א) ויהי בשלח – ש״פ בשלח, י״א שבט ה׳תשכ״א

בס״ד. ש״פ בשלח, י״א שבט ה׳תשכ״א

הנחה בלתי מוגה

ויהי1 בשלח פרעה את העם גו׳2, ומבואר בזה בתורה אור3, דענין בשלח פרעה הוא שפרעה הי׳ משלח עם ישראל פארות וענפים [והיינו דבשלח הוא לשון גידול וצמיחה, ע״ד מ״ש4 ותשלח פארות], והיינו שע״י גלות ישראל במצרים והשתעבדותם בהם גרמו שנתעלו בחי׳ ניצוצין שנפלו במצרים, והוא הוא בחי׳ כח הצומח להצמיח ישועת ישראל.

והנה ביאור זה הוא בהמשך למה שנתבאר לפני זה בתו״א שם5 על הכתוב6 וזרעתי׳ לי בארץ, שירידת ישראל לגלות מצרים היא ע״ד הגרעין שזורעים אותו באדמה, וע״י רקבון הגרעין הוא צומח, דכן הוא גם בישראל, שע״י ירידתם לגלות שזה פועל בהם ענין המרירות ע״ד רקבון הגרעין, עי״ז הם מבררים את ניצוצות הקדושה, שזהו ענין הצמיחה, מצמיח ישועות. ובתורת חיים לאדמו״ר האמצעי7 מוסיף בזה, שהוא ע״ד מה שאמרו רז״ל8 לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שזהו ענין לידת ריבוי נשמות. ויש לקשר זה עם המבואר במ״א9 בפירוש מארז״ל זה, דלפי פשוטו תמוה הדבר, שהרי אנו רואים שבמשך כמה גלויות הי׳ מספר הגרים שנוסף לישראל מספר מועט ביותר, אשר אין כדאי עבור זה כל ההעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים דזמן הגלות. ומבואר שם10, דהכוונה בזה אינה לגרים בפשטות אלא לניצוצות הקדושה שמתבררים על ידי ישראל בהיותם בגלות. דהניצוצות הם בדוגמת הגרים. דכשם שהגר ענינו הוא שהיתה טמונה בו נשמת ישראל גם מקודם, כידוע הדיוק11 בלשון חז״ל12 גר שנתגייר (ולא גוי שנתגייר), שגם לפני שנתגייר הי׳ גר [וכפתגם הידוע13, דכשם שאיש ישראל אינו יכול לעזוב את יהדותו כך אין אדם שאינו יהודי יכול להשתנות ולהיות איש ישראל, אלא], שהניצוץ האלקי הי׳ נמצא (באופן דגר, דבר זר) בגוף דאינו יהודי, וע״י הגירות הוא נפדה מן הגלות14, עד״ז הוא בניצוצות הקדושה שנפלו בכל המדינות שלשם גלו ישראל, דע״י שישראל אוכלים ושותים ומשתמשים בהם לשם שמים, הרי הם פודים ומגיירים את הניצוצות מן הגלות, ולשם זה היתה כוונת הגלות. ואם כן הדבר לענין כל הגלויות, עאכו״כ שכן הוא לענין הגלות הראשון, גלות מצרים, שהוא הראש והשורש לכל הגלויות15, כמאמר16 כל המלכיות (גלויות) נקראו על שם מצרים על שם שהן מצירות לישראל, דמצרים הוא מלשון מיצר17, שהוא מציר ומעיק לישראל.

אמנם עדיין צריך להבין מ״ש בשלח פרעה את העם, שפרעה הי׳ משלח פארות, דהן אמת שישראל פודים את הניצוצות שבגלות, אבל מהו פירוש הענין שהדבר מתייחס לפרעה. דהרי פרעה הוא תכלית החושך, ואמר לא ידעתי את הוי׳18, וא״כ איזה ענין הי׳ פרעה יכול ליתן לישראל. ואף שענין הניצוצות שמבררים מן הגלות קשור עם המיצר דגלות, וכנ״ל שענין מצרים פירושו לשון מיצר, דע״י המיצר דוקא באים אל המרחב, כמ״ש19 מן המיצר קראתי גו׳ ענני במרחב גו׳, מ״מ הרי זהו ע״י שמהפכים את המיצר לטוב, כמאמר הבעש״ט20 על הכתוב21 ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, שצריך לעשות מצרה צהר, אבל מהלשון כאן משמע שגם פרעה עצמו לפני שנהפך לטוב הרי ממנו בא ענין דמצמיח ישועות ישראל.

ויש לומר הביאור בזה, כי על ידי קליפת פרעה נוסף בישראל ענין עבודת התשובה. דהנה כדי שתהי׳ העבודה דתשובה צריך להיות מקום לשוב ממנו, דאפילו תשובה שאינה על עוונות ח״ו אלא עצם תנועת התשובה דאסורה מכאן22, צריך להיות בשבילה מקום לסור ממנו. וזה נפעל ע״י פרעה, שהוא מסייע לעבודה, דע״י שיש מציאותו של פרעה ישנו ענין התשובה, דענין התשובה הוא בחילא יתיר, יותר מעבודת הצדיקים23. ועוד זאת, דזה שיש מציאות של קליפה הרי זה פועל באדם העובד את ענין הביטול והרקבון הנ״ל. וזהו מה שממשיך בתו״א שם3, דזהו מ״ש רז״ל24 על הפסוק25 ופרעה הקריב, שהקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, דפרעה כפי שהוא בתחתית המדריגות פעל בישראל את הענין דהקריב את לבם לאביהם שבשמים, מחמת ענין התשובה וענין הביטול. וזה נותן כח שיהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו26, דעי״ז ביררו את ריבוי הניצוצות, שזה מוסיף בתחום הקדושה.

וזהו ענין בשלח פרעה את העם שהי׳ משלח עם ישראל פארות וענפים, דנוסף על המבואר במכילתא27 שפרעה הי׳ מלוה אותם, דיש לומר שזהו מה שע״י קליפת פרעה נוסף אצלם ענין התשובה וענין הביטול, שזהו ענין מה שהלעו״ז מסייע, הרי כאן מפורש עוד ענין שהי׳ שולח עמם פארות, דהיינו הוספת הניצוצות [דיש לומר שזה נרמז גם בדברי המדרש28 על הכתוב ויהי בשלח פרעה את העם, וכי פרעה שלחם, בלעם אמר א-ל מוציאם ממצרים29 וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה את העם, אלא מלמד שהי׳ פרעה מלוה אותם כו׳. דהנה בלעם הוא הלעו״ז דמשה רבינו, כמארז״ל30 על הפסוק31 ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. ונמצא שלפי המדרש הרי דוקא ע״י בלעם נתגלה ענין זה דבירור הניצוצות שבפרעה, שפרעה ליוה אותם. שזה מרמז על עומק הענין הנ״ל, שמצד מציאות הקליפה עצמה נוסף ניצוצות בישראל. וענין זה מפורש במדרש דוקא32, כי מכילתא היא מחלק הנגלה דתורה, ודוקא מדרש הוא מחלק האגדה שרוב סודות התורה גנוזין בה33].

אמנם עדיין צריך להבין, דהרי ענין אתהפכא חשוכא לנהורא הוא בכח אלקי עליון ביותר. שהרי מצד עצמו הוא היפך הטבע, כי34 אור וחושך הם שני הפכים, ובפרט להשיטה35 דהחושך הוא מציאות בפני עצמו (ולא רק העדר האור36). ולכן צריך כח עליון ביותר להפך חושך לאור, כתורת הרב המגיד37 על מאמר רז״ל38 על הפסוק39 המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו דגבריאל שר של אש ומיכאל שר של מים ואין מכבין זה את זה, ומבאר הרב המגיד את המשך הכתוב, דע״י גילוי אור שלמעלה משניהם, למעלה ממיכאל וגבריאל, המשל ופחד עמו, עי״ז הוא עושה שלום במרומיו. וא״כ מהו שאומרים שענין זה הוא מצד פרעה כו׳. ויש לומר, שגם גילוי כח עליון זה בא מחמת פרעה, כי ע״י עבודת התשובה, וע״י הביטול והרקבון, ממשכים מלמעלה בחי׳ אור בלי גבול שבכחו להפוך חושך לאור. ונמצא שגם ענין זה בא מצד פרעה.

וביאור הענין הוא, הנה כתיב40 טוב שם משמן טוב גו׳, ומבואר בזה41, דשמן טוב קאי על העבודה דתורה ומצוות, שזהו ענין השמן שבמנורה42 שהיו בה ז׳ קנים כנגד ז׳ אופני העבודה בעסק התורה ומצוות43. וענין טוב שם קאי על בירור הניצוצות שבלעו״ז, דזהו ענין שם שהוא בגימטריא רפ״ח ב״ן, דהיינו בירור הרפ״ח ניצוצות ע״י שם ב״ן44. ולכן טוב שם משמן טוב, כי עבודת בירור הניצוצות שע״י התשובה היא למעלה מהעבודה דתורה ומצוות, וכמארז״ל45 שלשה כתרים הן כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן, דכתר שם טוב הוא למעלה מכתר תורה. וזהו גם מה שהאות ט׳ שבפסוק טוב שם גו׳ היא ט׳ רבתי46, כנודע בענין אתוון זעירין אתוון בינונין ואתוון רברבן47, דאתוון בינונין קאי על העבודה דתורה ומצוות, שזהו הסדר הישר והרגיל, תמידין כסדרן, ואתוון רברבן שלמעלה מן השורה קאי על עבודת התשובה שהיא בחילא יתיר, ועל ידה נמשך אור בלתי מוגבל המהפך גם את החושך לאור, וכנ״ל.

והנה השורש לענין זה שבשם הוא למעלה יותר. ולהבין זה יש להקדים מה שנת״ל48 בענין ז׳ שמות שאינן נמחקין49. דהנה השמות בכלל קאי על הספירות50, כמאמר51 לפי מעשיי אני נקרא, אך בענין זה מבאר הבעש״ט52 דהכוונה אינה לספירות עצמן, שהרי איתא בספרי53 אליו ולא למדותיו, אלא הכוונה היא לאור שבספירות. אמנם בלקו״ת54 אינו ברור אם כוונת הבעש״ט היא לאור המתלבש בכלים או לחיות הכלים עצמן, ומבאר אדמו״ר הצ״צ55 דבהכרח לומר שכוונת הבעש״ט היא לחיות הכלים עצמן. וההכרח לזה הוא (כמ״ש אדמו״ר הצ״צ שם56) ממ״ש בכתבי האריז״ל57 בביאור ההפרש בין שם הוי׳ לשאר השמות, דשם הוי׳ הוא באורות ושאר השמות הן בכלים, וכדי לתווך בין פירוש האריז״ל שהשמות הן בכלים ופירוש הבעש״ט שהשמות הן באורות, מכריח אדמו״ר הצ״צ שכוונת הבעש״ט היא (לא לאורות המתלבשים בכלים, אלא) לחיות הכלים עצמן. והנה ידוע פירוש הפרדס58 בענין אליו ולא למדותיו דקאי על האור המלובש בספירות, אך לפי הבעש״ט פירוש אליו ולא למדותיו קאי על החיות דהכלים. ועל שניהם נאמר הלשון אליו, כמאמר59 איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. ופירוש הבעש״ט הוא בעומק יותר, משום שבחי׳ איהו המתייחד עם גרמוהי הוא למעלה יותר מבחי׳ איהו המתייחד עם חיוהי, כמבואר בהמשך מים רבים לאדמו״ר מהר״ש60. אמנם הא גופא דורש ביאור, איך אפשר שיהי׳ היחוד דאיהו וגרמוהי, ובפרט שאיהו שבגרמוהי הוא למעלה מאיהו שבחיוהי. ובהכרח לומר, שהכח לזה הוא מבחינה שלמעלה מבחי׳ איהו ומבחי׳ גרמוהי, וכפירוש רבינו הזקן61 דאליו קאי על עצמות ומהות, דשם שמים שגור בפי כל62, והוא נמנע הנמנעות63, ולכן אפשר שיהי׳ החיבור והיחוד דאיהו וגרמוהי.

ומכל זה יובן עומק ענין טוב שם משמן טוב, דמכיון שענין השמות קאי על החיות שבכלים שזה שהוא מתייחד עם הכלים שרשו הוא מבחי׳ עצמות ומהות, הרי עי״ז נמשך הענין דשם בעבודת האדם, בירור הרפ״ח ניצוצין ע״י שם ב״ן, היינו אתהפכא חשוכא לנהורא ששרשו בעצמות ומהות כנ״ל. וזהו ענין ופרעה הקריב שהקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, והצמיח ישועות ישראל, כי עי״ז נמשך ענין הבלי גבול כנ״ל.

והנה כשם שהוא בגלות מצרים, עד״ז הוא גם בגאולה העתידה, כמ״ש64 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שזה שיהי׳ לעתיד לבוא גילוי אור הבלי גבול הוא ע״י המיצר והביטול שבגלות דעכשיו. וזהו מה שאמרו רז״ל65 אם ראית דור אחר דור מחרף צפה לרגליו של משיח דכתיב66 אשר חרפו אויבך ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך, מה כתיב בתרי׳67, ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן. דענין ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן מורה על דבר שיש לו קיום, דאמן הוא לשון שבועה68, דהיינו השבועה והברית דהקב״ה לכאו״א מישראל שמזה נמשך הא דמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע69. וגילוי ענין זה שבישראל הוא ע״י ההקדמה דאשר חרפו אויבך ה׳ גו׳. ולכאורה הדבר תמוה, דהרי הם שני הפכים, אלא דהיא הנותנת, כנ״ל, משום שגילוי אור הבלי גבול הוא ע״י הכנת הביטול והמיצר דוקא, וכן הוא גם בפשטות, דאם ראית דור אחר דור מחרף צפה לרגליו של משיח.

ומזה מובן גם לענין העבודה שצריכה להיות לפני הגאולה ובתור הכנה אל הגאולה, שהעבודה צריכה להיות למעלה ממדידה והגבלה. דמכיון שההמשכה דלעתיד היא בבחי׳ בלי גבול, הרי גם ההכנה לזה צריכה להיות באופן כזה. דזהו מה שביאר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בשיחתו הידועה70 על מארז״ל71 כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, דמלחמת בית דוד היא המלחמה נגד אלו המנגדים ולוחמים בגילוי המשיח, אשר חרפו עקבות משיחך. והיוצא למלחמה זו צ״ל אצלו גט כריתות כותב לאשתו, דהיינו גט כריתות מכל הענינים המותרים, שהרי לאשתו קאי על אשתו הנשואה לו כדת משה וישראל, ואעפ״כ, הרי כשיוצאים למלחמת בית דוד צריך להינזר גם מדברים המותרים, שזהו ע״ד ענין קדש עצמך במותר לך72. אך בענין קדש עצמך במותר לך אפשר שיהי׳ הדבר בהגבלה, שהרי יש כמה דיעות בענין זה73 אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, וא״כ אפשר שיהיו הגבלות בדבר (ע״ד מה שנת״ל שלגבי עבודת התשובה הרי העבודה דתורה ומצוות היא במדידה והגבלה). אך ענין כותב גט כריתות לאשתו היינו למעלה ממדידה והגבלה, משום שהעבודה באופן דהגבלה הרי לא זו הדרך לנצח במלחמת בית דוד כדי שמזה יצא דוד עצמו (כמבואר במ״א74 ההפרש בין בית דוד ודוד). וכדי לנצח במלחמה זו שהיא מלחמה עם אויבך ה׳, ויתר על כן, עם חרפו עקבות משיחך, שהיא מלחמה קשה עוד יותר, כי בבואה דבבואה אית להו75, הרי מלחמה זו היא באופן שיוצא מהגבלותיו לגמרי, ויוצא מכל דבריו ועניניו, ובלי שום חשבונות דשכל, אלא באופן דשטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת76. כי כשם שהמלחמה שלהם היא באופן דחוצפא בלא תגא77, כן צ״ל בצד הקדושה יציאה לגמרי מהגבלות עצמו ומסירה ונתינה לגמרי למלחמת בית דוד.

והענין הוא, דהנה הגילויים דלעתיד לבוא הם למעלה מהגאולה דיציאת מצרים. דיציאת מצרים היתה באופן שיש נתינת מקום לגלויות אחרות78, עד שעד היום יש אפשרות דאשר חרפו אויבך ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך, וזהו משום שעדיין לא נתבררו כל הניצוצות. וכידוע79 בענין וגם ערב רב עלה אתם80, שבשעת יציאת מצרים ביררו ר״ב מהרפ״ח ניצוצות, ונשארו פ״ו ניצוצות כמנין הטבע81. דהגם דכתיב82 וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים83, עניני עלמא דאתכסיא84, וכמצודה שאין בה דגן83, עניני עלמא דאתגליא84, מ״מ עדיין לא נתבררו כל הניצוצות, ונשארו פ״ו ניצוצות. משא״כ בגאולה העתידה יתבררו כל הניצוצות. ולכן הרי גם הגילוי דתורה לעתיד לבוא יהי׳ למעלה הרבה יותר מהגילוי שהי׳ אז. דבשעת מתן תורה לאחרי יציאת מצרים הי׳ הגילוי דנגלה דתורה, דהגם שהכל ניתן בשעת מתן תורה, מ״מ הרי בגילוי הי׳ רק גליא85, וגם הפנימיות שנתגלתה הרי הבל היא לגבי תורתו של משיח86, ודוקא לעתיד לבוא יהי׳ גילוי טעמי תורה87 כמ״ש רש״י על הכתוב88 ישקני מנשיקות פיהו, שזהו אמיתית הבלי גבול.

ומכל זה יובן לענין עבודתנו, עבודת מלחמת בית דוד, שצריכה להיות בלי שום הגבלות וחשבונות, וכמבואר בהמאמר89 בענין בזבוז האוצרות שבשביל נצחון המלחמה, דזה קאי על גילוי האוצרות הכמוסים דפנימיות התורה שיתגלו ע״י מלכא משיחא, ויקויים היעוד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נ׳ פלאות90.

וזהו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו׳ פן ינחם גו׳, דבשעת הגאולה ממצרים הי׳ זה עדיין באופן שלא הי׳ בהם הביטול לגמרי. וכמבואר בתניא91 בענין מ״ש92 כי ברח העם, דלכאורה למה ברחו והרי פרעה שלחם, אלא הכוונה היא משום שהרע שבקרבם הי׳ עדיין בתקפו, ולכן הי׳ צ״ל ענין הבריחה מהרע. ומטעם זה לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו׳ פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה2. דלכאורה הרי כתיב93 כי גורשו ממצרים גו׳, ואיך אפשר להיות ושבו מצרימה. אך הענין הוא, דפלישתים הוא מלשון מבוי המפולש94, כמבואר בתו״א95 שהו״ע התרחבות המציאות דקדושה, וכאשר יוצאים ממ״ט שערי טומאה דמצרים אזי סדר העבודה אינו בבחי׳ התרחבות אלא בבחי׳ ביטול כנ״ל. ובעבודת האדם הוא, דכשיש ענין של נסיון הרי אם הוא במצב דהתרחבות אפשר שיכשל בנסיון, ויקשה קושיות ע״פ שכל התורה על נותן התורה, וידחוף עצמו לשוב למצרים, אלא צ״ל ענין הרקבון והביטול דוקא. ולכן ויסב אלקים את העם דרך המדבר96 דוקא, דמדבר הוא ענין הביטול והרקבון, ארץ לא זרועה97, ועי״ז נעשה ענין לכתך אחרי במדבר98, ההליכה אחרי ה׳, עד שהגיעו לבחי׳ מדבר98 אשר לא ישב אדם שם99, בחי׳ לא אדם100 שלמעלה ממדידה והגבלה, כמבואר בהמאמר שם101 שזהו ענין נצח100 ישראל גו׳ כי לא אדם הוא102.

__________

1) מאמר זה הוא המשך לד״ה באתי לגני שנאמר בליל ש״ק (סה״מ באתי לגני ח״א ע׳ קלד ואילך). וראה גם ד״ה הנ״ל דמוצש״ק (שם ע׳ קמב ואילך).
2) ריש פרשתנו (בשלח יג, יז).
3) פרשתנו סא, סע״ג.
4) יחזקאל יז, ו. וראה סה״מ תרכ״ז ע׳ קו.
5) ראה תו״א שם סא, א. וראה גם אוה״ת שם ע׳ שנג ואילך. פלח הרמון (לר״ה מפּאַריטש) פרשתנו ע׳ קיח ואילך. ועוד.
6) הושע ב, כה.
7) פרשתנו קסט, ב ואילך.
8) פסחים פז, ב.
9) אוה״ת לך לך פו, א ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תשכו. שם ע׳ תשל. ד״ה ויהיו חיי שרה תשי״ג (סה״מ בראשית ח״א ס״ע רנו-ז). וש״נ.
10) מקומות שבהערה הקודמת. תו״א בראשית ו, א. לך לך יב, א. מג״א (הוספות) קיז, ב ואילך. ובכ״מ.
11) מדבר קדמות להחיד״א מערכת ג אות ג. הובא גם בלקו״ש ח״י ע׳ 89 הערה 14. חט״ז ע׳ 414 הערה 44. חי״ח ע׳ 130. ועוד.
12) שבת קלה, א. פסחים צב, א. יבמות מז, א. ובכ״מ.
13) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ח ע׳ רח.
14) ראה תשובת מהר״ם מרוטנברג – הובא בספר תשובות בעלי התוס׳ מכת״י (נ.י. תשי״ד) ע׳ רפו סימן יט.
15) ראה ל״ת להאריז״ל ר״פ תצא. סה״מ תש״ט ע׳ 107. ובכ״מ.
16) ב״ר פט״ז, ד.
17) תו״א וארא נח, ב. יתרו עא, ד. ובכ״מ.
18) שמות ה, ב. תו״א פרשתנו סא, סע״ב.
19) תהלים קיח, ה.
20) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן ח-ט (ע, א-ב). וש״נ. וראה גם כש״ט סימן פז (יב, ג). בהוספות סימן ג (סט, א). שם סימן ז (ע, א). וש״נ.
21) ירמי׳ ל, ז.
22) ל׳ פרש״י – שמות ג, ג. וראה סה״ש תש״ב ע׳ 47.
23) ראה זח״א קכט, ריש ע״ב. אגה״ת ספ״ח. ובכ״מ.
24) ראה תנחומא פרשתנו ח. שמו״ר פכ״א, ה.
25) פרשתנו יד, י.
26) ראה זח״א ד, א. תניא פכ״ז.
27) פרשתנו עה״פ.
28) שמו״ר פ״כ, ג.
29) בלק כג, כב.
30) ספרי ויל״ש ברכה לד, י. במדב״ר פי״ד, כ. זח״ב כא, ב. וראה אוה״ת פ׳ זכור ע׳ א׳תשעו. שם ע׳ א׳תשצו. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 156.
31) ברכה שם.
32) להעיר מסה״מ תרס״ה ע׳ חצר.
33) ראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב ה״ב. אגה״ק סכ״ג (קלז, א).
34) ראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שי ואילך. סה״מ עטר״ת ע׳ יז ואילך. ד״ה ויקח הוי׳ אלקים תרצ״ה פכ״ט-ל (סה״מ קונטרסים ח״ב שמב, א ואילך).
35) שמו״ר פט״ו, כב. לקח טוב בראשית בתחילתו. ועוד – נסמן בסה״מ תש״ח ע׳ 239.
36) רס״ג בספר האמונות ודעות. מו״נ ח״ב פ״י. ועוד – נסמן בסה״מ תש״ח שם.
37) ראה לקו״ת תזריע כג, ג. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) ר״פ לך לך (ח, ג). פלח הרמון (לר״ה מפּאַריטש) לך לך לד, ג. ועוד. וראה אגה״ק סי״ב. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תרמה ואילך.
38) ראה במדב״ר פי״ב, ח. שהש״ר פ״ג, יא. תנחומא ויגש ו.
39) איוב כה, ב.
40) קהלת ז, א.
41) בהבא לקמן – ראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳קכ ואילך. שמות ע׳ כט ואילך. לקו״ת מצורע כה, א. סה״מ תר״ל ע׳ סז ואילך. שם ע׳ צז ואילך.
42) ראה לקו״ת שם. ועוד.
43) ראה לקו״ת ר״פ בהעלותך. ובכ״מ.
44) ראה לקו״ת ואתחנן יג, א. אוה״ת נ״ך שם. ועוד.
45) אבות פ״ד מי״ג. וראה גם אוה״ת שמות שם (ע׳ לא-ב).
46) ראה אוה״ת נ״ך שם. סה״מ תר״ל שם (ס״ע עב. ריש ע׳ קב).
47) ראה זח״ג ב, א. סה״מ תרע״ח ע׳ רלג ואילך. תרצ״ט ע׳ 203 ואילך. תש״ה ע׳ 130 ואילך. ועוד.
48) ד״ה באתי לגני דליל ש״ק (סה״מ באתי לגני שם ע׳ קלה ואילך). וראה גם ד״ה הנ״ל דמוצש״ק (סה״מ שם ע׳ קמד ואילך).
49) שבועות לה, סע״א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
50) לקו״ת ויקרא (הוספות) נא, ג. ובכ״מ.
51) שמו״ר פ״ג, ו.
52) לקו״ת שם. מקומות שבהערה 55.
53) הובא בפרדס שער (לב) הכוונה רפ״ב.
54) שבהערה 50.
55) אוה״ת שמות ע׳ קו ואילך. וראה גם לקו״ת בהר מג, ב (בחצע״ג).
56) אוה״ת שם. וראה ד״ה באתי לגני דמוצש״ק (סה״מ באתי לגני שם).
57) נת׳ בסידור (עם דא״ח) ריז, ג. וראה תו״א נח י, ב.
58) שבהערה 53.
59) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
60) פרק לב (ע׳ לט-מ).
61) הובא באגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ קמד ואילך. ״היום יום״ יא תשרי.
62) ראה תו״א וירא יד, ב. סה״מ תרפ״ט ע׳ 20, ובהנסמן שם הערה 132.
63) ראה שו״ת הרשב״א ח״א סתי״ח. הובא בספר החקירה להצ״צ לד, ב. סה״מ תרע״ח ע׳ תכ. ועוד.
64) מיכה ז, טו.
65) פסיקתא רבתי פט״ו, טו. שהש״ר פ״ב, יג בסופו.
66) תהלים פט, נב.
67) שם, נג.
68) שבועות לו, א.
69) נדה ל, ב. תניא רפ״א.
70) שיחת שמח״ת תרס״א (נדפסה בסה״ש תש״ב ע׳ 141 ואילך).
71) שבת נו, א.
72) יבמות כ, א. ספרי פ׳ ראה יד, כא.
73) ראה תניא פ״ל (לט, א). הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ח ע׳ 133. לקו״ש ח״ז ע׳ 323 בהערה. ועוד.
74) אגרות-קודש אדמו״ר מהורש״ב ח״א ע׳ שיא ואילך.
75) ראה לקו״ת תצא לו, ג. לז, ג.
76) המשך באתי לגני ה׳שי״ת פ״ה (סה״מ תש״י ע׳ 117 ואילך).
77) ראה סנהדרין קה, א.
78) ראה מדרש תהלים לו, י. ועוד.
79) כנפי יונה ח״ג סנ״ו. הובא במגלה עמוקות אופן נח. וראה גם תו״א בא ס, ג. סה״מ תרפ״ט ע׳ 205. ובכ״מ.
80) בא יב, לח.
81) סה״מ תרפ״ט שם.
82) בא שם, לו.
83) ברכות ט, ב.
84) ראה לקוטי לוי״צ אג״ק ע׳ ער. וראה לעיל ח״א ס״ע רא. וש״נ.
85) ראה תו״א ויגש מד, ד. וראה סה״מ תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ס״ע רצא-ב. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57. ועוד.
86) ראה קה״ר רפ״ב ובמת״כ שם. שם פי״א, ח.
87) תנא דבי אליהו זוטא פ״כ.
88) שה״ש א, ב.
89) המשך באתי לגני הנ״ל פי״א (סה״מ תש״י ע׳ 131) ואילך.
90) זח״א רסא, ב. אוה״ת נ״ך ע׳ תפז.
91) פל״א (מ, ב).
92) פרשתנו יד, ה.
93) בא יב, לט.
94) ל׳ חז״ל – שבת קטז, ב (במשנה). שם קיז, א-ב.
95) פרשתנו סא, סע״ג-ד. וראה גם תו״ח תולדות ב [קמג], ד. ועוד.
96) פרשתנו יג, יח.
97) ירמי׳ ב, ב.
98) ראה לקו״ת במדבר ד, ג ואילך. שה״ש כב, א. כג, סע״ב ואילך.
99) ירמי׳ ב, ו.
100) שמואל-א כו, כט.
101) המשך באתי לגני הנ״ל פי״ח (סה״מ תש״י ע׳ 153).
102) חסר הסיום. המו״ל.

[סה"מ שמות ח"ב ע' א ואילך]

כעין שיחה. מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשכ״א ע׳ 256 ואילך.

סגירת תפריט