בס״ד. ש״פ בהר-בחוקותי, כ״ד אייר, מבה״ח סיון ה׳תשמ״ה
הנחה בלתי מוגה
אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם1. הנה פסוק זה יש עליו כמה וכמה דרושים מרבותינו נשיאינו (מרבינו הזקן והנשיאים שלאחריו), שחלקם נדפס וחלקם עדיין בכת״י, וישנו גם דרוש על פסוק זה מאדמו״ר האמצעי הנמצא בדפוס ויצא לאור בימים הקרובים2 (בספר מאמרי אדמו״ר האמצעי על חומש ויקרא3. דלפני זה כבר נדפסו מאמרי אדמו״ר האמצעי על חומש בראשית בתו״ח בראשית, וכן מאמריו על חומש שמות נדפסו בדורנו בתו״ח שמות, וכעת מוציאים לאור את דרושיו על חומש ויקרא, וכאמור יצאו לאור בימים הקרובים, באופן שיוכלו ללמוד אותם לרבים וברבים), והוא דרוש נפלא גם לפי עניות דעתנו. [כי אף שבכלל אין לחלק בין הדרושים ולומר איזה מהם נפלא או לא כו׳, מ״מ הרי ידוע4 שתכלית הכוונה בתורת החסידות היא שיהי׳ לימודה בשכל האנושי של האדם הלומד, ועד שיוכל להסבירו גם לנפשו הבהמית באופן שיהי׳ בכל לבבך בשני יצריך5, כלומר, לא רק לנפשו הבהמית של צדיק גמור, אלא גם לנפשו הבהמית של האדם הלומד עצמו. ולכן מובן שאפשר לומר על דרוש זה שהוא דרוש נפלא, בענין הסברתו לשכל האדם בכלל ולנפש הבהמית בפרט. וזהו גם מ״ש6 משכני (לשון יחיד) אחריך נרוצה (לשון רבים), ומבואר בדרושי חסידות7, שענין משכני קאי על יציאת מצרים שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם8, דפעולה זו בהיות שהיתה מלמעלה, לכן לא פעלה את בירור הנפש הבהמית (והיתה רק באופן של אתכפיא בלבד)9, ולכן הוא בלשון יחיד, ואח״כ נפעל הענין דנרוצה לשון רבים, כולל גם הנפש הבהמית, וכמו שאומרים בקריאת שמע ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ואמרו רז״ל בשני יצריך, שגם היצר הרע יש להפכו לטוב, וכמבואר בהמשך הדרוש שם10].
והנה נקודת המאמר שם היא, שהפרשה הראשונה דקריאת שמע יש בה ג׳ מצוות עשה, א׳ המצות עשה דשמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד11, ב׳ המצות עשה דואהבת את ה׳ אלקיך גו׳12, ג׳ המצות עשה דלימוד התורה13, ושננתם לבניך גו׳14. ובכל ג׳ הענינים יש ג׳ פירושים, א׳ לשון ציווי, ב׳ לשון הבטחה (על העתיד)15, ג׳ לשון סיפור (על ההוה). והענין הוא, דהנה שמע פירושו לשון הבנה במוח, היינו ענין ההתבוננות, וע״ז נאמר שמע ישראל, שכאו״א מישראל (גם מי שחטא, כי אע״פ שחטא ישראל הוא16) צריך לשמוע ולהתבונן שה׳ אלקינו ה׳ אחד, פירוש ה׳ אלקינו הוא (כמובא בדרושי חסידות17 ע״פ הפירוש בשולחן ערוך18) שה׳ הוא כחנו וחיותנו, היינו כחנו וחיותנו של ישראל, ולא עוד19 אלא שזה נמשך אח״כ בעולם, שה׳ אחד, דאח״ד הוא ר״ת, הח׳ רומז לז׳ רקיעים וארץ והד׳ רומז לד׳ רוחות העולם, ובכולם נמשך הא׳ שהוא אלופו של עולם20, דזהו ענין ה׳ אחד, אחדות השם בעולם, ויחוד זה הוא יחודא עילאה. ואח״כ נמשך זה גם ביחודא תתאה21, וזהו מה שאומרים אח״כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד22, היינו שהמשכת האחדות היא לעולם ועד, דתיבת ועד היא אותיות אחד בחילופי אתוון כנודע23, פירוש שהא׳ נחלף בו׳ הרומז לענין ההמשכה והירידה למטה, שהא׳ (שהוא אלופו של עולם) נמשך ויורד למטה, שזהו ענין יחודא תתאה. וכפשטות הענין, שיחוד זה הוא בגדרי העולם, בגדרי הזמן והמקום, דזהו ענין ועד בפשטות, גדר הזמן והגבלת הזמן, ועד״ז כללות ענין לעולם ועד מורה על ההמשכה למטה יותר. ומטעם זה בפסוק שמע ישראל העולם הוא רק ברמז ובהעלם, ובגלוי כתיב אחדות השם, והיינו יחודא עילאה, משא״כ בפסוק ברוך שם הענין דעולם הוא בגלוי, וענין אחדות ה׳ הוא בחילופי אתוון ובהעלם בלבד.
וממשיך בהמאמר, דענין ואהבת את ה׳ אלקיך הוא לשון ציווי ולשון הבטחה15. דהנה לכאורה אינו מובן (כידוע השאלה בזה24) מה שייך ציווי על רגש שבלב, ולכן מבאר בזה25 שהציווי הוא על ההתבוננות בדברים המביאים את האהבה, דמכיון שההתבוננות תביא בטח אל האהבה, לפיכך הציווי על ההתבוננות נאמר בלשון ואהבת. ומדייק בזה, דבאמת אינו נופל לשון ציווי על זה, שהרי האהבה היא בטבע האדם, וכמ״ש26 לאהבה את ה׳ אלקיך גו׳ כי הוא חייך, וכמו באהבת האדם לחבירו אם הוא אוהב נפשו ממילא יש בלבו אהבה אליו. ומבאר בזה בהמשך הענין, דבאמת מצד שורש הנשמה בעצמה אין צריך לציווי כלל, אך מצד התלבשות הנשמה בנפש הטבעית כו׳ צריך להציווי דהתבוננות בדברים המביאים לאהבה וכו׳, וכמאמר בכל לבבך בשני יצריך, שהנשמה ירדה למטה לעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית בעולם הזה הגשמי והחומרי, כדי לפעול ענין אהבת ה׳ גם בנפש הבהמית27, ולכן ע״ז צריך ציווי ונתינת כח מיוחדת.
ויש לומר, שזהו הביאור בפירוש השלישי בפסוק זה, דאין זה לשון ציווי וגם לא לשון הבטחה על העתיד (כי גם הבטחה אין צריך על דבר הפשוט וטבעי), אלא הוא לשון סיפור דברים. דהנה מבואר במ״א28 בענין מה שכל התורה לא נאמרה בלשון של ציווי אלא בדרך סיפור דברים בעלמא29, דלכאורה מכיון שהתורה ענינה הוא הוראות לבני ישראל הי׳ צ״ל שתיכתב בדרך ציווי, כמו שמע ישראל גו׳, הציווי דשמע, היינו שכל הציוויים היו צ״ל כתובים באופן של ציווי לכל אחד ואחד מישראל בלשון יחיד, ולפועל נאמרה התורה כולה בדרך סיפור דברים, וידבר ה׳ אל משה וגו׳, היינו הסיפור שדיבר ה׳ אל משה שיאמר אל בנ״י ויצוה אותם וכו׳. הרי שלא רק הסיפורים שבתורה כגון בראשית ברא אלקים גו׳ הם בלשון סיפור, אלא גם הציוויים שבתורה (כמו שמע ישראל גו׳ וכמו אם בחוקותי גו׳) נאמרו בלשון סיפור, וידבר ה׳ אל משה וכו׳. ולא רק הסיפור על דבר דיבור משה לבנ״י, אלא גם אופן ציווי הקב״ה למשה נאמר בלשון של סיפור. אך הענין הוא, משום שמצד עצם הנשמה (שהיא חלק אלוקה ממעל ממש30) הנה כל הענינים שבתורה הם ענין של סיפור דברים שבהווה, ואין צריך ע״ז ציווי, וגם לא הבטחה על העתיד. ומה שעניני התורה הם גם לשון ציווי והבטחה, זהו (כנ״ל) משום שהנשמה ירדה למטה ונתלבשה בגוף שבעולם הזה התחתון, ובשביל שתוכל לפעול גם בנפש הבהמית ובגוף, לזה צריך ציווי ע״ז וגם הבטחה. והיינו דכל ג׳ הפירושים (סיפור הבטחה וציווי) כולם הם נתינת כח להנשמה שתוכל לפעול בנפש הבהמית ובגוף. כי סיפור הדברים שכן הוא מצד עצם הנשמה מוסיף כח ועידוד בהעבודה של הנשמה עם הנפש הבהמית והגוף, וכן הבטחת התורה (דיגעת ומצאת31) יש בה נתינת כח. וגם הציווי הוא נתינת כח, כי ציווי הוא מלשון צוותא וחיבור32, כי דוקא ע״י הציווי מתחבר האדם המקיים את הציווי עם עצמותו ומהותו ית׳.
וזהו מ״ש אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, דבפסוק זה מרומז סדר העבודה הנ״ל. דהנה ע״פ אם בחוקותי תלכו אמרו רז״ל33 (והובא בתחילת הדרוש שם) אין אם אלא לשון תחנונים, היינו שיש ענין של תחנונים ובקשה מלמעלה על קיום המצוות, דיש לומר, שענין התחנונים הוא ענין של נתינת כח מיוחדת מלמעלה על קיום התורה ומצוות כנ״ל. וע״ז אמר בחוקותי תלכו, היינו שצ״ל ענין ההליכה, דאמיתית ענין ההליכה היא (כמבואר בהמשך הדרוש) בבחי׳ הילוך ועלי׳ למעלה מעלה עד אין שיעור, פירוש34 שההליכה היא למקום שאינו בערך כלל למדריגתו הקודמת ומקומו הקודם, כי אם יהי׳ בערך אליו אין זה נקרא הליכה אמיתית, שעדיין לא הלך לגמרי ממקומו הקודם. והליכה זו אפשר להיות ע״י האהבה באופן דבכל מאדך, למעלה מכל מדידה והגבלה. ולפיכך אמר בחוקותי תלכו, בחוקותי לשון רבים, כי ענין הליכה זו הוא ע״י ב׳ העבודות דאהבת ה׳ והעסק בתורה ומצוות, היינו ששלימות העסק בתורה ומצוות באופן של הליכה מחיל אל חיל אפשר להיות דוקא ע״י האהבה (באופן דבכל מאדך), כי לית פולחנא כפולחנא דרחימותא35. דגם בענין זה מדייק בהמאמר למה נקראת האהבה בשם פולחנא ועבודה ויגיעה, הרי דבר טבעי הוא שיהי׳ האדם אוהב את אלקיו כי הוא חייו כו׳, ומבאר בזה כנ״ל שהעבודה (פולחנא) היא להפך את הנפש הבהמית. דשלימות האהבה דבכל מאדך היא ע״י הירידה למטה לברר את הנפש הבהמית, כאשר האהבה היא בכל לבבך בשני יצריך (וכמבואר בהמאמר שם). וזהו גם מה שענין זה נקרא בשם בחוקותי מלשון חקיקה, כי ענין זה צ״ל חקוק עמוק בנפשו, היינו שהוא במצב של מסירות נפש ובכל מאדך, ועי״ז יכול להגיע לבחינה זו.
והנה עילוי זה דהליכה בלי גבול שע״י הפיכת הנפש הבהמית לטוב, מבאר בהמשך המאמר שם שזהו ע״י בירור האורות מרובים דתהו שנפלו ממדריגתם ע״י שבירת הכלים, דמאן דנפיל מן דרגי׳ אקרי מית36, וע״י בירור הניצוצות דתהו מקבלים את האורות המרובים דתהו. וזהו מה שממשיך בכתוב ואת מצוותי תשמרו, שפירוש את מצוותי תשמרו הוא לשמור את המצוות, היינו לשמור את האור הנמשך בהמצוות, האורות מרובים דתהו. וע״ז מוסיף וממשיך ועשיתם אותם דקאי על עשיית הכלים (כמבואר בהמשך הדרוש), היינו שע״י עבודה זו לא רק ששומרים את האורות דתהו אלא עושים כלים חדשים, שהכלים מוסיפים בהאורות. ובלשון המדרש37 ועשיתם אותם אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני. וטעם הדבר הוא כי תכלית הכוונה היא במעשה האדם התחתון, וכמ״ש38 למעשה ידיך תכסוף, ועד שזה פועל חידוש גם למעלה, ועשיתם אותם.
וזהו אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, דע״י שלימות העבודה בכל הענינים הנ״ל באופן דבחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם עם כל הפירושים שבדבר, באים לקיום ההבטחה שלאחרי זה39 ונתתי שלום בארץ גו׳ עד ואולך אתכם קוממיות, בביאת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ר״פ בחוקותי (כו, ג).
2) והוא מיוסד על ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ קסג ואילך. וראה שם בכל הבא לקמן.
3) ח״ב ע׳ תשלו ואילך.
4) ראה סה״ש תורת שלום ע׳ 113. ובכ״מ.
5) ואתחנן ו, ה. ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
6) שה״ש א, ד.
7) ראה אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ נח ואילך. לקו״ת ויקרא ב, ד. ד״ה משכני תרכ״ו (סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ רטו ואילך). ובכ״מ.
8) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״. שם לפנ״ז פיסקא ״ויוציאנו״.
9) ראה גם תניא ספל״א. לקו״ת במדבר ג, א. ד״ה כימי צאתך די״א ניסן שנה זו (סה״מ פסח ח״א ע׳ רנו ואילך). ובכ״מ.
10) מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תשמ ואילך.
11) ואתחנן שם, ד. וראה סהמ״צ להרמב״ם מ״ע ב.
12) ראה סהמ״צ שם מצוה ג.
13) שם מצוה יא.
14) ואתחנן שם, ז.
15) ראה גם תו״א תשא פו, ג. ובכ״מ.
16) סנהדרין מד, א.
17) ראה אמרי בינה שער הק״ש פט״ז (כו, ב ואילך). ובכ״מ.
18) או״ח סימן ה.
19) ראה בכ״ז אמרי בינה פתח השער פ״א (א, א) ואילך. ועוד.
20) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סימן סא (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם סעיף ו. וראה לקו״ת תזריע כג, ג. ועוד. וראה ברכות יג, ב.
21) ראה בכ״ז אמרי בינה שער הק״ש פי״ז (כו, סע״ב) ואילך. ועוד.
22) ראה פסחים נ, א.
23) זח״ב קלד, רע״א. שעהיוה״א רפ״ז. וראה בכ״ז אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ קטז ואילך. וש״נ.
24) ראה ד״ה להבין מצות אהבה (תקס״ד) בסהמ״צ להצ״צ קצט, א ואילך. בהנעתק בהערות לשם ע׳ 408. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תכו. לקו״ש חכ״ו ע׳ 117. וש״נ. ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ בתחלתו (ע׳ רסז). וש״נ.
25) ראה גם מקומות שבהערה הקודמת.
26) נצבים ל, כ. וראה תניא פמ״ד. חינוך קטן.
27) ראה תניא פל״ז.
28) מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ קנט ואילך. אוה״ת אמור (כרך ג) ע׳ תתמא ואילך. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ עדר ואילך. ובכ״מ.
29) ראה הקדמת הרמב״ן לפירושו על התורה.
30) תניא רפ״ב.
31) מגילה ו, ב.
32) לקו״ת פרשתנו (בחוקותי) מה, ג. מז, ב. שלח לז, ד. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז הערה 55.
33) ע״ז ה, א. וראה גם שיחה ביחידות אור לכ״ה ניסן שנה זו (התוועדויות תשמ״ה ח״ג ע׳ 1853).
34) ראה ד״ה צאינה וראינה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קו ואילך). ובכ״מ.
35) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
36) ראה זח״ג קלה, ב. לקו״ש ח״י ע׳ 211. וש״נ.
37) ראה ויק״ר פל״ה, ז. זח״ג קיג, א.
38) איוב יד, טו.
39) פרשתנו שם, ו-יג.
[סה"מ ויקרא ע' שלד ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ קע ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2037 ואילך.