בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשי״א
הנחה בלתי מוגה
אלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם שנאמר1 ואהי׳ אצלו אמון ואהי׳ שעשועים יום יום ויומו של הקב״ה אלף שנה2, דבתחילה אומר ואהי׳ אצלו אמון, דאצלו קאי על הקב״ה, ומסיים ואהי׳ שעשועים יום יום, ויומו של הקב״ה אלף שנה, דמזה מובן שאלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם. וידועה הקושיא בזה3, דמה שייך ענין אלפיים שנה קודם הבריאה, שהרי הזמן הוא נברא שנברא בעת הבריאה דוקא, ומה שייך ענין אלפיים שנה קודם הבריאה. וקושיא זו ישנה גם בספרים הקודמים, שמקשים דמה שייך ענין אלפיים שנה קודם הבריאה, שהרי מדידת הזמן היא ע״י המאורות כוכבים ומזלות שמודדים את הזמן, כמ״ש4 והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, אבל קודם הבריאה שלא הי׳ אז המאורות כו׳ שמודדים את הזמן, מה שייך אז ענין אלפיים שנה. ומתרצים בזה, דענין אלפיים שנה הוא לפי המדידה דעכשיו, היינו שאילו יצוייר שהיו אז המאורות כו׳ שהם הכלים שמודדים את הזמן, הי׳ אז הזמן במדידת אלפיים שנה. אמנם בעומק יותר הקושיא היא על עצם ענין הזמן שהוא מחודש, דענין הזמן הו״ע עבר הוה ועתיד שהו״ע השינויים, דבמשך זמן קצר יש מעט שינויים ובמשך זמן ארוך יש הרבה שינויים, דכללות ענין הזמן הוא שינויים ששייך דוקא בעת הבריאה שישנה אז מציאות דבזה שייך שינויים, אבל קודם הבריאה שלא היתה אז מציאות ולא היו אז שינויים, הנה מהו ענין הזמן דאלפיים שנה. (ובביאור יותר הקושיא היא) דהנה ענין הנצחי הוא דאף שהוא נמצא בזמן מ״מ אין הזמן פועל עליו שום חלישות, דבמילא מובן דכשם שאין הזמן פועל עליו לגריעותא כמו״כ אין הזמן פועל עליו למעליותא, דבמילא הרי אין בזה נפקא מינה אם הוא אלפיים שנה או יותר או פחות. ומתרצים בזה, דאף שהוא נצחי, אבל מכיון שהוא נמצא בזמן שיש לו יחס לשאר ענינים שהם בגדר ענין הזמן, לכן הנה לגבי שאר הענינים מייחסים לו ענין הזמן.
אמנם בעומק יותר הקושיא היא על גוף מציאות הזמן, שהרי מציאות הזמן היא מחודשת, שלא היתה תחילה, דכמו מציאות המקום היא מחודשת שלא היתה תחילה, כמו״כ היא מציאות הזמן שהיא מחודשת שלא היתה קודם הבריאה, שהרי זמן ומקום הם קשורים זה בזה5, וא״כ אינו מובן מהו ענין אלפיים שנה שקדמה תורה לעולם. ומתרץ בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר3 שענין הקדימה אינו קדימה בזמן כי אם קדימה במעלה, שזהו ג״כ ענין אלפיים שנה, היינו שהתורה היא בבחי׳ ב׳ אלפים דאאלפך חכמה ואאלפך בינה6 שהם למעלה מעולמות7, ד(התחלת) ענין העולמות הוא מהמדות, דמדות הם בשביל העולמות כמ״ש8 כי ששת ימים עשה הוי׳ את השמים ואת הארץ, דמקודם בריאת שמים וארץ הוצרך לעשות תחילה הששת ימים שהם הששה מדות9, ואח״כ עשה את השמים ואת הארץ, דשמים כולל כל העולמות עליונים וארץ כולל כל העולמות תחתונים, דמדות10 הם בשביל עולמות, אבל מוחין הם למעלה מעולמות, דמוחין הם לעצמו, דכמו״כ הוא למטה דמדות הם בשביל הזולת, דכללות ענין המדות שייכות כשיש זולת דוקא, שזהו גם בהתעוררות המדות, ומכל שכן בפעולת המדות שצריכים לזולת, אבל מוחין הם לעצמו, דמוחין הנה לא זו בלבד שאין צריכים לזולת, לא רק התעוררות המוחין אלא גם פעולת המוחין אין צריכה לזולת, אלא עוד זאת שהזולת מבלבל לענין המוחין להיות דמוחין הם לעצמו, וכמו״כ הוא למעלה דמדות הם בשביל העולמות ומוחין הם לעצמו, ואף שהעצם הוא למעלה מאור ואין צריך לאור, שזהו גם באור שהוא למעלה מאצילות ומכל שכן בהמוחין חכמה ובינה, מ״מ הנה כן הוא סדר ההמשכה, וכאשר צ״ל האור לזולתו הנה מקודם צ״ל האור לעצמו ואח״כ הוא האור לזולתו.
אמנם11 עדיין צריך להבין, דלכאורה הנה כאשר חושב כאן מעלות התורה, למה מתחיל מהמעלה דואהי׳ אצלו שעשועים יום יום שזה אומרו אלפיים שנה קדמה כו׳, ואינו מתחיל מהמעלה דואהי׳ אצלו אמון שהיא מעלה יותר עליונה שבתורה, שהרי סדר המעלות כמו שמונה אותם הכתוב הוא מלמעלה למטה, מתחילה חשיב הענין דואהי׳ אצלו אמון שזהו התורה כמו שהיא בעצמות שזהו אצלו, ואח״כ חשיב הענין דואהי׳ אצלו שעשועים יום יום שזהו התורה כמו שהיא בהמוחין חכמה ובינה, ואח״כ חשיב הענין דושעשועי את בני אדם שזהו התורה כמו שהיא למטה, דכאן הוא הסדר דמלמעלה למטה, הרי מובן דהמעלה דואהי׳ אצלו אמון הוא המעלה היותר עליונה שבתורה, וא״כ אינו מובן למה אינו מתחיל מהענין דואהי׳ אצלו אמון. ואף דלכאורה אפשר לומר שהסדר כאן הוא בדרך מלמטה למעלה, דאיתא במדרש12 עה״פ ואהי׳ אצלו אמון, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה, שזהו כמו שהתורה היא שייכת להתהוות, דא״כ הוא סדר דמלמטה למעלה, דבתחילה חושב הענין דואהי׳ אצלו אמון, היינו התורה כמו שהיא שייכת להתהוות, אח״כ הוא חושב הענין דואהי׳ שעשועים יום יום שזהו כמו שהיא במוחין חכמה ובינה, ואח״כ חשיב הענין דושעשועי את בני אדם שזהו כמו שהתורה ניתנה למטה שהיא מעלה יותר עליונה, שמצד מעלת העבודה שלמטה דוקא מגיע למעלה יותר. אבל באמת אי אפשר לומר כן, דהנה רש״י פירש עה״פ ואהי׳ אצלו אמון, דאמון פירושו גדולה אצלו, הרי שענין דואהי׳ אצלו אמון היא המעלה היותר עליונה, וגם לפירוש המדרש דואהי׳ אצלו אמון הוא שהתורה היא כלי אומנתו של הקב״ה, מ״מ זו המעלה העליונה ביותר. דהנה פעם כתיב13 בדבר הוי׳ שמים נעשו ופעם כתיב14 כל אשר חפץ הוי׳ עשה, שההתהוות היא בחפץ ורצון הוי׳, דהענין בזה הוא15 דבנבראים יש חומר וצורה, שהחומר היינו הגשמי נברא בדבר הוי׳, והצורה היינו הביטול נברא בחפץ ורצון הוי׳, וזהו מה שהתורה היא כלי אומנתו של הקב״ה שעל ידה היא ההתהוות, הנה שייכות התורה להתהוות היא להתהוות הצורה. וגם אפשר לומר דענין ההתהוות שע״י התורה שייך גם להתהוות החומר, דהנה מבואר באגה״ק16 שההתהוות היא מהעצמות שאינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין, דזהו מה שההתהוות היא ע״י התורה. נמצא מובן שהסדר בכאן הוא הסדר דמלמעלה למטה, דהמעלה היותר עליונה שבתורה היא המעלה דואהי׳ אצלו אמון, וא״כ אינו מובן, דכשחושב בכאן מעלות התורה הרי הי׳ צריך לחשוב המעלה דואהי׳ אצלו אמון. ועוד צריך להבין מהו הלשון דואהי׳ אצלו אמון ואהי׳ שעשועים יום יום, ואהי׳ לשון עתיד, שהרי המאמר הזה נאמר בזמן האמוראים, או לכל הפחות בהזמן דמתן תורה שהרי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני17, וא״כ אינו מובן למה הוא אומר ואהי׳ לשון עתיד ואינו אומר לשון עבר. והנה ע״פ דקדוק אפשר לתרץ דאהי׳ לשון עתיד והוא״ו מהפכו ללשון עבר או ללשון הוה, אמנם איתא בזהר18 דואהי׳ הוא אהי׳ אשר אהי׳19 דאנא זמין לאתגלאה שזה יהי׳ לעתיד לבוא, הרי מובן מזה דאהי׳ הוא לשון עתיד וצריך להבין למה אומר לשון עתיד.
ולהבין זה צריך להקדים תחילה ענין החמישה ענינים20 שבתורה שמונה אותם הכתוב, ואהי׳ אצלו אמון, ואהי׳ שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם. דואהי׳ אצלו אמון הוא התורה כמו שהיא בעצמותו שזהו אצלו, ואהי׳ שעשועים יום יום הוא התורה כמו שהיא במוחין חכמה ובינה שזהו כללות השכל, ומ״מ אומר בזה שעשועים היינו שגם כמו שהיא במוחין חכמה ובינה יש בה שעשועים, ואף דלכאורה מה שייך ענין שעשועים במוחין, דאף שאינו אומר שעשועי, שעשועים עצמיים, כי אם שעשועים סתם, מ״מ הנה גם בזה להיות שאף דאורייתא מחכמה נפקת21, אבל זהו נפקת דוקא, אבל שרשה הוא למעלה מחכמה (ששרשה הוא בואהי׳ אצלו אמון), לכן הנה גם כמו שהיא בהמוחין חכמה ובינה יש בה שעשועים, דגילוי התענוג הוא בבינה כמאמר22 התגלות עתיק הוא בבינה כמ״ש23 ועבד הלוי הוא, דהוא דא עתיקא24 התגלותו בבינה, אמנם הוא בתחילת גילוי התענוג, ועצם התענוג הוא בחכמה (שזהו מה שצהבו פניו של ר׳ אבהו שמצא תוספתא חדתא25, שהתענוג הי׳ מההמצאה דוקא שזהו ענין החכמה26), דלכן הנה חכמה נקראת עדן ובינה נקראת גן עדן27. ואף דכתיב28 ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, אבל הרי מזה עצמו מובן דבינה אין זה הענין דעדן עצמו אלא שהוא יוצא מעדן והחכמה היא עדן עצמו. דכל זה הוא להיות ששורש התורה הוא למעלה מחכמה, דלכן הנה גם בהיותה בחכמה וגם כשהיא מחכמה נפקת יש בה שעשועים. ואח״כ חשיב הענין דמשחקת לפניו בכל עת, שזהו כמו שהתורה במדות, שזהו בכל עת, שאין שייך בזה שינויים, וזהו ג״כ מ״ש משחקת להיות דענין השחוק הוא כמו שהתענוג הוא בהתגלות, דלכן אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה29, דאף שעבודה צ״ל בשמחה כמ״ש30 תחת אשר לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה, ועוד יותר שצ״ל טוב לבב30, מ״מ אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, להיות דענין השחוק הוא כמו שהתענוג הוא בהתגלות ובמורגש, שזהו במדות דוקא, שבמדות דוקא באות המדות בהתגלות (דבמוחין אין בא התענוג בהתגלות כל כך, דלכן הנה כשר׳ אבהו מצא תוספתא חדתא צהבו פניו שזהו רק בהירות פנים בלבד, להיות שבמוחין אין בא התענוג בהתגלות כל כך, ובהמדות דוקא הנה התענוג הוא בהתגלות ובמורגש), דלכן הנה במעלה זו כמו שהתורה היא במדות אומר הלשון שחוק, שזהו כמו שהתענוג הוא בהתגלות. ואח״כ חשיב המעלה דמשחקת בתבל ארצו, שזהו התורה כמו שהיא במלכות, דמלכות היא שורש הנבראים דבי״ע, דבאצילות הוא שכל אבל בבי״ע כו׳31. ואח״כ חשיב הענין דושעשועי את בני אדם, שזהו כמו שהתורה ניתנה למטה, דבזה הוא אומר שעשועי דוקא, שעשועים עצמיים, להיות שע״י לימוד התורה למטה דוקא מגיעים בבחי׳ שעשועים עצמיים, שעשועי המלך בעצמותו32.
והנה (בהמשכת אלקות למטה) יש ב׳ אופנים, בדרך אור ישר ובדרך אור חוזר, שכן הוא ג״כ בלימוד התורה שהוא בב׳ אופנים, הא׳ שלומד ומבין, שזהו הלימוד בדרך אור ישר, והב׳ שלומד ואינו מבין או שיש לו קושיות ממקום אחר, שזהו הלימוד בדרך אור חוזר. וזהו ג״כ ההפרש בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי33, דבתלמוד ירושלמי אין שם אריכות הפלפול כל כך ואין שם ריבוי קושיות והלימוד הוא בפשטות שזהו בדרך אור ישר, ותלמוד בבלי הו״ע במחשכים הושיבני34 שזהו בדרך אור חוזר. והנה הלימוד דבדרך אור חוזר מגיע (דערלאַנגט) באין ערוך לגבי הלימוד בדרך אור ישר דכשם (שלגבי המעלה דאור ישר הרי מצינו) שר׳ זירא צם מאה תעניתא לשכוח על תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי35, שמזה מובן שתלמוד בבלי הוא באין ערוך לגבי תלמוד ירושלמי, דאם זה הי׳ בסדר והדרגה הרי לא הי׳ צריך לשכוח תלמוד בבלי בכדי ללמוד תלמוד ירושלמי, ומזה שבכדי ללמוד תלמוד ירושלמי הי׳ מוכרח לשכוח תלמוד בבלי הרי מובן מזה שהם באין ערוך זה לזה, שלכן הוצרך לשכוח על חיזו דתלמוד בבלי אשר משום זה צם מאה תעניתא והתפלל שישכח על חיזו דתלמוד בבלי, הרי מובן מזה שהם באין ערוך, הנה באמת הרי מזה עצמו מובן המעלה דאור חוזר, שהלימוד בדרך אור ישר הוא באין ערוך לגבי הלימוד דאור חוזר.
והנה בהלימוד דאור חוזר גופא יש בזה ב׳ אופנים, הא׳ שמתייגע בלימודו בכדי להבין את דבר הלימוד, דאף שיש בזה ריבוי יגיעה, וענין היגיעה אינו ענין של שכל שהרי ענין השכל הוא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה, וגם גוף ועצם ענין היגיעה אינו ענין של שכל, הנה אף שיגיעה אינו ענין של שכל והוא למעלה מהשכל, מ״מ הנה אצלו זה נמצא בשכל (באַ אים שטייט עס אין שכל). אך אופן הב׳ בדרך אור חוזר הוא שלומד בכדי לידע את המעשה, שרוצה לדעת הכוונה בעצמות ומהות א״ס ב״ה, הוא ירא שמא אינו מכוון (ער האָט מורא טאָמער איז ער ניט מכוון) שעי״ז נופל עליו אימה ופחד והוא בכיווץ (און ער איז אין אַ פאַרקוועטשטקייט) ומשום זה הוא לימודו36, דבאופן לימוד הזה הרי היגיעה אינה ענין של שכל כלל. דאף שלכאורה הרי באופן לימוד הזה לא שייך שיהי׳ בזה תענוג, דמאחר שהוא נמצא בכיווץ (אין אַ פאַרקוועטשטקייט) הרי לא שייך שיהי׳ בזה תענוג, דבאופן הא׳ הנה אף שהוא לומד בריבוי יגיעה והוא מתמסר לגמרי (אינגאַנצן איבערגעגעבן) עד שחייו אינם שוים, מ״מ כיון שאצלו עכ״פ זה נמצא בשכל (וויבאַלד אַז באַ אים עכ״פ שטייט עס אין שכל), הנה משום זה שייך שיהי׳ בזה תענוג, אבל באופן הב׳ שהוא אינו נמצא כלל בשכל והוא לגמרי בכיווץ (אַז ער שטייט כלל ניט אין שכל און ער איז אינגאַנצן אין אַ פאַרקוועטשטקייט), הרי לכאורה אינו שייך שיהי׳ לו בזה תענוג, אבל באמת הנה גם באופן לימוד הזה יש בה תענוג. והמשל בזה37 משר ועבד שמקיימים פקודת המלך, דהשר יודע איך שהמלך מנהיג בטוב את המדינה שלכן הוא מקיים פקודתו, גם הנה מצד אהבת השר להמדינה ויודע שעי״ז תהי׳ טובה להמדינה לכן הוא מקיים את פקודת המלך ויש לו חיות בזה, משא״כ העבד שמקיים פקודת המלך, דהעבד הרי אינו שום מציאות לעצמו וכל מציאותו הוא רק לקיים פקודת האדון דמשום זה הוא מקיים את פקודת המלך, היינו שאין לו שום חיות בזה וקיומו הוא רק מפני שזוהי פקודת המלך. והנה אף דלכאורה הרי בזה מה שהעבד מקיים את פקודת המלך אין לו שום תענוג בזה, שהרי מה שהעבד מקיים את הפקודה אין זה מצד מוחין ואין זה מצד מדות כי אם מצד שכן ציוה המלך, הרי לכאורה אין שייך שום תענוג בזה, אבל באמת צריך לומר שיש להעבד תענוג (נעלם) בקיומו פקודת המלך, וראי׳ לזה שהרי אנו רואים שהעבד רוצה לייפות ולהדר בפקודת המלך דמזה מוכרח שיש לו תענוג בזה, שהרי מצד עצם הקבלת עול (והעבדות) שלו הרי הוא צריך רק לקיים פקודת המלך ולא יותר, שהרי ברצון המלך נמצא רק זה שהרצון יתקיים (שטייט מערניט ווי דאָס אַז דער רצון זאָל זיך אויספירן) ולא ענין של יופי והידורים, ומזה שהעבד רוצה לייפות ולהדר בפקודת המלך מוכרח לומר שיש לו תענוג (נעלם) בקיומו פקודת המלך, שהתענוג שלו הוא תענוג המלך, דלהיות שהעבד אינו שום מציאות לעצמו (ער אַליין איז גאָרניט), וכל מציאותו הוא רק למלאות עבודת האדון, לכן הנה התענוג שלו הוא תענוג האדון, היינו שתענוג האדון נמצא בו (געפינט זיך אין אים). וכן הוא גם בהנמשל, דכשלומד על מנת לעשות דוקא הנה אף שלימודו הוא בכיווץ (מיט אַ פאַרקוועטשטקייט), מ״מ הנה באמת יש לו בזה תענוג (נעלם), דלהיות שלו אין בזה מאומה וכל לימודו הוא רק על מנת לעשות, לכן הנה התענוג שלמעלה הוא התענוג שלו, שנרגש בו בחי׳ פנימיות עתיק. שההפרש בין בחי׳ פנימיות אבא פנימיות עתיק38 לפנימיות עתיק הוא שבחי׳ פנימיות אבא פנימיות עתיק הוא כפי שפנימיות עתיק נמצא (ווי פנימיות עתיק שטייט) בפנימיות אבא, משא״כ באופן לימוד זה נרגש בו פנימיות עתיק כפי שנמצא (ווי עס שטייט) בפנימיות עתיק39, דאופן לימוד הא׳ דאור חוזר הוא בחי׳ פנימיות אבא פנימיות עתיק, דאף שגם בזה הרי אין הכוונה שפנימיות אבא מלביש לפנימיות עתיק, אבל מ״מ הוא כפי שפנימיות עתיק נמצא (ווי פנימיות עתיק שטייט) עכ״פ בפנימיות אבא, אבל באופן הב׳ הרי נמצא בו בחי׳ פנימיות עתיק עצמו. וזה ג״כ ההפרש בין בחי׳ תענוג עצמי המורגש ומורכב באיזה דבר לתענוג עצמי שאינו מורגש כלל. וזהו40 ג״כ החילוקים שיהיו לעתיד, דלפעמים איתא41 אריסטון (סעודה לבוקר42) עתיד הקב״ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא, ולפעמים איתא43 העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתי׳ כו׳, אלא שהם ב׳ מדריגות בלעתיד גופא, דמדריגה הא׳ היא שיתגלה התענוג כמו שהוא מורגש באיזה דבר, אבל מדריגה הב׳ שזה יהי׳ בזמן אחר הנה אז יתגלה בחי׳ תענוג העצמי שאינו מורגש כלל.
וזהו ושעשועי את בני אדם, דע״י לימוד התורה למטה (באופן הב׳) מגיעים לבחי׳ שעשועי דוקא, שעשועים עצמיים, שעשועי המלך בעצמותו, שהתורה כמו שהיא בעצמותו ית׳, בחי׳ ואהי׳ אצלו אמון, מתגלה למטה להיות ושעשועי את בני אדם. והנה ההתגלות מזה תהי׳ לעתיד, דהנה עכשיו נפעל (טוט זיך אויף) הענין שנמשך התורה כמו שהיא בעצמותו, וגם ניתוסף אור באצילות, אבל ההתגלות מזה תהי׳ לעתיד. וזהו ואהי׳ אצלו אמון, ואהי׳ לשון עתיד, להיות שההתגלות מזה תהי׳ לעתיד דוקא. וזהו ג״כ דכאשר חושב המעלות דתורה מתחיל מהמעלה דואהי׳ שעשועים יום יום ואינו חושב המעלה דואהי׳ אצלו אמון, להיות שהענין דואהי׳ אצלו אמון הוא כמו שהתורה היא בעצמות, שאין זה הענין דתורה כי אם זה מצד עצמותו ולא מצד התורה. וזהו ג״כ מה שאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר44 בשם כ״ק אדמו״ר הזקן דבמתן תורה ניתנו ג׳ ענינים, גליא דתורה רזין דתורה והכח על עבודה. הגליא דתורה (שזהו אור ישר45) שזהו בהתגלות עכשיו, רזין דתורה זהו טעמי תורה שיתגלו לעתיד46, והכח על עבודה שזהו מגיע בעצמותו כנ״ל שזה למעלה גם מטעמי תורה שיתגלו לעתיד, היינו שזה למעלה מטעם ושכל וגם מטעם כמוס, שההתגלות מזה תהי׳ לעתיד דוקא. אמנם גם זה ניתן במתן תורה, שהרי לא יהי׳ עוד פעם מתן תורה47, ובמילא כל הענינים ניתנו במתן תורה אבל ההתגלות מזה יהי׳ לעתיד.
__________
1) משלי ח, ל. – לכללות מאמר זה, ראה הנסמן לקמן הערה 11.
2) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. ויק״ר פי״ט, א. תנחומא וישב ד. וש״נ. זח״ב מט, א.
3) ד״ה אר״ה כו׳ אלפיים שנה תש״ד – נדפס בקונטרס חג השבועות תשי״א (סה״מ תשי״א ע׳ 262 ואילך. תש״ד ע׳ 198 ואילך). וראה גם ד״ה איתא במדרש תהלים תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ נג ואילך. תרנ״ג ע׳ רעט ואילך. תש״ח ע׳ 271 ואילך).
4) בראשית א, יד.
5) ראה שעהיוה״א פ״ז (פב, א). ועוד.
6) ראה איוב לג, לג. שבת קד, א.
7) ראה גם לקו״ת שה״ש א, סע״ד ואילך. מאמרי אדה״ז כתובים ח״ב ע׳ ו ואילך. המשך והחרים תרל״א (קה״ת, תשע״ה) ע׳ יח.
8) יתרו כ, י. תשא לא, יז.
9) ראה זהר ח״א רמז, א. ח״ג רחצ, ב. ועוד.
10) בהבא לקמן – ראה ד״ה אר״ה כו׳ אלפיים שנה שבהערה 3.
11) בכל הבא לקמן – ראה סה״מ תרס״ה ע׳ עג ואילך. וראה הנסמן לקמן הערה 18.
12) ב״ר בתחלתו.
13) תהלים לג, ו.
14) שם קלה, ו.
15) תו״א מקץ מא, ד. הובא בסה״מ תרס״ה שם.
16) ס״כ (קל, ריש ע״ב).
17) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
18) ראה זח״ג יא, א. סה, ב. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ ריד.
19) שמות ג, יד.
20) בכ״ז – ראה (נוסף לסה״מ תרס״ה שם) מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תקז ואילך. אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תשז ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ שעד. ד״ה ואהי׳ אצלו אמון תשמ״ג (לקמן ע׳ תמב ואילך).
21) זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ובכ״מ.
22) ראה זהר שבהערה 24. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). לקו״ת ר״ה נז, א. תו״ח לך לך פא, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
23) קרח יח, כג.
24) ראה זח״ג קעח, ריש ע״ב.
25) ראה ירושלמי שבת פ״ח ה״א. ועוד.
26) ראה לקו״ת מסעי צג, ב. סה״מ תרנ״ז ע׳ רסו. ועוד.
27) ראה לקו״ת שה״ש לט, ב. ובכ״מ.
28) בראשית ב, י.
29) ברכות לא, א.
30) תבוא כח, מז.
31) חסר קצת. המו״ל.
32) נתבאר בעמק המלך שער (א) שעשועי המלך בעצמותו. וראה לקו״ת שה״ש כז, סע״א. סה״מ תרנ״ט ע׳ פ.
33) ראה שערי אורה שער החנוכה כב, ב ואילך. המשך תרס״ו ע׳ צ ואילך. סה״מ תש״ח ע׳ 121 ואילך. ועוד.
34) איכה ג, ו. סנהדרין כד, א.
35) ב״מ פה, א. וראה בכ״ז המשך תרס״ו ע׳ יג. תער״ב ח״ב ס״ע א׳נ ואילך. סה״מ תש״ח שם ס״ע 115. סה״מ במדבר ח״ב ס״ע קעא-ב. ובכ״מ. וראה גם ד״ה והתהלכתי בתוככם דש״פ בחוקותי שנה זו (סה״מ ויקרא ע׳ רס).
36) ראה גם המשך תרס״ו ע׳ שצ ואילך. שם ע׳ תו ואילך.
37) ראה (נוסף לסה״מ תרס״ה שם) המשך תער״ב ח״א פקע״ד (ע׳ שנב ואילך).
38) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
39) ראה ד״ה ויצא וד״ה וישלח תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ צה ואילך. שם ע׳ קא ואילך). סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ כה-כו. תרצ״ו ע׳ 9 (קונטרסים ח״ג ע׳ קסג).
40) ראה המשך תרס״ו שם ע׳ צז ואילך.
41) ויק״ר פי״ג, ג.
42) מתנות כהונה שם.
43) ברכות יז, א.
44) סה״ש תש״ה ע׳ 102.
45) אינו ברור. המו״ל.
46) ראה פרש״י שה״ש א, ב.
47) סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קיג. עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
[סה"מ שבועות ע' א ואילך]
״המאמרים שנדפסו לחג השבועות כיון שיצאו בזמן, בודאי למדום בכל מקום, כאן ומחוץ למדינה וגם מעבר לים ובארץ ישראל. במאמר השני פותח הרבי אלפיים שנה קדמה תורה לעולם״ (שיחות קודש תשי״א (ברוקלין, תשנ״ט) ע׳ 283).
״המאמר ארך יותר משלושת רבעי שעה״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״א (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 67 ואילך.