נד) צו את בני ישראל – ש״פ פינחס, י״ד תמוז ה׳תשד״מ

בס״ד. ש״פ פינחס, י״ד תמוז ה׳תשד״מ

הנחה בלתי מוגה

צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי גו׳ ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ גו׳1. וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו (בלקו״ת2, ובדרושי אדמו״ר הזקן שנסמנו במ״מ וציונים ללקו״ת3, וכן בדרושי אדמו״ר האמצעי4 והצמח צדק5 שנסמנו שם, ועוד) מהו שנאמר כאן ב״פ ואמרת. גם צריך להבין, דהנה ידוע מה שאמרו רז״ל6 תפילות במקום תמידין תקנום (ובמ״א7 איתא שהתפילות נתקנו כנגד כל הקרבנות בכלל), אבל אעפ״כ הרי אין ענין יוצא מדי פשוטו, ובפשטות ענין הקרבנות הוא כפשוטו. וצריך להבין, מדוע ענין הקרבנות בפשטות הי׳ דוקא בזמן הבית, ואחר החורבן לא קיים ענין הקרבנות בפשטות בגשמיות. ובפרט שגם עתה ישנו ענין הקרבנות ברוחניות בתפילה כו׳, שמזה משמע שענין הקרבנות שייך גם בזמן הזה, ועוד זאת, שגם בזמן הבית הי׳ ענין הכוונה הרוחנית שבקרבנות, וכמובא בפרש״י8 שאז היו כהנים ולויים וישראלים עומדים כו׳, דמה שהיו ישראל במעמדם הרי זה הכוונה רוחנית, והכוונה רוחנית הי׳ לא רק בישראל (שלא הקריבו בעצמם את הקרבנות) אלא גם בכהנים. וא״כ יוקשה ביותר מדוע ענין הקרבנות בפשטות הי׳ דוקא בזמן הבית.

והנה מבואר בזה בהדרושים9, דמה שנאמר כאן ב״פ ואמרת הוא כנגד ב׳ הענינים שבקרבנות. ואמרת הא׳ קאי על עבודת הקרבנות במחשבה ובדיבור, רוחניות, ובפעם הב׳ הכוונה היא לענין הקרבנות במעשה בגשמיות. וכדפירש״י על הפסוק הב׳10 ואמרת להם לבית דין, כי אף שהקרבנות היו ממון כל ישראל (ממחצית השקל)11, מ״מ נמסר הממון אח״כ ללישכה ונעשה ממון ציבור12, ואח״כ היתה הקרבת הקרבנות בפועל ע״י הבית דין (כדאיתא13 שלב בית דין מתנה עליהם) בשליחות כל הציבור כולו. אמנם לפי זה תוקשה עוד יותר השאלה הנ״ל, למה ענין זה הי׳ דוקא בזמן הבית. דהנה ענין זה דמחשבה דיבור ומעשה ישנו בכל המצוות כנודע14, דכוונת המצוות היא בחי׳ מחשבה, וברכת המצוות בחי׳ דיבור ומעשה המצוות בחי׳ מעשה. ואפילו מצוות התלויות במחשבה ודיבור, גם בהם יש מחשבה דיבור ומעשה, כמובן מהמבואר באגה״ק15 שבכל דבר ודבר יש מחשבה דיבור ומעשה, שגם במחשבה יש מחשבה שבמחשבה ודיבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה. ועד״ז בדיבור יש מחשבה שבדיבור ודיבור שבדיבור ומעשה שבדיבור. וכן במעשה שישנם מחשבה דיבור ומעשה שבו. וא״כ, במה נשתנה ענין מצות הקרבנות, דבשאר המצוות יש גם המעשה בזמן הזה, משא״כ מצות הקרבנות ישנה בזמן הזה רק בדיבור ובמחשבה (בענין התפילה וכו׳), ולא במעשה.

אך הענין הוא16, דהנה בנוגע לקרבנות כתיב17 ריח ניחוח לה׳ ואמרו רז״ל18 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והיינו, שפעולת הקרבנות מגיעה בבחי׳ נחת רוח, בחי׳ התענוג שלמעלה מכל הכחות שלמעלה (כביכול), ולא עוד אלא שהם נחת רוח לפני, בבחי׳ הפנימיות, היינו פנימיות התענוג. וע״י מה נעשה הנחת רוח לפניו ית׳, ע״ז אמרו שאמרתי ונעשה רצוני, שהוא ע״י המעשה דוקא. והיינו, דמה שנפעל עי״ז הוא מה שנעשה ונתקיים רצונו (או ענין התענוג), והנחת רוח נפעל דוקא ע״י שנעשה רצוני, דוקא ע״י העשי׳, שעי״ז דוקא מגיע בבחי׳ פנימיות התענוג. כי כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר19, ונמשך ע״י המטה מטה יותר. והנה ענין זה נפעל ע״י כל המצוות שנעשים למטה בדברים גשמיים, דעי״ז עושים דירה לו ית׳ בתחתונים20, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שממשיכים למטה בחי׳ נחת רוח לפני. אמנם אעפ״כ יש מעלה בעבודת הקרבנות שבזמן הבית ובביהמ״ק דוקא, משום שתכלית הכוונה בעשיית הדירה לו ית׳ היא לא רק שיומשך הנחת רוח, אלא עוד זאת שתהי׳ דירה בגלוי, היינו שיהי׳ ניכר בגלוי איך שע״י שנעשה רצוני נפעל הנחת רוח לפני. וענין זה הי׳ דוקא ע״י הקרבנות, כמארז״ל21 אע״פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, היינו שבקרבנות הי׳ ניכר בגלוי איך האש מן ההדיוט שלמטה ממשיכה מלמעלה אש מן השמים. דבזה הי׳ נראה אלקות בגלוי,וגם ענין ההתאחדות (דישראל וקוב״ה) שע״י הקרבן, שע״ז נאמר צו את בני ישראל מלשון צוותא וחיבור, הי׳ ג״כ בגלוי.

וזהו החידוש שבעבודת הקרבנות על שאר המצוות. דהנה מצות ציצית ע״ד משל, הנה אף שהטלית הוא פריסו דמלכא וכו׳22, מ״מ לא ניכר בגלוי ע״י לבישת הטלית התאחדות האדם עם הקב״ה. ועד״ז במצות תפילין, דגם כשמניח תפילין על הזרוע כנגד הלב23 ועל הראש במקום שמוחו של תינוק רופס24, כנגד המוח, וגם משעבד הלב והמוח לעבודת ה׳ (כדאיתא בשו״ע אדמו״ר הזקן25 שזהו חלק מעצם המצוה), מ״מ לא ניכר בו בגלוי ההתאחדות וכו׳. ועד״ז הוא בשאר המצוות, דהוקשה כל התורה כולה לתפילין26. משא״כ בקרבנות ראו בגלוי איך האש שלמטה ממשכת אש מלמעלה.

ובזה יובן מה שענין הקרבנות הי׳ דוקא בזמן הבית ובביהמ״ק. דלכאורה, מכיון שנחת רוח לפניו נמשך ע״י התחתון דוקא, וכנ״ל דכל הגבוה גבוה ביותר נמשך למטה מטה ביותר, א״כ הרי זמן הגלות וחו״ל הוא זמן ומקום תחתון בתוך עוה״ז התחתון גופא. ובגלות עצמו הוא ביותר בעקבתא דמשיחא, בבחי׳ עקביים, כי ענין העקב הוא שהוא הכי תחתון גם בחלק הרגל גופא שהוא תחתון לגבי הראש. וא״כ למה לא יש ענין הקרבנות בזמן הגלות ובחו״ל. אך ע״פ הנ״ל מובן, כי היות שבקרבנות ענין ההתאחדות באלקות הוא בתכלית הגילוי יותר מבשאר מצוות, לכן צריך להקריבם דוקא במקום וזמן כזה שהוא מוכשר לזה ובשלימות. משא״כ בזמן הגלות שהוא זמן של העלם, אז אין מקום להקרבת הקרבנות בגשמיות.

וזהו מה שנאמר כאן ב״פ ואמרת, שמזה מובן שבקרבנות יש ב׳ ענינים. דענין ואמרת הא׳ דקאי על מחשבה ודיבור שבקרבנות, ענין זה שייך בכל מקום ובכל זמן, ולפיכך נאמר בפני עצמו. ואח״כ נאמר עוד ענין מיוחד שבקרבנות, שהוא ענין המעשה שבו מתגלה וניכר ענין ההתאחדות עם קוב״ה, דבענין זה צ״ל דוקא מקום וזמן בשלימות, בבית המקדש.

אמנם לאידך גיסא, מכיון שבזמן הגלות הוא זמן ומקום תחתון יותר מבזמן הבית, מובן שיש בו המעלה דדירה בתחתונים כנ״ל, דכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, ולפיכך דוקא כאן אפשר להיות הענין דנעשה רצוני בשלימות. וזהו מה שאמרו רז״ל דתפילות במקום תמידין תקנום, היינו שאפשר להשלים את ענין הקרבנות גם בזמן הגלות, במחשבה ובדיבור. דענין הדיבור כולל לא רק ענין ברכת המצוות (כנ״ל), אלא גם לימוד הלכות המצוות, דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה27. וכמו שהוא בענין הדיבור שבמצוות שאין עליהם ברכת המצוות כמו מצוות ל״ת וכו׳ (כמבואר בפוסקים28), שענינם בדיבור הוא בלימוד התורה שלהם. ועד״ז בענין המחשבה שישנו גם בזמן הזה בהבנה והשגה כו׳. וכיון שדוקא זמן הגלות הוא מקום תחתון שאין למטה ממנו, כמובן מזה גופא שאי אפשר להקריב בו קרבנות, מובן שיש מעלה בענין הקרבנות במחשבה ודיבור שבזמן ומקום זה. וזהו מה שדוקא ע״י עבודת הקרבנות כפי שהיא עתה בזמן הגלות מביאים את הגאולה האמיתית והשלימה.

ויהי רצון, שע״י מעשינו ועבודתינו בזמן הזה בכל הענינים הנ״ל, ובפרט שעומדים עתה לפני תפילת המנחה, שאומרים בה ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון גו׳29, שענינה עת רצון כו׳30, נבוא אל הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי׳ ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כו׳31, בבית המקדש השלישי, דהקרבנות יהיו אז כמצות רצונך32. ויקויים גם מ״ש ואמרת להם (הב׳) לבית דין, ואשיבה שופטיך כבראשונה33, ומשה ואהרן יהיו עמהם34 וכל הנשיאים עד לנשיא דורנו שהוא הראש ובתר רישא גופא אזיל35, ונלך יחדיו לביהמ״ק השלישי בהר הבית בירושלים עיר הקודש ובארץ הקודש, ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה36, ועתידה שתתפשט בכל הארצות37, ובשמחה ובטוב לבב.

__________

1) פרשתנו (פינחס) כח, ב-ד.
2) עד, א ואילך.
3) מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תשמח.
4) סידור (עם דא״ח) לג, א. מאמרי אדהאמ״צ ריש פרשתנו (ח״ה בתחלתו).
5) אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳עט ואילך. ועוד.
6) ברכות כו, ב.
7) ראה זח״ב כ, ב.
8) פרשתנו עה״פ (שם, ב).
9) שבהערות 2-5.
10) שם, ג.
11) ראה רמב״ם הל׳ שקלים רפ״ד. וש״נ.
12) ראה ר״ה ז, ריש ע״ב.
13) ראה כתובות קו, ב.
14) ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתקלז. ועוד.
15) סי״ט (קכא, א).
16) ראה לקו״ת שם עו, א ואילך. ובכ״מ.
17) פרשתנו שם, ח. ובכ״מ.
18) ספרי – הובא בפרש״י עה״פ.
19) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
20) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
21) יומא כא, ב.
22) ראה זהר ח״ב צז, ב. ח״ג קכ, ב. תקו״ז ת״ו (כב, סע״א). תכ״א (נה, ב). תו״א שמות נג, ד. הנסמן במאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תרמא.
23) ברכות יג, ב. מנחות לז, ב. רמב״ם הל׳ תפילין פ״ד ה״ב. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סכ״ז ס״א (ס״ב).
24) עירובין צה, ב. מנחות שם, א. רמב״ם שם ה״א. טושו״ע (ודאדה״ז) שם ס״ט (סי״ד).
25) סכ״ה סי״א.
26) קידושין לה, א.
27) ראה מנחות בסופה.
28) ראה אנצקלופדי׳ תלמודית ערך ברכת המצוות (כרך ד ע׳ תקיד ואילך). וש״נ.
29) תהלים סט, יד. וראה זהר ח״ב קנו, א. ח״ג קכט, א.
30) ראה ברכות ו, ח.
31) נוסח תפלת מוסף דשבת ויו״ט.
32) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך.
33) ישעי׳ א, כו. וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 105 הערה 74. ובארוכה – שיחת ש״פ שופטים תנש״א (סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 780 ואילך).
34) יומא ה, ב. וראה תוד״ה אחד – פסחים קיד, סע״ב.
35) עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.
36) עקב יא, יב.
37) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת מסעי פט, ב.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' שכב ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קפו ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ד ע׳ 2198 ואילך.

סגירת תפריט