בס״ד. ש״פ דברים, תשעה באב (נדחה) ה׳תשח״י
– בבוקר לפני התפילה, בחדרו –

הנחה בלתי מוגה

ציון¹ במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה², ופירוש ושבי׳ פירשו מפרשי התנ״ך³ שהוא מלשון השבה או עשיית תשובה. ורבינו בלקו״ת⁴ פירש שהוא מלשון שבי׳. ופירוש תפדה הוא שנמצאת במקומה, ורק שצריך לפדותה. והיינו דמשמעות הפסוק הוא שמדבר אודות ב׳ ענינים, ישנו ענין שהוא נמצא בשבי׳ וצריך להשיב אותו, אמנם בענין ציון אומר הלשון תפדה, לפי שציון נמצא במקומו ורק שצריך לפדותו. והנה בחי׳ ציון קאי ג״כ על ישראל, כמ״ש⁵ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ לאמר לציון עמי אתה, ואמרו רז״ל⁶ חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה. וידוע הביאור בזה⁷, שע״י העבודה בהג׳ קוין שבפסוק זה, ואשים דברי בפיך, הנה דבר הוא דבר הוי׳ זה תורה, דמשחרב בית המקדש אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה⁸, ובצל ידי כיסיתיך הוא מצוות שנקראות בשם לבושים וצל (כמ״ש בתניא⁹), שהוא קו הגמילות חסדים, לנטוע שמים וליסוד ארץ הוא עבודת הקרבנות שבזכותם הוא קיום שמים וארץ¹⁰, הנה ע״י העבודה בג׳ קוין אלו נעשים ישראל בבחי׳ ציון.

אמנם בישראל גופא יש ב׳ מדריגות, בחי׳ ציון ובחי׳ ושבי׳. דציון הוא מלשון סימן, אנא¹¹ סימנא בעלמא¹², והוא הנפש האלקית שהיא סימן להאדם העליון, כמ״ש¹³ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהוא בצלם ודמות האדם העליון, הנה מצד הנפש האלקית אין שייך ענין השבי׳ כלל, שהרי גם בשעת החטא היא באמנה אתו ית׳¹⁴, ורק צריך לפדותה שתתגלה מהעלמה, אמנם מצד הנפש הבהמית והגוף, הנה כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך אזי הוא בשבי׳ וצריך להשיבו. וזה נעשה ע״י המשפט והצדקה, דמשפט הוא תורה כמ״ש¹⁵ כמשפט הראשון ותרגם כהלכתא קדמייתא¹⁶, וצדקה הוא מצוות, דכל המצוות נקראות בשם צדקה¹⁷, ובכל תלמוד ירושלמי היא (מצות צדקה) נקראת בשם מצוה סתם¹⁸. שההפרש בין תורה למצוות, הוא שהתורה היא לחם מן השמים¹⁹ והמצוות הם לחם מן הארץ²⁰, שהתורה היא ברוחניות והמצוות הם בדברים גשמיים, שגם המצוות דחובת הלבבות צריכות להיות נרגשות ולחדור (און דורכנעמען) את לב²¹ ומוח²² הגשמי, ולכן הנה הפדי׳ דנפש האלקית נעשה ע״י התורה, רוחניות, וההשבה דנפש הבהמית וגוף הוא ע״י המצוות המלובשות בדברים גשמיים. וסדר העבודה הוא שבתחילה הוא פדיון הנפש האלקית, וכאשר הנפש האלקית אצלו בגילוי, הרי תכלית ירידת הנשמה הוא בשביל בירור הגוף ונפש הבהמית, ולזאת הנה כאשר מגלה את נשמתו הרי אז במילא הוא עובד לברר את נפשו הבהמית. וכן הוא גם בענין התורה ומצוות, אשר תכלית התורה הוא בשביל קיום המצוות, דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה²³, והלומד ואינו עושה נוח לו שתהפך שלייתו על פניו²⁴, כי תכלית לימוד התורה הוא בשביל קיום המצוות. וזהו סדר העבודה, אשר בתחילה הוא ציון במשפט תפדה, והוא ההמשכה מההעלם אל הגילוי, ואח״כ ושבי׳ בצדקה, והוא ההמשכה מן הרוחניות אל הגשמיות.

ולהבין²⁵ בתוספת ביאור מעלת לימוד התורה, אשר היא התחלת כל העבודה של הפדיון וההשבה, יובן זה מענין בית המקדש, שהרי משחרב בית המקדש אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה²⁶, וא״כ הרי הוא אותו הענין. והנה בבית המקדש לא היו עונים אמן כי אם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד²⁷. וצריך להבין, והרי עניית אמן הוא מעלה גדולה, וגדול העונה אמן יותר מן המברך²⁸, ולמה בביהמ״ק לא היו עונים אמן. אך הענין הוא, דהנה אמרו רז״ל²⁹ גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב³⁰ אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, יד אחת, ובבית המקדש כתיב³¹ מקדש אדנ-י כוננו ידיך, ב׳ ידות. וגדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, הוי׳ ואדנ-י³². דהנה התהוות העולם הוא משם אלקים, כמ״ש³³ בראשית ברא אלקים, והוא לפי שהעולם הוא מוגבל, מארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה, בין רקיע לרקיע מהלך ת״ק שנה³⁴. וגם גן עדן שהוא הבנת והשגת אלקות, מ״מ הרי זה גופא אשר הוא השגה והבנה הרי זה הוכחה שהוא הגבלה, ובכדי שיהי׳ התהוות הגבול מהבלי גבול הוא ע״י הצמצומים וההעלמות דשם אלקים. דזהו שבכל ששת ימי בראשית נזכר שם אלקים, עד שבת שנזכר גם שם הוי׳ כמ״ש³⁵ ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, דבשבת כתיב³⁶ ויכל אלקים, שנכלו הצמצומים וההעלמות³⁷. דבששת ימי החול הוא ירידה מלמעלה למטה, וכמשל³⁸ אדם הבונה בנין אשר גם חכמתו מתלבשת בהעשי׳, משא״כ בשבת הוא עלי׳ מלמטה למעלה, שעולה עד בחי׳ התענוג, ומשם הוא ההמשכה, דזהו שבשבת הוא המשכת שם הוי׳, כמ״ש³⁹ שער החצר הפנימית גו׳ יהי׳ סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, ר״ת הוי׳, אבל בששת ימי החול שהו״ע ההתהוות, הרי ההתהוות הוא ע״י הצמצומים והגבורות דשם אלקים דוקא. וזהו אף ידי יסדה ארץ, דארץ קאי על העולמות שלמטה שהם בהגבלה⁴⁰, ולמעלה יותר הרי כללות עולמות בי״ע הם בכלל ארץ, ולמעלה יותר הרי כללות העולמות הם בכלל הארץ, שהתהוותם הוא ע״י הצמצומים דשם אלקים, דזהו אף ידי יסדה ארץ, ידי הוא יד שמאל⁴¹, יד כהה⁴², שמורה על הצמצום⁴⁰. אמנם בשמים כתיב⁴³ השמים שמים להוי׳, והוא אור שאינו מצומצם, לכן כתיב וימיני טפחה שמים, שיד ימין מורה על הכח בתקפו, והו״ע שם הוי׳. הרי מובן מזה אשר שמים וארץ הם בהגבלה, לא מבעי בחי׳ ארץ שהיא בהגבלה והתהוותה הוא משם אלקים ויד שמאל, אלא גם בחי׳ שמים היא ג״כ בהגבלה, שהרי היא מיד ימין דוקא ששולל יד שמאל, משם הוי׳ דוקא ולא משם אלקים. וזהו גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דבבית המקדש כתיב ידיך, ב׳ ידות, וניתנה בין שתי אותיות, אשר גם בהגבלות הטבע שמצד שם אלקים האיר אור הבלי גבול שלמעלה מהטבע שמצד שם הוי׳, לפי שההמשכה שבבית המקדש היא מאור נעלה ביותר שלמעלה מהוי׳ ומאלקים, ולכן בכחו לחבר שניהם יחד.

ועפ״ז יובן הטעם מה שבבית המקדש לא היו עונים אמן. דהנה ענין עניית אמן שעונים על הברכה ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם, שיומשך מבחי׳ אתה, אתה לנוכח והוא העצמות⁴⁴, לשם הוי׳ ולבחי׳ אלקינו ומלך העולם עד למטה מטה, והיינו שענין הברכה הוא אשר גם האור שלמעלה יומשך באלקינו, והו״ע יחוד הוי׳ ואלקים, אמנם מצד הברכה עצמה אפשר אשר היחוד ישאר רק למעלה ולא יומשך למטה, ועל זה עונים אמן, שהוא חותם ומעיד על אמיתית הענין, אשר היחוד יומשך גם למטה בעולם הזה. ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי תכלית הכוונה הוא שכל הענינים יומשכו למטה, לכן גדול העונה אמן, לפי שבזה הוא ממשיך את היחוד למטה ומשלים את תכלית הכוונה. ועפ״ז יובן הטעם מה שבבית המקדש לא היו עונים אמן, לפי שבבית המקדש הי׳ יחוד הוי׳ ואלקים מצד עצם בנינו, והיחוד הי׳ לא רק למעלה כי אם גם למטה בענינים הגשמיים האיר היחוד בגילוי, שגם בענינים הגשמיים שמצד הטבע הי׳ בזה גופא ענינים שלמעלה מהטבע, וכמו עשרה ניסים שהיו בבית המקדש⁴⁵, ובפרט מקום הארון אינו מן המדה⁴⁶, שהגם שהי׳ מדוד באורך רוחב וגובה, הנה במדידה זו גופא הי׳ אינו מן המדה, ולכן לא הוצרכו לעניית אמן.

אמנם צריך להבין, מפני מה היו עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, למה הוצרכו לזה. והנה שרש ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא מיעקב אבינו⁴⁷, דכשאמרו לו השבטים שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד⁴⁸ ענה יעקב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וצריך להבין מהו תוכן הבקשה בזה שיומשך מלכותו לעולם ועד, והרי כן הוא מצד עצם הענין כמ״ש⁴⁹ הוי׳ ימלוך לעולם ועד, ומלכותו בכל משלה⁵⁰, ומהו הבקשה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אך הענין הוא, דהנה אמרו רז״ל⁵¹ כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק, וכן הוא גם כאן שנאמר לעולם ועד הוא ענין שאין לו הפסק. ויש עוד לשון בדברי רז״ל, אינו זז. וכדאיתא במדרש שמואל⁵² עה״פ⁵³ מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך, ואיתא במדרש כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ובמ״א⁵⁴ איתא הלשון אינו זז לעולם, ובמ״א⁵⁵ איתא הלשון אינו זז לעולם ולעולמי עולמים, ובספרי⁵⁶ ובמדרש⁵⁷ פ׳ בהעלותך מונה י״ג דברים שנאמר בהם לי, ישראל כתיב בהם לי, ובארץ ישראל כתיב לי כמ״ש⁵⁸ כי לי הארץ וקאי על ארץ ישראל (ובירושלים כתיב לי כמ״ש⁵⁹ העיר אשר בחרתי לי⁶⁰), ובבית המקדש כתיב לי כמ״ש⁶¹ ועשו לי מקדש, אשר כל הי״ג דברים אינו זז. וצריך להבין, והרי מפני חטאינו גלינו מארצנו⁶², ובאו זרים בארץ ישראל, וירושלים ניתנה לעיים⁶³ ובית מקדשנו חרב, ואיך אפשר לומר שאינו זז. אך הענין הוא, דפירוש אינו זז הוא שאינו זז מכל וכל. דזהו ההפרש בין הלשון אין לו הפסק להלשון אינו זז, דפירוש אינו זז הוא שאפשר שיהי׳ לו הפסק אבל אינו זז מכל וכל, וכמו שגם בזמן הגלות אשר בית מקדשנו חרב, מ״מ אינו זז מכל וכל, שהרי תמורת בית המקדש ישנם ד׳ אמות של הלכה, וגם כתיב⁶⁴ והתפללו דרך ארצם, שגם בזמן הגלות צריך להתפלל לצד ארץ ישראל, ובארץ ישראל גופא לצד ירושלים, ובירושלים גופא לצד בית המקדש⁶⁵, הרי שאינו זז. והוא ע״ד המבואר במ״א⁶⁶ בענין הפסק הפרסא שבין אצילות לבי״ע, שהאור מאיר גם ע״י הפסק הפרסא, אלא שהאור שבא ע״י ההפסק הוא באופן אחר, וכן יובן גם בפירוש אינו זז אשר כל הענינים שבזמן הבית ישנם גם עכשיו, אלא שהם באופן אחר. וזהו תוכן הבקשה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דפירוש לעולם ועד הוא שאין לו הפסק, אשר מבקשים שלא רק שיהי׳ אינו זז כי אם גם שלא יהי׳ לו הפסק.

והנה בענין התורה אנו אומרים⁶⁷ ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו כו׳ ונתן לנו תורת אמת, וצריך להבין מה שאומרים על תורה לשון מתנה, והרי מבואר במגן אברהם ובט״ז הטעם מה שהרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו, והרואה מלכי עכו״ם אומר ברוך שנתן מכבודו, ומבואר במג״א⁶⁸ שישראל הם חלק אלוקה ודבקים בו לכן אומר שחלק, ובט״ז שם⁶⁹ דהא דקתני בישראל שחלק ובאומות שנתן כו׳ לפי שהם (ישראל) דבקים בו ית׳. וכל שאתה אומר חלק צריך אתה לדעת ממי נחלק, נמצא שיש יחוס לחלק אחר מי שנתחלק ממנו, משא״כ באומות שאין להם יחוס אחרי הנותן כו׳ אלא מה שזכה זכה ותו לא כו׳, שאחר שנתן להם מתנה זו שוב אין דביקות בנותן, עכ״ל הט״ז. ועפ״ז יוקשה מה שבתורה אומרים לשון מתנה. אך הענין הוא, דמ״ש ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו כו׳ ונתן לנו תורת אמת קאי על תורת הבריאה⁷⁰. וכן איתא⁷¹ גם על מה שאומרים⁷² ועל תורתך שלמדתנו, שלמדתנו בבריאה. וברמ״ז⁷³ מבאר שקאי על פנימיות האצילות המתלבשת בבריאה. הנה להיות אשר עיקר התורה היא תורת הבריאה, שלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם⁷⁴, לכן אומרים על זה הלשון מתנה, לפי שבגלוי היא באופן של פירוד. דכל זה הוא תורה מצד עצמה. אמנם ע״י שלמדתנו, שישראל לומדים תורה, עי״ז נעשה, כלשון הרמ״ז, פנימיות האצילות המתלבשת בבריאה, שהרי ישראל הם מבחי׳ אצילות כמאמר⁷⁵ כל נשמתא ונשמתא קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא, דמלכא קדישא הוא ז״א דאצילות סוף עולמות הא״ס, וכאו״א מישראל, גם הפחות שבפחותים, אומר⁷⁶ נשמה שנתת בי טהורה היא, וישראל נקראים בשם יונתי⁷⁷, וכתיב בהו⁷⁸ קומי לך, לשרשך ומקורך, הנה ע״י שישראל לומדים תורה הם ממשיכים בה מבחי׳ פנימיות האצילות. דהגם שהתורה מצד עצמה היא בחי׳ מתנה המורה על הפירוד, ומתנה יש לה הפסק, מ״מ כאשר ישראל לומדים תורה, הרי הדין הוא⁷⁹ דכשנותן מתנה למי שראוי ליורשו אין לה הפסק גם בהמתנה, ולכן הנה ע״י הלימוד שישראל לומדים תורה, ממשיכים בה מבחי׳ פנימיות האצילות.

ויובן זה בביאור קצר, מהלשון ד׳ אמות של הלכה, דידוע⁸⁰ אשר ד׳ אמות הם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳, דהנה בבית המקדש הי׳ המשכת שם הוי׳ כנ״ל, וכן הוא גם בד׳ אמות של הלכה שהם תמורת בית המקדש אשר הד׳ אמות הם הד׳ אותיות. והד׳ אותיות מרומזות בהפסוק⁸¹ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. דעיקר שם הוי׳ הוא באצילות, דבאצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד⁸², והגם שגם בבי״ע יש הארת שם הוי׳, דה׳ ראשונה מאיר בבריאה ו׳ ביצירה וה׳ אחרונה בעשי׳⁸³, מ״מ הרי זהו רק מהג׳ אותיות האחרונות בלבד, אבל היו״ד שהוא עיקר שם הוי׳, שהרי הוי׳ הוא מלשון מהוה⁸⁴ והיו״ד מורה על התמידות כמ״ש⁸⁵ ככה יעשה איוב, הרי אשר העיקר הוא היו״ד, מאיר רק באצילות דוקא. ובכדי שיומשך שם הוי׳ גם בבי״ע הוא ע״י בחי׳ ולכבודי, ואין כבוד אלא תורה⁸⁶, שהתורה היא הממוצע שיומשך מכל הנקרא בשמי לבראתיו יצרתיו אף עשיתיו. דהנה פשט רמז דרוש התורה הם אותיות פרד⁸⁷, והם ממשיכים בבחי׳ בי״ע, ומשם יפרד, והלימוד הוא ביראת שמים שבא ע״י לימוד פנימיות התורה, דיראת שמים באה ע״י ההתבוננות, ובינה אותיות בן י״ה⁸⁸ שהוא עיקר שם הוי׳, והיינו ע״י ההתבוננות שבסוד התורה שבאצילות, הנה כאשר הלימוד דפר״ד התורה חדור (איז דורכגענומען) בסוד התורה, הרי עי״ז הוא ממשיך מאצילות לבי״ע. וזהו ג״כ מ״ש⁸⁹ וכל בניך למודי הוי׳ ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך⁹⁰, דבניך הוא מלשון בינה, בן י״ה, שאז הוא נעשה בוניך, עסוקים בבנינו של עולם⁹¹, והוא ענין המשכת האצילות לבי״ע שהו״ע בנינו של עולם. וכל זה הוא ע״י שלומד גליא דתורה, וזה חדור (און דאָס איז דורכגענומען) בפנימיות התורה, שאז הנה גם בהמתנה דתורה אשר בגלוי היא באופן דפירוד, הנה גם בזה הוא ממשיך פנימיות האצילות. ומכל זה מובן מעלת לימוד ד׳ אמות של הלכה, אשר כמו בבית המקדש הי׳ יחוד הוי׳ ואלקים, כנ״ל אשר בההגבלה גופא האיר שם הוי׳ שלמעלה מהטבע, כך גם בהד׳ אמות של הלכה, הנה בשטח ומקום הגשמי של הד׳ אמות מאיר בזה ד׳ אותיות שם הוי׳. אמנם אחרי כל זה הרי סוף כל סוף אין זה דומה לכמו שהי׳ בבית המקדש ממש, הנה על זה הוא תוכן הבקשה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אשר יהי׳ המקדש כפשוטו בגשמיות במהרה בימינו ע״י משיח צדקנו. דהנה כתיב⁹² אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אכלו רעים הן תרין רעין דלא מתפרשין⁹³, ויחודם הוא יחוד תמידי, אמנם שתו ושכרו דודים הנה דודים הם כאשר האהבה עצמית אינה בהתגלות בהם, ולכן הרי שייך שיהי׳ הפסק (ולזה הי׳ בית המקדש וחורבן בית המקדש, לפי שאין היחוד תמידי⁹⁴), ועל זה מבקשים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וזה הי׳ ג״כ תוכן בקשת יעקב, דהגם אשר גם מצד עצמו הוי׳ ימלוך לעולם ועד, ומלכותו בכל משלה, מ״מ הרי אפשר אשר יהי׳ קרו לי׳ אלקא דאלקיא⁹⁵, ויהי׳ גלות השכינה וגלות ישראל, ועל זה מבקשים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יהי׳ שום הפסק גם כפשוטו בגשמיות, אשר ביהמ״ק על מכונו, וכל הדברים שנאמר בהם לי, ישראל וארץ ישראל וירושלים ובית המקדש ומלכות בית דוד וכו׳ יהיו בנויים כפשוטם בגשמיות, אשר יהי׳ לא רק ענין ד׳ אמות של הלכה שהוא המקדש הפרטי שבכאו״א כמ״ש⁹⁶ ושכנתי בתוכם בתוך כאו״א⁹⁷, כי אם יהי׳ בית המקדש כפשוטו בגשמיות במהרה בימינו.

וזהו ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, שבכדי לפעול הגאולה בפועל הנה התחלת העבודה הוא ע״י לימוד התורה שנקראת משפט, וצ״ל גם צדקה שקאי על המצוות כנ״ל, דענין הצדקה הו״ע בירור הניצוצות כמארז״ל⁹⁸ צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות, הנה ע״י עשיית המשפט וצדקה הרי כמ״ש⁹⁹ עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, ואמרו רז״ל¹⁰⁰ בפירוש אל יעשקוני להינצל משונאיהם של ישראל, וכן גם כאן אחרי שאומר ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה הוא מסיים¹⁰¹ ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועזבי הוי׳ יכלו, שע״י המשפט וצדקה מכלים את שונאיהם של ישראל, ועי״ז נעשה גם פדיון הנפש האלקית והוא ההתגלות מהעלמו, וההשבה בנפש הבהמית שישוב מהשבי׳ ויתגלה בו האמת אשר תכלית בריאתו הוא בשביל להשלים הכוונה, ועי״ז יהי׳ גם גילוי אלקות בעולם אשר וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו¹⁰² בבנין בית המקדש השלישי ע״י משיח צדקנו במהרה בימינו.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה סה״מ תרל״ד ע׳ עדר ואילך.
2) ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים).
3) פרש״י עה״פ. וראה אוה״ת ויצא ריג, ב. פרשתנו (דברים) ע׳ לו. נ״ך ע׳ צו. ועוד.
4) פרשתנו א, רע״ג.
5) ישעי׳ נט, טז.
6) ירושלמי תענית פ״ד סה״ב. מגילה פ״ג סה״ו. זח״ג לה, א – הובא באוה״ת ויצא ופרשתנו שם. נ״ך שם ס״ע צז.
7) אוה״ת ויצא ופרשתנו שם. נ״ך ריש ע׳ צח (מקרבן העדה לירושלמי שם). סד״ה ציון במשפט תפדה תער״ב (המשך תער״ב ח״א ע׳ עז). עדר״ת (שם ע׳ תקעא). ועוד.
8) ברכות ח, א.
9) אגה״ק סכ״ט. וראה אוה״ת ויצא שם רטו, א-ב. פרשתנו שם ע׳ לח-ט.
10) ראה תענית כז, ב. מגילה לא, ב. וראה גם סה״מ ויקרא ע׳ ז. ובכ״מ.
11) זח״א רכה, א.
12) לקו״ת פרשתנו שם, סע״ב. וראה אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ א׳תתקפט ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ שצא. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קפה. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ תי. ועוד.
13) בראשית א, כו.
14) תניא ספכ״ד.
15) וישב מ, יג.
16) לקו״ת שם.
17) תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת שה״ש מד, ג. ובכ״מ.
18) תניא פל״ז (מח, ב). וראה ירושלמי פאה פ״ח ה״ח. פרש״י שבת קנו, סע״א ד״ה צדקן במצות.
19) ל׳ הכתוב – בשלח טז, ד.
20) ראה ד״ה הנני ממטיר תשל״ז פ״ד (סה״מ שמות ח״ב ע׳ מט-נ). וש״נ. וראה גם ד״ה והי׳ באכלכם מלחם הארץ תשכ״ב (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנ ואילך). וש״נ.
21) ראה סה״מ קונטרסים ח״א רסז, ב. ח״ב רצ, ב ואילך. תרצ״ז ע׳ 215. ע׳ 282 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ס״ע 112 ואילך. תש״ד ע׳ 214.
22) ראה סה״מ קונטרסים ח״א צז, א. תרצ״ז ע׳ 254. תש״ד ע׳ 243.
23) קידושין מ, ב.
24) ירושלמי ברכות פ״א ה״ב.
25) בכל הבא לקמן – ראה סה״מ תרל״ד שם.
26) ברכות ח, א.
27) שם סג, א.
28) שם נג, ב. סוף נזיר.
29) כתובות ה, א.
30) ישעי׳ מח, יג.
31) בשלח טו, יז. וראה מכילתא (הובא בפרש״י) עה״פ.
32) ברכות לג, א. סנהדרין צב, א. וראה לקו״ת נשא כא, ג.
33) בראשית א, א.
34) חגיגה יג, א.
35) בראשית ב, ד.
36) שם, ב.
37) לקו״ת בלק עב, א. פינחס עט, ג. שה״ש לב, א. שם, ד. ועוד.
38) ראה אוה״ת שלח (כרך ו) ע׳ א׳תתיד. וראה שם (כרך ה) ע׳ א׳תרג-ד.
39) יחזקאל מו, א.
40) ראה סה״מ תש״י ס״ע 111.
41) ראה פדר״א פי״ח. זח״ב כ, א. לז, א. פה, ב.
42) מנחות לז, א. זח״ג רסט, א. פרש״י בא יג, ט. שו״ע אדה״ז או״ח סכ״ז ס״א.
43) תהלים קטו, טז.
44) ראה סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ קמה. וש״נ.
45) אבות פ״ה מ״ה.
46) יומא כא, א.
47) פסחים נו, א.
48) ואתחנן ו, ד.
49) בשלח טו, יח.
50) תהלים קג, יט.
51) עירובין נד, א.
52) פי״ט.
53) שמואל-א טז, א.
54) ויק״ר פ״ב, ב. בכ״ז – ראה לקו״ש (חל״ו) תרומה תשנ״ב. וש״נ.
55) ראה תנחומא (באָבער) תצוה ט. ספרי שבהערה הבאה.
56) עה״פ בהעלותך יא, טז.
57) במדב״ר פט״ו, יז.
58) בהר כה, כג.
59) מלכים-א יא, לו.
60) כ״ה במדרש שמואל ובויק״ר שם.
61) תרומה כה, ח.
62) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
63) ע״פ תהלים עט, א.
64) דברי הימים-ב ו, לח. מלכים-א ח, מח.
65) ברכות ל, א.
66) ראה סה״מ במדבר ח״ב ס״ע שפט-צ. וש״נ.
67) ב״ובא לציון״.
68) או״ח סרכ״ד סק״ד.
69) סק״א.
70) רמ״ז לזח״ג כח, א.
71) לקו״ת עקב יז, ב. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 68 בהערה. וש״נ.
72) בברכה שני׳ דברכת המזון.
73) שבהערה 70. ועוד (הובאו בסה״מ תרל״ד שם ע׳ רעח).
74) שבת פח, סע״ב ואילך.
75) הובא בכ״מ בדא״ח בשם הזהר. וראה זח״ג קד, ב. וראה גם זהר ח״א צ, סע״ב. רכז, ב. רלג, ב. ח״ב צו, ב. ח״ג סא, ב.
76) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
77) שה״ש ב, יד.
78) שם, יג.
79) ב״ב קכט, א. רמב״ם הל׳ זכי׳ ומתנה פי״ב ה״ד.
80) מגלה עמוקות אופן רלט. וראה אוה״ת בלק ע׳ תתקלה. נ״ך ע׳ קל. סה״מ תר״ל ע׳ פד. ועוד.
81) ישעי׳ מג, ז.
82) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
83) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א. ד״ה להבין ענין שמח״ת עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ לא ואילך). תשי״ב (סה״מ סוכות-שמח״ת ס״ע רסח ואילך).
84) שעהיוה״א פ״ד (עט, רע״א). וראה זח״ג רנז, ב. הנסמן בסה״מ תרנ״ט ע׳ סט.
85) איוב א, ה.
86) אבות פ״ו מ״ג.
87) ראה רמ״ז לזח״א ד, סע״ב (הובא בסה״מ תרל״ד שם).
88) ראה זח״ג רצ, א (אד״ז).
89) ישעי׳ נד, יג.
90) סוף מס׳ ברכות.
91) שבת קיד, א.
92) שה״ש ה, א.
93) ראה זח״ג ד, א.
94) סה״מ תרל״ד שם ע׳ רעט.
95) ראה מנחות קי, א.
96) תרומה כה, ח.
97) ראה אלשיך עה״פ. של״ה סט, א. ועוד.
98) פסחים פז, ב.
99) תהלים קיט, קכא.
100) ראה שמו״ר פ״ל, כח. פרש״י פ׳ שופטים כ, א.
101) ישעי׳ א, כח.
102) נוסח תפלת ר״ה.

[סה"מ דברים ח"א ע' ו ואילך]

נאמר בבוקר לפני התפילה בחדרו הק׳, בנוכחות התמימים שהיו באותה שעה בסדר חסידות (ראה ס׳ ״מעשה מלך״ (אה״ק, תשע״ג) ע׳ 136). נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 499 ואילך.