נט) ויקהל משה – ש״פ ויקהל, פ״ש, כ״ד אד״ר, מבה״ח אד״ש ה׳תשי״ד

בס״ד. ש״פ ויקהל, פ׳ שקלים, כ״ד אד״ר, מבה״ח אדר-שני ה׳תשי״ד

הנחה בלתי מוגה

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי׳ לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי גו׳ שבת שבתון1, ואח״כ הוא אומר2 ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל זה הדבר אשר צוה הוי׳, ומדבר שם בענין המשכן ומלאכת המשכן. וידוע הדיוקים שבזה3, מהו אומרו ויקהל משה גו׳, דמזה משמע שהו״ע כללי ומצוה כללית דמשום זה הוצרך להקהיל את כל עדת ישראל שהרי בשאר הדברות לא מצינו זה, וגם להלן במ״ש ויאמר משה בענין מלאכת המשכן לא כתיב שהקהיל אותם, ורק כאן דוקא כתיב שהקהיל אותם, דמזה מובן שזה ענין כללי, וצריך להבין מהו. ועוד צריך להבין4 מה שכתוב אלה הדברים, דדברים הם לשון רבים, ומסיים ששת ימים גו׳ שזה רק ענין אחד. ועוד צריך להבין מ״ש אשר צוה הוי׳ לעשות אותם, דלכאורה הי׳ מספיק שיאמר אשר צוה הוי׳ ומהו לעשות אותם. ועוד צריך להבין דיוק כפל הלשון דשבת שבתון. והנה הרמב״ן מפרש דמ״ש אלה הדברים גו׳ קאי על מלאכות המשכן שהם קודש, והי׳ אפשר לומר דלהיותם קודש לכן הם מותרות גם בשבת, על זה הוא אומר וביום השביעי גו׳ שבת שבתון, דלפי זה פירוש הכתוב הוא אלה הדברים אשר צוה הוי׳ לעשות אותם שהוא מלאכת המשכן, הנה דברים אלו ששת ימים תעשה מלאכה דוקא. אמנם לבד זאת שגם לפירושו אינו מתורץ עדיין למה הוצרך לאמר התיבות לעשות אותם, וגם דיוק הלשון דשבת שבתון, לבד זאת אינו מובן שהרי מלאכת המשכן נאמרה אח״כ כמ״ש ויאמר משה גו׳, ומהו אשר אלה הדברים קאי על מלאכת המשכן5. ואף דאיתא בגמרא6 דאלה הדברים קאי על הל״ט מלאכות, וענין מלאכה היא דוקא זה מה דהוה במשכן חשיבא7, דזה מתאים לפירוש הרמב״ן דאלה הדברים קאי על מלאכת המשכן, מ״מ אינו מובן דלפי זה הרי פרשיות אלו נאמרו בסדר הפוך8, דתחילה הי׳ לו לומר מלאכת המשכן (הפרשה דויאמר משה) ואח״כ לומר שמלאכות אלו אסורות בשבת, ולמה נאמר תחילה שמלאכות אלו אסורות בשבת ואח״כ הוא אומר מהו המלאכות. וגם צריך להבין זה גופא, מפני מה הענין דמלאכה הוא דוקא מה דהוה במשכן חשיבא, מה שייכות הענינים זה לזה.

ויובן9 כל זה בהקדים תחילה כללות ענין הל״ט מלאכות. דהנה ענין המלאכה הוא להשלים את צורך האדם, דמצד סיבה זו שהוא צריך לאיזה דבר מצד זה הוא עושה את המלאכה, דכללות צרכי האדם הם ג׳ דברים והם מזון לבוש ובית10, ולזאת הנה גם הל״ט מלאכות שהם להשלים את צרכי האדם הם נחלקים ג״כ בג׳ פלוגות אלו11, דהנה תנא סדורא דפת נקט12 החורש והזורע שהם המלאכות במזון, טווה ואורג שהם המלאכות בלבוש, בונה וסותר שהם המלאכות בבית. והנה ענין המזון הוא שנכנס בפנימיות האדם ומקשר את הנפש עם הגוף, דעם היות שבודאי אי אפשר לומר שהנפש מקבלת חיות מהמזון, מ״מ להיות שאי אפשר לאור בלי כלי, שכמו״כ אי אפשר להנפש לפעול פעולותי׳ מבלעדי הגוף, הנה זהו פעולת המזון שמחזק את הגוף שיהי׳ כלי להנפש, דאז הנפש מתקשרת עם הגוף ובמילא נמשך תוספות חיות גם בהנפש, להיות שע״י הגוף דוקא היא יכולה לפעול פעולותי׳, וכל זה הוא במזון שנכנס בפנימיות האדם ונעשה דם ובשר כבשרו. אמנם ענין הלבוש הוא דלא זו בלבד שאינו נכנס בפנימיות האדם אלא שהוא מבחוץ להאדם ומקיף עליו, ועם היות שהוא מבחוץ להאדם ומקיף עליו מ״מ הוא מגין על האדם, שמגין עליו מחום ומגשמים, ופועל בו יופי כמארז״ל13 קארי לי׳ למאני מכבדותא. אך ענין הבית הוא שמבחוץ לגמרי להאדם ומקיף יותר רחוק, אך גם הוא מגין על האדם, שהבית הוא מחסה מזרם וממטר14, ופועל ג״כ יופי כמ״ש15 תפארת אדם לשבת בית. והנה אף שהמזון הוא בפנימיות ולבוש ובית הם מקיפים, מ״מ יש מעלה בלבוש ובית על המזון, דהנה ענין המזון הוא שנכנס בפנימיות האדם ופועל קישור הנפש עם הגוף, אמנם מה שמתגלה ע״י המזון הוא רק כחות הגלויים שבכללות הוא בחי׳ נר״נ דלבחינה זו המזון הוא כלי, אבל המקיפים דנפש לא מתגלים ע״י המזון להיות שאין שייך כלים בהם, אמנם הלבוש שהוא מקיף הנה הוא מגיע גם להמקיפים דנפש, דזהו מה שהלבוש פועל יופי בהאדם, דענין היופי הוא בחי׳ מקיף. דהתגלות וקישור הנפש ע״י חיזוק הגוף שמצד פעולת המזון הו״ע פנימי, אבל ענין היופי הוא בחי׳ מקיף. אמנם גם הלבוש שפועל היופי הרי היופי הוא בהאדם גופא (אין אים), והיינו שהוא בחי׳ מקיף השייך אל הפנימי שהוא מקיף דחי׳, אבל היופי והתפארת שמצד הבית מ״ש תפארת אדם לשבת בית, הרי אין היופי בהאדם גופא להיות שהוא מקיף הרחוק שאינו שייך אל הפנימי, והוא התגלות המקיף דיחידה. דכמו״כ הוא גם בגשמיות, שהלבוש עם היותו מקיף מ״מ הוא מקיף הקרוב ועשוי למדת האדם, והבית הוא מקיף הרחוק ואינו לפי האדם16 שהרי הבית כולל בתוכו לא רק האדם כי אם גם שאר דברים. והנה מעלה זו שבלבוש על מזון ובבית על לבוש נראה גם בגשמיות17, דהנה אף אשר המזון הוא צריך להאדם יותר מאשר הלבוש והבית שהרי המזון הוא הכרח קיום הגוף, וכמו״כ בלבוש ובית גופא הנה הלבוש הוא מוכרח יותר מאשר בית, מ״מ המזון אינו מחזיק זמן רב והוא דבר יום ביומו18, וגם הוא בזול, משא״כ הלבוש הוא ביוקר ומחזיק זמן רב, וכמו״כ הנה הבית הוא ביוקר יותר ומחזיק זמן רב יותר, דטעם הדבר הוא להיות שהמזון הוא פנימי שהיא מדריגה פחותה, והלבוש ובית הם מקיפים שהוא מדריגה נעלית, לכן הם ביוקר ומחזיקים ריבוי זמן. ובפרטיות הלבוש הוא מקיף הקרוב, אך הבית הוא מקיף הרחוק דבכללות הו״ע הד׳ אמות של האדם19 שבהם מתגלה עצם האדם.

והנה טעם הדבר מה שבאדם יש מזון לבוש ובית, הנה כמו בכל דבר שישנו למטה הוא מצד שרשו למעלה, כמו״כ הוא גם בזה דמה שאצל האדם התחתון יש מזון לבוש ובית הוא מצד שרשו באדם העליון, והוא העשר ספירות, שיש בהם הג׳ בחינות דמזון לבוש ובית, דבעשר ספירות הרי יש הענין דאורות בכלים שזה בחי׳ מזון, וכמו״כ יש גם בחי׳ לבושים כמאמר20 לבושין תקינת לון, וכמו״כ יש גם בחי׳ בית שהם הדיורים והיכלות שלמעלה, דמשחרב בית המקדש הוא הד׳ אמות של הלכה21, דהד׳ אמות הו״ע הבית כנ״ל שבהם מתגלה העצם. דהנה ענין אורות בכלים הוא בחי׳ מזון, שהרי טעם המשכת אורות בכלים הוא לפי שבהכלים יש איזה ענין שמצד ענין זה הם ממשיכים את האורות לתוכם, וענין זה נקרא בשם מזון, דכמו שפעולת המזון היא שמקשר את הנפש עם הגוף דעי״ז הוא מוסיף תוספות חיות גם בהנפש כנ״ל, הנה כמו״כ ענין זה שבכלים שפועל המשכת האור נקרא בשם מזון להיותו מקשר האורות עם הכלים, דעי״ז פועל במילא תוספות גם בהאור, אמנם המשכה זו היא בהאורות כמו שבאים ומתלבשים בכלים, דזהו בחי׳ פנימי. אך ענין הלבושים שהוא הלבושים וחשמלים, ובפרט החשמל דבינה שמלביש לז״א22 ולמטה יותר, הנה הלבושים מגיעים בבחי׳ המקיף, אך גם מקיף זה הוא מקיף הקרוב ששייך אל הפנימי, היינו המקיף ששייך וקשור (און פאַרבונדן) עם הכלים. אבל ההיכלות ודיורים שהוא בחי׳ בית מגיע בבחי׳ מקיף הרחוק, דבכללות נקרא בשם מקיף הרחוק, ובפרטיות הוא המקיף שאינו שייך כלל אל הכלים. דהנה המקיפים בכלל הוא בחי׳ כתר, ובכתר יש ב׳ בחינות, בחי׳ עתיק ובחי׳ אריך, הנה בחי׳ אריך עם היותו מקיף מ״מ הוא שייך להכלים, אבל בחי׳ עתיק הוא נעתק מהכלים וגם מבחי׳ מקיף לכלים (בחי׳ אריך)23.

והנה כמו שיש התחלקות זו של מזון לבוש ובית מצד הכלים, היינו מצד האורות כמו שהם בכלים, הנה כמו״כ גם מצד האורות גופא ישנם ג׳ בחינות הנ״ל, שהם ממלא כל עלמין סובב כל עלמין ובחינה שלמעלה מממלא וסובב. דהנה ענין ממלא הרי הלשון עצמו דממלא מורה שהוא בהתגלות בהדבר בפנימיות והוא בהתלבשות, דזהו הלשון דממלא. אך ענין סובב הוא שאינו בהתלבשות, אך מ״מ הוא שייך להדבר, דזהו לשון סובב, שהוא סובב עכ״פ לעלמין, והיינו דעם היות שהוא למעלה מהתלבשות, מ״מ יש לו איזה שייכות שהרי הוא בבחי׳ סובב עכ״פ24, והיינו שמצד עצמו הוא שייך לבוא גם בפנימיות, אלא שמצד קוטן ומיעוט הכלים הוא בבחי׳ מקיף עליהם, אבל מצד עצמו שייך שיהי׳ גם בפנימיות, דזהו ביאור המאמר25 פנימי שבעליון נעשה מקיף לתחתון, דגם העליון הנה מצד עצמו הוא בחי׳ פנימי אלא דלהיות שקישרו העליון עם התחתון (אַז מען האָט פאַרבונדן דעם עליון מיט דעם תחתון), והתחתון הוא למטה מהעליון שאינו יכול לקבל את העליון, לכן הנה לגבי׳ הוא בחי׳ מקיף, אבל מצד עצמו הוא בחי׳ פנימי. וכל זה הוא בבחי׳ סובב כל עלמין, אבל בהבחינה שלמעלה מסובב, דבכללות הוא העצמות, הנה העצמות אינו שייך כלל להיות בהתגלות והתלבשות, והיינו שאין זה מצד הכלים והעולמות אלא שמצד עצמו אינו שייך כלל שיהי׳ בהתלבשות וגם בבחי׳ מקיף. ולמטה מזה הוא בהאור, והיינו בהאור שבבחי׳ גילוי לעצמו. דהנה בהאור יש ב׳ בחינות, הגילוי ששייך אל הזולת והגילוי לעצמו, הנה בהגילוי לעצמו אינו שייך כלל אל הזולת, ולא מצד הזולת שהזולת אינו יכול לקבלו, אלא שמצד עצמו אינו שייך להזולת, לא בבחי׳ פנימיות ולא בבחי׳ מקיף.

והנה כל הג׳ מדריגות הנ״ל הוא כמו שנסתדרו בסדר השתלשלות, אך ע״י עבודת הבירורים מיתוסף תוספות אור בכל אחד מהבחינות הנ״ל. דזהו ענין הל״ט מלאכות, שהוא עבודת הבירורים במזון לבוש ובית. דתנא סידורא דפת נקט החורש והזורע שהוא הבירור דמזון, דחורש הוא מה שמרפי לארעא26 והיינו שהוא מחליש ושובר את הגשמי (אַז ער שוואַכט אָפּ און ברעכט דעם גשמי), וכמו״כ הזורע הוא מה שנרקב הגרעין, והיינו שנרקבים כל הדברים הטפלים שבהגרעין ונשאר בו רק ההעלאת מ״ן שבו אשר מעורר לכח הצומח, דזהו ענין הבירור במזון, וכמו״כ הטווה ואורג הוא הבירור בלבוש, דכללות ענין הלבוש הו״ע הבירור וההבדלה, שהרי הלבוש הוא מבדיל את האדם מזולתו וגם מעצמו כמו שהי׳ קודם הלבוש, דענין הלבוש הוא שעל ידו ניכר ומתגלה מעלת האדם, דזהו ענין הבירור וההבדלה, וכמו״כ גם בענין הבית הוא שהבית מבדיל ומחלק את החוץ מהאמצע, שהד׳ אמות הם שייכים אל האדם. וע״י הל״ט מלאכות שהוא הבירור בכל הבחינות דמזון לבוש ובית, הנה ע״י הבירור מוסיפים תוספות אור בכל בחינה מג׳ בחינות הנ״ל, והתוספות היא שנשלם בהם הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים27, דענין זה נמשך בכללות העולם, ובפרט במקום המשכן ומקדש כמ״ש28 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

והנה הכח על עבודת הבירורים בכל הג׳ בחינות שבעולם הוא ע״י הל״ט מלאכות שישנם בהמשכן, והיינו דעי״ז אשר הענינים ישנם ברוחניות, הנה זהו נתינת כח אשר הבירור יהי׳ גם בכללות העולם. וכמו״כ הוא גם בהמשכן גופא, הנה הכח על הל״ט מלאכות בהמשכן שלמטה הוא ע״י המשכן שלמעלה. דהנה יש מעלה בהמשכן שלמטה דוקא אשר לא יש בהמשכן שלמעלה, כמ״ש29 הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך גו׳, דשמים ושמי השמים הוא המשכן שלמעלה, הנה הם לא יכלכלוך, ובחינה זו אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך הנה בחינה זו נמשכה בהמשכן שלמטה, דלכן הנה כאשר הראה הקב״ה למשה את המשכן בהר30 אמר לו שיעשו משכן למטה דוקא, דהמשכן אשר בהר אינו מספיק וצריך להיות משכן למטה דוקא, אך מ״מ הנה הנתינת כח על המשכן שלמטה הוא המשכן שלמעלה דוקא, דלכן הנה מקודם הראה הקב״ה למשה את המשכן בהר ואז דוקא הי׳ אפשר לעשות את המשכן למטה. וזהו מ״ש ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל זה הדבר גו׳, שהציווי הי׳ ע״י משה דוקא שראה את המשכן למעלה, הנה על ידו דוקא יש נתינת כח לבנות את המשכן למטה. וכמו שהוא בענין המשכן שהנתינת כח על המשכן שלמטה הוא מהמשכן שלמעלה, הנה כמו״כ הוא גם אשר הנתינת כח על הבירור בכללות העולם הוא מהמשכן דוקא, וזהו מ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל31, דעי״ז אשר ועשו לי מקדש, עי״ז ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל, שהוא הנתינת כח על הבירור בכללות העולם. ועפ״ז יובן הטעם דמה דהוה במשכן הוא מלאכה, דלהיות שענין המלאכה הו״ע עבודת הבירורים כנ״ל והכח ע״ז הוא מהמשכן, לזאת הנה מה דהוה במשכן הוה מלאכה להיות שיש לו כח לברר זה, אבל מה דלא הוה במשכן הרי אין לו כח לברר את זה ולכן לא הוה מלאכה, היינו שאין זו עבודתו אשר צריך לעבוד, שהרי אם זה הי׳ עבודתו היו נותנים לו כח על זה. ועפ״ז יובן ג״כ אשר כל העבודות הם קשורות עם מקום המקדש דוקא ומקום המזבח, דזהו הענין דשחוטי חוץ, דאף אשר כל העבודות היו כדבעי אלא שהיו חוץ מהמקדש הם פסולות, הנה הטעם לזה להיות דכללות הכח על עבודת הבירורים הוא מהמשכן דוקא, דבית המקדש שלמעלה מכוון כנגד בית המקדש שלמטה32, לכן כל העבודות הן קשורות עם מקום המשכן ומקדש דוקא.

וזהו מה שכתוב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו׳, דויקהל משה הי׳ למחרת יום הכיפורים שהי׳ אז הסליחה על חטא העגל33, דהנה עולם על מילואו נברא34 אלא שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא35, דזהו ענין חטא עץ הדעת, ובשעת מתן תורה פסקה זוהמתן35 ובשעת חטא העגל חזרה36, הנה למחרת יום הכיפורים כאשר הי׳ הסליחה על חטא העגל ונעשה כמו שהוא מצד עצם ההתהוות דעולם על מילואו נברא והי׳ אפשר להיות ענין העבודה כמו שהוא מצד הענין דעולם על מילואו נברא, הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם סדר כללות ענין העבודה, אלה הדברים אשר צוה הוי׳ לעשות אותם, דאלה הדברים קאי על הל״ט מלאכות, דאלה בגימטריא ל״ו, ודברים הדברים הם ל״ט37, אשר הכוונה בהל״ט מלאכות הו״ע הבירור והתיקון, דזהו לעשות אותם, לעשות מלשון לתקן38, ויש נתינת כח ע״ז מלמעלה דזהו אשר צוה הוי׳ גו׳, והכח הוא ע״י משה שראה את המשכן בהר דזהו ויקהל משה, ששת ימים תעשה מלאכה, והיינו אשר כללות ענין עבודת הבירורים הוא במשך הזמן דשית אלפי שנין39 שזהו ששת ימים, והעבודה במשך זמן זה הוא הכנה ליום השביעי שבת שבתון כמאמר40 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת בדרך ממילא, והיינו שע״י עבודת הבירורים במשך שית אלפי שנין יזכו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים41. ובפרטיות הנה בזה גופא יש ב׳ מדריגות, שבת ושבתון, דשבת הוא הבחינה ששייכת לעבודת הבירורים ושבתון הוא בחינה שלמעלה מענין הבירור לגמרי, והוא כמו שמבואר42 אשר מתחילה יהי׳ מדריגה בעולם הבא שע״ז אמרו43 עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים, ואח״כ יהי׳ גילוי מדריגה נעלית יותר שע״ז אמרו44 עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתי׳, שעד״ז הוא ג״כ ב׳ הבחינות דשבת ושבתון, ובב׳ הבחינות נוגע העבודה דשית אלפי שנין, שע״י עבודת הבירורים דוקא יהי׳ גילוי ב׳ המדריגות דשבת ושבתון. וזהו מ״ש ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון, דע״י עבודת הבירורים במשך השית אלפי שנין נזכה לב׳ המדריגות דשבת ושבתון אשר בהיום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

__________

1) ריש פרשתנו (ויקהל לה, א ואילך).
2) פרשתנו שם, ד.
3) ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳קטז. רד״ה זה תשי״ב (לעיל ע׳ רסט).
4) תו״ח פרשתנו תריט, ב.
5) ראה גם רד״ה זה תשי״ב (לעיל שם).
6) שבת ע, א.
7) שם צו, ב.
8) ראה גם תו״א פרשתנו פו, ג. תו״ח פרשתנו תקעג, ב. אוה״ת פרשתנו (כרך ז) ע׳ ב׳תשצא. שם ע׳ ב׳תשצט. רד״ה זה תשמ״א (לקמן ע׳ רצב).
9) בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ רלז ואילך. תקס״ד ע׳ עח ואילך. תו״ח פרשתנו תרכו, ב ואילך. אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳קלג ואילך.
10) ראה לקו״ת ברכה צח, ד ואילך.
11) ראה גם אוה״ת ואתחנן ס״ע שז. שה״ש כרך ב ע׳ תסה.
12) שבת עד, ב.
13) שם קיג, א.
14) ע״פ ישעי׳ ד, ו.
15) שם מד, יג.
16) ראה גם לקו״ת ואתחנן י, ד.
17) ראה המשך מים רבים תרל״ו פ״א (ע׳ ג-ד).
18) ל׳ הכתוב (בנוגע למזון) – בשלח טז, ד. מלכים-ב כה, ל. ירמי׳ נב, לד. דניאל א, ה.
19) ראה אמרי בינה שער הק״ש פמ״ב-ג (מד, סע״ג. מה, א). תו״ח בשלח רנד, סע״ב ואילך. וראה מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ריש ע׳ יב. קונטרס ענינה של תורת החסידות ס״כ (ע׳ טז). סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ סה, ובהערה 18 שם.
20) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
21) ראה ברכות ח, א.
22) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פי״ג. תו״א לך לך יב, ג ואילך. סידור (עם דא״ח) קמז, ד ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תצד. וש״נ.
23) ראה תו״א מג״א צח, רע״ג. ובכ״מ.
24) ראה תו״א שם, ב.
25) ראה ע״ח שער (מ) פנימיות וחיצוניות דרוש ה. ובכ״מ. לקו״ת שבהערה 16. סה״מ תש״ד ע׳ 116. וש״נ.
26) ראה מו״ק ב, ב.
27) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
28) תרומה כה, ח.
29) מלכים-א ח, כז.
30) ראה תרומה כו, ל.
31) ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה כה, ח. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 173 הערה 45.
32) ראה ירושלמי ברכות פ״ד ה״ה. ובכ״מ.
33) מכילתא יתרו פרשה ב. זח״ב קצה, א. פרש״י ריש פרשתנו. וראה ד״ה זה שבהערה 3 (לעיל ס״ע רסט ואילך).
34) ראה ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
35) שבת קמו, א. זח״א כח, ב. נב, ב.
36) זהר שם.
37) ראה שבת שבהערה 6, ובפרש״י שם.
38) ב״ר פי״א, ו ובפרש״י שם. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 14. וש״נ.
39) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
40) ע״ז ג, א.
41) ראה תמיד בסופה.
42) המשך תרס״ו ע׳ צז. שם ע׳ תקכד-ה. סה״מ דברים ח״א ריש ע׳ קס. ובכ״מ.
43) ראה פסחים קיט, ב. ב״ב עה, א. ועוד.
44) ברכות יז, א.

[סה"מ שמות ח"ב ע' רעז ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 76 ואילך.

סגירת תפריט