטה למעלה, צחוק עשה לי אלקים, שהוא בירור דבר ההפכי, שעי״ז ישנו גילוי העונג למעלה, וגם הכלי להיות שהוא בזיכוך הנה גם הוא יכול לקבל בתוכו גילוי העונג באופן פנימי.

והנה כמו שעבודת יצחק חלוקה ונעלית על עבודתו של אברהם, הנה כמו״כ גם בההמשכות שהמשיכו בעבודתם, חלוקים הם. דהנה בהאלקות שבעולמות יש בכללות ב׳ סוגים, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ולמעלה יותר הוא בחי׳ קו ורשימו, שבכללות הוא ב׳ התנועות דאיתא בתיקוני זהר²² למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. ויובן זה כמו שהוא באדם התחתון, הנה אנו רואים שיש בו ב׳ כחות, וכמו בשכל הרי יש כח הגילוי של השכל, שמצד כח זה יתגלה השכל בלי גבול, אמנם כאשר יתגלה כמו שהוא בלי גבול הנה אז לא יהי׳ בתפיסא והשגה מאחר שהוא בלי גבול, וגם כאשר יתצמצם שיהי׳ בהשגה ותפיסא, מ״מ להיות שאין בזה עדיין ההגבלה הראוי׳ להיות, ילך בדרך עקלתון, וגם אם יתצמצם יותר שלא ילך בדרך עקלתון, מ״מ לא יוכל להכריע. דהנה בהשכל יש בו נטי׳ לימין ולשמאל, ובכדי שיוכל להכריע צריך שבכל אחת משני הפנים יהי׳ בהגבלה כדי שיהי׳ נתינת מקום גם לסברא השני׳, שהסברא לזכות תהי׳ בהגבלה ויהי׳ נתינת מקום להסברא דחוב, והסברא דחוב תהי׳ בהגבלה כדי שיהי׳ נתינת מקום להסברא דזכות, אבל כאשר הסברא היא בלי גבול, לא תהי׳ ההכרעה ולא יבוא על אמיתית השכל, ובכדי שיהי׳ בהשגה ותפיסא וילך בדרך הישר ותהי׳ ההכרעה, מוכרח להיות כח ההעכבה של השכל. ומזה אשר כח ההעכבה הוא מעכב את כח הגילוי, מזה עצמו מובן שהוא גדול מכח הגילוי ומושרש בעומק יותר בהנפש מכח הגילוי, דלכן הוא יכול לעכב אותו. וכמו שהוא בכח השכל, כמו״כ בא בכללות גילוי הכחות מהנפש, שיש בזה כח הגילוי ויש בזה כח הגבול וההעכבה, דכח הגבול הוא נעלה ביותר, שלכן הוא מגביל את כח הגילוי. וכמו״כ יובן למעלה בהב׳ תנועות דלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, אשר התנועה דלמטה מטה עד אין תכלית שהוא הגילוי דאלקות שהוא עד למטה מטה, הנה בתנועה זו לא ניכר התוקף דאלקות כמו שהוא בהתנועה דלמעלה מעלה עד אין קץ, שהרי הוא מגביל גם בהלמטה מטה. וכמו״כ הוא בקו ורשימו שהוא גילוי והעלם, הנה הרשימו הוא למעלה יותר, שהרי הקו נמשך מהעיגול שנגע בו הצמצום והרשימו הוא רושם מכללות האור, גם מהאור שלא נגע בו הצמצום. ומה שמובא לפעמים⁴⁸ שאדם הישר נמשך מבחינה שלא נגע בו הצמצום, הנה זהו כמו שהקו נמשך מבחי׳ תפארת הנעלם, שהו״ע נעלה יותר בהקו, והוא פנימיות הקו, אך הקו כמו שהוא בא למטה מטה עד אין תכלית, הנה זה נמשך מבחי׳ מלכות דא״ס שבאור זה נגע בו הצמצום, וא״כ הרי הרשימו הוא נעלה יותר, להיות שההעלם שרשו למעלה מהגילוי. והנה מהרשימו שהיא העלם נתהוו ממנה הכלים, לפי שהרשימו עצמה ענינה העלם, הנה בהכלים דוקא הוא תכלית הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים⁴⁹. אמנם תכלית הכוונה וגם שיהי׳ בגילוי מעלת הכלים הוא ע״י שהכלי בטל להאור ונעשה כלי אליו עד אשר הוא מתאחד עמו, הנה עי״ז דוקא נתגלה מעלת הכלי ותכלית הכוונה, ונמשך בו גם האור שלמעלה מהכלים עד עצמות ומהות, וכנ״ל בענין בירור המטה, שהעבודה היא עם המטה בדרך העלאה דוקא. וזהו מ״ש אשר קידש ידיד מבטן, ואיתא בספרי הקבלה⁵⁰ דבטן הוא יסוד בינה, שהחילוק בכללות בין חכמה לבינה הוא שהחכמה היא אורות בלי כלים⁵¹ ובבינה הוא התחלת הכלים. אמנם הכלים כמו שהם בבינה, הרי הוי׳ בניקוד אלקים הוא בבינה⁵², היינו שהאורות וכלים הם בשם אחד והכלים הם בניקוד דוקא שהניקוד הוא העלם לגבי האותיות, היינו שהאורות והכלים הם ביחוד והכלים הם בביטול להאורות, דזהו עבודתו של יצחק שעבודתו היא בכלים להעלותם ולגלות בהם הוי׳, דבזה משלים הכוונה דדירה בתחתונים, ולכן נקרא ידיד.

והנה מצד עבודתו של יצחק הנה גם השכר הוא מדה כנגד מדה⁵³, אשר בזכותו של יצחק יהי׳ למען יחלצון ידידיך. דבזכותו של אברהם שעבודתו היא מלמעלה למטה, הנה בזכותו הו״ע הנסים שהוא המשכה שלמעלה מהטבע בלי התחשב עם מצבו של המטה, אבל בכדי אשר גם בעת צרה שהוא מצד העלמות והסתרים ששרשה הוא מצד הגבלות הכלים, הנה גם אז יהי׳ יחלצון, הנה זהו בזכותו של יצחק דוקא שעבודתו היא בדרך העלאת המטה. וכמו״כ הוא גם בראשי ישראל, דאף אשר ענינם הוא להאיר אור בעולם ולזאת עבודתם מצד עצמם היא בדרך המשכה, מ״מ הנה בכדי שיהי׳ למען יחלצון ידידיך אלו ישראל, משום זה הי׳ בהם גם העבודה בדרך העלאה, ובזכותו של יצחק שהוא שבר במסירות נפש את כל ההעלמות והסתרים (וואָס ער האָט צובראָכן מיט מס״נ אַלע העלמות והסתרים), יהי׳ למען יחלצון ידידיך אלו ישראל, ואחלקה שכם בבני יוסף, וכמו הראש שממנו נמשכת חיות לכל האברים עד מטה מטה בכל הקומה שלימה, כמו״כ מסירות נפש הלזה פועל לכל השייכים אליו ולכל ישראל תוספות כח והתחזקות בעבודה, לפעול (אויף דורכטאָן) בהעולם שיעשו ממנו ועל ידו דירה לו יתברך בתחתונים.

__________

1) תהלים ס, ז. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ קיד ואילך).
2) תהלים שם, ח.
3) שם, ו.
4) אבות פ״ה מ״ד.
5) נג, ב.
6) ע״פ משלי כז, יט.
7) ראה בארוכה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) בערכו (ע׳ תקכז ואילך). וש״נ.
8) בכ״ז – ראה גם שיחה שאחרי המאמר (לקו״ש ח״א ע׳ 27 ואילך. שיחות קודש תשי״ד (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 345 ואילך).
9) ראה בארוכה ספר הערכים שם ערך אברהם אבינו ס״ב (ע׳ סח ואילך). וש״נ.
10) נוסח תפלת גשם במוסף דשמע״צ.
11) ראה תניא פ״נ.
12) ראה ברכות יז, א.
13) נצבים ל, כ.
14) סנהדרין כב, א (במשנה).
15) תהלים קמח, יג.
16) ראה לקו״ת אמור לא, ג. ובכ״מ.
17) תהלים סג, ב.
18) ואתחנן ו, ה.
19) תהלים עג, כה.
20) ראה שרש מצות התפלה פ״מ (סהמ״צ להצ״צ קלח, א). הובא ב״היום יום״ יח כסלו. ובכ״מ.
21) ירמי׳ כג, כד.
22) ראה תקו״ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט – מ, ב). ז״ח יתרו לד, סע״ג. ד״ה ונחה עליו רוח ה׳ שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ כו ואילך). וש״נ.
23) נוסח ברכת מילה (שבת קלז, ב).
24) שם.
25) לך לך יב, ט. ראה תו״א ר״פ יתרו. ובכ״מ.
26) פכ״ג (כח, ב). רפל״ד. וראה ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. זח״ג רנז, ב.
27) ספר יצירה פ״א מ״ד.
28) ב״ר פמ״ו, ב.
29) זח״ג צד, ב.
30) ראה זח״ב מג, ריש ע״ב. ועוד.
31) לך לך יז, א.
32) ראה אגה״ק ס״כ (קלא, ב). וראה גם ד״ה בשעה שהקדימו שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ נח).
33) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. הקדמה לשער (מח) הקליפות פ״ג. שער (מט) קליפת נוגה פ״ו. וראה לקו״ת במדבר ג, ריש ע״ד. ועוד.
34) ראה תניא פ״ו (י, ב ואילך).
35) וירא כא, ו.
36) בהקדמה (ב, ב). תיקון ע (קלא, א). וראה תו״א ואוה״ת ס״פ לך לך.
37) נצבים ל, יב.
38) ראה שערי קדושה להרח״ו ח״ג ש״א. אגה״ת פ״ד.
39) ראה ב״ר פמ״ב, ג. לקח טוב ואתחנן ו, י. או״ת להה״מ נו, ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קעח). לקו״ת פ׳ ראה ל, ד. אוה״ת נ״ך ע׳ תשסד.
40) ראה קידושין מ, ב. וש״נ. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ שט ואילך. אוה״ת ואתחנן ס״ע רמז ואילך. שם ע׳ רעו ואילך. ע׳ שב ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ תעט ואילך. ובכ״מ.
41) תולדות כו, יח ואילך. ראה ד״ה ויצחק בא מבוא תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רפט ואילך). וש״נ.
42) ח״א קמב, א.
43) ראה אגה״ק סי״ד (קכ, ב).
44) הגש״פ פיסקא ״ויוציאנו״.
45) יתרו יט, כ.
46) ישעי׳ מ, ה.
47) שם סג, טז. שבת פט, ב.
48) ראה סה״מ פר״ת שם ס״ע קיח (בשם הגהות הרמ״ז באוצ״ח).
49) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
50) ראה סה״מ פר״ת שם ס״ע קיט (בשם היאיר נתיב במאו״א מערכת ב׳ סי״ח (מהתקו״ז)).
51) ראה לקו״ת מטות פז, סע״ד. אוה״ת וארא ע׳ קנ-קנא. ואתחנן ע׳ קכג. סה״מ תרע״ח ע׳ שסו. סה״מ דברים ח״א ע׳ קצא. ובכ״מ.
52) ראה לקו״ת נצבים נב, ד. נג, ג. אוה״ת ואתחנן שם. וש״נ.
53) סנהדרין ד, סע״א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' כה ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 147 ואילך.