בס״ד. ש״פ דברים, תשעה באב (נדחה) ה׳תשכ״ה
הנחה בלתי מוגה
אלה הדברים גו׳1, ומבארים המפרשים מה הכוונה אלה הדברים, האם זה קאי על כל משנה תורה, ואשר גם התוכחות שנאמרו אח״כ כלולים באלה הדברים2, או שזה קאי רק על הפסוקים הראשונים. אמנם לפירוש רש״י ברור (כמדובר לעיל3) שאלה הדברים קאי רק על הפסוקים הראשונים, שבהם אמר משה דברי תוכחות ברמז, והתוכחות שאמרן בגלוי, המסופרים אח״כ במשנה תורה4, הוא ענין בפני עצמו. דלפי זה אינו מובן, מהו החילוק בין תוכחות אלו, הכתובים כאן, שמשה אמרן רק ברמז, להתוכחות הכתובים אח״כ, שמשה אמרן בגלוי. ואי אפשר לתרץ שהטעם שהתוכחות שבפסוק זה כתובים ברמז הוא מצד זה שכאן נמנו כל הדברים שהכעיסו, ואין מקום למנות כמה וכמה תוכחות יחד בגלוי, ע״ד פרש״י בפ׳ בהעלותך5, שצריך להפסיק בין פורעניות לפורעניות, כי הא גופא קשיא, מדוע באמת הי׳ צריך משה רבינו לומר את כל עניני התוכחה יחד מר״ח שבט (שאז אמר אלה הדברים6) עד ז׳ אדר (קודם הסתלקותו)7, שזה הרי הי׳ משך כמה זמן, והרי הי׳ יכול לומר כל ענין בפני עצמו, והי׳ יכול גם להפסיק בין ענין אחד דתוכחה לענין שני של תוכחה בענינים אחרים, כי במשך הזמן אמר כמה ענינים של מצוה, כמו שמפורט בספר משנה תורה. [ואין זה דומה לדברי רש״י בפ׳ בהעלותך שצריך להפסיק בין פורעניות לפורעניות, כי שם מדובר בנוגע לסדר הפרשיות כמו שהן כתובות בתורה, אבל כאן מדובר בנוגע לאלה הדברים אשר דיבר משה, ומדוע הי׳ צריך משה לומר כל הענינים יחד, שאז במילא הי׳ מוכרח לאמרם רק ברמז, והרי הי׳ יכול להפסיק בין ענין אחד לשני בענינים אחרים]. ואם תמצי לומר שהטעם שמשה אמר את התוכחה רק ברמז הוא (לא מצד זה שהוא מנה כאן את כל הענינים, אלא) מצד זה שאז הי׳ אפשר להוכיח גם ע״י רמז בלבד, הנה כיצד מגיע (ווי קומט עס) למשה, שהוא הי׳ אוהב ישראל8, שבמקומות אחרים הוכיחם בגלוי.
והנה באור התורה על ספר דברים9 [שנדפס כעת בימים שיהפכו לששון ולשמחה] מקשה הצמח צדק שאלה זו, מהו הטעם שהתוכחות (שבפסוק זה) אמרם משה ברמז, ולא כמו במקומות אחרים. ומביא על זה את פירוש האלשיך, ואומר שזהו דוחק. ומסיים כפירוש הרמ״ז10, שהתוכחה הנוגעת לבחי׳ או״א היא תוכחה מוסתרת, והתוכחה הנוגעת לתיקון זו״נ היא תוכחה בגלוי. ומבאר11, דבעבודת האדם ישנה העבודה שמצד נר״נ והעבודה שמצד חי׳ יחידה, דנר״נ הוא בחי׳ גילוי, וחי׳ יחידה – העלם, שלכן חי׳ יחידה מרומזים רק ביו״ד וקוצו12, שיו״ד הוא רק נקודה, ומכל שכן הקוץ, שהוא אינו אפילו נקודה (משא״כ ג׳ הבחינות נר״נ מרומזים באותיות הו״ה12, שהם אותיות ממש). וכשם שישנו החילוק בין העבודה שמצד נר״נ להעבודה שמצד חי׳ יחידה, שנר״נ הוא גילוי וחי׳ יחידה הוא העלם, כמו״כ הוא ג״כ בענין התוכחה, דכאשר צריך לתקן את הנרנח״י שלו, הנה התיקון דנר״נ הוא ע״י תוכחה מגולה, והתיקון דחי׳ יחידה הוא ע״י תוכחה שברמז.
ויש לקשר זה עם המבואר בלקו״ת פרשתנו (במאמר השני)13 עה״פ14 לכו נא ונוכחה יאמר ה׳ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, דשלג הוא בחי׳ לבוש, וכמ״ש15 לבושי׳ כתלג חיור, וצמר הוא בחי׳ העצמיות שלמעלה מלבוש. אשר כפי המובן בהענינים, הנה בדוגמת ב׳ בחינות אלו בעבודת האדם, הנה שלג הוא עבודה שמצד נר״נ וצמר הוא עבודה שמצד חי׳ יחידה, ומכיון שההמשכה דשתי המדריגות, צמר ושלג, באה ע״י לכו נא ונוכחה, תוכחות, מובן שגם בתוכחה ישנם שני הענינים, תוכחת מגולה המגלה (רופט אַרויס) בחי׳ שלג, ותוכחה נסתרה המגלה (רופט אַרויס) בחי׳ צמר.
והנה כל הענינים נמשכים ע״י תורה. והענין דשתי תוכחות אלו, תוכחת גלוי׳ ותוכחת נסתרה, כפי שהם בתורה, הוא גליא דתורה ופנימיות (נסתר) דתורה. דע״י פנימיות התורה נמשך בחי׳ צמר, תכלית ופנימיות החסד, שאין בו שום תערובת דין כלל, וזה נמשך עד למטה מטה, אפילו למי שנפל בדי זהב1, היפך מאנכי16 ולא יהי׳ לך17. וכמבואר בלקו״ת13, שלבחי׳ שלג יש איזה הגבלה (עפּעס אַ הגבלה), משא״כ בבחי׳ צמר אין שום הגבלות. והרי זהו החידוש דפנימיות התורה, שהיא תופסת (דערנעמט) את כל אחד, אפילו מי שנפל למטה ביותר. וכידוע18 שפנימיות התורה היא בדוגמת המן, לחם מן השמים19, שמצד זה שהוא לחם מן השמים, הנה הוא נמשך לכולם, אפילו למי שדכו במדוכה20, וגם כמו שזה נעשה דם ובשר כבשרם של אלה שדכו במדוכה, הנה זה נשאר במהותו לחם מן השמים, ופעל עליהם. שזהו מצד מעלת המן, שהוא בחינה גבוה ביותר, ולכן אין בו הגבלות כו׳.
ועפ״ז יובן הפירוש בתפלו על המן שהוא לבן21 (דלכאורה הרי אין לזה שייכות למה שהמן הי׳ לבן), דלבן הוא ענין הפשיטות, כמבואר בדרושי יום כיפור22 בענין בגדי בד. ומה שבהמן היו כל הטעמים23, הי׳ מצד הפשיטות (לבנונית) שבו, דלהיותו פשוט, לא היו בו הגבלות, ובמילא יכלו להרגיש בו את כל הטעמים. אבל לא היו באופן שיכלו לראות בו את הטעמים (בדוגמת הטעם שבכל מאכל)24, כי כל הטעמים שבו הרי לא היו בבחי׳ ציור, אלא בפשיטות. וזהו הפירוש בתפלו על המן שהוא לבן, כי טענתם שלא יכלו לתפוס הטעמים שבו, הוא מצד זה שהוא לבן.
והנה באמת זהו מצד מעלת המן, והם הרי ניצלו זאת להיפך, שתפלו דברים על המן. אמנם כנ״ל, הנה כח המן הי׳ שחדר (נעמט דורך) בכולם, אפילו אלה שדכו במדוכה, ואפילו אלה שניצלו את מעלת המן על להיפך ותפלו דברים עליו, אבל סוף כל סוף, חודר (נעמט דורך) המן גם בהם. וכן הוא גם בענין פנימיות התורה, וכמארז״ל25 המאור שבה מחזירו למוטב26.
__________
1) ריש פרשתנו (דברים א, א).
2) אוה״ח עה״פ.
3) בשיחות שלפני המאמר (שיחות קודש תשכ״ה ח״ב ע׳ 306).
4) תבוא כח, טו ואילך.
5) י, לה.
6) פרשתנו שם, ג.
7) ראה קידושין לח, א.
8) מנחות סה, סע״א. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 7.
9) ע׳ יא.
10) ר״פ האזינו.
11) אוה״ת שם ע׳ יב. וראה גם לקו״ת תצא לו, א-ב (צויין באוה״ת שם).
12) ראה גם סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קנא. וש״נ.
13) א, ד. וראה גם סידור (עם דא״ח) סג, ב ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ שפד ואילך. שם ע׳ שצו-ז. לקמן ח״ב ע׳ ז ואילך. וש״נ.
14) ישעי׳ א, יח (הפטרת פ׳ דברים).
15) דניאל ז, ט.
16) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
17) יתרו שם, ג. ואתחנן שם, ז.
18) מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ עז-ח. תקס״ח ח״א ע׳ מ. וראה זח״ב קפג, ב. תו״ח בשלח שה, ב. המשך תרס״ו ע׳ שפה ואילך. לקו״ש ח״ד ס״ע 1038-9. חט״ז ע׳ 169. סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנג. ועוד.
19) בשלח טז, ד.
20) בהעלותך יא, ח. ראה יומא עה, א.
21) פרש״י ריש פרשתנו (ד״ה בין פארן ובין תופל). בכ״ז – ראה גם לקו״ש חי״ד ס״ע 6-7.
22) לקו״ת אחרי כח, סע״ב ואילך. ובכ״מ. וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ טו.
23) יומא שם.
24) ראה יומא שם עד, סע״ב ובפרש״י ד״ה אינו.
25) ראה ירושלמי חגיגה פ״א ה״ז. פתיחתא דאיכ״ר ב.
26) ראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שכב.
[סה"מ דברים ח"א ע' יד ואילך]
כעין שיחה. י״ל (באידית) בשיחות קודש תשכ״ה ח״ב (קופּיר) ע׳ 312 ואילך, ונדפס כאן לראשונה בלה״ק ובתוספת מ״מ וכו׳.