נד) פתח ר״י כו׳ ויתרון ארץ – ש״פ חיי שרה, כ״ד מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תשט״ו

בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ד מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תשט״ו

הנחה בלתי מוגה

פתח1 ר׳ יוסי ואמר ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד2, דא מלך עילאה דאתחבר לשדה כו׳, ומסיים שם בענין שני חיי שרה דשרה זכתא לחיין עילאין. וצריך להבין שייכות הענינים זה לזה. וגם צריך להבין מ״ש ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, שמתחיל בענין ארץ ומסיים בענין שדה, וממה נפשך, או שגם בתחילה הי׳ צ״ל שדה, או שגם הי׳ צריך לסיים ארץ, ומהו שמתחיל בארץ ומסיים בשדה. ויובן זה בהקדים תחילה ענין ארץ ושדה שהוא ספירת המלכות, דספירת המלכות הוא יסוד העפר, דבהד׳ יסודות אש מים רוח עפר הנה יסוד העפר הוא כנגד ספירת המלכות, שהרי הד׳ יסודות הם כנגד ומשתלשלים מהד׳ אותיות שם הוי׳3, ויסוד העפר הוא כנגד אות ה׳ אחרונה דשם הוי׳, דאות ה׳ אחרונה הוא בספירת המלכות כידוע4, וא״כ הרי יסוד העפר הוא בספירת המלכות, דזהו ענין ארץ.

והענין הוא, דהנה המלכות הוא בחי׳ דיבור5, דכמו למטה באדם הרי דבר מלך שלטון6, שהמלוכה היא ע״י הדיבור, כמו״כ הוא גם באדם העליון שעל הכסא, דספירת המלכות הו״ע הדיבור. וכמו7 באדם למטה הרי הדיבור הוא לזולתו דוקא, דזה ההפרש בין כל הכחות להדיבור דכל הכחות הם לעצמו, לא מבעי כח השכל שהוא לעצמו, שאינו צריך לזולת כלל ויכול להשכיל לעצמו, אלא גם במדות שהוא צריך לזולת, וכמו בחסד הרי הוא צריך לזולת על מי להתחסד וכמו״כ במדת הגבורה שהוא צריך לזולת, מ״מ הרי המדות עצמם הוא ההרגש שלו, וכמו בחסד הרי האדם עצמו עומד (שטייט) בתנועת האהבה, וכמו״כ במדת הגבורה הרי הוא עומד (שטייט ער דאָך) במדת הגבורה, אלא שבכדי שיהי׳ החיבור, היינו שיהי׳ הפועל של המדה, הוא ע״י הזולת דוקא, שהוא דבר נוסף בהמדה. שזהו ההפרש בין שכל למדות, שבשכל אינו צריך לזולת כלל, ובמדות הנה בשביל פועל וגילוי המדה יש דבר נוסף בהמדה והוא החיבור עם הזולת, אבל המדה עצמה הרי הוא הרגש שלו. משא״כ הדיבור הוא לבוש בלבד והוא בשביל הזולת. והיינו דגם בענין הלבושים אינו דומה ללבוש המחשבה, דהמחשבה אף שהיא ג״כ לבוש בלבד מ״מ הרי המחשבה הוא לעצמו ולא לזולתו, דגם כאשר יחשוב משך זמן הנה זולתו לא ידע כלל מזה, לפי שהמחשבה ענינה הוא גילוי העלם שבעצמו לעצמו, אמנם הדיבור הוא גילוי לזולתו, שלעצמו אינו צריך לדבר כלל וכל ענין הדיבור הוא רק בשביל הזולת, דדיבור הו״ע הפירוד, דבדיבור הנה ראשון ראשון נפרד. וכמו״כ יובן למעלה בספירת המלכות שהוא גילוי בשביל הזולת, דענין זולת למעלה הו״ע ההגבלה, דכל הגבלה איזו שתהי׳ היא זולת לגבי אלקות, דהנה הקב״ה הוא בלי גבול האמיתי, דלכן אינו שייך בו השגה כלל, דהשגה שייך במציאות דבר מה דוקא, שהמציאות הוא מוגבל ויש לו ו׳ קצוות, ד׳ רוחות מעלה ומטה, אם ו׳ קצוות גשמיים אם ו׳ קצוות רוחניים עכ״פ, הנה ע״י שהוא תופס בהקצוות של הדבר, עי״ז הוא משיג אותו, אמנם באלקות שהוא בלתי מציאות לא שייך ענין ההשגה כלל, להיותו בלי גבול שאינו נתפס, וכל הגבלה הו״ע של זולת, וזהו ענין ספירת המלכות שהוא גילוי באופן כזה שיהי׳ הגבלה. וענין ההגבלה הוא בעולמות, דבעולם הזה הרי יש הגבלה דו׳ קצוות בגשמיות ממש, וכמו״כ הוא גם למעלה יותר, דהנה אמרו רז״ל8 בין הארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה, בין רקיע לרקיע מהלך ת״ק שנה, עובי כל רקיע ורקיע מהלך ת״ק שנה, רגלי החיות כנגד כולן שוקי החיות כנגד כולן, ומאחר שאמרו כנגד כולן מובן מזה שגם בהם יש מעין ההגבלה דעולם הזה. וכמו״כ הוא גם בנשמות, שהנשמות הם למעלה מעולמות, מ״מ עי״ז שנתת בי עד אשר בראתה יצרתה ונפחתה בי9, עי״ז גם הנשמות באו בבחי׳ גבול. וכמו״כ הוא למעלה יותר, שגם חלק זה שבנשמות שקשור עם דרגא נעלית יותר (דער טייל אין נשמות וואָס איז פאַרבונדן מיט העכער), וכמו השגת הנשמות בגן עדן שמשיגים אלקות, הנה גם זה הוא בהגבלה, דמאחר שגן עדן הוא בבי״ע הרוחניים הרי זה בהגבלה, דבבי״ע כתיב10 ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים, שהם ד׳ מחנות שכינה11 מחנה מיכאל ומחנה גבריאל כו׳, שהוא האור שלאחר הפרסא, והוא בהגבלה דלכן שייך בזה ענין ההשגה, דבאצילות שהוא קודם הפרסא והוא בלי גבול לא שייך בזה ענין ההשגה כלל, דההשגה שבאצילות אמרו על זה אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא12, וגם בבינה אמרו12 אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא, דלהיות שההשגה דאצילות הוא בבלתי מציאות, הנה השגה כזאת אינה ידועה לנו, דמה שידוע לנו הוא רק ההשגה במציאות אבל ההשגה בבלתי מציאות אינו ידוע לנו, אמנם בגן עדן שם הוא בבחי׳ השגה ממש לפי שהוא בהגבלה, שהגילוי שם הוא ע״י ספירת המלכות דוקא, שהוא בשביל הזולת.

אמנם כמו שהוא בדיבור האדם למטה הרי באמת אין הדיבור נפרד לגמרי ממנו, שהרי הדיבור הוא מגלה שכל ומדות, דשכל ומדות הם כחות שלעצמו ומתגלים ע״י הדיבור, ומוכרח מזה שאינו נפרד באמת, שאם הי׳ נפרד באמת לא הי׳ באפשר להתגלות על ידו הכחות שלעצמו. ויתירה מזו אנו רואים שהדיבור פועל קירוב השומע לאדם המדבר, דכאשר מדבר דברי אהבה הרי זה פועל קירוב השומע, ובפרט בשכל, כאשר מדבר איזה שכל לזולת הרי נתקרב שכלו עי״ז עד אשר שכל השומע נעשה כמו שכל המדבר, וא״כ מובן אשר הדיבור אין ענינו שיהי׳ נפרד וזולת, כי אם אדרבה תכלית ענין הדיבור הוא לפעול שלא יהי׳ מציאות של זולת (שיהי׳ אויס זולת) ולפעול הקירוב. ולפי זה יובן במכל שכן למעלה, אשר הדיבור למעלה וגם מה שנתהוה ע״י הדיבור אינו נפרד באמת, דאין לך דבר שחוץ ממנו13, ואדרבה ענינו הוא לפעול הביטול והיחוד דאין עוד מלבדו14. אך להיות שבהרגשתם הם נפרדים, לזאת הנה התהוותם היא מספירת המלכות דוקא שהוא בשביל הזולת, אבל אין זה נפרד. ובזה יובן מה שמצינו ענין הדיבור גם באצילות גופא, שגם המלכות כמו שהיא באצילות נקראת בשם דיבור כמ״ש15 דברו ברצוא ושוב, וגם למעלה מאצילות יש ענין הדיבור כמ״ש16 כה דברי כאש, דקאי על הקו, אלא שזה נקרא בשם דברי (דיבור שלו דייקא), אבל מ״מ הו״ע הדיבור, והוא לפי שבאמת אין הדיבור נפרד ממנו, לכן זה שייך גם למעלה.

אמנם מ״מ להיות שהדיבור הוא בשביל הזולת, לזאת אינו דומה הביטול והיחוד שבספירת המלכות להביטול והיחוד שבשאר הספירות, דבכל הספירות הוא יחוד בעצם, אמנם במלכות הרי זה בשביל הזולת אלא שמ״מ הוא מיוחד, דזהו הטעם מה שמחלק בהפסוק הביטול דמלכות מהביטול שבכל הספירות, כמ״ש17 לך הוי׳ הגדולה והגבורה והתפארת גו׳ כי כל בשמים ובארץ שהוא ספירת היסוד18, שכולם בטלים לבחי׳ לך הוי׳, ואח״כ אומר בפיסקא בפני עצמה לך הוי׳ הממלכה שהוא הביטול דמלכות לבחי׳ לך הוי׳. וידוע הדיוק בזה19, דלכאורה הי׳ לו להוסיף והממלכה ולמה חושב ספירת המלכות בפני עצמה, והטעם לזה הוא לפי שאינו דומה הביטול דמלכות להביטול שבשאר הספירות, דהמלכות הוא בשביל הזולת אלא שמ״מ היא בטילה ומתגלה בה כל הספירות העליונות ממנה כנ״ל. וזהו מ״ש ויתרון ארץ בכל היא, דארץ הוא ספירת המלכות כנ״ל, הנה יתרון ארץ בכל היא, דכל בגימטריא חמישים שהוא נו״ן שערי בינה20, דבינה הוא ההבנה וההשגה איך שאתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם21 בשוה ממש, דזהו ענין הבינה, ושערי בינה הוא המשכת הבינה במדות איך שהשגה זו מאירה ונרגש גם בהמדות, עד ספירת היסוד שהוא בחי׳ כי כל בשמים ובארץ, שנתגלה בה הנו״ן שערי בינה, וע״י ספירת היסוד נמשך זה גם במלכות, דספירת היסוד הוא דאחיד בשמיא וארעא22, היינו שע״י היסוד נמשך הגילוי דנו״ן שערי בינה גם בספירת המלכות שנקראת ארץ. והסדר בזה הוא, דבתחילה יש ענין ההעלאה והוא מ״ש23 עיני כל אליך ישברו, דמ״ש עיני כל הוא ג״כ ענין נו״ן שערי בינה, והוא העלאת המלכות שמתעלית ע״י היסוד בבינה, ואח״כ הוא ההמשכה מבינה ע״י היסוד במלכות, דע״י בחי׳ כי כל בשמים ובארץ, הנה עי״ז הוא לך הוי׳ הממלכה.

אמנם מ״ש ויתרון ארץ, הכוונה היא שיש עוד יתרון במלכות על שאר הספירות, דהיתרון הוא המרחב שבמלכות. וכמו שהוא בדיבור האדם למטה הרי בהדיבור יש מרחב שלא יש בהמדות, שהרי במדות הנה מדת החסד ומדת הגבורה אי אפשר להיות ביחד, שאין נותנים מקום זה לזה, ומה שיש חסד שבגבורה וגבורה שבחסד הנה הגבורה שבחסד הוא מספירת החסד והחסד שבגבורה הוא מספירת הגבורה, אבל החסד והגבורה עצמם אינם מיוחדים ואדרבה הם הפכיים זה מזה, ובדיבור הרי הדיבור סובל ב׳ המדות, דבאותו הדיבור שהוא מדבר דברי אהבה, באותו הדיבור הוא מדבר גם במדת הגבורה. ומוכרח מזה שיש יתרון בדיבור על המדות, דמצד יתרון הלזה הוא יכול לסבול שניהם, והיתרון הוא המרחב שבדיבור, ריבוי אותיות, דמצד המרחב יכול לסבול שניהם, וכמו במי ששכלו גדול הרי מצד מרחב שכלו, הנה באותו ענין (הטעם) שמבאר לאהבה הוא מבאר גם לגבורה, והוא מצד מרחב שכלו, דכמו״כ הוא בדיבור שמצד המרחב הוא יכול לסבול ב׳ המדות. והוא ע״ד מעלת התיקון, דשבירת הכלים, וימלוך וימת24, הי׳ בעולם התהו דוקא, דבתהו היו כלים מועטים25, ואין הכוונה בכלים מועטים שהי׳ רק מעט כלים כי אם שהי׳ גם כלים קטנים שלא הי׳ בהם מרחב, ולזאת הנה לא הי׳ יכול לסבול מדת החסד והגבורה, אמנם בתיקון שהיו כלים מרובים25, היינו כלים גדולים ורחבים, הנה מצד מרחב הכלים הי׳ אפשר להיות מדת החסד והגבורה. דכמו״כ הוא בדיבור, שמצד מרחב הדיבור, שהוא ריבוי האותיות דדיבור, דזהו ההפרש בין אותיות המחשבה לאותיות הדיבור, דאותיות המחשבה אינם בריבוי, דבמחשבה גופא יש ג״כ חלוקי מדריגות, דבמחשבה שבמחשבה שהוא מחשבה עיונית הנה שם אין נרגשים האותיות כלל, ודיבור שבמחשבה שהוא כמו שחושב את הענין באותיות הנה שם נרגשים כבר האותיות אבל אינם בריבוי, ובמעשה שבמחשבה שהוא כמו שחושב איך לדבר יש שם כבר ריבוי אותיות, אבל מ״מ אינו דומה כלל להריבוי שבדיבור, דבדיבור הנה גם במחשבה שבדיבור יש ריבוי אותיות יותר מאשר במעשה שבמחשבה, ומכל שכן בדיבור שבדיבור ובפרט במעשה שבדיבור שיש שם ריבוי אותיות ביותר, שהוא המרחב שבדיבור, שמצד המרחב אפשר לסבול ב׳ המדות. ושרש ענין המרחב הוא מצד המוחין, וכמו בתהו ותיקון, דתהו עיקרו מדות, דהמוחין שבתהו לא היו קשורים (זיינען ניט געווען פאַרבונדן) עם המדות, ותיקון עיקרו מוחין, דגם המדות דתיקון הוא ע״פ המוחין דוקא, ומצד המוחין הו״ע המרחב, דכמו״כ הוא בדיבור שהמרחב בא מהמשכת הבינה שבדיבור, וזהו מ״ש יתרון ארץ בכל היא, שיש יתרון במלכות על הספירות, וכמ״ש26 כל הנחלים הולכים אל הים גו׳, שיש המשכה מז״א למלכות, אבל יש יתרון במלכות, מצד המרחב.

והנה אח״כ הוא אומר מלך לשדה נעבד. שהו״ע נוסף על דלעיל מיני׳, דמ״ש ויתרון ארץ בכל היא הוא מצד חיצוניות המלכות, אמנם אח״כ הוא מוסיף דמלך לשדה נעבד שהוא המעלה שמצד פנימיות המלכות, כידוע27 אשר ארץ הוא חיצוניות המלכות ושדה הוא פנימיות המלכות. והענין הוא, דהנה ההפרש בין ארץ ושדה הוא דארץ אפשר להיות גם במדבר שאין צומחים בו צמחים, וגם הצמחים שצומחים בו הרי אינם ע״י זריעה ואינם משובחים כ״כ כמ״ש באגה״ק28, ובשדה יש העבודה דחרישה וזריעה, וכמו״כ הוא למעלה ההפרש בין ארץ ושדה, דארץ הוא המלכות כמו שהיא באצילות, דמצד המלכות כמו שהיא באצילות הנה ויתרון ארץ בכל היא, אמנם אח״כ הוא מדבר בענין שדה, שהוא מלכות כמו שהיא בבי״ע, דבבי״ע יש העבודה דחרישה וזריעה, הנה מצד העבודה הוא היתרון למעלה יותר מהיתרון אשר מלכות כמו שהיא באצילות. וכמ״ש במדרש29 דמלך הוא קוב״ה, לשדה הוא כמ״ש30 ציון שדה תחרש, נעבד הוא כמ״ש31 לעבדה ולשמרה, דלעבדה ולשמרה הוא העבודה דקיום המצוות32, דבקיום המצוות יש העבודה דחרישה וזריעה33, דחרישה הוא דמרפי ארעא34, ובעבודה הוא שמבטל את גופו שיהי׳ כלי לאלקות, דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש35, וכמו״כ הוא במצוות שנקראות בשם זריעה36 הרי יסוד המצוות הוא קבלת עול37, הנה ע״י העבודה דחרישה וזריעה הוא מגיע לבחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן38 שלמעלה מהספירות. דמצד המלכות כמו שהיא באצילות, הנה אף שיתרון ארץ בכל היא, שיש יתרון במלכות על הספירות, מ״מ הנה גם היתרון הוא ג״כ רק מה ששייך לספירות, אמנם ע״י העבודה דשדה מגיעים בבחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן שלמעלה לגמרי מהספירות. דזהו מה דאיתא בזהר39 דשדה הוא השדה אשר ברכו הוי׳40, דקאי על גן עדן, דבגן עדן הוא העבודה דלעבדה ולשמרה, הנה מלכא עילאה אתחבר לשדה, דמלכא עילאה הוא האור שלמעלה מהספירות. וזהו ג״כ מה דאיתא במדרש דמלך דא קוב״ה, דקוב״ה הוא ספירת התפארת ותפארת עולה עד הכתר41, דאף אשר כל הספירות שרשם בכתר, הנה זהו רק בחיצוניות הכתר, אמנם מעלת התפארת הוא שעולה בפנימיות הכתר, דהמשכה זו הוא ע״י העבודה דוקא.

וביאור ההפרש בין ב׳ בחינות אלו, הוא ע״ד ההפרש בין תורה ותפילה, דבתפילה לא יש המשכת אור חדש, דאף אשר גם בתפילה אומרים יהי רצון שהוא שינוי רצון42, מ״מ אין זה רצון חדש ממש, וכמו רופא חולים ומברך השנים, הרי ענין הרפואה הוא שמקודם הי׳ בריא אלא שאח״כ נתעלם החיות, וא״כ הרי אין זה המשכה חדשה, שהרי חיות זה קשור (איז פאַרבונדן) עם הגוף, ואף אשר אינו דומה רפואה לאכילה, דפעולת האכילה היא להמשיך את החיות מכללות החיות שיומשך בפרטיות ובגילוי, ופעולת הרפואה היא המשכת החיות מבחינה שאינו בהתלבשות, אבל מ״מ אין זה המשכה חדשה, שהרי מקודם הי׳ החיות בהגוף אלא שנתעלם, וא״כ הוא קשור עם הגוף (איז ער פאַרבונדן מיטן גוף). וכמו״כ הוא גם בענין מברך השנים, אשר זורעים גרעין א׳ וצומח מזה כמה וכמה עד שאפשר להיות כדאיתא במסכת כתובות43 שיהי׳ חטים ככליות של שור הגדול, אבל מ״מ הרי אין זה חידוש, וההמשכה באה ע״י ההעלאה דוקא. דכמו״כ הוא ביתרון המלכות כמו שהיא באצילות מ״ש ויתרון ארץ בכל היא, הרי ההמשכה באה ע״י ההעלאה, דבתחילה היא ההעלאה דעיני כל אליך ישברו, ואח״כ היא ההמשכה דכי כל בשמים ובארץ. דכמו״כ הוא בכללות ענין התפילה, דבתחילה היא העלאה ואח״כ היא המשכה, שההעלאה הוא בפסוקי דזמרה ברכות קריאת שמע ובפרט בקריאת שמע, שמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד44, דבקריאת שמע הוא עיקר ענין ההעלאה, שמייחד כל העולמות לאלקות, ואח״כ בשמונה עשרה היא ההמשכה, דההמשכה היא ע״י הקדמת ההעלאה, וההמשכה שנמשך היא המשכת אור הסובב, דאור הסובב בשרשו הוא עיגול הגדול, דהמשכת עיגול הגדול אין זה המשכה חדשה שהרי בתחילה הי׳ אוא״ס ממלא כו׳45 אלא שנתעלם ע״י הצמצום וא״כ אין זה המשכה חדשה, דכל זה הוא ההמשכה דתפילה, אמנם ההמשכה דתורה היא המשכה שמלמעלה למטה (שלא ע״י העלאה), וההמשכה היא אור חדש ממש, שלמעלה לגמרי מהשתלשלות. דכמו״כ הוא בענין מלך לשדה נעבד, שע״י העבודה למטה מגיעים לבחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן שלמעלה מהשתלשלות לגמרי.

וזהו ההפרש בין ב׳ המדריגות דיתרון ארץ בכל היא ומלך לשדה נעבד, דיתרון ארץ בכל היא הוא כמו שהוא ברוחניות, בגן עדן, דאף אשר הוא נעלה ביותר מעולם הזה, כמארז״ל46 יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה, דהנה כתיב47 בי-ה הוי׳ צור עולמים ואמרו רז״ל48 ביו״ד נברא העולם הבא ובה׳ נברא העולם הזה, דמ״ש שעולם הזה נברא בה׳ קאי על ה׳ תתאה שהוא הה׳ אחרונה, ומ״ש ביו״ד נברא עולם הבא הכוונה היא כמו שהיו״ד מאיר באות ה׳ ראשונה49, וא״כ גדלה מעלת עולם הבא על עולם הזה, דבכללות הוא כמו החילוק בין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא50, דעלמא דאתכסיא הוא כמו דגים שבים דמיד שפורשים מהים מתים והוא לפי שהם בטלים לגמרי. אבל מ״מ אמרו46 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, דבעולם הבא הנה אף שיתרון ארץ בכל היא, מ״מ הוא המשכה ששייך להשתלשלות שהיא המשכה מצומצמת, וכמו שנמשכה במלכות היא מתצמצמת ביותר כמ״ש51 להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, דבשביל המלכות צ״ל הצמצום דגבורות, אמנם ע״י העבודה בעולם הזה הנה זה יפה מכל חיי העולם הבא, היינו מגילוי בחי׳ כל שבעולם הבא, כמ״ש52 עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה וטוב לבב מרב כל, היינו מכל בחי׳ כל, דבכללות הגן עדן נחלק לב׳ בחינות ג״ע התחתון וג״ע העליון, אבל בפרטיות יש ריבוי מדריגות בג״ע לאין קץ53, וע״ז אומר מרוב כל, היינו מכל הריבוי מדריגות דגילוי בחי׳ כל, דמזה הוא השמחה בקיום המצוות, שהוא רצון ותענוג שזה בא מבחי׳ וטוב לבב שהוא העבודה דרעותא דלבא שלמעלה מהכחות, דעי״ז דוקא מגיעים לבחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן, שלמעלה לגמרי מהשתלשלות.

והנה אחרי שמבאר בזהר הענין דמלך לשדה נעבד שהוא בקדושה, מבאר אח״כ בענין שדה דלעו״ז, דיש שדה דקדושה שעז״נ40 כריח שדה אשר ברכו הוי׳, ויש שדה דלעו״ז כמ״ש54 ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. וידוע הדיוק בזה55 דלכאורה הי׳ לו לומר ובשר טריפה בשדה ומהו אומרו בשדה טריפה, אך הענין הוא דטריפה קאי על שדה, והוא שדה דלעו״ז שהוא נטרף ונפרד מאלקות, שהוא ג׳ קליפות הטמאות לגמרי שאין להם בירור, דעז״נ לא תאכלו. אמנם מה שאפשר לברר, הנה אדרבה ע״י הבירור מגיעים למעלה יותר, בבחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן כנ״ל. וזהו ענין שני חיי שרה, דשרה נחתת וסלקת56, כמ״ש57 וירד אברם מצרימה גו׳ ויעל אברהם ממצרים הוא ואשתו בכסף ובזהב גו׳ שביררו את הניצוצות, דשרה ע״י עבודתה תיקנה את חטא עץ הדעת, דבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא58, ומני אז ירד זוהמא על כל העולם, ושרה ביררה את זה, הנה ע״י עבודתה בעבודת הבירורים זכתה לחיין עילאין, דחיין עילאין הוא למעלה מהשתלשלות, שזה נמשך ע״י העבודה דקיום המצוות בעולם הזה דוקא כמ״ש59 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. דהנה מלכות לית לה מגרמה כלום60, דלכן הי׳ דוד בר נפלי61 ומה שחי הוא רק ממה שקיבל מאדם הראשון62, ושרה הוא מלשון שררה63 שהוא ספירת המלכות64, ומ״מ ע״י עבודתה בעבודת הבירורים זכתה לחיין עילאין.

וזהו מ״ש ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, דמאה שנה הוא הכתר שלמעלה מהשתלשלות, דאנת הוא חד ולא בחושבן, אך מ״מ להיות שהכתר הוא ממוצע בין המאציל והנאצלים65, היינו שהוא מקור האצילות, לכן יש בו שרש הספירות, אך הספירות כמו שהם בכתר הם בתכלית השלימות, יו״ד כלולים מיו״ד, שהוא מאה שנה. עשרים שנה הוא ראשית ההשתלשלות, דראשית ההשתלשלות הוא בחכמה66, וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין67, הנה בחכמה ובינה יש ג״כ שלימות זו עכ״פ שהם בעצמם כלולים מיו״ד. ושבע שנים הוא המדות שהם עיקר ההשתלשלות. וכל זה הוא באצילות, אך מ״ש אח״כ שני חיי שרה הוא ההמשכה בבי״ע, שעי״ז מגיעים למעלה יותר, דכולן שוין לטובה, שהוא בחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן, להיות שע״י עבודת הבירורים שבבי״ע דוקא הנה בזה נשלם הכוונה שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים68.

__________

1) זח״א קכב, א ואילך. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה ויהיו חיי שרה פר״ת (סה״מ פר״ת ס״ע קמ ואילך).
2) קהלת ה, ח.
3) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א.
4) אגה״ת פ״ד (צד, ב). ובכ״מ.
5) ראה גם אוה״ת וישב (כרך ד) תתרצז, ב. בלק ע׳ תתקמא.
6) קהלת ח, ד.
7) בהבא לקמן – ראה גם סה״מ שמות ח״ב ע׳ שו ואילך. וש״נ.
8) חגיגה יג, א.
9) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
10) בראשית ב, י.
11) ראה זח״א כו, ב. מאו״א אות ד׳ סמ״ז. לקו״ת צו יז, רע״א. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ שמ. המשך חייב אדם לברך תרל״ח פי״ח-ט (ע׳ כט ואילך). ועוד.
12) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
13) ראה תניא רפכ״א. תו״א כי תשא כו, סע״ג. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, ריש ע״ב. ועוד.
14) ואתחנן ד, לה.
15) ספר יצירה פ״א מ״ו.
16) ירמי׳ כג, כט.
17) דברי הימים-א כט, יא.
18) זהר ח״א לא, סע״א. ח״ג רנז, סע״א (ברע״מ). פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך כי כל וערך כל כלה. לקו״ת בהעלותך לד, א. עקב טו, ריש ע״ב. ובכ״מ.
19) ראה גם סה״מ תרס״ג ח״א ריש ע׳ קפב. ח״ב ע׳ רפח. תש״ה ע׳ 153. תש״ו ע׳ 88. ועוד.
20) פרדס שם (ערך כל כלה).
21) נוסח תפילת השחר.
22) תיב״ע עה״פ דברי הימים שם. זהר שבהערה 18. זהר חדש קג, ב (ובהנסמן בנצוצי זהר לשם). לקו״ת עקב יז, ב (ובהמ״מ לשם – בהוצאת קה״ת תשד״מ ואילך).
23) תהלים קמה, טו.
24) וישלח לו, לא ואילך. ראה זח״ג קכח, א. ע״ח שער הכללים פ״א. שער (ח) דרושי הנקודות פ״ד.
25) ראה ע״ח שער הכללים פ״א-ב. שער (י) התיקון פ״ה. שער (יא) המלכים פ״א-ב ופ״ה. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״א ע׳ רנו.
26) קהלת א, ז. וראה זח״א רלה, א. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ רטו ואילך. אוה״ת נ״ך (כרך ב) עה״פ (ע׳ א׳קב ואילך). המשך והחרים תרל״א (קה״ת, תשע״ה) ע׳ כז ואילך. ובכ״מ.
27) ראה גם פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך ארץ וערך שדה.
28) סימן כ (קלב, ב).
29) ראה קה״ר עה״פ.
30) ירמי כו, יח. ועוד.
31) בראשית ב, טו.
32) ראה יל״ר עה״פ. זח״א כז, א. תקו״ז תכ״א (סב, א). תנ״ה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
33) ראה גם המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳סז. סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנד. וש״נ.
34) ראה מו״ק ב, ב. וראה לקו״ת האזינו עד, סע״ב.
35) ברכות ל, ב.
36) ראה לקו״ת נצבים נ, סע״ג ואילך. נב, ד. סה״מ דברים ח״ב ע׳ קה ואילך.
37) תניא רפמ״א.
38) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
39) שבהערה 1.
40) תולדות כז, כז.
41) ראה לקו״ת מסעי צו, ב.
42) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ עג ואילך. קונטרס חנוך לנער ע׳ 46 ואילך. ובכ״מ.
43) קיא, ב.
44) ואתחנן ו, ד.
45) ע״ח שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב.
46) אבות פ״ד מי״ז.
47) ישעי׳ כו, ד.
48) מנחות כט, ב.
49) ראה אגה״ק סימן ה (קז, ב).
50) ראה לקו״ת צו יד, ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ שמט (וש״נ). סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ תעו (וש״נ).
51) תהלים קמה, יב.
52) תבוא כח, מז.
53) ראה אגה״ק סי״ז. וראה בארוכה ד״ה לא הביט און ביעקב תשכ״א (סה״מ במדבר ח״ב ס״ע קסט ואילך). ד״ה מי מנה תשכ״ה (שם ס״ע קפח ואילך). תשכ״ו (שם ע׳ רג ואילך). וש״נ.
54) משפטים כב, ל.
55) סה״מ פר״ת שם ס״ע קמו. וראה גם ד״ה ויהיו חיי שרה תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ כג).
56) זח״א שם קכב, ב.
57) לך לך יב, י. יג, א ואילך.
58) שבת קמו, א.
59) אחרי יח, ה.
60) ראה זהר ח״א קפא, א. רמט, ב. ח״ב ריח, ב.
61) ראה סנהדרין צז, ב. זח״ג רטז, א. סידור (עם דא״ח) קצד, א.
62) ראה זח״א קסח, א. נה, א. צא, ב. ובכ״מ.
63) פרש״י עה״פ נח יא, כט. וראה גם ברכות יג, א. פרש״י עה״פ לך לך יז, טו.
64) ראה קה״י ערך שרה. ד״ה ויהיו חיי שרה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ צג). ובכ״מ.
65) ראה ע״ח שמ״ב פ״א. סידור (עם דא״ח) קב, ד. רלב, ד. שו, ב. לקו״ת במדבר יב, א. מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ קצא. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 40.
66) ראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״א״ (קה״ת, תשע״ב) ע׳ 75 ואילך. וש״נ.
67) ראה זח״ג ד, א (ובאור החמה שם). וראה גם זח״ב נו, א. ח״ג קכ, א. פרדס שער (ח) מהות והנהגה פי״ד. ובכ״מ.
68) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.

[סה"מ בראשית ח"א ע' רסג ואילך]

״בכלל, המאמרים אינם מתחילים עם התחלות חדשות, אלא ההתחלות שכבר היו מקודם. פעם אמר הרבי [מהוריי״צ] מאמר בריגא והתחיל ״צור תעודה חתום גו׳ – קשרם על לבך תמיד״. הייתי אז אצל הרבי ואמרתי שהקהל לא שמע אף פעם על כזו התחלה. הרבי אמר לי, שישנה התחלה כזו. כעבור איזה זמן ראיתי בלקו״ת לג׳ פרשיות, שמשם משמע – (שם נמשך המשך, אלא משמע) שמאמר אחד התחיל צור תעודה. ההתחלה דהמאמר שעכשיו נאמר, נמצאת בהוספה לביאורי הזהר, שם מתחיל מאמר פתח ר׳ יוסי, ובאותו מאמר נמצא גם בקצרה חלק מהענינים שנאמרו. ענינים אלו נמצאים גם באור התורה, אלא ששם זה נכתב בכמה מקומות מפוזרים, וזה (באור התורה) נלקח ג״כ מביאורי הזהר״ (שיחות קודש תשט״ו (ברוקלין, תשס״ג) ס״ע 61 ואילך. ועיי״ש עוד).
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 204 ואילך.

סגירת תפריט