בס״ד. ש״פ ויקרא, ג׳ ניסן ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו1, ואיתא בגמרא2 יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו שנאמר עם זו יצרתי (לפי גירסת העין יעקב). ובמכילתא עה״פ3 עם זו קנית איתא שכל העולם שלך ואין לך עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי כו׳ ישראל נקראו קנין שנאמר עם זו קנית. וצריך להבין מהו המעלה בענין זה וזו, שאומר יבוא זה ויקבל כו׳ לעם זו, דמקודם לזה אומר יבוא אדיר יבוא ידיד יבוא טוב שכל זה הם מעלות, אבל אינו מובן אומרו יבוא זה מהו המעלה בזה. ועוד צריך להבין שהרי כל הנביאים חוץ ממשה נתנבאו בכה ולא בזה4, א״כ איך הוא אומר על כל ישראל זו. ועוד צריך להבין אומרו עם זו יצרתי זו לשון נקבה, דהוה לי׳ לומר עם זה לשון זכר, כמ״ש5 עמך הגוי הזה, ומהו אומרו עם זו יצרתי, עם זו גאלת, עם זו קנית זו לשון נקבה.
ולהבין זה צריך להקדים תחילה ההפרש בין זה לכה, דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, שההפרש בין זה לכה הוא, דענין זה הוא כאשר יודע את הענין בדיוק בכל הפרטים, וענין כה הוא שאינו יודע את הענין בכל פרטיו בדיוק, דלכן הנה כל הנביאים נתנבאו בכה, שהיתה נבואתם בבחי׳ אספקלריא שאינה מאירה, ומשה נתנבא בזה להיות דמשה הי׳ גם למטה כמו שהוא באצילות6, דבאצילות הוא איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד7, ובמדריגה זו הי׳ משה גם למטה, ושכינה מדברת מתוך גרונו8, הנה לכן היתה נבואתו בזה. והנה תיבת זה שייך על עניני קדושה דוקא, דבשאר הענינים אין שייך לומר עליהם זה, שאי אפשר להראות עליהם ולומר זה (אַז מען קאָן ניט אָנווייזען אויף זיי ולומר זה, דאָס איז דאָס), מאחר שלא זה מה שרואים, לא זה הוא מהות הדבר, דמהות הדבר הוא התכלית אשר בו, וזה מה שרואים הוא טפל בלבד להכוונה והתכלית אשר בו שהוא אמיתית מהות הדבר, כי אם בקדושה דוקא שייך לומר זה, להיות דבקדושה הנה זה מה שרואים הוא מהות הדבר, דאינו בשביל ענין אחר כי אם התכלית היא הדבר עצמו. דהנה באמת ענין תיבת זה שייך רק לומר על עצמות ומהות א״ס ב״ה ומה שקשור אליו (און דאָס וואָס איז פאַרבונדן מיט אים), דעצמות הנה הוא מציאותו מעצמותו והוא מציאות אמיתי באמת, ולכן שייך לומר עליו זה להיותו מציאות אמיתי, אבל על כל מה שאינו עצמות אין שייך לומר זה להיות דאינו מציאות אמיתי (לפי שלא זהו מהותו, שהרי כל מהותו הוא רק מצד העצמות). אמנם מצד הדביקות דתורה וישראל שייך לומר גם עליהם זה, להיותם דבוקים בעצמותו כמ״ש9 ואתם הדבקים, ולדבקה בו10, והלכת בדרכיו11, דמצד הדביקות מה שישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד12, ועצמותו ית׳ הרי הוא מציאותו מעצמותו, הנה משום זה ישנו גם בישראל ענין דוגמת מציאותו מעצמותו13, ושייך בהם תיבת ענין זה. אמנם להיות שהשי״ת אינו רוצה שיהי׳ נהמא דכסופא14, כי אם שיהי׳ ע״י עבודה ושיהי׳ בחירה חפשית דוקא, לזאת הנה את זה לעומת זה עשה אלקים, שיהי׳ עוה״ז הגשמי שיהי׳ נדמה שמציאותו מעצמותו [ועד שיש בו סט״א האומרת] לי יאורי ואני עשיתיני15, אני ואפסי עוד16. והנה באמת גם הסט״א יודעת אשר אין עוד מלבדו, אבל ניתן לה רשות כדי לבלבל האדם ולפתותו דמשום זה הנה כל הרוצה לטעות יכול לטעות ולדמות שמציאותו מעצמותו. והכוונה בזה היא דע״י שיעמדו בנסיון כו׳ עי״ז יוגדל השכר כמשל הזונה שבזהר פ׳ תרומה17 דע״י פיתוי הזונה ומ״מ הנה בן המלך עומד בנסיון, עי״ז יגדיל את שכרו. והכוונה בהגדלת השכר היא שיהי׳ שכר היותר גדול, דשכר כזה שאפשר להיות שכר יותר גדול ממנו אין זה ענין יגדיל את שכרו ואין זה השכר האמיתי (און ניט דאָס איז דער ריכטיקער שכר), כי אם הכוונה בהגדלת השכר היא שכר כזה שאין למעלה ממנו, והוא מה שמתקשר בהעצמות, לא רק אורות וגילויים כי אם שמתקשר בהעצמות, ענין גדול הוי׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו18, דדוקא ע״י שעומד בנסיון שאינו מתפעל מבחי׳ זה דסט״א, עי״ז הוא מתקשר בעצמות, דלכן נקראים עם זו.
והנה ההתקשרות היא ע״י משה, דמשה הוא בבחי׳ זה, כמ״ש19 כי זה משה האיש, שהוא המקשר את ישראל וממשיך בהם בחי׳ זה, דמשה הוא המקשר עולמות ונשמות באלקות. ואתפשטותא דמשה בכל דרא20 שהם ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור21 שהם המקשרים את ישראל בהעצמות וממשיכים בהם בחי׳ זה, כמבואר בתניא22 בארוכה דגם עמי הארץ הנה ע״י התקשרותם בראשי אלפי ישראל שבדורם וגם הפושעים ומורדים כו׳ הנה הם מתקשרים במוח האב. וזהו מה שאמרו רז״ל יבוא זה בחי׳ כי זה משה האיש, ויקבל זאת בחי׳ זאת התורה, מזה בחי׳ זה23 א-לי ואנוהו, לזו לבחי׳ עם זו, להיות דמשה הוא המקשר וממשיך בחי׳ זה בישראל. וזהו עם זו יצרתי לי, דישראל ע״י קיום התומ״צ וע״י ההתקשרות במשה עי״ז הם בבחי׳ זה.
ומה שאומר עם זו לשון נקבה, דהנה ההתקשרות בעצמותו ית׳ ע״י לימוד התורה וקיום המצוות הוא דוקא כאשר קיום התומ״צ אינו מצד טעם ודעת ואין בזה שום הרגש, דכאשר יש בזה הרגש וטו״ד, איזה הרגש שיהי׳ גם הרגש דקדושה, הנה ע״י קיום התומ״צ באופן זה אינו מקושר בהעצמות מאחר שיש כאן איזה דבר חוץ לעצמות (אויסער עצמות), כמבואר בתניא24 דגם אם הוא עובד הוי׳ באהבה ובאהבה רבה בתענוגים מ״מ הוא בבחי׳ יש מי שאוהב25, ומכיון שיש כאן דבר חוץ לעצמות (אַז דאָ איז אַ זאַך אויסער עצמות) הנה אז אינו מתקשר בעצמות. וההתקשרות בעצמותו ע״י לימוד התורה וקיום המצוות הוא דוקא כאשר קיום התומ״צ שלו הוא לא מצד הטו״ד ולא מצד ההרגש ואין לו שום פניות בלימוד התורה וקיום המצוות, גם פניות כאלו שזה יוציא אותו (אַז דאָס זאָל אים אַרויס שלעפּן) מקליפות וממצבו הרע, כי אם קיום התומ״צ שלו הוא בקבלת עול שאין נוגע לו שום דבר, ורוצה לקיים את רצון העליון. והקב״ע שלו מתבטא (דריקט זיך אויס) בזה שאצלו הנה קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין26, היינו דהגם אשר ישנם ענינים כאלה שהם קלות שבקלות אצלו שאין זה נוגע לו כל כך, וישנם ענינים שהם אצלו חמורות שבחמורות, שזה מוציא אותו (וואָס דאָס שלעפּט אים אַרויס) משאול תחתית, מ״מ הנה קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין, להיות דזה מה שמקיים את המצוות אינו מצד טו״ד כי אם בקב״ע, שהוא רוצה לקיים את רצון העליון, וברצון אין חילוקים דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות. דהנה הרצון חלוק מכל הכחות פנימיים, דכל הכחות פנימיים, גם כח השכל שהוא המעולה שבכחות פנימיים, הנה יש בזה התחלקות, דבשכל כאשר הוא מקיים פרט אחד הנה הפרט הזה יש לו, משא״כ ברצון אם הוא אינו מקיים פרט אחד חסר לו כל ענין הרצון, דהרצון הוא אחת משתי אלה, או שמקיים את כל פרטי הרצון ואז הוא משלים את הרצון, ואם חסר פרט אחד במילוי הרצון, גם פרט קל, חסר כל ענינו. והטעם בזה הוא להיות שהרצון הוא כח מקיף, והמקיף הכי נעלה שאינו קשור (און דער העכסטער מקיף וואָס איז ניט פאַרבונדן) בהענינים פנימיים, דמשום זה הנה ברצון אם הוא חסר גם פרט קל חסר כל ענינו, דברצון אין החילוקים דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות. ולהיות שהוא רוצה לקיים את רצון העליון אין נוגע לו אם הוא קלות שבקלות או אם הוא חמורות שבחמורות, להיות שקיומו המצוות אינו ע״פ טו״ד כי אם בקב״ע כמו עבד פשוט, או במדריגה יותר עליונה והוא בחי׳ בן שהוא עבד, וכמו שנתבאר27 במעלת בן שהוא עבד על בחי׳ עבד, דהעבד הוא רק ממלא את רצון האדון אבל אינו מרגיש את הרצון ואינו יודע מה טעמו, משא״כ בחי׳ בן שהוא מרגיש את הרצון ויודע את טעם הרצון ומ״מ הנה קיומו הוא לא מצד הטעם כי אם בכדי להשלים את רצון האדון, דע״י קיום התומ״צ בקבלת עול דוקא הוא מתקשר בהעצמות. וזהו מה שאומר זו לשון נקבה, להיות דכל ענינו הוא שהוא כלי קיבול ועובד עבודתו בקבלת עול, דעי״ז דוקא הוא בבחי׳ זה, שהוא מתקשר עם העצמות.
וזהו ג״כ אומרו עם זו גו׳ תהלתי יספרו. דדוקא ע״י בחי׳ זו לשון נקבה, ענין קבלת עול, אפשר להיות תהלתי יספרו מתאים לפי הכוונה, דכאשר עבודתו היא ע״פ טעם ודעת הרי מאן דמחוי במחוג קדם מלכא כו׳28, ומבואר בזה דגם בעבודה כאשר עובד את הוי׳ באהבה ויראה ובאהבה רבה בתענוגים, מ״מ צריך להתבונן שעומד לפני המלך ועבודתו היא בבחי׳ ישות, יש מי שאוהב, דאף שהישות שלו היא בזה שהוא בבחי׳ יש מי שאוהב, אבל מ״מ הרי הוא בבחי׳ יש, וא״כ הרי מאן דמחוי במחוג קדם מלכא כו׳, אבל כאשר עבודתו היא בקב״ע, דזהו עם זו, אז הוא תהלתי יספרו, שמספר תהלתו לפי הכוונה, והוא בבחי׳ זה שהוא מתקשר עם העצמות. וזהו אומרו עם זו, דגם בחי׳ עם, שתיבת עם מורה על פחיתת המדריגה, מ״מ ע״י בחי׳ זו שהוא קב״ע מתקשרים עם העצמות והם בבחי׳ זה, דאף שכל הנביאים נתנבאו בכה, אבל כל זה הוא כאשר מדובר במדריגה (ווען עס האַנדעלט זיך וועגען מדריגה), דבמדריגה הנה גם מדריגת הנביאים אשר רוח הוי׳ דבר בם ומלתו על לשונם29, מ״מ הוא רק בבחי׳ כה, אבל מצד העבודה דקב״ע הנה גם בחי׳ עם הם בבחי׳ זה, דמצד קב״ע הגדול שבגדולים ופשוט שבפשוטים שוים, שזה מתבטא (וואָס דאָס דריקט זיך אויס) בזה שבקב״ע הנה קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין, דע״י קב״ע דוקא ממשיכים בחי׳ זה, שמקשר לא רק באורות וגילויים כי אם בהעצמות.
אמנם כל זה הוא עכשיו, דגם בגלות מצרים וקריעת ים סוף, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה אבי הנביאים ורבם של נביאים30, מ״מ הוא רק זה פעם אחת, זה א-לי ואנוהו, אבל לעתיד בימות המשיח ותחיית המתים יהי׳ ב״פ זה31 כמ״ש32 הנה אלקינו זה קוינו לו גו׳ זה ה׳ קוינו לו, ומפרש בעל ההילולא33 במאמר34 דהכוונה בענין ב״פ זה הוא ענין זעיר אנפין ועתיקא קדישא, דזעיר הו״ע צמצום, דעכשיו הוא רק זה פעם אחת שהו״ע צמצום, דאף שהוא זה בגילוי מ״מ הוא רק בהשגה ולא בראי׳ במוחש, דלכן הנה גם בקריעת ים סוף שאמרו זה א-לי ואנוהו ואיתא במדרש שראתה שפחה על הים כו׳, מ״מ הרי הי׳ י״ב דרכים להי״ב שבטים שכל שבט הי׳ לו דרך בפני עצמו, ואף דכתיב35 משה ובני ישראל בוא״ו המחבר, מ״מ היו חילוקים, דעכשיו הנה הגילוי הוא רק בהשגה ולא במוחש, שאין זה שייך להחושים הגשמיים ראי׳ שבעין שמיעה שבאוזן ריח שבחוטם ודיבור שבפה. אבל לעתיד יהי׳ ב״פ זה, היינו שהגילוי יהי׳ במוחש, דזהו ענין ב״פ זה, דלא רק שיהי׳ זה אלקינו, שיהי׳ זה בשם אלקים שהו״ע צמצום, כי אם זה הוי׳, דגם בהוי׳ יהי׳ זה, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳, ועוד יותר שיהי׳ זה בהוי׳ שאין בו נקודות היינו שהוא למעלה מנקודות, דלעתיד יהי׳ הגילוי במוחש שכל אחד יראה באצבעו הגשמי ויאמר זה הוי׳, שהוא זה דאריך וזה דעתיק. שכל זה יהי׳ לעתיד במהרה בימינו, שיהי׳ גאולת מצרים בגשמיות ובמילא יהי׳ גאולת מצרים ברוחניות (שירידת הנשמה בגוף הו״ע גלות מצרים ברוחניות), שזה יהי׳ במהרה בימינו ע״י משיח צדקנו, שאז הנה וראו36 כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר37.
__________
1) ישעי׳ מג, כא (ריש הפטרת פ׳ ויקרא). – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה ויבא משה תרנ״ד (י״ל בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשי״ז), ואח״כ בסה״מ תרנ״ד ע׳ קנג ואילך).
2) מנחות נג, ב.
3) בשלח טו, טז.
4) ספרי ופרש״י מטות ל, ב.
5) תשא לג, יג.
6) לקו״ת נצבים מט, ב. ועוד.
7) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
8) ראה זח״ג רלב, א (ברע״מ). שם ז, א. רסה, סע״א. שו, ב. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״א ע׳ שלו.
9) ואתחנן ד, ד.
10) עקב יא, כב. נצבים ל, כ.
11) תבוא כח, ט.
12) ראה זח״ג עג, א.
13) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג ואילך. סה״מ עזר״ת ע׳ קנ. תש״ז ע׳ 238. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ו. ועוד.
14) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ד.
15) יחזקאל כט, ג.
16) ישעי׳ מז, ח. – ראה בכ״ז תניא פכ״ב (כח, א). פכ״ד (כט, סע״ב ואילך). לקו״ש חכ״א ע׳ 40 ואילך. וש״נ.
17) קסג, א. הובא בתניא ספ״ט. ספכ״ט.
18) תהלים מח, ב.
19) תשא לב, א. שם, כג.
20) תקו״ז תס״ט.
21) תניא רפמ״ב. ועוד.
22) פ״ב.
23) בשלח טו, ב.
24) פל״ה (מד, סע״א-ב). פל״ז (מח, סע״א).
25) ראה גם תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. ועוד.
26) ראה תנחומא עקב ב. וראה בארוכה לקו״ש ח״ד ס״ע 1191 ואילך. קונטרס משיחות ש״פ מטו״מ תשמ״ז.
27) ד״ה באתי לגני שנה זו פ״ד (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ כד-ה).
28) ראה חגיגה ה, ב.
29) ע״פ שמואל-ב כג, ב.
30) ראה מכילתא ופרש״י בשלח טו, ב.
31) ראה תענית בסופה. שמו״ר פכ״ג, יד.
32) ישעי׳ כה, ט.
33) המאמר נאמר למחרת ב׳ ניסן – יום ההילולא של כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע. המו״ל.
34) שבהערה 1 – סה״מ תרנ״ד ע׳ קנד.
35) בשלח טו, א.
36) ישעי׳ מ, ה.
37) השמטה: כל ההתהוות היא בשביל עם זו יצרתי, היינו שהיצרתי הוא בשביל עם זו, והעם זו הוא כדי שתהלתי יספרו (כן זוכרים שאמר בהמאמר, ואין זוכרים מקומו. המו״ל).
[סה"מ ויקרא ע' א ואילך]
״בש״פ ויקרא, ג׳ ניסן, אחר מנחה, אמר כ״ק אדמו״ר שליט״א מאמר דא״ח ד״ה ״עם זו יצרתי לי״, וארך 23 דקות לערך. בסיום התפילה ניגשו הנוכחים לשולחנו, כ״ק אדמו״ר שליט״א האָט אַ קוועטש געטאָן מיט די פּלייצע [= משך בכתפיו] ואח״כ הביט על הנוכחים ודמעות החלו לירד מעיניו הק׳, וישב על מקומו בו מתפלל (בשבת ויו״ט), ציוה לנגן ואמר המאמר. המאמר הי׳ פתאומי (רק שהרחמ״א חודקוב אחר שחרית אמר שיהי׳ ״עפּעס״ [= משהו]), והי׳ קהל קטן. הרב יאָלעס סיפר שהי׳ ביום ה׳ אצל כ״ק אדמו״ר שליט״א, ואמר שהוא יישאר לשבת. ואמר לו כ״ק אדמו״ר שליט״א, הרי לא אומַר מאמר! וענה: וועט דער רבי זאָגן [= אז הרבי יאמר]! ואמר: הרי לא הכנתי את עצמי [ראה סה״ש תר״פ ע׳ 9. המו״ל], וענה: יהי׳ טוב בלי הכנה. וע״כ אפשר שהוא גרם אמירת המאמר הנ״ל״ (מיומני התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 192 ואילך.