בס״ד. ש״פ במדבר, מבה״ח וער״ח סיון ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
חמשה1 קנינים קנה הקב״ה בעולמו כו׳ תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד2, והפירוש הפשוט בזה הוא, דקנין הוא דבר חשוב, אשר משלם עבורו כסף, דבממון זה יכול לקנות חיי נפשו כו׳, להיות שהקנין הוא דבר חשוב. וזהו חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו, היינו שיש להקב״ה חמשה דברים חשובים שלכן נקראים בשם קנינים, והחמשה קנינים חושב כאן לפי סדר הזמנים, בתחילה הוא חושב תורה, דתורה קדמה אלפיים שנה לבריאת העולם3, אח״כ הוא חושב שמים וארץ שהוא העולם, ובעולם גופא הוא חושב בתחילה אברהם אח״כ ישראל ואח״כ בית המקדש, לפי סדר הזמנים. וצריך להבין, דלפי זה אינו מובן אומרו חמשה קנינים קנה הקב״ה, דהוה לי׳ לומר חמשה קנינים יש לו להקב״ה בעולמו, ומהו אומרו קנה הקב״ה, דמדיוק הלשון קנה משמע שאין זה (רק) שהם חמשה קנינים בעצם, כי אם שהקנין בא ע״י פעולה. ועוד צריך להבין אומרו בעולמו, דלכאורה הי׳ מספיק שיאמר חמשה קנינים קנה הקב״ה, ומהו אומרו בעולמו. ועוד צריך להבין אומרו בעולמו כו׳ וחושב שמים וארץ, דהרי שמים וארץ הוא כללות העולם, וא״כ אינו מובן מה שאומר בעולמו כו׳ שמים וארץ, דמה יש עוד בעולם זולת שמים וארץ. ועוד צריך להבין מהו בעולמו, ומה מחדש בזה שאומר בעולמו, הרי מובן שהעולם הוא של הקב״ה ומהו הדיוק בעולמו דוקא.
והנה מזה שמדייק ואומר בעולמו דוקא, מובן שבא לומר בזה דהחמשה קנינים שקנה הקב״ה הוא בעולמו דוקא. והיינו שישנו עולם כזה שעלול לטעות בו ולומר שאין זה עולמו ח״ו, וע״ז הוא אומר עולמו, היינו שהוא עולם כזה שאי אפשר לטעות בו וניכר שהוא עולמו, דבכללות קאי זה על עולם האצילות דשם הוא לא יגורך רע4, ואיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד5. וזהו אומרו חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו, היינו שהחמשה קנינים ענינם הוא בעולם האצילות. והענין הוא6, דהנה ענין הקנין הוא שהחפץ שהי׳ עד עתה ברשות המוכר נעשה עכשיו ברשותו של הלוקח, דאין זה התהוות מאין ליש, שהרי הדבר הי׳ גם קודם הקנין, אלא שבתחילה הי׳ ברשותו של המוכר וע״י הקנין הוא ברשותו של הקונה. והנה באופני הקנינים ישנם ב׳ אופנים6, משיכה וכסף, דיש ב׳ דעות באופן הקנין, אם משיכה קונה או גם מעות קונות, דזהו הפלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש7. והנה ענין המשיכה הוא מה שמושך את הדבר מרשות המוכר לרשותו, היינו שענין המשיכה הוא שהוא מראה (וואָס ער ווייזט) שהדבר נכנס לרשותו, דלכן לא מהני משיכה ברשות הרבים כי אם בסמטא וברשון היחיד דוקא8, וע״י שמושך את הדבר לרשותו עי״ז הוא קונה את הדבר, שעי״ז נעשה זה קנינו. אמנם קנין הכסף הוא שאינו עושה בהדבר מאומה כי אם שהוא נותן מעות ועי״ז נקנה לו החפץ, דבקנין משיכה הוא קונה את הדבר ע״י המשיכה, אלא שהקנין הנעשה ע״י המשיכה מחייב אותו לשלם מעות כפי שנדברו ביניהם, אבל הקנין נעשה ע״י המשיכה, ובקנין כסף הנה הקנין עצמו נעשה ע״י הכסף, אבל מ״מ גם בקנין כסף גזרו רבנן שהכסף עצמו לא יקנה עד שימשוך את הדבר9, היינו שיהי׳ נראה (עס זאָל זיך אָנזען) שהדבר הוא ברשותו.
והנה כמו״כ יובן ענין הקנין ברוחניות, דהכוונה בזה היא שכל הענינים שבעולם יהיו ברשות הקדושה. דהנה כתיב10 אשר ברא אלקים לעשות, לתקן10, ומאחר שכל מה שנברא בעולם צריך תיקון, הרי מובן מזה דאין זה ברשות הקדושה, דמאחר שצריך תיקון הרי זה העדר השלימות, ובמילא מובן שאין זה קדושה, דקדושה היא שלימות, דאיהו שלימותא דכולא12, וכל מה שצריך תיקון והוא בהעדר השלימות אין זה ברשות הקדושה, וע״ז צריך להיות ענין הקנין, שכל הדברים שבעולם יהיו ברשות הקדושה. והקנין הוא בב׳ אופנים, אופן א׳ הוא משיכה, היינו שבעבודתו הוא מעלה כל עניניו לרשות היחיד, אצילות13, ועי״ז נמשך לו הארות והשפעות מלמעלה, שההארות וההשפעות נקראים בשם כסף. וטעם הדבר הוא להיות שסיבת ההארות וההשפעות היא מצד האהבה עצמית דהקב״ה לישראל, אשר אהבה זו היא סיבת ההארות וההשפעות, דלכן נקראות השפעות אלו בשם כסף מלשון14 נכסוף נכספתי, שע״י שהוא מעלה כל עניניו לרשות היחיד כו׳ שהו״ע המשיכה, עי״ז ממשיכים לו הארות והשפעות מלמעלה [בדוגמת המשיכה, שע״י המשיכה נעשה הקנין, והקנין הנעשה ע״י המשיכה הוא מחייב כסף כנ״ל. והנה אופן הב׳ בקנין שהוא קנין כסף, ענינו ברוחניות הוא] האתערותא דלעילא שקודם האתערותא דלתתא, דהאתערותא דלעילא נקראת בשם כסף, להיות שהיא באה מצד האהבה עצמית והיא מעוררת גם בנשמות ישראל אהבה להקב״ה דלכן נקרא זה בשם כסף מלשון נכסוף נכספתי, מצד האהבה עצמית דהקב״ה לישראל ונשמות ישראל להקב״ה, וענין זה פועל שיוכללו כל עניניו ברשות הקדושה, שהו״ע המשיכה [בדוגמת שהכסף בעצמו אינו קונה עד שימשוך את הדבר, והיינו שהסדר בזה הוא שבתחילה היא האתערותא דלעילא הנקראת בשם כסף, ואח״כ צ״ל העבודה שלמטה והיא האתערותא דלתתא שמעלה כל עניניו לרשות היחיד, שעי״ז משפיעים לו מלמעלה הארות והשפעות הבאות מצד האהבה עצמית]. דהנה באהבה יש ב׳ מדריגות והן אהבה זוטא ואהבה רבה15, אהבה זוטא היא האהבה שע״פ טעם ודעת, דכשמתבונן אשר טוב הדבר, נולדה מזה אהבה בלבבו, דאהבה זו היא במדה וגבול, שהרי היא באה מצד ההשגה ובמילא היא מוגבלת לפי אופן השכל המולידה, ובפרט שההתבוננות היא בהאלקות המתלבשת בעולמות, הרי מובן שהאהבה היא במדה וגבול, ואין שייך שיהי׳ באהבה זו כלות הנפש, מאחר שאהבה היא מוגבלת, וגם [בפרט] שהאהבה באה מצד שהוא מתבונן דכי הוא חייך16, א״כ הרי אי אפשר שיהי׳ בה כלות הנפש. אמנם ענין אהבה רבה היא למעלה מן השכל ובאה מלמעלה, שאין זה בא בעבודתו כי אם שנותנים לו מלמעלה, דלאחר שעובד בעבודתו עד מקום שידו מגעת, הנה אז נותנים לו מלמעלה בחי׳ אהבה רבה. אמנם להיות שהגילוי שנותנים מלמעלה צ״ל מעין העבודה שלו, לזאת הנה העבודה בזה היא שמעורר האהבה מסותרת שבקרבו, דאין זה שהוא מתבונן בהשגה כי אם שמעורר האהבה מסותרת, שעי״ז נותנים לו מלמעלה בחי׳ אהבה רבה שהיא בלי גבול, והיא באה בב׳ אופנים17, באהבה כרשפי אש, שהיא בצמאון מלמטה למעלה, ובאהבה בתענוגים שהיא מלמעלה למטה. דכללות הסדר בזה הוא שתחילה צ״ל האתערותא דלעילא שנקראת כסף, ואח״כ היא העבודה שלו, שעי״ז משפיעים לו ההארות מלמעלה הבאות מצד האהבה עצמית, וע״י כל זה נעשה הקנין, שכל עניניו יוכללו ברשות הקדושה.
וזהו חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו, דהקנינים הם בעולמו דוקא, שהוא עולם האצילות ולמעלה מאצילות, להיות דענין הקנין הוא שהדבר נכנס לרשות הקונה, דברוחניות הנה רשות הקונה קאי על רשותו של הקב״ה שנקרא קונה הכל18 היינו רשות היחיד, דזה קאי על עולם האצילות. כמבואר19 בענין ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך, דבוראך קאי על עולם הבריאה שהיא בריאה מאין ליש, אפשרי המציאות20, עד שבהשתלשלות אפשר להיות ענין שתי רשויות ומפלגך לעילא כו׳21, אבל ענין קונך קאי על אצילות, דאצילות נקראת בשם קנין, דכמו קנין הוא שאינו התחדשות דבר כי אם שהוא בא מהעלם לגילוי, כמו״כ הו״ע אצילות שאינו התחדשות דבר כי אם שהוא בא מהעלם לגילוי, דאצילות היא ממוצע בין המאציל והנבראים, היינו שהוא ממשיך (אַז ער טראָגט אַראָפּ) מהמאציל אל הנבראים, ולהיות שענין אצילות הוא שהוא ממשיך (וואָס ער טראָגט אַראָפּ) מהמאציל הרי מובן שאין זה התחדשות, כי אם שהענינים היו כלולים תחילה בהעלם בהמאציל ובאצילות הם באים בגילוי, דלכן הוא אומר שקנה הקב״ה בעולמו, להיות שענין הקנין הוא באצילות.
והנה בסדר החמשה קנינים הנה תחילה הוא חושב בחי׳ תורה, ונת״ל הטעם מה שחושב תחילה בחי׳ תורה להיות שאלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם. והענין בזה הוא, דהתהוות העולמות היא מהמדות, כמ״ש22 זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה וכתיב23 כי אמרתי עולם חסד יבנה, דהתהוות העולמות היא מהמדות24, אמנם תורה היא בחי׳ מוחין. וזהו תורה קנין א׳, שהכוונה בזה היא להמשיך בהעולמות, שהתהוותם מהמדות, את בחי׳ המוחין, ג׳ ראשונות, שזהו תורה. וההמשכה היא בכללות המדות, שזהו החמשה קנינים שמפרט, אברהם הוא בחי׳ חסד כמ״ש25 אברהם אוהבי, תורה היא בחי׳ גבורה כמ״ש26 וידבר אלקים, וכמו״כ הוא ג״כ לשון המקובל בדברי רז״ל מפי הגבורה שמענום27, ישראל הו״ע כללות המדות או שהוא קו האמצעי שהוא בחי׳ תפארת, שמים וארץ הם בחי׳ יסוד, ובית המקדש הוא בחי׳ מלכות, דכתיב בי׳28 ושכנתי בתוכם, לשון שכינה, דחמשה ענינים אלה הם כללות המדות וצריך להיות בהם המשכת המוחין.
והנה לכאורה אינו מובן מ״ש שהתורה היא בחי׳ גבורה, דלכאורה הרי התורה היא בחי׳ חסד כמ״ש29 ותורת חסד, וכמו״כ התורה היא בחי׳ חכמה דאורייתא מחכמה נפקת30, וחכמה היא בקו הימין, וא״כ אינו מובן מ״ש שהתורה היא בחי׳ גבורה. אך הענין בזה הוא, דמ״ש שהתורה היא בחי׳ גבורה אין הכוונה שהיא צמצום בשביל צמצום, כי אם הוא ע״ד ענין גבורות גשמים31, דהכוונה בזה היא דכאשר צ״ל המשכה ממקום גבוה ביותר וההמשכה באה למטה ביותר, הנה אז צ״ל ההמשכה ע״י צמצום דוקא, דזהו ענין גבורות גשמים, דכל טיפה יש לה שביל מיוחד ואלמלא היו שתי טיפות מים בשביל אחד הנה אז היו מחריבות את העולם32, דלהיות שהוא השפעה ביותר, לזאת צ״ל ההשפעה ע״י צמצום וגבורה דוקא, וענין הגבורה אשר בזה הוא ע״ד ענין תגבורת החיות. דכמו״כ הוא בענין התורה, דלהיות שהיא המשכה עליונה ביותר, דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב״ה33, ולמעלה יותר הנה אורייתא וקוב״ה כולא חד34, לזאת המשכתה היא ע״י הצמצום דוקא, דלכן היא בחי׳ גבורה.
וזהו חמשה קנינים כו׳, דחמשה ענינים אלה שהם כללות המדות כנ״ל, צ״ל בהם המשכת המוחין, דזהו חמשה קנינים שצ״ל בהם ענין הקנין, היינו שענינים אלה יתעלו לרשות היחיד. תורה קנין אחד, דבתורה צ״ל בחי׳ הקנין, דאף שאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, ולמעלה יותר הוא דאורייתא וקוב״ה כולא חד, מ״מ מצד ירידתה למטה והתלבשותה בענינים גשמיים ונתלבשה גם בטענות של שקר35, דזה אומר כך וזה אומר כך, דאחד מהם הרי בודאי טוען שקר, ובזה נתלבשה התורה, הנה מצד התלבשותה בענינים גשמיים וטענות של שקר הרי אפשר להיות שלימודו יהי׳ שלא כדבעי, שיהי׳ מגלה פנים בתורה שלא כהלכה36, וגם אם לא יהי׳ לימודו באופן כזה, מ״מ אפשר להיות שילמוד על מנת שיקרא רב37 או למטה יותר על מנת לקנתר38, שהוא הדרך היותר פחותה שבלימוד התורה שלא לשמה, הנה ע״ז צ״ל ענין הקנין בתורה, שיכניסה (ער זאָל דאָס אַריין בריינגען) לרשות היחיד, היינו שירגיש שהתורה היא חכמתו ורצונו ית׳.
והנה הקנין נעשה ע״י הקדמת עבודת התפילה תחילה, דתפילה הו״ע הביטול, מסירות נפש דקריאת שמע, ואח״כ הוא הביטול דשמונה עשרה שהוא בביטול לגמרי כעבדא קמי מארי׳39, והביטול נראה גם בחיצוניות, הנה ע״י הקדמת התפילה דוקא, אפשר להיות לימוד התורה כדבעי, שיהי׳ ענין הקנין בתורה. ובזה יובן מה דאיתא בגמרא40 שאבא בנימין התפלל שתהי׳ תפילתו סמוכה למטתו, והקשו בתוספות ע״ז שלא מצינו שיהי׳ איסור בלימוד התורה קודם התפילה, אך הענין הוא דאף שאין איסור בלימוד התורה קודם התפילה, מ״מ להיות שהתורה ירדה למטה, בחי׳ למצרים ירדתם כו׳41, ונתלבשה בענינים גשמיים ובטענות של שקר, לזאת הנה מצד זה אפשר להיות שהלימוד יהי׳ שלא כדבעי, שהלימוד יהי׳ על מנת להקרא רב או על מנת לקנתר, עד שיהי׳ מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הנה לזאת צ״ל הקדמת התפילה, דע״י התפילה שהיא ביטול, ובפרט בשמונה עשרה שהוא כעבדא קמי מארי׳, ומתבונן בענין דע42 לפני מי אתה עומד43, אליך הוי׳ נפשי אשא44, וכמו בצאת הנפש מן הגוף דאז הרי מחשבתה מיוחדת כו׳ דלכן הוא גם עכשיו באופן כזה כו׳45, הנה ע״י הקדמת התפילה דוקא אז לימוד התורה הוא כדבעי, היינו שנעשה ענין הקנין בתורה. ובתורה גופא ההקדמה לזה שיהי׳ ענין הקנין בתורה היא לימוד פנימיות התורה, דגליא דתורה להיות שהיא בגלוי ונתלבשה בענינים גשמיים כנ״ל, היא בבחי׳ עץ הדעת טוב ורע46, משא״כ פנימיות התורה שהיא רזין דאורייתא היא בבחי׳ עץ החיים46, וע״י הקדמת לימוד פנימיות התורה אז הנה גם הלימוד דגליא דתורה הוא כדבעי, ונעשה אז הקנין דתורה שיהי׳ ברשות היחיד כו׳, דאף שהתורה נתלבשה בענינים גשמיים וטענות של שקר, מ״מ הנה לא זו בלבד שלא יבלבלו אותו וירגיש בתורה שהיא חכמתו ורצונו ית׳, שהו״ע הקנין דתורה, אלא עוד זאת שגם הענינים דעולם שנתלבשה בהם התורה יברר ויעלה אותם, שהו״ע הקנין דשמים וארץ, מה ששמים וארץ קנין א׳.
אמנם באמת מכיון שנתבאר שענין משיכה (וקנין) הוא ברשות היחיד דוקא, א״כ מובן דענין הקנין הוא לא רק באצילות אלא עוד למעלה יותר. דאצילות היא בחי׳ אחד, וענין הקנין הוא בבחי׳ יחיד דוקא, דידוע ההפרש בין אחד ליחיד47, דאחד הוא מה שיש התחלקות פרטים אלא שע״י התבוננות רואים שבאמת הוא בבחי׳ אחד, משא״כ בחי׳ יחיד הוא שלא יש התחלקות פרטים כלל, דזהו מה שאצילות היא בחי׳ אחד. וכידוע בענין עקודים נקודים וברודים48, דברודים קאי על עולמות הנפרדים שהם בפירוד49, ונקודים הוא עולם האצילות שהוא בבחי׳ אחדות, דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, אבל מ״מ הרי יש בזה התחלקות פרטים, דישנו בחי׳ חיוהי ובחי׳ גרמוהי, ואינו דומה בחי׳ איהו כמו שהיא בחיוהי לבחי׳ איהו כמו שהיא בגרמוהי, וגם יש שם התחלקות עשר ספירות חכמה וחסד, דבעקודים הרי כולם עקודים בכלי אחד אבל באצילות הם בבחי׳ התחלקות, אלא שנרגש בהם שיש אדון לכל הספירות, דלכן הוא בבחי׳ אחד, אבל מ״מ הרי הם בהתחלקות ואינם בבחי׳ יחיד, אמנם ענין עקודים הוא שאין בהם התחלקות כלל והם בבחי׳ יחיד. ובזה הו״ע הקנין, שהקנין צריך להיות לא רק בעולם האצילות כי אם למעלה מאצילות בעקודים, דזהו תכלית הכוונה דדירה בתחתונים50, כמו שמבואר בכמה מקומות51 דהכוונה דדירה בתחתונים היא שיהי׳ הגילוי דלמעלה מאצילות. וזהו ג״כ ענין תורה קנין אחד, דהכוונה בענין קנין דתורה היא לא רק ההעלאה לעולם האצילות שהוא בבחי׳ אחד, כי אם למעלה יותר לבחי׳ יחיד, דלכן צריך להיות ענין הקנין בתורה, גם בתורה שבאצילות, שתתעלה למעלה יותר. וזו היתה עבודת דוד המלך שהי׳ מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה52, דתורה שלמעלה היא בחי׳ תורה שבאצילות, דתורה שלנו היא תורה דבריאה, כמ״ש בכתבי האריז״ל53 בפירוש ועל תורתך שלמדתנו54, ועל תורתך שבאצילות שלמדתנו בבריאה, ולכן מתחלת התורה בתיבת בראשית, אות ב׳, בחי׳ בריאה, ותורה שלמעלה היא בחי׳ תורה דאצילות, הנה ענין הקנין בתורה הוא לא רק ההעלאה דתורה שלמטה לאצילות אלא ההעלאה דתורה דאצילות לבחי׳ יחיד, דזו היתה העבודה דדוד, שע״י הקבלת עול שלו שהקים עולה של תורה55 ועולה של תשובה56, הנה עי״ז חיבר תורה דאצילות בהקב״ה, וגם התורה שלמטה, תורה דבריאה, וגם כמו שירדה למטה, בחי׳ למצרים ירדתם, צריך לחברה ולהעלותה לבחי׳ יחיד שלמעלה מאצילות, דזהו ענין תורה קנין אחד. וזהו ג״כ בית המקדש קנין אחד, דנת״ל שבית המקדש הוא בחי׳ מלכות, הנה ענין הקנין בזה הוא שתהי׳ ההעלאה לא רק לבחי׳ מלכות דאצילות, כי אם לבחי׳ מלכות דא״ס שהוא בחי׳ יחיד57.
וזהו חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו, דאין זה סיפור דברים בעלמא, כי אם הוא הוראה לכל אחד ואחד, שחמשה קנינים אלה הנה מצד עצמם אינם קנינו של הקב״ה, וכדיוק הלשון קנה הקב״ה, שהקנין בהם הוא ע״י פעולה ועבודה דוקא, וכנ״ל בענין לעשות לתקן, דכל מה שברא הקב״ה צריך תיקון, שתלוי בעבודת נשמות ישראל דוקא, שע״י עבודה אפשר להגבי׳ כל הענינים לבחי׳ יחיד שהוא למעלה מאצילות, דזהו תכלית הכוונה דדירה בתחתונים, והכח על זה ישנו בכל אחד ואחד מישראל, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה58 שכאו״א מישראל יכול לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שבכח כל אחד ואחד לברר את חלקו בעולם ולהעלותו לרשות היחיד, דזהו תכלית שלימות הכוונה דדירה בתחתונים.
__________
1) לכללות מאמר זה ושלאח״ז – ראה ד״ה זה במאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קכ. שם ע׳ קכו. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תתנא ואילך. אוה״ת שבועות ע׳ קעד. שם ע׳ קעז. ע׳ קפא ואילך. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רנא. שם ע׳ רעא ואילך. ע׳ תקכד ואילך. וראה הנסמן בהערה 6.
2) אבות פ״ו מ״י.
3) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. ויק״ר פי״ט, א. תנחומא וישב ד. וש״נ. זח״ב מט, א.
4) תהלים ה, ה. ראה לקו״ת במדבר ג, סע״ג.
5) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
6) בהבא לקמן – ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) סהמ״צ להצ״צ מצות לדון במקח וממכר (לו, ב ואילך). וראה שיחת ש״פ ויגש תשמ״ו (סה״ש ח״ב ע׳ 321 ואילך. התוועדויות ח״ב ע׳ 276 ואילך).
7) ב״מ מו, ב. מז, ב. וש״נ.
8) ב״ב עו, ב. רמב״ם הל׳ מכירה פ״ד ה״ג. טושו״ע חו״מ סקצ״ח ס״ט.
9) ב״מ מו, ב. רמב״ם שם פ״ג ה״א. טושו״ע שם ס״א.
10) בראשית ב, ג.
11) ב״ר פי״א, ו ובפרש״י עה״פ. נתבאר בלקו״ש חכ״ה ע׳ 14 ואילך.
12) ראה תקו״ז בהקדמה יז, ב. עבוה״ק ח״א (חלק היחוד) רפ״ח. ובכ״מ.
13) ראה לקוטי הש״ס להאריז״ל ריש מס׳ שבת. ס׳ החקירה להצ״צ נח, ב. אוה״ת ויקהל ריש ע׳ ב׳קכט. המשך מים רבים תרל״ו פ״ג (ע׳ ו). סה״מ תרל״ו ח״ב ס״ע תרי-תריא. תרמ״ז ע׳ קמג. תרמ״ט ע׳ רנ. תרנ״ה ע׳ רכג. ה׳ש״ת ע׳ לג. שם ע׳ נט. תש״ח ס״ע 81. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ריש ע׳ שנה. ח״ד ע׳ קנז. ועוד.
14) פיוט ״ידיד נפש״ (ע״פ ויצא לא, ל). ראה תניא ריש פ״נ. ובכ״מ.
15) ראה גם לקו״ת פקודי ה, ב. תזריע כ, סע״א-ב. ובכ״מ.
16) נצבים ל, כ.
17) ראה תניא פ״ט.
18) ברכה ראשונה דתפלת העמידה.
19) תו״א משפטים עו, ב. תו״ח משפטים תיא, א. שם תכה, ב ואילך. סהמ״צ להצ״צ פב, א ואילך. אוה״ת משפטים ע׳ א׳קכא. ד״ה ואלה המשפטים תשמ״א פ״ד (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קצא).
20) ראה סה״מ תרפ״ו ע׳ כח ואילך. תרצ״ט ע׳ 222 ואילך. תש״ו ס״ע 116 ואילך. ובכ״מ.
21) ראה סנהדרין לט, א. וראה לקו״ת שה״ש לח, ג. ועוד.
22) תהלים כה, ו.
23) שם פט, ג.
24) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ שיד). סה״מ תרל״ד ע׳ נד-ה. תש״ח ע׳ 273. ועוד.
25) ישעי׳ מא, ח.
26) יתרו כ, א.
27) מכות כד, רע״א. הוריות ח, סע״א. וראה גם שבת פח, א. עירובין נד, ב. ובכ״מ.
28) תרומה כה, ח.
29) משלי לא, כו.
30) זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ובכ״מ.
31) ל׳ חז״ל – ריש תענית.
32) ב״ב טז, א. וראה ב״ר פי״ג, י. דב״ר פ״ז, ו ובעץ יוסף שם.
33) תניא פ״ד (ח, סע״א). ועוד.
34) ראה זח״ב צ, ב. וראה גם זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.
35) ראה תניא פ״ה (ט, ב).
36) אבות פ״ג מי״א.
37) ראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג.
38) ראה תוס׳ ד״ה העושה – ברכות יז, א. ד״ה וכאן – פסחים נ, ב.
39) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
40) ברכות ה, ב. וראה לקו״ת ברכה צו, ב.
41) שבת פח, סע״ב.
42) ראה ברכות כח, ב.
43) חסר קצת. המו״ל.
44) תהלים כה, א. פו, ד.
45) ראה תניא פמ״א (נח, סע״א-ב).
46) ראה זח״ג קכד, ב (ברע״מ). הובא ונתבאר באגה״ק סכ״ו.
47) תו״א וארא נה, ב. ובכ״מ.
48) ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״א. שער (ז) מטי ולא מטי פ״א. ועוד. תו״א נח י, ג ואילך. ובכ״מ.
49) כאן דובר ענין על אחדות, וחסר. המו״ל.
50) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
51) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
52) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
53) ראה ל״ת להאריז״ל ר״פ בראשית. וראה לקו״ת עקב יז, ב. אוה״ת תשא ס״ע א׳תתקסט ואילך. סה״מ תרל״ד ע׳ רעח. ה׳ש״ת ע׳ 68 בהערה. וש״נ.
54) ברכה שני׳ דבהמ״ז.
55) ראה במדב״ר פי״ח, כא. תדא״ר רפ״ב. מדרש שמואל פכ״ט.
56) מו״ק טז, ב. ע״ז ה, א.
57) ראה תו״א מקץ מט, ב. ובכ״מ.
58) פכ״ה.
[סה"מ שבועות ע' ט ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 215 ואילך.
המאמר נזכר באגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ו ע׳ קלז.