בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
אלה1 מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו׳ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם2, וידוע פירוש רבינו בלקו״ת3 אלה מסעי גו׳, לשון רבים, אשר יצאו מארץ מצרים, דהגם שהיציאה ממצרים הי׳ רק במסע הראשון בלבד, אמנם כל זמן שלא באו עדיין לירדן יריחו, הרי זה בבחי׳ מיצרים וגבולים, דהגם שלגבי מדריגות הקודמות הרי זה יציאת מצרים, אמנם לגבי בחי׳ ירדן יריחו הרי זה בחי׳ מצרים עדיין, וצריך לצאת גם מהמיצרים וגבולים שבבחינה זו עד שמגיעים לבחי׳ ירדן יריחו, שזהו ענין המ״ב מסעות. ובכדי שיוכל להיות עבודת המסעות והיציאה מהמצרים שבכל בחינה הוא ע״י ויכתוב משה, להמשיך באותיות הכתיבה, והו״ע כחות הגלויים, וההמשכה צ״ל ממוצאיהם הוא בחי׳ שרש ומקור הנשמה, אשר משם צריך להמשיך ההמשכה לבחי׳ מסעיהם, היא בחי׳ הנשמה המלובשת בגוף, אשר בבחינה זו היא עבודת המסעות4. וע״י עבודת הנשמה המלובשת בגוף בענין המסעות, עי״ז נעשה העלי׳, מלמטה למעלה, ואלה מסעיהם למוצאיהם, שעולה לבחי׳ מוצאיהם שהוא (מוצאיהם הב׳) למעלה משרש ומקור הנשמה. וכמבואר בלקו״ת שם שבחי׳ מוצאיהם הב׳ הוא למעלה מבחי׳ מוצאיהם הא׳. וכמבואר שם בכללות שהו״ע לאשתאבא בגופא דמלכא5 שלמעלה גם משרש ומקור הנשמה. והנה חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים6, שבכל יום צריך להיות היציאה ממיצרים וגבולים, דהגם אשר אתמול כבר פעל בנפשו היציאה ממצרים, מ״מ לגבי מדריגתו שנמצא בה היום, הרי זה בחי׳ מיצרים וגבולים עדיין, וצריך לפעול בנפשו היציאה מהמיצר דבחינה זו. וזהו ענין המ״ב מסעות שבכל יום7 שהוא בבחינה נעלית יותר מאשר ביום הקודם, דבכללות נחלקים למ״ב מסעות, וכידוע פירוש הבעש״ט8 בענין המסעות אשר כללות משך שנות חיי האדם הם ענין מ״ב מסעות, דמסע הראשון והוא היציאה מארץ מצרים הו״ע לידת האדם, עד שבא לבחי׳ ירדן יריחו והוא העלי׳ לארץ החיים העליונים, ובכדי שתהי׳ היציאה מהמיצר בכל מסע ומסע הוא ע״י ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ההמשכה משרש ומקור הנשמה להנשמה המלובשת בגוף, אשר עי״ז נעשה העלי׳ מלמטה למעלה, ואלה מסעיהם למוצאיהם, שהוא העלי׳ לבחינה שלמעלה משרש ומקור הנשמה.
והנה בכדי שיהי׳ ההמשכה ממוצאיהם למסעיהם הוא ע״י ויכתוב משה. והטעם שצריך לענין ויכתוב משה הוא לפי שב׳ בחינות אלו הם באין ערוך זה לזה, דהנה ב׳ בחינות אלו, הנשמה שלמעלה והוא בחי׳ ראש הנשמה, ולמעלה יותר שרש ומקור הנשמה, והנשמה המתלבשת בגוף הוא בחי׳ רגל שבנשמה, הם באין ערוך זה לזה, וכידוע9 בענין נשמה10 שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי, דטהורה היא הוא בחי׳ שרש ומקור הנשמה, אתה בראתה הוא בחי׳ רגל הנשמה, הנה אומר על זה אתה בראתה, לשון בריאה, וידוע11 דלשון בריאה בלה״ק מורה על בריאה יש מאין, וכידוע בענין בראשית ברא אלקים12. והגם שאינו דומה התהוות הנשמות להתהוות הנבראים, דבענין התהוות הנבראים הנה הגם שאין לך דבר שחוץ ממנו, הרי אין זה אשר הנבראים הם אלקות כי אם אשר התהוותם חיותם וקיומם הם מכח הפועל שבנפעל, אבל מ״מ אינם אלקות, והוא רק שאין לך דבר שחוץ ממנו, משא״כ בענין התהוות הנשמות הרי ידוע אשר ענין התהוות הנשמות הוא אשר האלקות עצמו נעשה בחי׳ מציאות נשמה13, דלכן הרי אין בהנשמה שום הגבלות להיותה אלקות, וכמארז״ל14 חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, ובמ״א איתא15 למעשי משה שהוא נעלה יותר להיות שמעשי משה הי׳ אחרי מ״ת, מ״מ הרי זה באין ערוך לבחי׳ עצם הנשמה. ויובן זה מבחי׳ האלקות, שישנו האלקות שלמעלה מהשתלשלות, וישנו כמו שבא בהשתלשלות בבחי׳ האורות שנקראים בשם חיוהי16 עד שבא לבחי׳ התלבשות ותפיסא בכלים, הרי אף שהוא בחי׳ אלקות שהוא בלי גבול, מ״מ הרי הוא בא בגדר מדידת והגבלת הכלים. דמזה יובן במכל שכן בענין האלקות שבנשמה, דכאשר בא בבחי׳ בראתה הרי זה באין ערוך ובריאה יש מאין לגבי עצם הנשמה, להיות שהוא בא בגדר הגבלת הנבראים, ולכן הרי נשמות דאצילות אינם באים בהתלבשות בהגוף, וכמבואר במ״א17 אשר בשעת החטא הם בהסתלקות, וגם שלא בשעת החטא אינו בהתלבשות כי אם בבחי׳ מקיף, והוא לפי שבחי׳ הנשמה שבאה בהתלבשות הוא רק כמו שהיא בבחי׳ נברא שהיא בהגבלה, אבל הנשמה כמו שהוא בבחי׳ אצילות היא למעלה מהתלבשות, דכל זה הוא בבחי׳ אתה בראתה כמו שהיא בנשמות דאצילות, היינו בחי׳ בריאה שבאצילות, ומכל שכן בבחי׳ עצם הנשמה שהיא בודאי למעלה מגדר התלבשות.
והנה בחי׳ טהורה היא נקרא בשם ציון כמ״ש18 ולאמר לציון עמי אתה, שישראל נקראים בשם ציון19, שהוא מצד עצם הנשמה, בחי׳ טהורה היא. דהנה ציון הוא מלשון ציון וסימן20, וענין הסימן הוא על דבר הנאבד דוקא21, דעל דבר הגלוי אין צריך לסימן כי אם על דבר הנאבד היינו הנעלם דוקא. והדוגמא מזה למעלה, דבאור הממלא אין צריך לסימן להיותו דבר הגלוי, וכמבואר במ״א22 דגם אומות העולם מאמינים בממלא כל עלמין להיותו דבר הגלוי ומוכרח ע״פ שכל, כי אם ענין הסימן הוא על בחי׳ אור הסובב דוקא, היינו אמיתית ענין הסובב דלגבי׳ הכל בשוה23, שהוא בהעלם וצריך לסימן. וזהו מה שישראל נקראים בשם ציון, דבחי׳ עצם הנשמה, טהורה היא, היא ציון וסימן על בחי׳ אור הסובב. והוא לפי שגם עצם הנשמה היא דוגמת הסובב, דלכן היא בחי׳ סימן על אור זה, שהרי הסימן צריך להיות מעין ודוגמת הדבר המסומן בהסימן, והוא כמו שנת״ל דעצם הנשמה אינו בא בהתלבשות בהגוף כי אם בבחי׳ מקיף מלמעלה, לכן היא בחי׳ סימן וציון על אור הסובב. וזהו ג״כ מ״ש24 ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל. דענין העדות הוא ג״כ על דבר הנעלם דוקא, דעל דבר הגלוי אינו צריך לעדות, וגם על מילתא דעבידא לאגלויי25 אין צריך עדות גמורה26. ולכן בעדות אשה מספיק עד אחד ומפי אשה ומפי עבד, וכמ״ש הרמב״ם בסוף הלכות גירושין, והוא לפי שהוא דבר דעבידא לאגלויי, ולכן אין צריך לעדות גמורה. וענין העדות הוא על דבר הנעלם דוקא, והוא בחי׳ אור הסובב כנ״ל, שהעדות והסימן על אור הסובב הוא בחי׳ עצם הנשמה, טהורה היא כנ״ל. וזהו ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל, שהי״ב27 שבטים מצד עצמם הם בחי׳ י״ב בקר דמרכבה דבריאה ואינם עדות, ורק כאשר עלו שבטים, והוא עלייתם באצילות, הנה אז הם עדות לישראל, ישראל לי ראש28, בחי׳ ראש דנשמה, והם עדות שמגלים את אור הסובב. והנה בזמן הבית הי׳ בחי׳ ציון בגלוי, דשלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳29, וענין פני הוא לשון פנימיות היינו שראו את הפנימיות שלמעלה, אמיתית הסובב, והוא ע״י פנימיות הנשמה, דכשם שבא לראות כך בא ליראות30, והיינו שמצד פנימיות הנשמה ראו בהפנימיות שלמעלה. ולא רק בשלש רגלים בלבד, כי אם גם בכל השנה הרי בהמנורה היו ז׳ נרות וענינם הם ז׳ סוגי נרות שבנשמות ישראל כמבואר בארוכה בלקו״ת31, ובנרות הרי יש נהורא חיורא ונהורא אוכמא, דנהורא אוכמא הוא האור הסמוך אל הפתילה ונהורא חיורא הוא האור שלמעלה מהפתילה32, והם ב׳ בחינות הנ״ל שבנשמה33, בחי׳ טהורה היא ובחי׳ אתה בראתה, דבחי׳ אתה בראתה כו׳ הוא בחי׳ נהורא אוכמא שבא בהתלבשות בהגוף ונפש הבהמית, ובחי׳ טהורה היא היא בחי׳ עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות כו׳. וכן גם במזבח הרי אע״פ שאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט34, שהאש שמביאים מן ההדיוט הוא בחי׳ אש שלמטה, והוא העבודה שמצד הארת הנשמה המלובשת בגוף, ועי״ז יורד אש מלמעלה, הוא גילוי בחי׳ עצם הנשמה.
וביאור הענין, הנה אמרו רז״ל35 איש ואשה זכו שכינה ביניהם, דאיש הוא אש יו״ד ואשה הוא אש ה׳36. דאש ה׳ הוא האש דבחי׳ מלכות, ה׳ תתאה, ואש יו״ד הוא האש דבחי׳ חכמה. והנה על ב׳ בחינות אש אלו כתיב37 לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, שבחי׳ אש ה׳ המשכתו הוא מבחי׳ אש יו״ד. דהנה בחי׳ אש ה׳ והוא האש דספירת המלכות, הרי ידוע בענין המלכות שהיא שרש ומקור כל הנבראים כמ״ש38 מלכותך מלכות כל עולמים, דהתהוות העולמות הוא באופן שיהיו במציאות יש כו׳, אבל תכלית ההתהוות הוא שיהי׳ ביטול היש לאין והוא ע״י גילוי אור שמאיר בהם. ואור זה נקרא בשם נהורא אוכמא, לפי דענין אור זה הוא להאיר את חושך העולמות39, והו״ע ברישא חשוכא והדר נהורא40, דברישא חשוכא הוא ההעלם והסתר שבעולמות שנתהוו בבחי׳ יש, והדר נהורא הוא הביטול שנעשה בהם אח״כ ע״י גילוי אור, ולהיות שאור זה קדמו החושך, לכן נקרא בשם נהורא אוכמא, ובשרשו הראשון הו״ע צמצום הראשון, שנסתלק כל האור ונשאר בחי׳ רשימו שרש ומקור הכלים, שזהו ברישא חשוכא, והדר נהורא הוא בחי׳ המשכת אור הקו להאיר את הכלים, דאור זה נקרא בשם נהורא אוכמא לפי שענינו הוא להאיר את חושך הכלים, וגם לפי שנמשך ע״י חושך הצמצום. וכמו״כ הוא גם בעבודה, שהעבודה דבחי׳ אש ה׳, נהורא אוכמא, הוא עבודת הנשמה המתלבשת בגוף ונפש הבהמית, שצריכה לבררו ולזככו, והוא בעבודת התפילה, סולם41 מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה42, שעי״ז הוא פועל בירור זיכוך ועלי׳ בנפש הבהמית, דכאשר מתבונן בפסוקי דזמרה בענין ברוך שאמר והי׳ העולם, שכל ההתהוות במאמר רוח פיו ית׳ בלבד, שכל הנבראים הם מבחי׳ הוד וזיו בלבד, הנה עי״ז נעשה בחי׳ רצוא וצמאון, שרוצה לצאת מהמצרים שבעולם וליכלל באחדותו ית׳. וצמאון זה נקרא בשם אש ה׳, דלהיותו ברצוא והעלאה שמצד הגבורות (באהבה כרשפי אש), לכן נקרא בשם אש, בחי׳ גבורה, והוא בחי׳ נהורא אוכמא להיות שהוא האור השייך לנפש הבהמית כו׳43. אמנם בכדי אשר הנפש האלקית יוכל לפעול בירור בנפש הבהמית, ובפרט שאקדימא טענתי׳44, הנה איך יוכל ללחום כנגדו, על זה כתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, שהכח על העבודה דבחי׳ אש ה׳ הוא מבחי׳ אש יו״ד, דענין בחי׳ יו״ד הוא מה שלמעלה מההתלבשות בעולמות, ואין זה בחי׳ העלאה מלמטה למעלה כי אם שהוא נמצא למעלה מהשתלשלות ומעורר רחמים רבים על נפשו כו׳, שהרחמים נקראים ג״כ בשם אש, שזהו בלהט (אַז דאָס איז מיט אַ קאָך) כו׳, וכמ״ש ביוסף כי נכמרו רחמיו45, נמכרו מלשון46 מכמר בישרא47 לשון חמימות, דסיבת הרחמנות הוא החמימות. וע״י המשכת בחי׳ רחמים רבים ששרשם ברחמים פשוטים, עי״ז הוא הנתינת כח בהעבודה דבחי׳ אש ה׳, והוא לפי שבבחינה זו דאש יו״ד אין שייך ענין אקדימא טעניתי׳, שהרי הוא למעלה מהתלבשות ואין שייך שם כל הענין של העלם הנפש הבהמית כו׳. והנה בחינה זו אינה עדיין העבודה שמצד עצם הנשמה ממש, כי אם הוא ג״כ בכלל העבודה דבחי׳ אש ה׳, אלא שבכדי שיוכל להיות העבודה דאש ה׳ הוא ע״י נתינת כח מהעבודה דבחי׳ אש יו״ד כנ״ל. והעבודה דבחי׳ אש יו״ד כמו שהיא מצד עצמה הוא העבודה שמצד עצם הנשמה בבחי׳ יחידה שחבוקה ודבוקה בך48, ואין שייך בה ענין הרצוא כלל, דמכיון שהיא חבוקה ודבוקה בו ית׳ הרי לא שייך שירוץ (איז דאָך ניט שייך ער זאָל לויפן), שהרי הוא בקירוב ואין שייך בזה ענין הרצוא, וענין האש שבזה הוא בחי׳ האהבה שמצד עצם הנשמה, שישנה בכאו״א מישראל, שמצד אהבה זו אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד ח״ו מאלקות49, ואהבה זו אינה בבחי׳ רצוא כי אם בבחי׳ דביקות, חבוקה ודבוקה בך.
והנה כל זה הוא בזמן הבית, אבל בזמן הגלות שעצם הנשמה היא בהעלם, ובמילא חסר גם הנתינת כח על העבודה דבחי׳ אש ה׳, שהרי העבודה דבחי׳ אש ה׳ הנתינת כח על זה היא מבחי׳ אש יו״ד כנ״ל, אבל כאשר עצם הנשמה היא בהעלם הרי חסר גם הנתינת כח על העבודה דבחי׳ נהורא אוכמא, לזאת הרי צריך לגלות בחי׳ עצם הנשמה, והוא מ״ש50 ציון במשפט תפרה, דבזמן הגלות בחי׳ ציון היא בהעלם וצריך לפדותה, והפדי׳ הוא ע״י משפט, ומבואר בלקו״ת20 דמשפט קאי על תורה כמ״ש51 כמשפט הראשון ותרגם כהלכתא קדמייתא, שע״י התורה נעשה בחי׳ גילוי אש י׳ ונותן כח גם על בחי׳ אש ה׳, שזה נעשה ע״י לימוד התורה לפי שגם בתורה יש ב׳ בחינות אלו, כמארז״ל52 שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה. והנה הכוונה בענין אש שחורה ע״ג אש לבנה הוא שהתכלית הוא בהעבודה דאש שחורה דוקא. דלכאורה אינו מובן אומרו אש שחורה ע״ג אש לבנה, והרי אש לבנה הוא למעלה במדריגה מאש שחורה53, והוה לי׳ למימר אש לבנה ע״ג אש שחורה. אך הענין הוא, לפי שתכלית העבודה הוא בבחי׳ אש שחורה דוקא, והוא בהנשמה שבאה בהתלבשות, אלא שבבחי׳ אש שחורה צריך להיות נרגש בחי׳ אור הנשמה שלמעלה מהתלבשות, אבל התכלית הוא בהעבודה שבהתלבשות דוקא בבירור הגוף ונפש הבהמית. וכמו״כ הוא גם בלימוד התורה שצריך להיות בהשגה, אלא שבהשגת התורה צריך להיות נרגש הקבלת עול שלמעלה מהשגה, דזהו ענין ברכו בתורה תחילה54, אבל זה שלמעלה מהשגה צריך להיות נרגש בהשגה דוקא, וזהו אש שחורה ע״ג אש לבנה, שהתכלית הוא אש שחורה דוקא אלא שהאש שחורה צריכה להיות ע״ג אש לבנה. וענין הב׳ בחינות אש שבתורה הוא תורה שבכתב ותורה שבע״פ, דתורה שבע״פ הוא בחי׳ אש שחורה להיות שענינה השגה דוקא, וההשגה צ״ל באופן שיושג גם בהשכל דנפש הבהמית, משא״כ תורה שבכתב נקרא בשם מקרא שהוא למעלה מהשגה, כי אם ענין מקרא כאדם הקורא לחבירו וכבן הקורא לאביו כמ״ש בתניא55. וגם ענין ב׳ בחינות אש אלו הוא גליא דתורה ופנימיות התורה, דגליא דתורה נקראת בשם אש שחורה לפי שבאה בהתלבשות בענינים גשמיים וטענות של שקר כו׳56, משא״כ פנימיות התורה היא למעלה מהתלבשות ונקראת אש לבנה. הנה ע״י לימוד התורה שהיא אש שחורה ע״ג אש לבנה, והיינו שגם בהשגה נרגש האלקות דתורה שלמעלה מהשגה, הנה עי״ז הוא פודה את בחי׳ ציון, הוא עצם הנשמה שמתגלית בהנשמה המלובשת בגוף, וכנ״ל אשר הנתינת כח להעבודה דבחי׳ אשה הוא מבחי׳ אש יו״ד.
וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, דמוצאיהם הוא בחי׳ עצם הנשמה, אש יו״ד, מסעיהם הוא בחי׳ רגל שבנשמה, בחי׳ אש ה׳, והוא הנשמה המתלבשת בגוף ונפש הבהמית אשר בה ועל ידה צריך להיות עבודת המסעות בהבירור דגוף ונפש הבהמית, ובכדי שיהי׳ יכול להיות עבודת המסעות צריך להמשיך מבחי׳ מוצאיהם, והוא בחי׳ עצם הנשמה כנ״ל. ולהיות שהם באין ערוך זה לזה, הנה ההמשכה היא ע״י בחי׳ ויכתוב משה, והמשכה זו צריכה להיות בכאו״א בכל יום ויום, לפי שכללות חיי האדם הם ענין מ״ב מסעות, ובכל יום ויום צריך להסיע את עצמו מהמדריגה שבה הוא נמצא למדריגה עליונה יותר, והו״ע יציאת מצרים שבכל יום, אשר זה בא ע״י ויכתוב משה דוקא שהוא ממשיך בחי׳ מוצאיהם למסעיהם. וע״י המשכה זו והעבודה דבחי׳ מסעיהם, עי״ז נעשה העלי׳ מלמטה למעלה, מוצאיהם למסעיהם, אשר מוצאיהם הב׳ הוא למעלה מבחי׳ מוצאיהם הא׳57, דלהיות אשר תכלית הכל הוא בהעבודה דאש שחורה דוקא כנ״ל, לזאת ע״י עבודה זו דבחי׳ מסעיהם, אש שחורה דוקא, עי״ז מגיעים למעלה יותר, לבחי׳ גילוי עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי׳ שרש ומקור הנשמה טרם ירידתה למטה.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה ציון במשפט תפדה תרע״ו (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קלז ואילך). ד״ה וטהר לבנו דיום ב׳ דחה״ס תשי״ז (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ יד ואילך).
2) פרשתנו (מסעי) לג, א-ב.
3) פרשתנו (מסעי) פח, ג ואילך.
4) לקו״ת שם צב, א. צג, ד ואילך. צו, א.
5) זח״א ריז, ב.
6) פסחים קטז, ב (במשנה). תניא פמ״ז (סו, ב).
7) ראה אוה״ת פרשתנו (מסעי) ס״ע א׳שנב.
8) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סכ״ג (עה, ב). וש״נ.
9) בכל הבא לקמן – ראה הנסמן בהערה 1.
10) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
11) רמב״ן בראשית א, א.
12) בראשית שם.
13) ראה תניא רפ״ב.
14) תדבא״ר פכ״ה.
15) ראה (נוסף לסה״מ תער״ב-תרע״ו שם) סה״מ תרמ״ג ע׳ ע. תרנ״ד ע׳ רסו. תרס״ב ע׳ רלב. המשך תער״ב ח״א ע׳ שלד. וראה גם סה״מ תרס״ח ריש ע׳ צד.
16) תקו״ז בהקדמה (ג, סע״ב). אגה״ק רס״כ.
17) ראה אגה״ק ס״כ קל, א. אוה״ת ענינים ע׳ ריג. סה״מ תרנ״ז ע׳ רפט. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ סד. המשך תער״ב ח״א ע׳ שפח. וראה גם מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ סט. ועוד.
18) ישעי׳ נא, טז.
19) ראה ירושלמי תענית פ״ד סוף ה״ב. מגילה פ״ג סוף ה״ו. זח״ג לה, א. וראה בכ״ז ד״ה ציון במשפט תפדה תשח״י (סה״מ דברים ח״א ע׳ ו ואילך).
20) לקו״ת דברים א, סע״ב.
21) ראה רמב״ם הל׳ גזילה ואבידה פי״ג ה״א ואילך.
22) ראה סהמ״צ להצ״צ כב, ב ואילך. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אומות העולם ס״ב (ע׳ ערב ואילך). וש״נ.
23) תו״א ויחי מה, ג. לקו״ת אמור לא, ג. המשך תער״ב ח״ב ס״ע א׳ה. ובכ״מ.
24) תהלים קכב, ד.
25) ר״ה כב, ב. וש״נ.
26) לקו״ת פקודי ד, סע״א.
27) ראה בכ״ז יהל אור עה״פ (ע׳ תפב-ג). וש״נ. וראה לקו״ת שם ח, סע״א.
28) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. לקו״ת ר״ה סב, ג. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך יעקב סמ״ה (ע׳ א׳קא ואילך). מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
29) פ׳ ראה טז, טז.
30) חגיגה ב, א.
31) ר״פ בהעלותך.
32) ראה זח״א נ, סע״ב ואילך.
33) ראה שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״א סב, ד. תו״ח בשלח שמז, א.
34) עירובין סג, א. תו״כ ופרש״י ויקרא א, ז.
35) סוטה יז, א.
36) ראה לקו״ת שלח מד, סע״ג ואילך. ובכ״מ.
37) בראשית ב, כג.
38) תהלים קמה, יג.
39) ראה סה״מ עת״ר ע׳ יז. תרח״ץ ע׳ קט. תש״י ע׳ 37.
40) שבת עז, ב.
41) ויצא כח, יב.
42) ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תקון מה.
43) בזכרון אחדים שנתבארו כאן ב׳ טעמים על זה שנקרא בשם נהורא אוכמא: א) לפי שענינו להאיר את חושך נפש הבהמית. ב) גם האור עצמו בא ע״י העלם, דלכן שייך שיפעול רצוא בנה״ב, לפי שהוא שייך אליו כו׳ (אינו ברור). המו״ל.
44) ראה זח״א קעט, סע״א ואילך. קה״ר פ״ד, יג.
45) מקץ מג, ל.
46) פסחים נח, סע״א.
47) פרש״י עה״פ.
48) נוסח הושענות ליום ג׳.
49) ראה ״היום יום״ כא סיון. כה תמוז. ובכ״מ.
50) ישעי׳ א, כז.
51) וישב מ, יג.
52) תנחומא ר״פ בראשית. דב״ר פ״ג, יב. שהש״ר פ״ה, ט (ו). ועוד – נסמן לעיל ע׳ צט.
53) ראה לקו״ת שה״ש ד, ד. ובכ״מ.
54) ראה נדרים פא, א. ר״ן לנדרים שם. ב״ח לטואו״ח סמ״ז. שו״ע אדה״ז או״ח ר״ס מז.
55) פל״ז (מט, ב).
56) תניא פ״ה (ט, ב).
57) ראה לקו״ת פרשתנו (מסעי) צו, א.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' תח ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 717 ואילך.