ב) כי תשא – ש״פ משפטים, פ״ש, מבה״ח וער״ח אדר ה׳תשי״ג

בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, מבה״ח וער״ח אדר ה׳תשי״ג

הנחה בלתי מוגה

כי תשא את ראש בני ישראל גו׳ ונתנו איש כופר נפשו גו׳ זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳1, וידוע הדיוקים שבזה מהו אומרו עשרים גרה השקל, והרי צריך רק לתת מחצית השקל, וא״כ מה נוגע שעשרים גרה השקל. וגם מהו אומרו מחצית השקל תרומה לה׳, כיון שאומר תחילה זה יתנו גו׳ מחצית השקל, למה צריך לכפול ולומר מחצית השקל תרומה לה׳. ועוד צריך להבין מה שאומר ונתנו איש כופר נפשו, דמובן מזה שמחצית השקל הוא כפרה וכמ״ש אח״כ2 לכפר על נפשותיכם, והיינו דלבד זאת דמחצית השקל הוא בשביל למנות את ישראל, לבד זאת הוא ג״כ בשביל כפרה, דמחצית השקל הוא א׳ מעניני עשיית המשכן, דציווי המשכן הי׳ אחרי חטא העגל, הנה א׳ מהענינים הוא מחצית השקל. וצריך להבין, דלכאורה הרי מחצית השקל הו״ע פרטי, ואיך הוא כפרה על חטא העגל שהוא חטא כללי. ומובן מזה דמחצית השקל הו״ע כללי, דלכן הוא כפרה על חטא העגל, שהרי הכפרה צ״ל דוגמת החטא. ויובן כל זה בהקדים תחילה מ״ש כי תשא את ראש בני ישראל, דלכאורה אינו מובן אומרו את ראש בני ישראל, והוה לי׳ לומר כי תשא את בני ישראל, ומהו אומרו את ראש.

והנה בענין ראש כתיב3 החכם עיניו בראשו, ופירש״י שרואה בראשיתו של דבר מה יהי׳ בסופו, דזהו ג״כ מה שאמרו4 איזהו חכם הרואה את הנולד. דענין זה הוא עיקר גדול בעבודת ה׳, דלהיות שקיום המצוות הוא עבודה גדולה וטרחה יתירה, וכמו״כ הוא ג״כ בענין לאכפייא לסטרא אחרא שהוא עבודה ויגיעה רבה, דזה אפשר להיות עי״ז שרואה את הנולד, כמאמר5 והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, דהפסד המצוה הוא צריך לחשב כנגד שכרה, שההפסד דעכשיו הוא באין ערוך להשכר שיהי׳ אח״כ, דההפסד הוא בדברים גשמיים שהם ענינים עוברים והשכר הוא שכר נצחי, ובפרט לפי המבואר בענין שכר מצוה מצוה6, דמצוה היא מלשון צוותא7, והיינו ששכר המצוה הוא ההתקשרות בעצמות ומהות א״ס ב״ה, הרי בודאי שאין ערוך כלל להפסד המצוה עם שכרה שיהי׳ אח״כ. וכמו״כ הוא ג״כ לענין שכר עבירה כנגד הפסדה5, דשכר עבירה הוא כמ״ש8 נופת תטופנה שפתי זרה, הנה צריך לחשב שכר זה כנגד ההפסד דזהו מ״ש9 ואחריתה מרה כלענה, והפסד זה הוא ג״כ נצחי, דכמו ששכר המצוה הוא נצחי כנ״ל כמו״כ הפסד העבירות הוא ג״כ נצחי, כמ״ש בתניא10 דכאשר יש לאדם טמטום המוח או טמטום הלב הוא מצד העבירות שעשה, דגם כאשר כבר עשה תשובה, מ״מ הרי יש מדריגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם, ולכן הנה במדריגה זו שהוא רוצה עכשיו לעלות או כאשר רוצים להעלותו למדריגה עליונה יותר, הנה במדריגה זו אין תשובתו כלום וצריך לעשות תשובה מעיקרו וכמ״ש11 וחטאתי נגדי תמיד, הרי דזה מה שאחריתה מרה הו״ע נצחי, ובמילא הנה שכר העבירה אין זה כלום כנגד הפסדה. ועי״ז שמחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, דזהו מ״ש איזהו חכם הרואה את הנולד, הנה עי״ז הוא מקיים את המצוות, דאף שהוא יגיעה גדולה, מ״מ הנה עי״ז שהוא מחשב ורואה מה שיהי׳ בסופו, עי״ז הוא מקיים את המצוה. וזהו מה שבמדות שמנו חכמים12, הנה על ר׳ שמעון בן נתנאל שהוא בעל המאמר דרואה את הנולד13 אמרו עליו שהוא ירא חטא, להיות דיראת חטא אין הכוונה היראה מצד העונשים ושארי הענינים הבאים מצד העבירות כי אם מצד עצם החטא, והחטא הוא מלשון חסרון14, והיינו שע״י העבירה יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות, הנה בכדי שיהי׳ ירא חטא, והיינו שיהי׳ ירא שע״י כל עבירה, גם דקדוק קל של דברי סופרים, וגם ענין שהוא לפנים משורת הדין, וגם ענין קדש עצמך במותר לך15, שעי״ז יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות, הנה יראה זו באה ע״י שרואה את הנולד, דזהו החכם עיניו בראשו. והנה ענין זה בא במקיפים שבנפש דוקא, דיראת חטא באה מצד יראת הרוממות דוקא, שהיא מדריגה נעלית ביותר (מקיפין שבנפש), ומצד יראת הרוממות הוא ירא חטא.

ובזה יובן מ״ש החכם עיניו בראשו, דלכאורה אינו מובן מ״ש בראשו, דלפי הנ״ל שהכוונה היא שרואה בראשיתו של דבר מה שיהי׳ בסופו הי׳ צריך לומר החכם עיניו בסופו, וא״כ מהו החכם עיניו בראשו, אלא הענין בזה הוא, דזה שיהי׳ רואה את הנולד זה בא ממקיפין דנפש, דזהו בחי׳ ראשו. דהנה כדי שיהי׳ רואה את הנולד, ובפרט שצריך להיות בחי׳ ראי׳ דוקא כמאמר הרואה דוקא את הנולד, דשמיעה לבד שהוא הבנה והשגה, דשמע הוא מלשון הבנה16, אין זה מספיק, להיות דבשכל בלבד הנה אף שעכשיו הוא מבין, מ״מ יכול להיות עוד שכל שיסתור את השכל הקודם, לכן הנה בשכל לבד אפשר להיות אחיזה ללעו״ז, וצ״ל בחי׳ ראי׳ דוקא, והיינו שההתאמתות בהדבר יהי׳ אצלו כמו שהוא רואה בראי׳ חושית בעיני בשר, דאף שעכשיו לא ישנו הדבר ויבוא אח״כ, מ״מ הרי זה אצלו כאילו הוא כבר רואה את הדבר בעיני בשר, הנה ענין זה אי אפשר להיות כי אם ע״י מקיפים שבנפש דוקא, דהכחות פנימיים בלבד אינם מספיקים, להיות שכנגד הכחות פנימיים דקדושה שבאים בהתלבשות ישנם כחות דלעו״ז המנגדים על הכחות דקדושה, כי אם מצד הכחות מקיפים דקדושה דוקא שאין עליהם מנגד, דבבואה דבבואה לית להו17, הנה מצד הכחות מקיפים דוקא הוא רואה את הנולד. וזהו מ״ש החכם עיניו בראשו, להיות שע״י ראשו דוקא שהוא מקיפים דנפש, הנה בכח זה דוקא הוא רואה את הנולד וזה מביא אותו ליראת חטא.

והנה יש עוד פירוש בהמאמר החכם עיניו בראשו, שהוא פירוש הזהר18 ומובא בתניא19, בשכינתא דשריא על רישי׳, ולכן לא ילך בר נש בגילויא דרישא, דמצד שכינתא דשריא על רישי׳ צ״ל קבלת עול, וגילוי הראש הוא היפך דקבלת עול. דראש הוא שכינה, כמ״ש20 לגבי משיח עלה הפורץ לפניהם גו׳ ויעבור מלכם לפניהם והוי׳ בראשם. וזהו החכם עיניו בראשו, שהזהירות בקיום המצוות הוא מצד ראשו שהוא שכינה, והיינו שהזהירות בקיום המצוות הוא מצד הפגמים שעושה למעלה.

וזהו ג״כ מ״ש בנבואת זכרי׳21 ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ואיתא במדרש22 שבתיבת גולה יש ב׳ פירושים. פירוש א׳ הוא דגולה הוא גלות, והיינו דגם בזמן הגלות הנה מנורת זהב כולה, דמנורת זהב הם נשמות ישראל וכולה כל הנשמות, בין יריכה ובין פרחה היינו מהפשוט שבפשוטים עד הגדול שבגדולים, כולם הם מנורת זהב. והטעם אשר גם בזמן הגלות שהוא חושך כפול ומכופל כו׳, ומ״מ כולה מנורת זהב, הוא מצד בחי׳ ראשה, דגלו לבבל שכינה עמהם23, והוא נקודת היהדות אשר ישנה בכאו״א מישראל דנקודה זו היא לעולם לא נטמאת ח״ו (ווערט זי קיין מאָל ניט נטמא ח״ו), דאע״ג דאזיל הכא והכא דיוקנא אשתאר בך24, ומצד נקודה זו וכבודי לאחר לא אתן25, הנה מצד נקודה זו הנה גם בזמן הגלות, כולה מנורת זהב. ופירוש הב׳ הוא, דגולה הוא גאולה, והיינו אשר סיבת הגאולה, דאף אשר יהי׳ זמן הגלות מ״מ תהי׳ הגאולה, הוא מצד ראשה, דלהיות שגלו לבבל שכינה עמהם וגלו לאדום שכינה עמהם, והשכינה הרי תצא מגלות (און די שכינה וועט דאָך אַרויסגיין פון גלות), היא תוציא עמה את כולם (וועט זי מיטשלעפּן אַלעמען), וכמ״ש בענין יציאת מצרים, אני הוי׳ אלקיכם26, והיינו דטעם הגאולה הוא מפני שאני הוי׳ אלקיכם, דאלקיכם הוא כחכם וחיותכם27, והכח והחיות של ישראל הוא אני הוי׳, אני הוא ולא אחר28, הנה מצד זה מוציא (נעמט ער אַרויס) מהגלות גם את ישראל. דפירוש זה מתאים להפירוש דגולה הוא גלות, דלהיות שגם בזמן הגלות הוא מנורת זהב כולה, והוא מצד נקודת היהדות שבכאו״א מישראל, אשר זהו מפני שגלו לבבל שכינה עמהם, הנה מצד זה תהי׳ הגאולה. והנה שני הפירושים בענין מנורת זהב הוא כשני הפירושים בענין החכם עיניו בראשו, דלפירוש הא׳ ראשו הוא המקיפים שבנשמה ולפירוש הב׳ הוא שכינה, דכמו״כ הוא ג״כ בענין מנורת זהב, דלפירוש הא׳ ראשה הוא נקודת היהדות ולפירוש הב׳ ראשה הוא שכינה.

והנה כמו״כ יש ג״כ ב׳ הפירושים במארז״ל29 אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פירוש א׳ הוא פירוש הרב המגיד30 דראש הוא השכינה. דהתפילה היא מצות עשה להתפלל להוי׳ על כל צרה שלא תבוא או כאשר חסר31 בבני חיי ומזוני, הנה מצות עשה היא להתפלל להוי׳, והיינו שידע שאין לו מה לבקש מאף אחד (אַז ער האָט ניט באַ קיינעם וואָס צו בעטען) רק צריך להתפלל להוי׳, והיינו דהתפילה היא למלאות את חסרונותיו. אך אופן התפילה הוא כמ״ש אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש הרב המגיד שלא יתפלל על מה שחסר לו, כי אם שיתפלל על כובד ראש שלמעלה, והיינו שיתמלא החסרון שלמעלה. ואף שמצות התפילה היא להתפלל להוי׳ שימלא מה שחסר לו כנ״ל, מ״מ הנה התפילה צ״ל על כובד ראש שלמעלה, והיינו דכשיש חסרון למטה בכל זאת צריך להתפלל על חסרון שלמעלה, כמארז״ל32 כשאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, שהוא מקום הנחת התפילין, ותפילין דמארי עלמא הם ישראל33, דזהו קלני מראשי כו׳, לכן הנה כאשר מתפלל על צער השכינה, במילא מתתקן הצער דלמטה. וטעם הדבר הוא מפני שהחסרון שאצלו הוא בא מהחסרון שלמעלה, לכן הנה כאשר יתמלא החסרון שלמעלה ממילא יתמלא החסרון שאצלו.

דהנה התהוות העולמות היא מצמצום הראשון שהוא חסרון האור, כמ״ש בעץ חיים34 דקודם הצמצום הי׳ אוא״ס ממלא את מקום החלל, ולא הי׳ אפשר להיות התהוות העולמות, כי אם ע״י הצמצום דוקא שהוא חסרון האור, זהו הסיבה להתהוות העולמות ולכל החסרונות שיש בעולמות, וע״י עבודת האדם הוא מילוי החסרון שלמעלה ובמילא מתמלא החסרון שלמטה. והנה מילוי החסרון הוא ע״י המשכת האור שלמעלה יותר מהאור שהי׳ ממלא את מקום החלל קודם הצמצום כדאיתא בעמק המלך35, דזהו מ״ש36 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, דויניחהו הוא מלשון נחת רוח37, להיות שע״י עבודת האדם, לעבדה רמ״ח מצוות עשה ולשמרה שס״ה ל״ת38, הוא ממשיך אור נעלה יותר מהאור שהי׳ קודם הצמצום, שע״י אור זה דוקא הוא מילוי החסרון. דהנה התהוות העולמות הוא מראשית הקו כמו שהוא לפני הצמצום שהוא אור הממלא כמאמר הי׳ ממלא את החלל, דבאור זה שייך חסרון הצמצום והוא סיבה להחסרונות דחטא עץ הדעת וחטא העגל, דלכן הנה מצד אור זה אי אפשר להיות מילוי החסרון, דמילוי החסרון הוא ע״י המשכת האור שלמעלה יותר מהאור שהי׳ ממלא מקום החלל, שהוא אור הסובב ולמעלה יותר, שבאור זה לא שייך ענין החסרון, לכן הנה מצד המשכת אור זה דוקא הוא מילוי החסרון. והמשכת אור זה הוא ע״י קיום התורה ומצוות, דע״י קיום התורה ומצוות הוא יחוד קוב״ה ושכינתי׳, ולכן אומרים קודם קיום המצוות לשם יחוד קוב״ה ושכינתי׳39, שהוא המשכת אור הסובב, דזהו מ״ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, דע״י העבודה דלעבדה זו רמ״ח מצוות עשה ולשמרה שס״ה ל״ת, עי״ז הוא ויניחהו מלשון נחת רוח, שהוא המשכת האור שלמעלה יותר מהאור שהי׳ קודם הצמצום, וע״י המשכת אור זה דוקא הוא מילוי החסרון. והנה להיות שמילוי החסרון הוא ע״י המשכת האור כנ״ל, וכל מילוי בא ע״י שמחה, לזאת אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה40, דשמחה גורם הגילוי, ועי״ז הוא מילוי החסרון. וזהו פירוש הרב המגיד בהמאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, דכאשר יש חסרון למטה, צריך להתפלל שיתמלא החסרון שלמעלה, שהוא ע״י המשכת אור שאין שייך בו חסרון כלל, והוא ע״י השמחה, דעי״ז מתמלא החסרון שלמעלה, ובמילא נמשך גם למטה בבני חיי ומזוני רויחי.

והנה פירוש הב׳ בהמאמר אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, הוא פירוש כ״ק אדמו״ר הזקן41 דראש הוא נשמות ישראל, ל״י רא״ש42, דכל הנבראים שרשם הוא מהדיבור כמ״ש43 בדבר הוי׳ שמים נעשו, ונשמות ישראל שרשם ממחשבה כמאמר44 נשמות ישראל עלו במחשבה, מדריגה עליונה שבמחשבה45, דלכן הנה נשמות ישראל הם ראש. וענין כובד ראש הוא הכובד שבבחי׳ לי ראש, דהנה כתיב46 שמע ישראל גו׳ ואהבת את הוי׳ אלקיך, וידוע הקושיא בזה47 והלא אהבה היא הרגש הלב ואיך שייך ציווי על זה, והענין בזה הוא דהציווי אינו על האהבה כי אם על ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה, דע״י שמתבונן בדברים המעוררים את האהבה, עי״ז הנה בודאי יבוא לאהבה. דבזה יובן מ״ש ואהבת, דלכאורה אינו מובן, מאחר שאין הציווי על האהבה כי אם על ההתבוננות, למה נאמר ואהבת, אך הענין הוא, דלהיות דכאשר יתבונן בדברים המעוררים את האהבה אם לא יהי׳ לו מניעות מבחוץ, שזה תלוי גם בו עצמו (וואָס דאָס ווענדט זיך אויך אין אים אַליין), יהי׳ לו בודאי אהבה, לזאת נאמר ואהבת. וטעם הדבר שע״י ההתבוננות יהי׳ לו בודאי אהבה, הוא כמ״ש לעיל מיני׳, שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד. דישראל הוא לי ראש, והוי׳ אלקינו הוא אשר הוי׳ שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד48 שהוא למעלה מהעולמות, הנה הוי׳ הוא אלקינו כחנו וחיותנו27. דהנה בפסוק זה נאמר ב״פ הוי׳, הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד, הוי׳ אחד הוא הוי׳ ששייך לעולמות ששייך שיהי׳ בו פירוד, דלכן מבהירים (באַוואָרענט מען) ואומרים הוי׳ אחד, והוי׳ אלקינו הוא הוי׳ שלמעלה מהעולמות, דהוי׳ זה הוא בחי׳ מחשבה, דהוי׳ אחד הוא בחי׳ דיבור, דלכן נאמר בד׳ רבתי כמ״ש בשולחן ערוך49, שהוא בחי׳ דיבור, והוי׳ אלקינו הוא בחי׳ מחשבה, והוי׳ זה הוא כחנו וחיותנו דנשמות ישראל עלו במחשבה, ובנים אתם להוי׳ אלקיכם50, וכמו הבן שבטבעו הוא אוהב את אביו, כמו״כ יש בנשמות ישראל אהבה טבעית ועצמית לאלקות, ולהיות שבטבע ישנה האהבה אלא שצריך לגלותה מהעלם לגילוי, דמצד העלם והסתר הגוף ונפש הבהמית צריך להסיר (אַראָפּנעמען) את ההעלם ע״י ההתבוננות, אבל כאשר הוא מתבונן הנה בודאי יהי׳ לו אהבה. אמנם אעפ״כ הנה מצד עוונות, וגם בדברים המותרים הנה כאשר הוא מתאוה וחומד להם, הנה זה פועל העלם והסתר, כמ״ש51 שמנת עבית כשית, שגם בדברים המותרים הנה השיקוע בהם פועל כיסוי נוסף על הנשמה, דאז הנה גם כאשר מתבונן באלקות, מ״מ לא יהי׳ לו אהבה, והיינו שהחמדה בדברים הגשמיים פועל טמטום המוח, דגם כאשר מתבונן כו׳ מ״מ אינו מרגיש (דערהערט ער ניט) את הענין האלקי, ועוד יותר דגם כאשר אין לו טמטום המוח ומרגיש במוחו את הענין אלקי, מ״מ יש לו טמטום הלב, והיינו שאין זה שייך להתעוררות המדות ואין זה נוגע לפועל52. וזהו ענין כובד ראש, דהרי נת״ל דמצד זה שישראל הם בחי׳ ראש, מצד זה הנה כאשר יתבונן יבוא בודאי לאהבה, ולכן הנה כאשר יש לו טמטום המוח והלב, שאינו בא לאהבה מצד ההתבוננות, הנה זהו כובד ראש, שזה בא בסיבת העוונות או השקוע בדברים המותרים, כמ״ש53 כי עוונותי גו׳ ראשי כמשא כבד, שהעוונות פועלות כובד ראש. והנה התיקון לזה הוא ע״י התפילה מתוך כובד ראש כפשוטו, וכדפירש״י הכנעה ושפלות54, והיינו שמתבונן במעמדו ומצבו אליבא דנפשי׳ ושע״י עוונותיו גרם כובד ראש, ומזה מתמרמר מאוד, והמרירות נוגעת (רירט אים אָן) עד העצם, כמ״ש כי עוונותי עברו ראשי היינו שהמרירות מהעוונות עובר את הראש ונוגע עד העצם, הנה ע״י ההכנעה ושפלות מסיר (נעמט ער אַראָפּ) את ההעלם, ואח״כ ע״י השמחה מתגלה האור. וכמו הסדר בתיקון חצות55, שמקודם צריך להיות מרירות ואח״כ לימוד התורה בשמחה. שע״י כל זה מסיר (נעמט ער אַראָפּ) את ההעלם ונמשך אור שלמעלה יותר מכמו שהי׳ קודם החטא. וכמו שנת״ל בפירוש הרב המגיד דכובד ראש הוא הכובד שלמעלה, אשר מילוי החסרון הוא ע״י האור שלמעלה יותר מהאור שהי׳ ממלא החלל, כמו״כ הוא ג״כ בפירוש אדמו״ר הזקן שכובד ראש הוא הכובד שבישראל, אשר ע״י ההכנעה ושפלות ממשיכים אור שלמעלה יותר מכמו שהי׳ קודם החטא, לפי שמחשבה קדמה לעולם שהוא אור שלמעלה מהעולם, וע״י המשכת אור זה דוקא מתמלא חסרון החטא, ואז הנה כאשר יתבונן בדברים המעוררים את האהבה יבוא לאהבת הוי׳, כמ״ש ואהבת את הוי׳ גו׳ בכל לבבך.

והנה אמרו רז״ל על פסוק ואהבת וגו׳ בכל לבבך בשני יצריך56, והיינו שהאהבה לא תהי׳ רק מצד נפשו האלקית כי אם גם מצד נפש הבהמית, שגם נפש הבהמית תבוא לאהבה את הוי׳. וסדר העבודה בזה הוא, הנה כתיב57 וייצר הוי׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה, ואיתא בזה ב׳ מדרשים58, א׳ אשר דו פרצופים נבראו ואח״כ היתה הנסירה ואח״כ הי׳ יחוד פנים בפנים שהוא הכנה להולדה, ומדרש ב׳ הוא וייצר בתרי יודין יצר טוב ויצר הרע, והמובן מזה הוא, דכל הענינים שישנם בהענין דדו פרצופים נבראו, הנה כל הענינים ישנם ג״כ בהענין דיצר טוב ויצר הרע, היינו שיש הנסירה והיחוד שגורם הלידה, דהנה התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית אינו כמו אדם המתלבש בלבוש שהלבוש נפרד ממנו, כי אם זה התלבשות פנימית, וזה מושך לכאן וזה מושך לכאן (און דער שלעפּט אַהער און דער שלעפּט אַהער), דזהו ענין דו פרצופים, ולזאת צ״ל הנסירה שהוא הבדלת המדות דנפש הבהמית מנפש האלקית, אך מ״מ אין זה ענין ביטול כי אם נסירה, דלהיות שרב תבואות בכח שור59, והיינו שיש מעלה בנפש הבהמית, אין צריך לבטל את הנפש הבהמית, והיינו שהכח המתאוה אין צריך לבטל, כי אם שהענינים אשר כח המתאוה מתלבש בהם, הנה ענינים אלו צריך לבטל, אבל כח המתאוה עצמו אין צריך לבטלו כי אם לפעול עליו שגם הוא יבוא לאהבה את הוי׳, דזהו ענין היחוד דנפש הבהמית עם נפש האלקית.

והנה הכח ע״ז שגם הנפש הבהמית תבוא לאהבה את הוי׳, הנה כתיב60 אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, דמצד הנפש האלקית הוא קדם למעשה בראשית ומצד הנפש הבהמית הוא אחור למעשה בראשית61, והכוונה היא שגם הנפש הבהמית שהוא אחור למעשה בראשית יבוא לאהבה, הנה הכח ע״ז הוא ותשת עלי כפכה, דכפכה הוא תורה כמ״ש62 אכף עליו פיהו, וכמו״כ אמרו63 לעמל פה יולד דקאי על התורה. ובתורה יש לא רק הענינים דקדושה כי אם גם הענינים השייכים לעולם, שהרי התורה מבארת סדר ההתהוות, והיינו שבהתורה יש לא רק עשרת הדברות כי אם גם העשרה מאמרות64, ומכיון שהעשרה מאמרות כתובים בתורה הרי גם הם תורה, הנה ע״י שבהתורה ישנם ענינים השייכים לעולם, הנה בכח זה אפשר לפעול גם בעולם שגם הנפש הבהמית יהי׳ לה אהבה לאלקות. וזהו ענין היחוד שגורם הלידה, היינו שעי״ז שגם הנפש הבהמית יש לה אהבה לאלקות, נעשה עלי׳ גם בנפש האלקית, דהנה הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון65 וכל ירידתה הוא רק לברר את הנפש הבהמית, אך עי״ז שהיא מבררת את הנפש הבהמית נעשה עלי׳ גם בנפש האלקית, שנעשה בה הענין דלאשתאבא בגופא דמלכא66.

וזהו מ״ש זה יתנו גו׳ מחצית השקל כל העובר על הפקודים, ואיתא בזהר67 מאן דעבר על פיקודא דאורייתא, והיינו דגם אלו שעברו על פיקודא דאורייתא, הנה גם בהם אפשר להיות ענין התשובה, והעבודה היא, זה יתנו מחצית השקל, דהעשר כחות של נפש האלקית אין צריכים תיקון וכל העבודה היא רק בעשר כחות הנפש הבהמית, שגם היא תבוא לאהבה, דזהו מחצית השקל. והכח על זה הוא כי עשרים גרה השקל בשקל הקודש, דשקל הקודש הוא תורה ובתורה יש עשרים גרה, היינו יש לא רק עשרת הדברות כי אם גם העשרה מאמרות, דזהו הכח על נתינת מחצית השקל שהוא בירור נפש הבהמית. ועי״ז הנה מחצית השקל תרומה לה׳, שנעשה עלי׳ גם בנפש האלקית, דתרומה הוא מלשון הרמה68, וכנ״ל שע״י בירור נפש הבהמית נעשה עלי׳ בנפש האלקית. וזהו מ״ש כי תשא את ראש בני ישראל, דאחרי חטא העגל שהוא ענין א׳ עם חטא עץ הדעת, כמאמר69 משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ובשעת מתן תורה פסקה זוהמתם ובשעת חטא העגל חזרה, דמזה מובן שחטא העגל וחטא עץ הדעת הו״ע אחד, דזה גרם כובד ראש, הנה סדר הכפרה בזה הוא, ונתנו איש כופר נפשו גו׳ מחצית השקל שהוא בירור נפש הבהמית, דעי״ז הוא מחצית השקל תרומה לה׳, שנעשה עלי׳ גם בנפש האלקית, והיינו שמתמלא החסרון שלמעלה שעי״ז מתמלא גם החסרון שלמטה, ונמשך בבני חיי ומזוני רויחי.

__________

1) תשא ל, יב-יג. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רסג ואילך). וראה גם ד״ה זה יתנו תש״מ (לקמן ע׳ קמו ואילך).
2) תשא שם, טז. וראה ירושלמי שקלים פ״ב סה״ג. תנחומא תשא י-יא.
3) קהלת ב, יד.
4) תמיד לב, א. וראה הנסמן לקמן הערה 13.
5) אבות שם מ״א.
6) שם פ״ד מ״ב וראה תניא רפל״ז. פל״ט (נב, ב). סהמ״צ להצ״צ כ, ב (בהגה״ה). ״היום יום״ כה אייר.
7) לקו״ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. שלח לז, ד. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז הערה 55.
8) משלי ה, ג.
9) שם, ד.
10) פכ״ט.
11) תהלים נא, ה.
12) אבות פ״ב מ״ט.
13) ראה שם מ״י, ובמדרש שמואל שם.
14) ראה מלכים-א א, כא ובפרש״י שם. לקו״ת מטות פב, א. נצבים נא, א. ועוד.
15) יבמות כ, א.
16) ראה תו״א ר״פ בראשית. וישב ל, ב. מקץ לח, סע״ב. ויחי מז, ב. לקו״ת במדבר יט, א. נשא כ, ד. כו, ד. בהעלותך לד, ד. שלח מח, ג. תצא לה, א. ר״ה סב, ד. ובכ״מ.
17) יבמות קכא, ב.
18) ח״ג קפז, א.
19) פל״ה.
20) מיכה ב, יג.
21) זכרי׳ ד, ב.
22) ויק״ר פל״ב, ח.
23) ראה מגילה כט, א. ספרי בהעלותך י, לה. מסעי לה, לד. מכילתא שמות יב, מא. ובכ״מ.
24) ראה זהר ח״א רמד, סע״ב ואילך. ח״ב קיד, א.
25) ישעי׳ מב, ח.
26) שלח טו, מא.
27) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. וראה שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סימן ה.
28) הגש״פ פיסקא ״ויוציאנו״.
29) ברכות ל, ב.
30) או״ת להה״מ יט, סע״ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן נו). קח, סע״ג (סימן תנ).
31) ראה רמב״ם ריש הל׳ תפלה. סהמ״צ להצ״צ ריש שרש מצות התפלה. וש״נ.
32) סנהדרין מו, א.
33) ראה ברכות ו, א.
34) שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
35) שער (א) שעשועי המלך פ״א.
36) בראשית ב, טו.
37) ראה לקו״ת שה״ש מט, א.
38) יל״ר עה״פ. זהר ח״א כז, א. ח״ב קסה, ב. וראה תקו״ז תיקון כא (סב, סע״א). תיקון נה (פח, ב). תיב״ע עה״פ. לקו״ת שם מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
39) פע״ח שער (ו) הזמירות ספ״ה. לקו״ת ר״ה נה, ג. מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ רסח. וש״נ. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ס״ע ריז. וש״נ.
40) ברכות לא, א.
41) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תקו ואילך.
42) ראה פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
43) תהלים לג, ו.
44) ראה ב״ר פ״א, ד. ועוד.
45) ראה לקו״ת במדבר ב, ב. שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. ע׳ 27. תש״ג ע׳ 74. ובכ״מ.
46) ואתחנן ו, ד-ה.
47) ראה סהמ״צ להצ״צ קצט, א. ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ בתחלתו (ע׳ רסז). וש״נ.
48) ראה פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע (ודאדה״ז) ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
49) שו״ע אדה״ז או״ח סל״ב ס״ב. וש״נ.
50) פ׳ ראה יד, א.
51) האזינו לב, טו.
52) ראה בכ״ז ד״ה לפיכך נקראו תשט״ז (סה״מ ויקרא ע׳ פג ואילך). וש״נ.
53) תהלים לח, ה.
54) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תרע״ח ע׳ צג-ד ובסה״מ תש״ז ע׳ 203. לקו״ש (חל״ד) עקב תשמ״ט הערה 18. סה״מ תרפ״ט ע׳ 85 ובהערה 45. סה״מ מלוקט ח״ו ע׳ צז ובהערה 60.
55) ראה תניא פכ״ו (לב, סע״א).
56) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
57) בראשית ב, ז.
58) ראה ברכות סא, רע״א. ועוד.
59) משלי יד, ד. וראה לקו״ת האזינו עה, ריש ע״ד. סה״מ תרצ״ז ע׳ 210. ובכ״מ.
60) תהלים קלט, ה.
61) ראה ברכות סא, א. עירובין יח, א. וראה ב״ר פ״ח, א. ויק״ר פי״ד, א. סה״מ תרצ״ז ס״ע 202 ואילך. ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אדם סעיף ב (ע׳ קלד ואילך), ובהנסמן שם.
62) משלי טז, כו.
63) סנהדרין צט, ריש ע״ב.
64) ראה זח״ג יא, ב ואילך. ובכ״מ.
65) תניא פל״ז (מח, ב), מע״ח שער (כו) הצלם פ״א. ובכ״מ.
66) ראה זח״א ריז, ב.
67) ח״ג קכב, א.
68) זח״ב קמז, א.
69) ראה זהר ח״א נב, ב. קכו, ב. ח״ג קצג, ב. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ה ע׳ שי הערה 6. וש״נ.

[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' י ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 362 ואילך.
חלק מהמאמר (בשילוב שיחת חג השבועות תשי״ג) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בלקו״ש ח״ג ע׳ 1196 ואילך. ועוד חלק – שם ע׳ 1198 ואילך.

סגירת תפריט