בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, כ״ז שבט, מבה״ח אדר ה׳תשט״ו

הנחה בלתי מוגה

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו׳ עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳¹, וצריך להבין, למה לי׳ לומר דעשרים גרה השקל, מאחר שצריך ליתן רק מחצית השקל ולא שקל שלם, למה לי׳ לומר כמה הוא שקל שלם, והוה לי׳ לומר שיתנו עשר גרה. ועוד צריך להבין מה שמצוה היא לתת מחצית השקל דוקא, והרי בקדושה ענין המחצה אין זה מעלה ואדרבה. דמה שמצינו שבמדת הארון הוא חצי² הוא להורות דגם כאשר הוא מקושר בתורה, בן תורה ומושקע בתורה, מ״מ צריך לידע שהוא רק מחצה, דכל זה הוא כמו שצ״ל הרגש האדם בנוגע למציאות עצמו, משא״כ מה שצריך לתת להוי׳ הרי כתיב³ כל חלב להוי׳, וכתב הרמב״ם⁴ שצ״ל מן המובחר ומן השמן, דלכן הדין בקדשים ותרומה שאין נותנים מן המחצה ומן הפרוסה כי אם מן השלימה דוקא, ומהו ענין מחצית השקל, מחצית דוקא. וביותר אינו מובן, דמצות מחצית השקל הוא תיקון על חטא העגל כמ״ש⁵ לכפר על נפשותיכם, וחטא העגל הוא חטא כללי ובמילא מוכרח שגם מחצית השקל הוא ענין כללי, ועם היות שהוא ענין כללי, אין צריך להיות שלימה ומספיק גם חצי. וגם אם נאמר דזה שהוא קורא בהכתוב מחצית השקל הוא לפי שאינו רוצה לסמן על המטבע דגרה, עשר גרה, כי אם על מטבע שלם, ומשום זה הוא קורא בשם מחצית השקל, הרי אין זה מובן שהי׳ יכול לומר שיתנו בקע, וכמו שאומר במקום אחר⁶. ומזה שהוא קורא בשם מחצית השקל דוקא, מובן מזה שהתיקון כללי על חטא העגל הוא ע״י חצי דוקא, דישראל נותנים מחצית השקל ועי״ז נותנים מלמעלה מחצית השני׳, דזהו כפל הלשון שבהפסוק, ב״פ מחצית השקל.

ויובן זה בהקדים תחילה מה שאיתא בעץ חיים⁷ (ובפרדס) שבכללות ההשתלשלות ישנם אורות כלים לבושים והיכלות, שהם כנגד ד׳ אותיות דשם הוי׳ וכנגד ד׳ עולמות אבי״ע, ומאחר שהד׳ ענינים דאורות וכלים לבושים והיכלות הם כנגד אבי״ע, הרי זה בא ללמד ונמצא למד⁸, שמהד׳ עולמות יובן הענינים דאורות וכלים לבושים והיכלות. דאף אשר בכללות הרי כל הג׳ ענינים דכלים לבושים והיכלות ענינם הוא אחד, ענין הכלים, דענין הכלים הוא שמגלים את האור שיהי׳ בגילוי ויפעל פעולתו, מ״מ הרי יש חילוק ביניהם, דוגמת החילוק שבהג׳ עולמות בריאה יצירה ועשי׳. דהנה ענין הכלים הוא, שהיחס דכלים ואורות הוא כמו אצילות ובריאה, כמובן מהנ״ל, שאצילות הוא אין ובריאה הוא יש, דכמו״כ הוא באורות וכלים, שהאורות הם אין והכלים הם יש לגבי האורות, אמנם אף שהם רחוקים זה מזה בריחוק הערך כמו אין ויש, מ״מ מצד זה שהאורות נאצלו באופן כזה שיהיו בהתיישבות בהכלים, והכלים נאצלו באופן כזה שיסבלו את האורות, יקבלו את האור ויתאחדו עמו, הנה מצד ב׳ ענינים אלו נעשה היחוד דאורות וכלים, אף שמצד עצם מהותם הם באין ערוך זה לזה. וזהו מה דאיתא⁹ איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, שמחלק ואומר ב״פ חד, לפי שאינו דומה יחוד הכלים ליחוד האורות, מ״מ מצד זה שהאורות מתיישבים בהכלים והכלים מקבלים את האורות, הנה עי״ז איהו וגרמוהי חד, שהוא איחוד האורות עם הכלים.

ויובן זה מהענינים כמו שהם בהאדם למטה, דבצלם אלקים עשה את האדם¹⁰, שהאדם שלמטה הוא דוגמת האדם שעל הכסא, דלזאת הנה מהאדם שלמטה יובן הענינים דאורות וכלים, דמה שלמעלה נקרא בלשון המקובלים אורות וכלים הנה למטה הוא חומר וצורה, שהחומר וצורה עם היותם רחוקים זה מזה, מ״מ מתאחדים זה עם זה, שגילוי הצורה הוא לפי אופן החומר דוקא, וע״י התלבשות הצורה בהחומר נעשה זיכוך בהחומר. וכמו שהוא באברי הגוף שהם כלים לכחות הנפש, כמו חומר העין שהוא כלי לצורת אור הראי׳ המתלבש בה, הנה אף שחומר העין הוא גשמי, דגם רוחניות שבגשמיות הוא גשמי, מ״מ הנה צורת הראי׳ מתגלה לפי אופן חומר העין דוקא, דחומר העין הוא מזוכך ושקוף (און אַ דורכזיכטיקער), וע״י הלבן והשחור שבו מתגלה צורת הראי׳, הרי שגילוי הצורה הוא לפי אופן החומר דוקא. ועוד יותר הוא שגם ברוחניות הנה עין טובה וההיפך דעין טובה תלוי ג״כ לפי מזג חומר העין הגשמי, דבהעין יש דם ומים, הנה כאשר הדם הוא בריבוי שזהו אדמוני אז הוא ההיפך דעין טובה, וכאשר המים הוא בריבוי אז הוא עין טובה. וכמו״כ הוא גם בצורת השכל המתלבש בחומר המוח שהוא לפי אופן החומר דוקא, דבחומר המוח שהוא קר ולח מתלבש בו השכל שהוא נקודה, ענין החסדים, ובחומר המוח שהוא חם ויבש מתלבש בו חלק זה דשכל שהוא בפרטיות, דבבינה דינים מתערין מינה בסופה¹¹, וכמו״כ הוא בדעת שהוא לפי אופן חומר המוח, וגם הנטי׳ לחסדים ולגבורות הוא ג״כ תלוי באופן חומר המוח. ואף שמבואר בזהר ובחסידות¹² שהנטי׳ לחסדים ולגבורות הוא מצד עצם הנפש, וכמו בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים, דבית שמאי שרשם מהגבורות ובית הלל שרשם מהחסדים¹³, אמנם זהו ההתחלקות בכללות, דבכללות הנה בנין החומר הוא לפי אופן הצורה, אמנם ההתחלקות פרטית הוא מצד החומר, שגילוי הצורה הוא לפי אופן החומר, ובהתלבשות הצורה בהחומר הרי נעשה זיכוך בהחומר, והוא שהצורה והחומר מתאחדים זה עם זה. וכמו״כ יובן למעלה בענין אורות וכלים, דאף שהם באין ערוך זה לזה, מ״מ הנה גילוי האור הוא לפי אופן הכלי דוקא, והכלי הוא מיוחד עם האור, עד אשר כל ענין הכלי הוא לגלות את האור כפי ענינו. והוא יותר מהמשל דאור כשמאיר בזכוכית שהוא מאיר בגוון הזכוכית, שהרי במשל האור אין הגוון נקנה בהאור והוא רק גוון בלבד, אמנם באורות וכלים הרי באמת הכלי פועל בהאור שיתגלה כפי אופן הכלי דוקא, דזהו פעולת הכלי בהאור, שהאורות מצד עצמם הם פשוטים, וגם להשיטה שאינם פשוטים, מ״מ הרי לגבי הכלים דברי הכל שהאורות הם פשוטים¹⁴, וע״י הכלים נעשה ציור בהאור, כפי ענין הכלי, להיות שהאורות מתייחדים עם הכלים, וכל ענין הכלים הוא לגלות את האור שיאיר כפי ענין הכלים.

אמנם ענין הלבושים הוא שהם מעלימים ומסתירים על האור, דאף אשר גם הכלים הם מעלימים, אמנם בהכלים הנה זה שהם מגלים, והוא חיצוניות האור, הרי הם מיוחדים עם זה, דהנה אורות וכלים הם אין ויש כנ״ל, והכלים מעלימים על האור כמו שהוא בחי׳ אין ומתגלה כמו שהוא במציאות, אבל מ״מ הרי עם בחינה זו בהאור הם מיוחדים, דלכן הם מגלים את האור, משא״כ הלבושים הם בהבדלה והפרדה מהאור ומעלימים עליו. ויובן זה ג״כ כמו שהוא בדוגמת האדם. דכמו שענין הכלים נתבאר לעיל מהכלים כמו שהוא בדוגמת האדם, כמו״כ גם ענין לבושים יובן זה מלבושי האדם. דלבושי האדם עם היות שיש להם איזה שייכות אליו, דלכן אינו דומה לבושי הראש ללבושי הגוף והרגל, וההתחלקות אינה רק מצד המדה בלבד, שהלבושים צ״ל מתאימים למדת האדם, אלא שההתחלקות הוא גם בדקות וגסות, דלפי אופן הגסות ודקות שבהאברים לפי אופן זה הוא גם הדקות והגסות בהלבושים, דזהו החילוק בין לבושי הראש, לבושי הגוף ולבושי הרגל, מ״מ הרי מובן בפשיטות אשר הלבושים הם נפרדים ונבדלים לגמרי מהאדם. וזהו בלבושים גשמיים, וכמו״כ הוא גם בלבושים רוחניים, שהם מחשבה דיבור ומעשה, הרי מובן ג״כ שהם נפרדים, לא מיבעי בדיבור ומעשה כי אם גם באותיות המחשבה, גם במדריגות הנעלות שבמחשבה, דהנה במחשבה ישנו מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה, דמחשבה שבמחשבה הוא האותיות כמו שהם באים ביחד עם הברקת השכל, שאין נרגש שם אותיות כלל, אלא שבהכרח לומר שישנו שם איזה הרגש אותיות, דזהו מדריגה הנעלית שבמחשבה, הנה גם אותיות אלו הם נפרדים מהשכל, אף שאין נרגשים כלל. וראי׳ על זה שהרי אפשר להחליף את השכל באותיות אחרים, דזהו ענין הלבוש, כלבוש תחליפם¹⁵, דמזה מוכח שהם נפרדים מהשכל. ואף דכאשר יחליפו את השכל באותיות אחרים יתמעט אז האור, כידוע שבאותיות ההברקה נרגש האור, וכאשר מלבישים את השכל באותיות אחרים אין נרגש אז האור, ועיקר ההרגש הוא ההשגה, מ״מ הנה זה עצמו שאפשר להחליף את השכל באותיות אחרים, מזה עצמו מוכח שהאותיות הם נפרדים. ויובן זה ביותר, דהנה מבואר בכמה מקומות¹⁶ הטעם מה שמיד בהברקת השכל ישנם כבר אותיות, לפי שאותיות שרשם מלמעלה מהשכל, מקדמות השכל או מעצם הנפש, ולזאת הנה בגילוי השכל ישנם שם כבר אותיות, לפי שבמקור השכל ישנם שם כבר. אמנם לאידך גיסא, הנה אף שבהכרח שמיד בהברקת השכל יהיו האותיות, אבל הרי אין זה מצד השכל עצמו כי אם ששרשם הוא למעלה מהשכל, דזהו הטעם מה שאותה ההברקה הנה באדם זה הוא באותיות אלו ובאדם אחר הוא באותיות אחרים, לפי שאין באים האותיות מצד ההברקה עצמה כי אם מהנפש, ולזאת ישנם חילוקים בהאותיות, דמכל זה מובן שהאותיות הם בהבדלה והפרדה מהשכל, שהרי אינם באים מצד השכל עצמו. דזהו במחשבה שבמחשבה, ומכל שכן בדיבור שבמחשבה ובמעשה שבמחשבה, שמסדר את האותיות כפי אופן המקבל, הרי פשיטא שהאותיות הם נבדלים מהשכל. וזהו ההפרש בין כלים ולבושים, דכלים הם מיוחדים עם האור, וגילוי הצורה הוא לפי אופן החומר דוקא, משא״כ בלבושים הרי הלבושים הם נפרדים, וגילוי השכל אינו כפי אופן הלבושים, שהרי מצד השכל עצמו אפשר שיתגלה בכמה אופנים, וההתחלקות שבאותיות אינם מצד השכל כי אם שבהאותיות עצמם יש חילוקים מצד שרשם בעצם הנפש, וכמו שאנו רואים שהתוספות רא״ש ור״ן אומרים כולם שכל אחד וכל אחד אומרו באותיות אחרים.

והנה יש עוד הפרש בין כלים ולבושים, שע״י התלבשות האור בהכלים הרי יש חיות בהכלים, אמנם בהלבושים אין בהם חיות, אף שמלובש בהם האור. וכמו באברי הגוף או אברי הנפש שהם כחות הנפש, הרי מצד הארת הנפש בהם יש בהם חיות ביותר, שבמוח יש בו חיות מצד התלבשות השכל בו, וכמ״ש בתניא פרק נ״א¹⁷ והם מקבלים תחילה שהוא מצד השכל, אמנם בלבושים הרי אין שום חיות בהאותיות ע״י התלבשות השכל בהם. ואף שבודאי דכאשר מדבר איזה ענין בהתלהבות, דברים היוצאים מהלב, הנה גם האותיות חיות (זיינען אויך די אותיות לעבעדיקערע), מ״מ הרי אין זה חיות האותיות עצמם (עס איז ניט זייער חיות), כי אם שאיזה ענין שהוא חי נמצא בהם, אבל בהם עצמם אין חיות, משא״כ בהכלים הרי הם עצמם חיים מהאור שבהם, דכל זה הוא לפי שהכלים הם מיוחדים והלבושים הם נפרדים.

והנה מה שהכלים הם ביחוד והלבושים הם בפירוד, אין זה מצד מדריגתם שנאמר שהלבושים הם למטה ביותר ולכן אין יכולים להתייחד עם האור, שהרי אדרבה אותיות המחשבה הן גשמיות שברוחניות וחומר אברי הגוף הם רוחניות שבגשמיות, וגשמיות שברוחניות הוא למעלה יותר מרוחניות שבגשמיות, ומ״מ האותיות הם נפרדים והחומר הוא מיוחד עם הצורה, דמזה מוכרח שהחילוק בין כלים ולבושים אין זה מצד מדריגתם, כי אם שכן הוא מצד עצם מהותם, שהכלים הם מיוחדים והלבושים הם נפרדים. דמזה יובן גם בענין כלים ולבושים למעלה, שהכלים הם מיוחדים עם האור ומגלים אותו והלבושים הם נפרדים מהאור ומעלימים עליו.

אמנם עדיין צריך להבין, דלפי הנ״ל בהחילוק בין כלים ולבושים, נמצא שענין הכלים הוא באצילות דוקא להיות דבאצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד אמנם בבריאה דלאו איהו וחיוהי חד ולאו איהו וגרמוהי חד⁹ אין שייך שם ענין הכלים שהרי ענין הכלים הוא ענין היחוד כנ״ל, ובבריאה דאין שם היחוד אין שייך שם הכלים כי אם הלבושים, דמה שאיתא¹⁸ לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא, אין זה קאי על עולם היצירה דוקא כי אם גם על עולם הבריאה, וממה שנתבאר לעיל שהד׳ ענינים דאורות וכלים לבושים והיכלות הם כנגד ד׳ עולמות אבי״ע, מובן מזה שהכלים הם בבריאה. והענין הוא, דהנה בלבושים גופא ישנם ב׳ אופנים. אופן א׳ בלבושים הוא כמו התלבשות הפרצופים זה בזה, דבהתלבשות הפרצופים זה בזה הנה אף שהו״ע הלבושים ולא ענין הכלים, מ״מ הרי השליטה וההנהגה הוא כמו שהוא מצד העליון, והיינו דאף שהעליון נשתנה כפי אופן התחתון, מ״מ השליט הוא העליון. וכמו שאנו רואים למטה בהתלבשות הרצון בשכל וכמו השוחד יעור¹⁹, הנה הרצון הוא פשוט שאינו בהתלבשות ותפיסא, דזהו ההפרש בין רצון ושכל, דשכל הוא בא בהתלבשות ובתפיסא והרצון פועל בדרך גזירה דוקא שאינו בא בהתלבשות, דזהו אין טעם לרצון²⁰, עוד זאת שבשכל יש בו התחלקות פרטים ובהרצון אין בו פרטים כידוע, וכאשר הרצון מתלבש בהשכל הרי אז יש טעם לרצון, וא״כ הוא משתנה כפי השכל, שהוא בא בהתלבשות ותפיסא, וגם בהכרח שיש בו פרטים, דאם לא הי׳ בו פרטים לא הי׳ יכול השכל להלבישו, הרי שהרצון משתנה כפי השכל, ומ״מ השליט הוא הרצון, שהרי אופן התלבשותו בהשכל הוא דגם כאשר אינו יודע את הטעם מוכרח לקיים מצד שכן הוא הרצון. והיינו שאם הוא יודע את הטעם, הוא מבין אז גם טעם, אבל מ״מ הרי אין זה כל ענינו, דגם כאשר אינו יודע את הטעם, מוכרח לקיים את הרצון. וזהו ביאור מארז״ל²¹ אל תהא יושב ושוקל במצוות התורה דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין, הנה הביאור בזה הוא, דמצוות הוא רצון העליון, כמאמר²² נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, וברצון אין בו התחלקות פרטים, ובמילא אין שם חילוק כלל דקלות וחמורות כו׳, ותורה הוא השגה, פירוש וביאור המצוות, ומצד ההשגה ישנם התחלקות פרטים דקלות וחמורות, וכאשר הרצון דמצוות מתלבש בהשכל דתורה, הנה מצד ההשגה דתורה ישנם קלות וחמורות, אבל מ״מ הרי יודע שקלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוים, לפי שהשליט הוא הרצון, שאין בו התחלקות פרטים. וזהו ג״כ מה דאיתא²³ שאו״א מלבישים לא״א, הנה אף שהלשון הוא מלבישים, שהו״ע הלבוש ולא ענין הכלים, מ״מ הרי גם בזה השליט הוא העליון, וכמו שהי׳ ביציאת מצרים שהגאולה הי׳ מהכתר דוקא, כמ״ש²⁴ וימררו את חיי אבותינו במצרים, דאבותינו הוא המוחין או״א הנה גם בהם הי׳ וימררו, וא״כ הרי הגאולה הי׳ מהכתר דוקא, אמנם הי׳ אז התלבשות הכתר באו״א, בהשתלשלות, דוקא, דלכן הי׳ נגוף למצרים ורפוא לישראל²⁵, ומצד הכתר עצמו אין שם חילוק כלל דכחשיכה כאורה²⁶, וא״כ הרי הי׳ זה בהתלבשות באו״א, ומ״מ השליט הי׳ הכתר, שהרי מצד ההנהגה דאו״א לא הי׳ אפשר להיות הגאולה כלל כנ״ל. וכמו״כ הוא גם בהתלבשות השכל במדות, דאף שהשכל משתנה לפי אופן המדות, מ״מ הרי השליט הוא השכל, שהמדות המה מדות שכליים ולא מדות טבעיים, דכל המדה הוא כפי אופן השכל דוקא, דכאשר מבין בשכלו שצריך להתחסד נמצא בו מדת החסד וכאשר מבין בשכלו להיפך נמצא בו אז מדת הגבורה, הרי שהשליט הוא השכל. וזהו אופן הא׳ בענין הלבושים, שהשליט והמנהיג הוא העליון. דבאופן זה הנה אף שאין זה דומה ג״כ לענין הכלים, דבכלים הנה אף שגילוי הצורה הוא ג״כ לפי אופן החומר כנ״ל, מ״מ הרי מה שנמצא הוא הצורה, וכמו בהתלבשות השכל בהמוח שהמציאות הוא השכל אלא שהוא כפי אופן החומר, משא״כ בענין התלבשות הפרצופים זה בזה, הרי מה שנמצא הוא הלבוש, וכמו בדוגמאות הנ״ל, אבל מ״מ השליטה הוא להעליון, דבפרט זה שהשליטה הוא להעליון הוא דומה לענין הכלים. אמנם יש אופן ב׳ בלבושים, והוא שלא זו בלבד שאינו מיוחד עם האור, אלא שאינו גם בביטול להאור, והשליט הוא הלבוש.

ועפ״ז יובן מה שמבואר שכלים הוא בבריאה, דאף שבבריאה הנה לאו איהו וחיוהי חד⁹, ובריאה הוא בפירוד, מ״מ הוא אופן הנעלה בלבושים שדומה לענין הכלי, והיינו שהנבראים דעולם הבריאה אף שהם נפרדים מ״מ הרי הם בטלים לגמרי להחיות האלקי, שהעיקר הוא החיות ולפי אופן החיות מתנהג הנברא, וכמו דגים שבים דמיד שפורשים מתים²⁷, הרי אף שהם איזה מציאות חוץ מהמים, מ״מ הרי בהרגשתם הוא שהעיקר הוא מקורם והם בביטול להמקור. דזהו בבריאה דוקא. אמנם ביצירה הנה ההנהגה והשליטה היא כפי אופן הלבוש, והיינו שיש הרגש דנברא שאינו בטל כו׳, וכמו אפקוהו למט״ט שתין פוליסין דנורא כו׳²⁸ לפי שעשה ענין כזה שהי׳ נדמה שהוא הפרדה, וזהו מה שביצירה יש תערובות טוב ורע²⁹, דאף שאין שם רע ח״ו מ״מ הנה בריבוי השתלשלות אפשר להידמות שהוא רע, לפי שההנהגה הוא כפי אופן הלבוש. ובענין האותיות הוא ההפרש בין אותיות הדיבור לאותיות המחשבה, דבאותיות המחשבה הנה אף שהם ג״כ נפרדים כנ״ל, מ״מ הנה בשעה שחושב הוא מוכרח להתקשר (זיין צוגעטראָגן) להענין שמשכיל, משא״כ בדיבור הנה גם בשעה שמשכיל באופן כזה יכול לדבר היפך ממה שהשכיל, לפי שהוא נפרד לגמרי, ולכן אותיות הדיבור מעלימים על האור. דאף אשר גם ע״י אותיות הדיבור הנה לאחר מ׳ שנין קאי אדעתא דרבי׳³⁰, מ״מ האותיות הם נפרדים לגמרי ומעלימים על האור.

אמנם גם אותיות הדיבור אינם העלם לגמרי, שהרי אותיות ענינם הוא לגלות. וכל זה הוא כאשר האותיות הם מסודרים, אבל באותיות בלתי מסודרים שהו״ע הפרסאות, הנה הם מעלימים לגמרי, שהוא כמו לבוש המנעל, שהמנעל מפסיק לגמרי מהארץ, דזהו ההפרש בין שאר הלבושים ללבוש המנעל, דכל הלבושים הם בדקות ועובר על ידם (און זיי לאָזן דורך) דבר לח ורק דבר גוש הם מפסיקים, משא״כ במנעל שהוא מעור הבהמה, הרי אין עובר על ידו גם דבר לח והוא מפסיק לגמרי, וזהו ענין הפרסאות שבעשי׳ שהם מפסיקים ומעלימים לגמרי, שזהו המלאכים שנמצאים בהיכלות דעשי׳, והרי זה כמו המשל שהוא בדבר זר לגמרי, דאותיות הדיבור אף שהם ג״כ לבוש כזה שהלבוש הוא השליט, מ״מ הרי אין בזה הפסק בענין אחר, משא״כ המשל הרי זה דבר זר שלא מענין השכל לגמרי. והוא ההיכלות דעשי׳.

אמנם כל זה הוא בסדר ההשתלשלות כמו שהוא מצד עצמו, דכל המדריגות שבהשתלשלות, גם מדריגות התחתונות ביותר, הרי אי אפשר שיהי׳ מנגד לאלקות, דזהו מצד ההשתלשלות עצמו, אמנם ענין החטא הרי הוא מנגד, והוא מצד מדריגה תחתונה ביותר, וכמו ענין החידה שמעלים לגמרי. דהנה יש הפרש בין משל וחידה³¹, דמשל אף שהוא דבר זר מ״מ הרי ענינו הוא לגלות, וכמו ברב ותלמיד דכאשר הרב רוצה להשפיע שכל לתלמידו אלא שמצד קוצר המשיג או שמצד עומק המושג אי אפשר שישפיע לו השכל כמו שהוא, הרי הוא אומר את השכל במשל, הרי דאף שהמשל הוא דבר זר, מ״מ ענינו הוא לגלות, אמנם ענין החידה הוא שהוא רוצה להעלים, דזהו ענין החידה כידוע, שמצד המדריגה דחידה אפשר להיות החטא. וזהו עיקר ב׳ הענינים דמשל וחידה שהוא כמו קודם החטא ואחרי החטא, דקודם החטא אף שהי׳ גשמיות ממש מ״מ הי׳ בהגשמיות גילוי אלקות, אלא שהגילוי הי׳ בגשמיות, דבר זר, משא״כ אחרי החטא הוא דוגמת החידה שהוא העלם לגמרי.

והנה כמו שהוא בהמדריגות דהשתלשלות, שיש בזה כמה אופנים בעניני ההתלבשות, כמו״כ הוא גם בירידת הנשמה להתלבש בהגוף ונפש הבהמית, שהכוונה בזה היא שהנשמה תברר ותתקן את נפש הבהמית, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון³², הנה באופן ההתלבשות אפשר להיות בזה כמה אופנים. והכוונה היא שאופן ההתלבשות יהי׳ כמו בההתלבשות דאורות וכלים, או לכל הפחות כמו בהתלבשות הפרצופים זה בזה, דאז השליטה היא לנפש האלקית, והנפש הבהמית מקבלת חיותה מנפש האלקית ומזדככת עי״ז, דלכן הנה ההתבוננות צ״ל בענינים כאלו שיוכל להסביר גם לנפש הבהמית. אך הרי אפשר להיות שההתלבשות תהי׳ באופן שהשליטה תהי׳ לנפש הבהמית, דענין זה נתחדש ע״י החטא, דכמו שבהשתלשלות הנה בשעת החטא נעשה העלם והסתר לגמרי, כמו״כ הוא בהנשמה שאחרי החטא אפשר להיות שהשליטה תהי׳ לנפש הבהמית, הנה במצות מחצית השקל שהוא התיקון שיהי׳ כמו שעולם על מילואו נברא³³, דהנה בשעת החטא ירד זוהמא לעולם, ובשעת מתן תורה פסקה זוהמתם, ובשעת חטא העגל חזרה³⁴, הנה במחצית השקל שהוא לכפר על נפשותיכם ושיהי׳ כמו בשעת הבריאה דעולם על מילואו נברא, שיהי׳ החיבור דגשמיות ורוחניות, נפש הבהמית ונפש האלקית, הנה העבודה היא לתת מחצית השקל, עשר גרה, י׳ כחות דנפש הבהמית, ועי״ז נותנים מלמעלה מחצית השני׳, י׳ כחות דנפש האלקית. דהנה כתיב³⁵ וייצר בשני יו״דין, עשר כחות דנפש האלקית ודנפש הבהמית, שהעבודה היא לחברם ביחד, הנה עבודת האדם היא מחצית השקל בלבד, תיקון כחות נפש הבהמית, ועי״ז נותנים מלמעלה התגלות עשר כחות דנפש האלקית, שמאירים בהנפש הבהמית, ומתחברים לאחדים כמו היחוד דאור וכלי, ועי״ז נשלמת כוונת הבריאה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים³⁶.

__________

1) תשא ל, יג. – לכללות המאמר, ראה ד״ה אז ישיר, וישמע יתרו, זה יתנו – העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתמב ואילך). וראה גם ד״ה זה תש״כ (לקמן ע׳ נג ואילך). תשכ״א (לקמן ע׳ סד ואילך).
2) תרומה כה, י. וראה גם ד״ה כי תשא תשמ״ו (לקמן ע׳ קעה). וש״נ
3) ויקרא ג, טז.
4) סוף הל׳ איסורי מזבח.
5) תשא שם, טו-טז. וראה ירושלמי שקלים פ״ב סה״ג. תנחומא תשא י-יא.
6) ראה פקודי לח, כו.
7) שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א-ב. וראה (נוסף להמשך תער״ב שם (ע׳ תתמז)) אוה״ת חיי שרה קח, ב. שה״ש (כרך ג) ע׳ תתקעג. ועוד.
8) ל׳ חז״ל – פסחים כה, ב. ובכ״מ.
9) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
10) בראשית א, כז.
11) ראה זהר ח״א קנא, א. ח״ג י, סע״ב ואילך. סה, א. ע״ח שער (יג) א״א פ״ח. שער (יד) או״א פ״ב. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) במדבר (הוספות) קמה, ד. ועוד.
12) ראה הקדמת המלקט לתניא (ד, רע״א).
13) זח״ג רמה, א. טעהמ״צ להרח״ו פ׳ תצא (כג, יט). שער הגלגולים סוף הקדמה לו. רמ״ז לזח״ג קמא, ב. אגה״ק סי״ג (קיט, א).
14) ראה בכ״ז ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ״פשיטותם״ ו״ציורם״ ס״ג סק״ד (ע׳ קד ואילך). וש״נ.
15) ל׳ הכתוב – תהלים קב, כז.
16) מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תרכז. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) וארא לט, ב-ג. אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ רכ-רכא. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קצח-ט. וראה אגה״ק ס״ה (קז, ב).
17) עא, ב.
18) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
19) משפטים כג, ח.
20) ראה יונת אלם פ״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ תקכו. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ג ע׳ א׳נד. ח״ד ע׳ א׳תקנד. דברים ח״א ס״ע כא. וש״נ. סה״מ קונטרסים ח״ג ע׳ לד.
21) ראה תנחומא עקב ב. דב״ר פ״ו, ב. ובכ״מ.
22) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
23) ראה פע״ח שער (כא) חג המצות פ״ז. משנת חסידים מסכת סדר ליל פסח פ״ז. וראה ע״ח שער (יד) או״א פ״א. שער (טו) הולדת או״א פ״ו. שער (כט) הנסירה פ״ו. ובכ״מ.
24) ראה הגש״פ פיסקא ״מרור זה״ (ע״פ שמות א, יד).
25) ישעי׳ יט, כב.
26) תהלים קלט, יב.
27) ראה ע״ז ג, ב. ברכות סא, ב. זח״ג קפז, ב.
28) חגיגה טו, א.
29) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. הקדמה לשער (מח) הקליפות פ״ג. שער (מט) קליפת נוגה פ״ו. וראה לקו״ת במדבר ג, ריש ע״ד. ועוד.
30) ע״ז ה, ב.
31) ראה (נוסף להמשך תער״ב שם (ע׳ תתנט ואילך)) מאמרי אדהאמ״צ דרושי חתונה ח״א ע׳ פח. סהמ״צ להצ״צ ז, סע״א. אוה״ת בהעלותך (כרך ד) ע׳ א׳תצח. סה״מ תרמ״ז ע׳ קנ. ד״ה ויולך ה׳ את הים תשכ״ו (סה״מ שמות ח״ב ע׳ יט-כ).
32) תניא פל״ז (מח, ב), מע״ח שער (כו) הצלם פ״א. ובכ״מ.
33) ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ג, ג.
34) ראה זהר ח״א נב, ב. קכו, ב. ח״ג קצג, ב. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ה ע׳ שי הערה 6. וש״נ.
35) בראשית ב, ז. ראה ברכות סא, א. ועוד.
36) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו. ועוד.

[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' יט ואילך]

נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 244 ואילך.