בס״ד. ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט ה׳תש״כ

הנחה בלתי מוגה

ואלה¹ שמות בני ישראל הבאים מצרימה², וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו (בתורה אור³, בתורת חיים⁴ ובאור התורה⁵), דבפרשת ויגש⁶ נאמר גם כן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, וצריך להבין למה הוכפל בתורה ענין בואם מצרימה. ועוד צריך להבין, מהי ההוראה מכפל זה בעבודת ישראל בכל הדורות. שהרי התורה היא נצחית⁷ וכל עניני׳ הם נצחיים, דמזה מובן שיש בכפל זה הוראה נצחית⁸. ובפרט שענין זה הוא בתולדות האבות והשבטים, דידוע⁹ שהאבות והשבטים הם שרשי כל הנשמות שבמשך כל הדורות, דכל הנשמות הן ענפים מנשמות האבות והשבטים, דלפי זה הרי בכל ענין שאירע אצל האבות והשבטים יש הוראה על עבודת ישראל במשך כל הדורות.

והנה מבואר בזה בהדרושים¹⁰, דענין כפל סיפור ירידתם למצרים מורה על שני עניני ירידה והמשכה אצל יעקב. וכמ״ש¹¹ ירוד ירדנו גו׳, ב׳ בחינות ירידה. דהנה האבות הן הן המרכבה¹², והיינו שהם מרכבה דאצילות, כמבואר בכמה מקומות¹³, ובאצילות יש ב׳ מדריגות, ישראל סבא וישראל זוטא, דהיחוד דישראל סבא הוא עם בחי׳ תבונה, בחי׳ אותיות המחשבה, והיחוד דבחי׳ ישראל זוטא שהוא בחי׳ ז״א, הוא עם בחי׳ נוקבא, בחי׳ אותיות הדיבור. וזהו ענין ב׳ הירידות דיעקב (ישראל) למצרים, הירידה הראשונה היא בחי׳ יחוד ישראל ורחל, ישראל סבא ותבונה, והירידה הב׳ היא בחי׳ יחוד יעקב ורחל, זו״נ. ומזה שב׳ הירידות מורות על ב׳ ענינים בעולם האצילות, הרי מובן מזה, שיש בזה הוראה גם בעבודת עם ישראל.

והענין הוא, כמבואר בהדרושים¹⁴, דזה שביעקב נאמרו שתי ירידות קאי בכללות על גלות מצרים ושאר הגלויות, וכן הגאולה שנאמרו עלי׳ ב׳ לשונות, ואנכי אעלך גם עלה¹⁵, הרי זו גאולת מצרים והגאולה העתידה לבוא. דכשם שהגאולה ממצרים התחילה תיכף בשעת הירידה, שהרי בעת ירידת יעקב למצרים נאמר כבר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה¹⁵, דדיבורו של הקב״ה חשיב מעשה¹⁶, היינו שכבר בעת הירידה התחילה העלי׳ (אעלך גם עלה), כן הוא גם בגאולה העתידה שהתחילה תיכף לאחר החורבן והתחלת הגלות, כמארז״ל¹⁷ שגעתה פרתו כו׳ נולד מושיען של ישראל. וכל ענין אריכות הגלות הוא בשביל לבוא עי״ז אל הגילוי דהגאולה. דכשם שתכלית גלות מצרים הי׳ בשביל גילוי הגאולה שזהו במתן תורה, וכמ״ש¹⁸ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כך גם תכלית הגלות הזה האחרון הוא בשביל גילוי פנימיות התורה שיהי׳ לעתיד לבוא¹⁹. דזה שבשביל הגילוי דמתן תורה הי׳ צ״ל הקדמת ענין גלות מצרים הוא משום שהנשמה היא נברא ובעל גבול, ובפרט ע״י ירידתה בגוף ונפש הבהמית הרי נוסף גם ענין ההעלמות וההסתרים שע״י הגוף ונפש הבהמית, ולכן כדי שהנשמה תוכל לקבל את הגילוי דמתן תורה צ״ל זיכוך הנשמה וסילוק ההעלמות וההסתרים. וזה נעשה¹⁹ ע״י גלות מצרים, כמארז״ל²⁰ שאברהם אבינו בחר את ענין הגלות במקום הגיהנום, דכשם שהגיהנום ענינו הוא לצרף ולזכך את הנשמה, כמו כור הברזל²¹ המברר ומצרף את הכסף מן הסיגים שבו וכו׳, כך היו יסורי גלות מצרים, שעל ידם הוא בירור וזיכוך הנשמה. וכשם שהי׳ אז בגלות מצרים בשביל הגילוי דמתן תורה, כן הוא גם ענין העבודה קשה שבגלות האחרון, שהוא בשביל בירור הנשמה לגילוי פנימיות התורה. וענין העבודה קשה בזמן הזה הוא, כמבואר בתו״א²², היגיעה בלימוד בתורה, כדאיתא בזהר²³ בחומר²⁴ דא קל וחומר ובלבנים²⁴ דא ליבון הלכתא וכו׳.

ולהבין זה יש להקדים תחילה ביאור הענין שאי אפשר שהנשמה תוכל לקבל את התורה בלי הקדמת הזיכוך והצירוף דכור הברזל. והענין הוא, דהנה ע״י התורה ומצוות מגיעים בעצמותו ית׳. דזהו גם מה שע״י קיום התורה ומצוות פועלים יחוד קוב״ה ושכינתי׳²⁵, דידוע שיחוד ב׳ ענינים בא ע״י גילוי בחינה שלמעלה משניהם, והיינו העצמות שלמעלה מבחי׳ קוב״ה ושכינתי׳, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. וזהו²⁶ מ״ש²⁷ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, דהדברים האלה קאי על התורה כמו שאמרו רז״ל²⁸ בדברי תורה הכתוב מדבר, וע״ז נאמר אשר אנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי²⁹, עצמותו ומהותו ית׳, ואח״כ כתיב³⁰ וקשרתם לאות גו׳, והוקשה כל התורה כולה לתפילין³¹, דהיינו כל המצוות שבתורה³², שע״י התורה והמצוות תופסים בעצמותו ית׳.

אך³³ להבין כל זה יש להקדים מה דכתיב לעיל מיני׳³⁴ ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, דהם ג׳ בחינות באהבה, שהיא עיקר עבודת האדם, כמאמר³⁵ לית פולחנא כפולחנא דרחימותא, האהבה דבכל לבבך, ולמעלה מזה האהבה דבכל נפשך, ולמעלה מזה ובכל מאדך, דמזה גופא מובן, דמ״ש לאחרי זה והיו הדברים האלה הוא למעלה גם מבחי׳ בכל מאדך. דאי נימא דמ״ש והיו הדברים גו׳ הוא למטה מבחי׳ בכל מאדך, הרי זה ענין של ירידה במדריגה, וא״כ אי אפשר שתהי׳ העבודה בשמחה ובטוב לבב³⁶, ועל כרחך צריך לומר שענין והיו הדברים האלה גו׳ הוא למעלה גם מבחי׳ האהבה דבכל מאדך, שלכן העבודה היא מתוך שמחה וטוב לבב.

וביאור הענין³⁷, הנה ג׳ בחינות אהבה הנ״ל הן כנגד הג׳ בחינות שבכללות ההשתלשלות, ממלא כל עלמין סובב כל עלמין ועצמות אוא״ס דכולא קמי׳ כלא חשיב³⁸. דהנה אור הממלא הוא אור פנימי. וענין אור פנימי, הנה בגשמיות פירושו שהאור נמצא בפנימיות בכלי, אך ענין פנימי ברוחניות הנה ההבחנה על זה היא שהלבוש (הכלי) פועל על המתלבש בו (האור). והנה בכמה מקומות³⁹ מבואר בענין אור הממלא שהוא אור פנימי, שהוא דוגמת הכחות פנימיים המתלבשים באברי גוף האדם, כח הראי׳ בעין וכח השמיעה באוזן כו׳, שכל כח פנימי יש לו אבר מיוחד המתלבש בו. אמנם ענין זה הרי אינו מורה עדיין על הפנימיות, שהרי גם בכח מקיף אפשר להיות שהוא שייך לאיזה כלי ואבר מיוחד, אע״פ שנמצא בו בדרך מקיף, ובפרט לפי מה שנת״ל שההבחנה על ענין הפנימיות הוא שהכלי פועל על האור, וא״כ הרי בזה שכל כח יש לו אבר מיוחד הרי אין זה מורה עדיין על הפנימיות.

אך יובן זה מכללות ענין התלבשות הנשמה בגוף, שההתלבשות היא בדרך פנימיות. דהנה הנשמה גם כמו שהיא למעלה טרם שמתלבשת בגוף יש בה כל הכחות הפנימיים שכל ומדות ראי׳ ושמיעה כו׳, אלא שבהיותה למעלה הנה כל כחותי׳ הם ברוחניות ואלקות, וכשמתלבשת בגוף הרי כחותי׳ הם בענינים גשמיים, שמשכלת ורואה כו׳ בענינים גשמיים. הרי שהגוף פועל על כחות הנשמה שמשתנים מכמו שהיו קודם, דקודם התלבשותה בגוף היו ברוחניות ובהתלבשותה בהגוף הם בגשמיות. ויתירה מזו, אשר בהתלבשותה בגוף הנה גם כחותי׳ הרוחניים מה שהנשמה משגת אלקות אינם כמו שהיו למעלה. דמזה מובן אשר התלבשות הנשמה בהגוף היא בדרך התלבשות פנימית, שהלבוש פועל על המתלבש בו. וכן הוא גם לאידך גיסא, אשר המתלבש פועל על הלבוש, וכמבואר בספרי המחקר (והובא בכמה מקומות⁴⁰) אשר ע״י השגת השכל ביגיעה והשתדלות נעשים קמטים במוח הגשמי. ומזה יובן בנמשל באור הממלא, שהוא אור פנימי המתלבש בעולמות, היינו מה שהעולמות פועלים על האור, והו״ע מה שהאור האלקי מתעלם ומסתתר מצד התלבשותו בעולמות וכלים וכמ״ש⁴¹ אכן אתה א-ל מסתתר, דאין הכוונה שמסתתר מהכלים לפי שהוא למעלה מהם, דענין זה שייך באור הסובב, אמנם אור הממלא נמצא ומתלבש בכלים והם מסתירים עליו, וכן בנבראים, שהאור האלקי נמצא בהם ומחי׳ אותם, ונרגש בהם שיש בהם חיות, לפי שנמצא בהם בהתלבשות, ומ״מ אינם מרגישים שהחיות הוא אלקות, והוא מצד ההעלם וההסתר שהם מסתירים על האור. דזהו ענין פעולת הלבוש על האור המתלבש בו, שפעולתם באור היא שאינו נרגש שהוא אור וחיות אלקי. וע״י התבוננות בזה, מתעורר האדם באהבה לאלקות, והיא האהבה דבכל לבבך, שענינה הוא מ״ש⁴² לאהבה את ה׳ אלקיך גו׳ כי הוא חייך, דכמו שהאדם אוהב את חיי נפשו, כמו״כ כשיתבונן אשר החיות שישנו בהעולמות הוא אלקות, הרי ירצה באלקות לפי שהוא חיותו. ומובן, שע״י התבוננות זו לא תהי׳ אצלו האהבה שירצה לצאת מהעולם (אַרויסגיין פון וועלט), דמאחר שאינו מרגיש את האלקות שבפני עצמו ואינו מתלבש בהעולמות, כי אם כל הרגשתו הוא רק האלקות שבהעולמות, וא״כ לא ירצה לצאת מהעולם, כי אם רצונו הוא אשר האלקות שבהעולמות יהי׳ בתוקף ההתגלות ושלא יהי׳ בהעלם והסתר כו׳. ומצד אהבה זו שרוצה בהחיות האלקי הנה זה יפעול עליו אשר לא ירצה בשום דבר אחר כלל, מאחר שכל הענינים הם רק טפלים והעיקר הוא החיות אלקי, ולכן הנה לא זו בלבד שלא ירצה בדבר הפכי, אלא שגם בעניני הרשות, באכילה ושתי׳ ושאר צרכיו, ירצה בהם רק מצד החיות האלקי שבזה, וכמו אדם שאוהב את חיי נפשו. ואהבה זו נקראת בכל לבבך, וכמארז״ל⁴³ בשני יצריך, והיינו שאהבה זו שייכת גם לנפש הבהמית, דמאחר שאין ענינה לצאת מהעולם כי אם לרצות בחיות האלקי שבעולמות, הנה זה שייך גם לנפש הבהמית, שהרי גם מצד נפש הבהמית צריך לרצות בהחיות, כאדם שאוהב חיי נפשו.

אמנם האהבה דבכל נפשך היא האהבה הבאה מצד ההתבוננות באור הסובב. דאור הסובב הוא אור המופלא ומובדל מעולמות, אך מצד שרש הנשמות ששרשם הוא למעלה בקודש לכן ע״י ההתבוננות יכולים להשיג גם באור הסובב את אופן הפלאתו איך שמופלא מעולמות. ומצד התבוננות זו הרי הוא מתעורר באהבה דבכל נפשך שענינה הוא לצאת מהעולם, דמאחר שהוא מרגיש את אור הסובב איך שמופלא כו׳, לזאת הנה מתעורר בנפשו ג״כ לצאת מהגוף והעולם וליכלל באור הסובב שהוא מופלא כו׳. ואהבה זו נקראת בכל נפשך, וכמארז״ל⁴³ אפילו נוטל את נפשך, שזהו ענין המסירות נפש לצאת מהגוף וליכלל באוא״ס.

אמנם ידוע שגם בענין הסובב יש בכללות ב׳ מדריגות. דיש בחי׳ אור הסובב שהוא שייך לעולם, דעם היות שהוא מופלא מעולמות מ״מ הרי הוא שייך לעולמות, דלכן נקרא בשם סובב לעלמין⁴⁴. אמנם אמיתית ענין הסובב הוא שהוא למעלה לגמרי מגדר שייכות אל העולמות, ואינו גם בבחי׳ סובב להם. דזהו כללות ההפרש בין מקיפים הפרטים למקיף הכללי, דמקיפים הפרטים עם היות שהם מקיפים מ״מ יש להם שייכות להעולמות, ולכן הם מקיפים פרטים, דבזה יובן מ״ש בעץ חיים⁴⁵ שהקו נמשך ומתעגל ונמשך וחוזר ומתעגל כו׳, והיינו שהעיגולים נמשכים מהקו, דלכאורה צריך ביאור שהרי הקו הו״ע ממלא שהוא אור פנימי, וכידוע⁴⁶ שהקו נקרא בשם שכינה על שם ששוכן ומתלבש כו׳, וא״כ אינו מובן איך אפשר שהעיגולים נמשכים מהקו. אך הענין הוא, לפי שהמקיפים פרטים יש להם שייכות לעולמות, ולכן הם שייכים לאור פנימי, אור הקו. אמנם אמיתית ענין הסובב הוא המקיף כללי שאין לו שום שייכות לעולמות, וכולא קמי׳ כלא חשיב, ומצד זה היא האהבה דבכל מאדך, שהיא מאמיתית ענין הסובב, והוא בחי׳ אוא״ס שקודם הצמצום.

וביאור הענין בפרטיות⁴⁷, הנה ידוע בפירוש אור א״ס⁴⁸, דתואר א״ס הוא בהאור ולא בהעצמות, היינו שמה שנקרא אור א״ס אין הכוונה אור של הא״ס, דלפי זה יהי׳ הכוונה בא״ס על העצמות, וזה אינו שייך, דעל העצמות אין צריך להבהיר (באַוואָרענען) ולומר שהוא א״ס, דענין א״ס הוא מה שאין סוף להתפשטותו, והיינו דעל דבר שהוא בגדר התפשטות, ואפשר להיות בזה ב׳ אופנים, אם שהתפשטותו היא בהגבלה או שהתפשטותו היא בלי גבול, ע״ז שייך לומר אין סוף להתפשטותו, אבל על העצמות שאינו בגדר התפשטות כלל, הנה על זה אינו שייך לומר שהוא א״ס. ועד״מ באור השמש שהוא בגדר התפשטות, שמתפשט במקום אחד ובעוד מקום ובעוד מקום, הנה בזה שייך שיהי׳ בב׳ אופנים, אם מתפשט בהגבלה או בלי גבול, אבל עצם מאור השמש הרי אינו בגדר התפשטות כלל. וכן הוא גם בהנפש, דענין ההתפשטות שייך רק בכחות ובחיות הנפש, אבל עצם הנפש אינו בגדר התפשטות. ומזה יובן למעלה, שאין שייך לומר א״ס על העצמות, ורק על האור שייך לומר שהוא א״ס, דהגם שהוא בגדר התפשטות מ״מ הוא א״ס, והטעם שהוא א״ס הוא לפי שהוא מעין המאור כידוע.

וביאור הענין בעומק יותר, הנה אמיתית ענין א״ס אינו שייך בדבר שהוא בגדר המשכה, והיינו דגם דבר שהוא מתפשט ונמשך בכל מקום, מ״מ להיותו בגדר המשכה, הרי אינו אמיתית ענין א״ס, דלהיותו בגדר המשכה הרי בכל מקום שנמשך הרי זה גדר סוף, אלא שנמשך גם בעוד בחינות. ויובן זה מענין אור הקו שהוא קו קצר, דהגם שהקו נמשך ומתפשט בכל העולמות, מ״מ הרי הוא קו קצר ואינו א״ס ממש, וכידוע⁴⁹ שבהקו יש בו ראש וסוף, דכל מה שקרוב יותר להעיגול הוא בחי׳ מעלה, ומצד זה הוא עושה גם מעלה ומטה בהעולמות, דהעולמות שהם מבחי׳ ראשית הקו הקרוב להעיגול הם בבחי׳ מעלה והעולמות שהם מתחתית הקו הם בבחי׳ מטה. ומה שלעתיד יהי׳ הקו בשוה מתחילת המשכתו ועד סופו הוא לפי שגם בתחתיתו יהי׳ דבוק בהעיגול כידוע⁵⁰, אבל עכשיו הרי יש בו חילוקי מדריגות. ומאחר שיש בו חילוקי מדריגות הרי הוא בגדר ראש וסוף, שכל בחינה מסתיימת ואחרי סיום בחינה זו נמשכת בחינה שני׳, וטעם הדבר הוא דלהיותו בגדר המשכה ויש לו תחילה הנה בהכרח שיהי׳ בו סוף, וכמ״ש רבינו⁵¹ בשם ספר פלח הרימון להרמ״ע⁵² דכל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון, דרבים מן הנמצאים יהיו נצחיים ברצון הבורא, ואין שום אחד מהם קדמון כקדמותו ית׳ ח״ו, דענין הנצחיות ישנו גם בנבראים וכמו כח ההולדה שמוליד דור אחרי דור, הרי כח זה הוא נצחי. וכמו״כ הוא גם בענין הקו, דעם היותו נצחי והיינו שנמשך ומתפשט בכל העולמות, מ״מ הרי אינו קדמון ויש לו תחילה, ומצד זה הרי הוא באמת בגדר סוף כנ״ל, דמאחר שיש בו חילוקי מדריגות הרי יש בו ראש וסוף. ומה שנקרא אור א״ס הוא רק שאין סוף להתפשטותו.

אמנם באור שקודם הצמצום הרי איתא בעץ חיים⁴⁵ שאין בו לא ראש ולא סוף ולא מעלה ולא מטה, שזהו אמיתית ענין א״ס, והוא שאין בו שום הגבלות כלל. דהגם שבהאור שקודם הצמצום כלולים כל פרטי המדריגות דהשתלשלות שישנם אחרי הצמצום, אמנם כמו שהם כלולים בהאוא״ס הרי הם כולם בשוה. וע״ד המבואר⁵³ בענין בחי׳ עקודים שכולם עקודים בכלי אחד ואין בהם התחלקות, דמזה יובן במכל שכן בענין הספירות והמדריגות כמו שהם קודם הצמצום. וזהו ענין אור א״ס שלפני הצמצום, שהוא בבחי׳ א״ס ממש, שאין בו ראש וסוף. וזהו כללות ההפרש בין אור ואצילות⁴⁵, או בין אצילות הפרטית ואצילות הכללית, דאצילות הפרטית עם היות שהיא בלי גבול, וכמבואר בלקו״ת ד״ה מה יפו פעמיך בנעלים⁵⁵ שהאצילות הוא בלי גבול ומצד האצילות אי אפשר שיהי׳ הגבלה, וההגבלה דבי״ע נעשה מצד הפרסא דוקא, מ״מ הרי אין זה ענין א״ס, שהרי עשר ספירות דאצילות הם עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר⁵⁶, ויש בהם התחלקות מדריגות, דאינו דומה האור דחכמה להאור כמו שהוא בבינה, וכן הוא בשאר הספירות, משא״כ באצילות דכללות והוא האור שקודם הצמצום, הרי בזה אין שום התחלקות כלל, והכל בהשוואה כנ״ל, והוא ע״ד ענין עשר ספירות הגנוזות⁵⁷ ולמעלה יותר. וכידוע שכללות ההפרש בין האור שקודם הצמצום להאור שאחרי הצמצום, הוא דוגמת החילוק בין אור ושפע, דשפע הוא מציאות דבר, דכמו״כ הוא כללות ההמשכה שאחרי הצמצום, גם בחי׳ העיגולים שהם איזה מציאות וכנ״ל שגם הסובב יש לו איזה שייכות להעולמות, והאור שקודם הצמצום הוא אמיתית ענין האור, שהאור אינו שום מציאות כלל והוא מעין המאור. וזהו עומק ענין אור א״ס, דמאחר שהוא בגדר המשכה, הרי לכאורה הי׳ צריך לומר דיש בו ראש וסוף, וכדוגמת ההמשכות שאחרי הצמצום דעם היות שמתפשטים בכל מקום מ״מ הם בגדר ראש וסוף, ולזאת אומרים שהאור הוא א״ס, והוא לפי שהוא מעין המאור, כנ״ל. והנה נשמות ישראל להיות ששרשם הוא למעלה מעלה, לזאת הם יכולים להתבונן ולהרגיש גם בחי׳ אוא״ס, שאין שייך בו גם ענין ההפלאה מעולמות, שהרי כולא קמי׳ כלא חשיב ואינו בגדר העולמות כלל, ומצד התבוננות זו האדם מתעורר באהבה דבכל מאדך שהיא בלי גבול, דלהיות שהאהבה באה מצד ההתבוננות בענין אוא״ס, לכן גם האהבה היא בלי גבול, שאין בה שום הפסק ושינוי כלל.

והנה⁵⁸ אחרי שאומר כל הג׳ בחינות שבאהבה, עד בחי׳ בכל מאדך, הנה אח״כ הוא אומר והיו הדברים גו׳ וקשרתם גו׳⁵⁹ שהוא למעלה גם מבחי׳ בכל מאדך, ולכן העבודה דתורה ומצוות היא בשמחה ובטוב לבב, והוא לפי שהם למעלה גם מהאהבה דבכל מאדך שמצד האור שקודם הצמצום, לפי שע״י תורה ומצוות הם תופסים בהעצמות ממש. והענין בקצרה, הנה אמרו רז״ל⁶⁰ יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, וידוע הרמז בזה דחיי העולם הבא הם בחי׳ כל, דכל קאי על ספירת היסוד כידוע⁶¹, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, והיינו שהוא למעלה מבחי׳ כל, דבכל יש בו ריבוי מדריגות, ותורה ומצוות הם למעלה מבחי׳ כל, גם מבחינה היותר עליונה שבכל. דזהו גם מ״ש בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, היינו מריבוי בחי׳ כל. דהנה ענין היסוד הו״ע ההשפעה, דזהו ג״כ הטעם מה שספירת היסוד נקראת בשם טוב⁶², ובזה יש ריבוי מדריגות, דישנו בחי׳ יסוד ז״א המשפיע במלכות, ולמעלה יותר הוא ענין יסוד אבא שהוא ההשפעה מספירת החכמה שהיא ראשית האצילות, ולמעלה יותר הו״ע יסוד אריך שהוא ההשפעה מבחי׳ הכתר שלמעלה מאצילות. ובחי׳ יסוד אריך נקראת בשם טובך הגדול⁶³, לפי שהוא ההשפעה מבחינה שלמעלה מהשתלשלות.

וע״ז⁶⁴ נאמר⁶³ ובטובך הגדול ישוב חרון אפך, והיינו שמצד ההשפעה שלמעלה מהשתלשלות מתבטלים כל הקטרוגים. ויובן זה עד״מ מענין השפעת הרב לתלמיד, שהרב משפיע לתלמידו היותר מעולה ותלמיד זה משפיע לתלמיד קטן ממנו וכו׳ עד שנמשך השכל לתלמיד היותר קטן. דהנה כאשר ישנו קטרוג על השכל, וענין הקטרוג בענין השכל הו״ע הקושיא, הנה אצל תלמיד קטן גם קושיא קטנה ביותר מונעת ומעכבת עד שאפשר שיתבלבל מצד הקושיא, אמנם אצל תלמיד היותר מעולה הנה הקושיא הקטנה אינה מבלבלת לפי שיוכל לתרץ את הקושיא, אמנם כאשר ישנה קושיא גדולה ביותר הנה זה מבלבל גם את התלמיד היותר נעלה, ואז צריך אשר הרב ישפיע עוד פעם את השכל, שמצד השפעת השכל ממקורו מתבטלת הקושיא. דכמו״כ יובן למעלה, שמצד ההשפעה דיסוד אריך שהוא למעלה מהשתלשלות, דעם היות שהוא שרש הנאצלים, מ״מ הרי זה שרש הנאצלים כמו שהוא למעלה מהשתלשלות, הנה מצד זה מתבטלים כל הקטרוגים, והיינו שגם אח״כ כמו שנמשך בהשתלשלות מתבטל הקטרוג. וכמו במשל הנ״ל, דכאשר הרב משפיע עוד פעם את השכל, הרי עי״ז מתבטלת הקושיא גם אצל התלמיד היותר קטן, והוא ע״י ביטול התלמיד להרב, ששפתותיו נוטפות מור⁶⁵, והיינו דבשעת ההשפעה הוא בתכלית הביטול, שאינו חושב גם אודות ההשגה ורק מקבל את דברי הרב, ועי״ז הרי הוא מקבל את השכל ומתבטלת הקושיא, ואח״כ בצאתו מהרב הרי הוא חושב בההשגה, וההשגה מונחת אצלו בלי שום קושיא. דעד״ז יובן למעלה, דמצד בחי׳ טובך הגדול שהוא יסוד אריך, ישוב חרון אפך, ומתבטלים כל הקטרוגים, גם כמו שנמשך אח״כ בהשתלשלות.

אמנם בתורה ומצוות כתיב בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שהוא בחי׳ טוב שלמעלה גם מבחי׳ טובך הגדול, דהנה טובך הגדול הרי זה בחי׳ יסוד אריך, שהוא מקור כל ההשפעות, והוא להיותו אור וגילוי לבד, וגם בשרשו הרי הוא מגיע רק בבחי׳ אור וגילוי בלבד עד האור שקודם הצמצום, אמנם תורה ומצוות הרי הם תופסים בהעצמות, ולכן צריכים לקיימם בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, וכנ״ל שהתורה ומצוות הם למעלה גם מבחי׳ האהבה דבכל מאדך, שהאהבה דבכל מאדך עם היותה בלי גבול מ״מ הרי היא מגעת רק בהאור, שהרי האהבה ענינה הוא התשוקה, ואינו מרוה בזה עדיין את צמאונו, והוא לפי שהוא בהאור וגילוי בלבד, ולכן שייך בזה ענין התשוקה והצמאון, דהגם שהאהבה דבכל מאדך אינה במורגש, דאם היתה במורגש הרי בהכרח שהיא בהגבלה והי׳ בה שינוי והפסק, והאהבה דבכל מאדך הרי היא בלי גבול, וא״כ הרי אינה במורגש, אך מ״מ הרי זה בחי׳ תשוקה עדיין, והוא לפי שהוא בהאור, משא״כ בתורה ומצוות הוא מרוה את צמאונו, ואין שייך בזה ענין התשוקה, והוא לפי שהתורה ומצוות תופסים בהעצמות.

וזהו⁶⁶ ג״כ מה שהתורה ומצוות פועלים יחוד קוב״ה ושכינתי׳, ולכן קודם כל מצוה אומרים לשם יחוד קוב״ה ושכינתי׳⁶⁷, והיינו שהתורה ומצוות פועלים יחוד קוב״ה ושכינתי׳ בכל הבחינות שיש בזה, עד בבחינה היותר נעלית, והוא לפי שהם למעלה מבחי׳ קוב״ה ושכינתי׳, ולכן הם יכולים לפעול היחוד. דהנה בענין קוב״ה ושכינתי׳ יש כמה וכמה מדריגות⁶⁸. יש בחי׳ שכינתי׳ שהוא בחי׳ המלכות, וקוב״ה הוא בחי׳ ז״א, דזהו ענין מה שכל נשמתא הוה קיימא קמי מלכא קדישא⁶⁹ שהוא בחי׳ ז״א, ולמעלה יותר ענין קוב״ה ושכינתי׳ הוא בחי׳ חכמה ובינה, ולמעלה יותר הוא בחי׳ עתיק ואריך. דהנה בענין עתיק ואריך הרי בכל אחד מהם יש ב׳ הפכים. עתיק יומין, הרי יומין הוא בחי׳ איזה ציור, ועתיק הוא מה שנעתק מהם⁷⁰. וכן הוא גם בענין אריך אנפין, דאנפין הוא בחי׳ צורה שהוא בחי׳ הגבלה, היפך ענין האריכות, ואריך הרי הו״ע הבלי גבול. אמנם, אף שבשניהם יש ב׳ ענינים הפכים, יש הפרש גדול ביניהם, דבבחי׳ אריך הרי תיבת אריך קאי על תיבת אנפין, והיינו שהאנפין הם באריכות, והו״ע הספירות כמו שהם בשרשם, דאריך הוא שרש הנאצלים, אמנם בעתיק הרי תיבת עתיק לא קאי על תיבת יומין, כי אם אדרבה, הוא נעתק מהיומין, והיינו דעם היות שגם זה גופא שאומרים שהוא נעתק מהם הרי זה מורה שיש לו איזה שייכות להם, אבל מ״מ הרי הוא נעתק מהם, והיומין כמו שהם בבחי׳ עתיק הרי הם ג״כ בהעתקה. וב׳ בחינות אלו, עתיק ואריך, הו״ע קוב״ה ושכינתי׳. ולמעלה יותר ענין קוב״ה ושכינתי׳ הו״ע הקו והאור שקודם הצמצום, דהקו נקרא בשם שכינה והאור שקודם הצמצום הוא קוב״ה. והתורה ומצוות ענינים לפעול יחוד קוב״ה ושכינתי׳ בכל המדריגות, עד גם במדריגה היותר נעלית, והוא לפי שהם למעלה גם מבחי׳ קוב״ה כמו שהיא באור שקודם הצמצום, וכנ״ל שתורה ומצוות תופסים בהעצמות.

וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, שהתורה היא נצחית וישנה בכל דור, וכמו שגלות מצרים הי׳ הכנה למתן תורה, שעי״ז תופסים בהעצמות, ובשביל זה הי׳ כדאי כל הגלות, כך גם בגלות זה האחרון שכל אריכות הגלות הוא הכנה לגילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד, דבמתן תורה נתגלה רק גליא דתורה וגילוי פנימיות התורה יתגלה ע״י משיח⁷¹, וכמ״ש⁷² ישקני מנשיקות פיהו ופירש״י טעמי תורה שיתגלו לעתיד, שבשביל זה הוא כל אריכות הגלות, בכדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיתגלה ע״י משיח צדקנו שיבוא לגאלנו בקרוב ממש.

__________

1) לכללות המאמר – ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך עתר״ו (סה״מ תער״ב-תרע״ו ס״ע קכג ואילך).
2) ריש פרשתנו (שמות א, א).
3) פרשתנו מט, א.
4) פרשתנו א, א.
5) פרשתנו ע׳ ז.
6) מו, ח.
7) תניא רפי״ז. ובכ״מ.
8) ראה תו״ח שבהערה 4.
9) תו״ח שם. וראה גם תו״א ויצא כד, א.
10) ראה תו״א שם נ, ד. תו״ח שם כה, א ואילך. אוה״ת שם ע׳ מא. (כרך ז) ע׳ ב׳תעא ואילך.
11) מקץ מג, כ.
12) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו.
13) תו״א יתרו עג, א. ובכ״מ.
14) תו״א פרשתנו שם מט, א ואילך. תו״ח שם. אוה״ת שם ע׳ ז ואילך. (כרך ז) ע׳ ב׳תעו ואילך.
15) ויגש מו, ד.
16) ב״ר פמ״ד, כב. ועוד.
17) איכ״ר פ״א, נא.
18) פרשתנו ג, יב.
19) ראה תו״א שם מט, א. תו״ח שם כד, ב. אוה״ת שם (כרך ז) ע׳ ב׳תעז ואילך.
20) ב״ר פמ״ד, כא. תו״א שם מט, ב.
21) ואתחנן ד, ו. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד. תו״א שם. תו״ח שם.
22) שם מט, א.
23) ח״ג קנג, א.
24) פרשתנו א, יד.
25) ראה תניא פמ״א (נז, ב). ובכ״מ.
26) ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך שבהערה 1 (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קל).
27) ואתחנן ו, ו.
28) ראה ספרי ופרש״י שם, ז. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו סט״ז. הל׳ ת״ת פ״ג ס״ב.
29) ראה לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
30) ואתחנן שם, ח.
31) קידושין לה, א.
32) ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 79 הערה 3.
33) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך שבהערה 1.
34) ואתחנן שם, ה.
35) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
36) תבא כח, מז. תניא פכ״ו (לג, רע״א).
37) בהבא לקמן – ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קכד ואילך).
38) ראה (נוסף לד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל) סה״מ תר״ס ע׳ נד ואילך.
39) ראה לקו״ת אמור לא, א ואילך.
40) סה״מ תרצ״ז ע׳ 254. וש״נ.
41) ישעי׳ מה, טו.
42) נצבים ל, כ.
43) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
44) ראה תו״א מג״א צח, ב. ובכ״מ.
45) שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
46) ראה (נוסף לד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קכט)) מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ רלד ואילך. אוה״ת האזינו ע׳ א׳תתכג. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פכ״ז (ע׳ כז). המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תלו. ד״ה באתי לגני תשי״א פ״א (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ג).
47) בהבא לקמן – ראה ד״ה ואהבת את ה״א הנ״ל (סה״מ תער״ב-תרע״ו ס״ע קכה ואילך).
48) ראה (נוסף להמצויין בהערה הקודמת) לקו״ת פקודי ז, ב. המשך תרס״ו ע׳ קעב ואילך. סה״מ עזר״ת ס״ע קמט ואילך. ובכ״מ.
49) ראה ע״ח שבהערה 45. סה״מ תרנ״ז ע׳ רל. המשך תרס״ו ע׳ מט. ובכ״מ.
50) ראה אוה״ת בראשית מא, ב. סה״מ תרנ״ט ס״ע קי-קיא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ קיז. סה״מ תש״ב ס״ע 122. ובכ״מ.
51) לקו״ת פקודי שם. ובכ״מ.
52) שער ד פרק ג.
53) תו״א נח י, ג. תו״ח בראשית יח, א. ובכ״מ.
54) ראה (נוסף לד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל) סה״מ תרע״ח ע׳ סט. שם ע׳ רח.
55) לקו״ת שה״ש מג, סע״ג ואילך. וראה סה״מ תרכ״ז ס״ע פה ואילך. תרכ״ח ע׳ קמה.
56) ספר יצירה פ״א מ״ד.
57) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ לג ואילך. ובכ״מ.
58) בהבא לקמן – ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קכז ואילך).
59) ואתחנן ו, ו; ח.
60) אבות פ״ד מי״ז.
61) ראה זח״א יז, רע״א. לא, סע״א. קכב, א. ובכ״מ. וראה פע״ח שער (כח) הסוכות רפ״ב (הובא בד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל).
62) ישעי׳ ג, י (הובא בד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל (ס״ע קכז)). – ראה סידור (עם דא״ח) מז, ד. אוה״ת נ״ך ע׳ קג. וש״נ.
63) נוסח רבש״ע כמו שכבש (בתפלת השחר). נוסח תפלת מוסף דר״ה.
64) בהבא לקמן – ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קכח).
65) ע״פ שה״ש ה, יג. פסחים קיז, א. שבת ל, ב. וראה ד״ה לכה דודי תרפ״ט ס״ב (סה״מ תרפ״ט ע׳ 83 (קונטרסים ח״א כ, ב)). ועוד.
66) בהבא לקמן – ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קכט).
67) פע״ח שער (ו) הזמירות ספ״ה. לקו״ת ר״ה נה, ג. מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ רסח. וש״נ. סה״מ דרושי חתונה ס״ע ריז. וש״נ.
68) ראה (נוסף לד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך הנ״ל) מקומות שצויינו בהערה 46. וראה גם ד״ה ויצחק בא מבוא תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רצב). וש״נ.
69) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (ה) בסה״מ תרצ״ו ע׳ 62.
70) ראה לקו״ת אמור לא, ד. ובכ״מ.
71) ראה לקו״ת צו יז, א. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (צט, א). ד״ה והמשכילים יזהירו דאחש״פ שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קיא ואילך). וש״נ.
72) שה״ש א, ב.

[סה"מ שמות ח"א ע' יז ואילך]

נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 54 ואילך.