בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ב מרחשון ה׳תשמ״ח
הנחה בלתי מוגה
איתא במדרש פרשתנו1 (והובא בפרש״י על התורה2) אמר ר׳ אחא יפה שיחתן של עבדי אבות (נוסח אחר3 עבדי בתי אבות) כו׳ מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה4, ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו (במאמר אדמו״ר הזקן הנדפס באוה״ת להצ״צ עם הגהות הצ״צ5, ובתורת חיים פרשתנו6, ובדרושים שלאחרי זה7), דמה שהרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה (כי די לחכימא ברמיזא8) ואעפ״כ פרשה של אליעזר כפולה בתורה, הוא משום שפרשה של אליעזר ענינה הוא השידוך דיצחק ורבקה (היינו דנוסף לכללות החילוק בין תורתן של בנים ושיחתן של עבדי בתי אבות המבואר בהדרושים, הרי מעלת פרשת אליעזר היא גם להיותה עוסקת בשידוך דיצחק ורבקה). כי ענין יחוד יצחק ורבקה מורה על יחוד ז״א ונוקבא שזהו תוכן כללות עבודת כל אחד ואחת מישראל, שע״י כל מצוה פועלים יחוד זו״נ. ומכיון שמעשה אבות סימן לבנים9, לכן הוכפלה בתורה פרשה זו המדברת בענין נישואי יצחק ורבקה.
ויש לומר, שענין זה שבכללות עבודת האדם, יחוד זו״נ, יחוד משפיע ומקבל, ישנו בפרטיות בכל מצוה. דהציווי (ונתינת כח) מלמעלה על מעשה המצוה היא בחי׳ משפיע, ועצם המצוה הוא המקבל, ונמצא, שמעשה המצוה (הבא ע״י הציווי וגוף המצוה) הוא יחוד משפיע ומקבל. וגם בהמצוה גופא יש ב׳ ענינים10, טעם וכוונת המצוה, והמצוה עצמה, דטעם (וכוונת המצוה) הוא בחי׳ משפיע, והמצוה עצמה הוא בחי׳ מקבל. ונמצא, שבמעשה המצוה (שבה נכללים טעם המצוה, והמצוה עצמה) הוא יחוד משפיע ומקבל. ועוד זאת, שגם בהאדם העושה את המצוה ישנם ב׳ ענינים, כוונת המצוה ועשיית גוף המצוה, דכוונת המצוה הוא בחי׳ משפיע ועשיית המצוה הוא בחי׳ מקבל. נמצא שבעשיית המצוה נהי׳ היחוד דמשפיע ומקבל.
ויש להוסיף בזה, דזה שבאדם העושה את המצוה ישנם ב׳ הענינים דכוונת המצוה ועשיית המצוה הוא גם במעשה הנעשה בלא כוונה, דהרי ישנה המחשבה הגורמת למעשה זה, נוסף על עצם המעשה. ויש לומר הביאור בזה, דהנה מבואר במ״א לגבי כח הדיבור, דכל דיבור בא ע״י קדימת המחשבה11, ומה שלפעמים רואים שיש מי שמדבר בלי מחשבה, הרי זה משום שהי׳ זה במחשבתו בזמן אחר. ועד״ז יש לומר גם בנוגע לכח המעשה, דאף שיש מציאות של מעשה הנעשה בלא כוונה, ונוגע גם להלכה שיש מעשים הצריכים כוונה ובלא כוונה אינם מועילים, מ״מ בהכרח לומר שכל דבר הבא לידי מעשה, בהכרח שהי׳ לפני זה במחשבה, ואם נעשה בלי מחשבה על כרחך צריך לומר שהיתה ע״ז איזה מחשבה לפני זה. אלא שבנוגע להלכה הרי מחשבה זו שהיתה בזמן אחר אינה מספיקה, ולכן המעשה אינו מועיל, אם הכוונה היא לעיכובא (או רק לכתחילה). וכמבואר במ״א, ואין כאן המקום להאריך בזה. ומכל זה מובן, שבכל מצוה ישנו יחוד משפיע ומקבל.
והנה בענין זה גופא דיחוד משפיע ומקבל שבמצוות, הרי המעשה שבזה הוא העיקר12. ויש לומר דוגמא לזה מענין יחוד משפיע ומקבל כפי שהוא במעשה האבות, בשידוך יצחק ורבקה. דהנה בענין שידוך יצחק ורבקה הרי המטרה בזה היתה כמ״ש13 וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, וכתיב14 כי ביצחק יקרא לך זרע, דקאי על יעקב שנולד מיצחק15, וממנו נולד כל עם ישראל. והרי בענין זה הרי עיקר הלידה היתה ע״י רבקה, שהיא המקבל. וכפשטות הענין, דמצד האב אפשר שתהי׳ ההכנה והידיעה וההשערה איך יהיו התולדות, אבל הלידה עצמה בהתגלות היא ע״י האם, דהיינו רבקה. ויש לומר שכן הי׳ גם ברוחניות, דאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים16, וכן הי׳ גם ביצחק ורבקה*16, ובזה גופא יש מעלה בפעולת רבקה. והגם שאמרו רז״ל17 האיש דרכו לכבוש כו׳, מ״מ אמרו רז״ל18 אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי׳), שצ״ל האשה האופה את הלחם אשר על ידו יחי׳ האדם, ע״י המוצא פי הוי׳ שבו19. ומזה מובן גם בנוגע למעשה המצוות, שהעיקר בזה הוא בחי׳ הנוקבא שבו, המעשה הוא העיקר.
והנה כשם שהוא בשידוך כפשוטו, שעל ידו מקיימים מ״ש20 פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה, עד״ז הוא ג״כ ע״י מעשה המצוות, שע״י שלימות מעשה המצוות פועלים שיהי׳ מילאו את הארץ וכיבשוה בפשטות, שזה כולל ארץ ישראל כפשוטה, ארץ שבעה עממין, ויתר על כן, ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך21, ארץ עשר עממין, כולל קיני קניזי וקדמוני22, ועד לענין מילאו את הארץ וכיבשוה כפשוטו, שזה כולל כל הארץ הלזו התחתונה שאין תחתון למטה ממנה, שבה עושים דירה לו ית׳ בתחתונים23, היינו שהוא ית׳ דר וחי (און לעבט) בהדירה24. ויקויים מ״ש25 באתי לגני אחותי כלה, לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה26, ועוד זאת שהוא נקרא גנו של הקב״ה, היינו מקום של תענוג וטיול27, שהקב״ה מטייל בו כביכול עם ישראל. ויש לומר שזה קשור עם מה שהגילוי דלעתיד לבוא תלוי בהפצת מעיינות פנימיות התורה חוצה28, שהרי גם לימוד פנימיות התורה נקרא בשם טיול בפרדס ובגן (כמבואר ברמב״ם29), ומזה באים לענין באתי לגני, טיול בפרדס פנימיות התורה לעתיד לבוא, כשיהי׳ גילוי תורה חדשה30, והקיצו ורננו שוכני עפר31, וכל זה יהי׳ בעגלא דידן ממש.
__________
1) ב״ר פ״ס, ח. יל״ש פרשתנו רמז קט.
2) פרשתנו כד, מב.
3) ב״ר שם.
4) לשון פרש״י שם.
5) אוה״ת פרשתנו קכז, ב ואילך. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ לו ואילך. לקו״ת ברכה צו, ד.
6) קלה, א ואילך. קלז, ד ואילך. וראה גם תו״ח לך לך עט, ד ואילך.
7) סה״מ תר״ס ע׳ כט.
8) ראה מדרש משלי פכ״ב. זהר ח״א כו, ב. ח״ג קכט, סע״ב. רפ, ב. ועוד. וראה גם בנדו״ד – ד״ה א״ר אחא יפה שיחתן כו׳ תשמ״ז (לעיל ע׳ ת). לקו״ש ח״כ ע׳ 332 הערה 72.
9) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן לך לך יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. ר״פ וישלח. ס״פ ויחי. תו״ח לך לך פג, סע״ג ואילך. אוה״ת ר״פ לך לך. ועוד.
10) ראה גם לקו״ת שלח מ, א. עטרת ראש דרוש לעשי״ת נח, סע״ב ואילך. ועוד.
11) ראה ד״ה מה רב טובך תרצ״ב פ״ו (סה״מ קונטרסים ח״ג ס״ע מ ואילך). סה״מ תש״ג ס״ע 20 ואילך. ועוד.
12) אבות פ״א מי״ז.
13) יהושע כד, ג.
14) וירא כא, יב.
15) ראה נדרים לא, א. פרש״י ויצא כח, טו. וראה רמב״ם הל׳ נדרים פ״ט הכ״א. הל׳ מלכים פ״י ה״ז.
16) ב״ר פל״ט, יד. פפ״ד, ד. פרש״י לך יב, ה.
*16) ראה ב״ר פפ״ד שם.
17) יבמות סה, ב.
18) שם סג, א ובפרש״י.
19) ע״פ עקב ח, ג. וראה ל״ת להאריז״ל עה״פ. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו. וראה גם של״ה עד, א. תו״א נח ט, ד. בשלח סה, ד. לקו״ת צו יג, ב. אמור לח, ג. מטות פא, ב. עקב יד, א. ועוד.
20) בראשית א, כח.
21) פ׳ ראה יב, כ. פ׳ שופטים יט, ח.
22) ספרי ראה שם. פרש״י שופטים שם. ועוד.
23) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
24) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תפט. אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ ראש השנה ע׳ שיד. וש״נ.
25) שה״ש ה, א. וראה המשך באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך).
26) שהש״ר עה״פ.
27) ראה גם שיחות שבהערה 29.
28) אגה״ק דהבעש״ט – נדפס בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.
29) הל׳ יסוה״ת פ״ד הי״ג. וראה הדרן על הרמב״ם תשל״ה (תורת מנחם – הדרנים על הרמב״ם וש״ס ע׳ לט) הערה 6 בשוה״ג. לקו״ש חכ״ו ע׳ 123. וש״נ.
30) ראה ויק״ר פי״ג, ג.
31) ישעי׳ כו, יט.
[סה"מ בראשית ח"א ע' תג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ח ע׳ לד ואילך. התוועדויות תשמ״ח ח״א ע׳ 471 ואילך.