בס״ד. ש״פ ראה, כ״ז מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תש״כ
הנחה בלתי מוגה
אחרי1 הוי׳ אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון2, ומבאר בלקו״ת3 ובסידור4 שבפסוק זה מונה את כל פרטי אופני העבודה. ויובן זה ג״כ ממה שפרשה זו קוראין תמיד בראש חודש אלול או בשבת מברכים אלול, דחודש אלול הוא חודש החשבון מכל השנה5, ולכן קוראין בפרשה זו פסוק אחרי גו׳, שבפסוק זה הוא מונה את כל עבודות הכלליות שצריכים לעשותם בכל יום ויום מימי השנה. ובחודש אלול צריך לעשות חשבון מכל השנה אם עשה עבודתו בכל ענינים אלה. דזהו ג״כ ענין התקיעות שבחודש אלול שענינם הוא, כמ״ש6 אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דבחודש אלול מאיר י״ג מדות הרחמים7, כדאיתא במשנת חסידים8 ובפרי עץ חיים9, דזהו ג״כ מ״ש10 כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, והיינו שבחודש זה הוא גילוי בחי׳ הרצון שלמעלה, שעי״ז מתעורר ג״כ רצון פנימי שבנפש האדם, ואי לזאת הנה בחודש אלול אפשר לתקן את כל הענינים, שהיא כללות העבודה שהתחלתה הוא מבחי׳ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו עד בחי׳ ובו תדבקון.
וזהו ג״כ מ״ש11 אחרי הוי׳ ילכו כארי׳ ישאג כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים, יחרדו כציפור ממצרים וכיונה מארץ אשור. שבפסוקים אלו מבאר אופן ההכנה להתחלת העבודה דאחרי הוי׳ ילכו, שההכנה לזה הוא כארי׳ ישאג וגו׳. שפסוק אחרי הוי׳ שבתורה מבאר סדר המדריגות בעבודה עצמה, שהתחלתה הוא אחרי הוי׳ גו׳ עד לבחי׳ ובו תדבקון, והפסוק שבנביא מבאר את ההכנה לתחילת העבודה של אחרי הוי׳ ילכו, והוא בחי׳ כארי׳ ישאג וגו׳. דהנה העבודה דאחרי הוי׳ ילכו הו״ע היראה, שההפרש בין אהבה ליראה הוא שאהבה היא עבודה פנימית ויראה היא בחיצוניות, דזהו ענין אחרי, ולכן ההכנה לזה הוא כארי׳ ישאג, שארי׳ הו״ע היראה, כמ״ש12 ארי׳ שאג מי לא יירא, וזהו ג״כ מ״ש ויחרדו בנים מים, דחרדה הו״ע היראה, והחרדה דאלול שע״י התקיעות הוא בכללות ישראל, דזהו מ״ש ויחרדו בנים שקאי על כל ישראל, כמ״ש13 בנים אתם להוי׳ אלקיכם, ולא רק אלו שהם בבחי׳ בנים, אלא גם אלו שהם בחי׳ עם גם בהם פועלת החרדה, כמ״ש14 אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דזהו ג״כ מה שמסיים יחרדו כציפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, דמקודם כתיב ויחרדו בנים מים, שהוא החרדה בבחי׳ בנים, ואח״כ אומר יחרדו כציפור ממצרים גו׳, שגם אלו שהם בבחי׳ גלות בב׳ האופנים דמצרים ואשור, גם בהם נעשה החרדה בחודש אלול, וחרדה זו הוא הכנה להתחלת העבודה דאחרי הוי׳ ילכו גו׳.
ולהבין זה בפרטיות יותר, וגם להבין מ״ש ב״פ שאגה, כארי׳ ישאג כי הוא ישאג, וגם להבין מה שמייחס השאגה לארי׳ דוקא, הנה מ״ש כארי׳ ישאג קאי על עבודת המלאכים ובפרט עבודת השרפים, שהטעם מה שנקראים שרפים הוא לפי שהם נשרפים בהשגתם14, שהשרפים הם בעלי השגה גדולה, שמקומם הוא בבריאה ואימא עילאה מקננא בכורסיא15, שמשיגים את חיותם שהוא הארה לבד, וע״י השגה זו הנה שרפים עומדים ממעל לו16. דלכאורה אינו מובן, וכידוע הקושיא שהקשה הבעש״ט17 איך אפשר להיות שיעמדו ממעל לו, והרי מ״ש ממעל לו קאי על מ״ש לעיל מיני׳18 ואראה את אדנ-י יושב על כסא רם ונשא, ואיך אפשר שהשרפים יעמדו ממעל לבחינה זו, ובפרט שהוא חיותם ואיך אפשר שיהיו ממעל לחיותם, אך הענין הוא ע״ד מ״ש בתניא19 בענין מקיף ומוקף, דכאשר הוא לומד ומשיג את דבר הוי׳ זו הלכה20, הנה אף שההלכה היא למעלה משכל האדם, מ״מ הנה עי״ז שהוא משיג אותה ומקיפה בשכלו, הרי מכיון שהוא מקיף אותה הוא למעלה ממנה. דכמו כן יובן מ״ש עומדים ממעל לו, דבזה שהם משיגים את חיותם הרי הם מקיפים את החיות שלהם והם למעלה מחיותם. ומצד השגה זו הרי הם בהתפעלות והתלהבות, שזהו כללות הענין מ״ש כארי׳ ישאג. אמנם, באמת אין זה מספיק עדיין, שהרי ענין השאגה הוא מצד ענין שבאין ערוך, וע״ד מ״ש21 שאגתי מנהמת לבי שקאי על התשובה, הנה התשובה הרי היא ענין שבאין ערוך, שהוא עולה (וואָס ער שטעלט זיך איבער) מן הקצה אל הקצה, שבתחילה הי׳ בארץ צי׳ ועיף בלי מים22, וע״י התשובה הוא במצב שזדונות נעשים לו כזכיות23, שמצד האין ערוך שבזה נעשה שאגה, אבל כאשר הדבר הוא בערכו, הנה ההשגה תעורר אצלו רק ההתלהבות והתפעלות ולא שאגה. ולכן צריך לומר שמ״ש כארי׳ ישאג הוא מצד התבוננות והשגת השרפים בענין שבאין ערוך. והיינו שלא זו בלבד שהם משיגים את חיותם שהוא הארה בלבד, הנה הם משיגים גם איך שהארה זו היא באין ערוך כלל לבחי׳ העצם שממנה נמשך ההארה. ולכן נקרא בחי׳ שם, דכמו שם האדם הוא באין ערוך לעצם הנפש24, ואפילו להכחות עצמיים ואפילו להכחות מחשבה דיבור ומעשה, הנה כמו״כ הוא גם בענין השם למעלה שהוא באין ערוך כלל, והגם שידוע בענין השם שע״י השם הוא החיות25, וכידוע בענין מארז״ל26 בשעה שבא הקב״ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת כו׳ אמרו לו אדם זה מה טבעו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה ואת החי׳ ואת העוף, אמר להם זה מה שמו, ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור כו׳. וידוע הביאור בזה27, לפי שאדם הראשון ידע את שורש החיות של כאו״א, דזהו ענין השמות, אך מ״מ הרי מה שהשם הוא מחי׳ הוא רק לגבי הגוף, ולמעלה הוא לגבי כללות ההשתלשלות, אבל לגבי הנפש ומכל שכן לגבי עצם הנשמה הרי השם הוא אין ערוך כלל, הנה ע״י השגה זו, ובפרט כשמתבוננים בענין אין קדוש כהוי׳28, שאין שייך לומר עליו גם שהוא קדוש ומובדל לפי שאינו בגדר העולמות כלל, הנה עי״ז נעשה אצלם ענין השאגה, שהוא מצד ההשגה בבחינה שבאין ערוך. וזהו פירוש הב׳ במ״ש שרפים עומדים ממעל לו, דמאחר שהם משיגים בהפלאת הסובב והם רוצים ומשתוקקים לזה, הנה ע״י תשוקה זו הם ממעל לחיותם, דבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, ולכן הנה מצד תשוקתם לבחי׳ הסובב הרי הם נמצאים בבחינה זו29, וכפירוש הבעש״ט בזה. ופירוש זה הוא בעומק יותר מפירוש הא׳ בענין שרפים עומדים ממעל לו, דלפי פירוש הא׳ הרי הם באותה המדריגה של חיותם אלא דלהיות שהם משיגים ומקיפים מצד זה הם למעלה30, אבל לפי פירוש זה הרי נמצאים בבחי׳ הסובב, שבאין ערוך לחיותם.
אך עדיין צריך להבין, מה שמייחס את השאגה לבחי׳ הארי׳ דוקא. שהרי כל הנ״ל הוא בכללות עבודת המלאכים, ולמה מייחס לבחי׳ הארי׳ דוקא. והענין, דהנה כתיב31 פני ארי׳ אל הימין גו׳ ופני שור מהשמאל, שהחילוק של ימין ושמאל הוא דימין הו״ע הגילוי ושמאל הו״ע הצמצום, והיינו שתגבורת החיות שישנו בבעלי חיים, שתגבורת זו ישנו גם בשור, כמ״ש32 ורב תבואות בכח שור, הנה בארי׳ הוא בבחי׳ ימין וגילוי ובשור תגבורת זו היא בהעלם, כשור לעול33, שהשור הוא בביטול ואינו ניכר התגבורת שבו, וכמו שאנו רואים ההפרש בין חיות לבהמות34, שארי׳ הוא מלך שבחיות ושור מלך שבבהמות35, שהחיות הם בהתרגשות והתלהבות והבהמות הם במנוחה. וחילוק זה הוא מצד שרשם36. שבפני ארי׳ התגבורת שבו הוא בבחי׳ ימין וגילוי, דזהו ג״כ מה שארי׳ הוא בגימטריא גבורה37, ולכאורה אינו מובן והרי ארי׳ הוא בחי׳ ימין וחסד, אך הענין שמצד הימין והחסד התגבורת שבו הוא בגילוי, ובפני שור התגבורת הוא בצמצום והעלם.
ובזה יובן ג״כ הטעם מה ששור הוא בהמה טהורה משא״כ ארי׳. ולכאורה אינו מובן, דהרי בשרשו פני ארי׳ אל הימין והוא למעלה מפני שור מהשמאל, ומה שחיותו (של בהמה) הוא בצמצום והעלם ומ״מ הוא טהור הרי ארי׳ שחיותו הוא בגילוי הי׳ צריך להיות בודאי טהור. אך הענין הוא, דהיא הנותנת, וע״ד הידוע בענין תהו ותיקון שבתהו היו אורות מרובים וכלים מועטים38, וידוע בזה39 שהא בהא תליא, דלהיות שהאורות היו מרובים לכן הכלים היו מועטים, הנה עד״ז הוא גם בענין ארי׳ ושור, דבארי׳ שחיותו הוא בחי׳ ימין, והיינו שהוא ריבוי חיות, הנה גוף הארי׳ אינו כלי לריבוי אור וחיות והוא רחוק מחיותו. דבשור שחיותו הוא בצמצום הנה השור הוא כלי לחיותו, משא״כ בארי׳ שמצד ריבוי חיותו אינו כלי לזה. וכידוע המשל40 דנפילת החומה, שכל מה שנופל מבחינה עליונה יותר נופל למטה יותר. דזהו הטעם מה שארי׳ הוא בהמה טמאה, וזהו ג״כ הטעם מה שארי׳ הוא טורף ודורס. אמנם, עם היות שלפי זה הרי זה שהוא טורף ודורס הוא מצד גופו שאינו כלי לריבוי אור, אך באמת צריך לומר שזהו ג״כ מצד האור, דמאחר שאופן הכלים הוא מצד אופן האורות, וכנ״ל שזה שבתהו היו כלים מועטים הוא לפי שהיו אורות מרובים, לכן צריך לומר שכל הענינים שישנם בהכלים הנה מעין זה הוא ג״כ בהאורות. וכמו״כ הוא גם זה שארי׳ הוא טורף ודורס, אין זה רק מצד הכלי לבד, כי אם שמעין זה ישנו גם מצד האור והחיות.
ויובן זה עד״מ בעבודת האדם למטה שיש שני אופני עבודה, עבודה שבבחי׳ שוב שמצד הממלא, ועבודה בבחי׳ רצוא והתלהבות שמצד הסובב, שהוא ב׳ אופני העבודה דשור וארי׳. והנה אנו רואים שזה שעבודתו הוא בהתיישבות אין נוגע לו כלל שישנו מציאות של מנגד לאלקות, דכל זמן שהמנגד אין מנגד אליו לעבודתו אין זה נוגע לו, משא״כ זה שעבודתו היא בהתלהבות, הנה כאשר ישנו מציאות של מנגד, אינו יכול לסבול זאת ומבטל את התנגדותו (און מאַכט אים פאַר אויס מנגד), דזהו ענין טורף ודורס, וכמו הזאב שטורף מלפניו ומלאחריו41, והיינו דבכל מקום, מלפניו ומלאחריו, שרואה איזה מציאות, הוא טורף אותו, הוא מבטל את התנגדותו (ער מאַכט אים פאַר אויס מנגד) ומהפכו לקדושה. וזהו ג״כ הטעם מה שאנו רואים הפרש בין שור לארי׳, והוא מ״ש42 אם יגעה שור על בלילו (בתמי׳), וכתיב43 הישאג ארי׳ ביער וטרף אין לו (בתמי׳). דשגיעת השור הוא דוקא כשאין לו בלילו, אבל כאשר יש לו הגילויים, שהחיות אלקי אצלו בגילוי, אינו גועה והוא בהתיישבות. משא״כ מי שעבודתו בבחי׳ ארי׳, הרי גם כשיש לו טרף הוא שואג, ואדרבה, כל מה שיש לו יותר טרף הוא הגילויים דממלא, הנה מזה עצמו הוא רואה את האין ערוך לגבי הסובב, ומצד זה הוא שואג.
והנה אח״כ כתיב כי הוא ישאג. ששאגה זו הוא למעלה משאגת הארי׳, הוא לשון נעלם. דהנה שאגת הארי׳ הוא מצד האור שבעולמות, דגם לפי מה שנת״ל שהשאגה שלו הוא מצד הסובב, הרי גם הסובב שייך לעולמות שלכן נקרא בשם סובב כל עלמין44, והוא ג״כ בכלל אחרי הוי׳, אמנם מ״ש כי הוא ישאג הוא מצד אמיתית הסובב שלמעלה מגדר סובב לעלמין, וכמו״כ בנפש האדם הוא בבחי׳ יחידה שלמעלה מבחי׳ מקיף דחי׳, וב׳ בחינות אלו בהשאגה תופסים (דערנעמען) את כל אחד ואחד מישראל, דזהו מ״ש ויחרדו בנים מים, ולא רק את אלו שהם בבחי׳ בנים כי אם גם את אלו שהם במצב הגלות, כציפור מארץ מצרים, הוא הגלות שבבחי׳ מיצר, וכיונה מארץ אשור, הוא הגלות שבבחי׳ וישמן ישורון ויבעט45, הנה גם בהם נעשה החרדה, הבאה בסיבת שאגת הארי׳. וענין שאגת הארי׳ בעבודת האדם הוא, הנה ארי׳ ענינו הוא ארי׳ דאכיל קורבנין46, וענין הקרבנות בעבודת האדם הוא מ״ש47 אדם כי יקריב מכם גו׳, והוא הקרבת נפש הבהמית48 בכל הסוגים דשור כשב ועז49, שצריכים להיות נקרבים באהבה מוסתרת שבנפש האדם, שהוא הארי׳ דאכיל קורבנין שבאדם. שהרי אף שאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט50, והאש שלמטה הו״ע האהבה מוסתרת. שכל זה הוא ההכנה לבחי׳ אחרי הוי׳ ילכו, שהוא התחלת העבודה כנ״ל.
והנה עיקר ענין הארי׳ הוא בראש השנה, כידוע51 שראש השנה הוא בחי׳ ארי׳, אמנם ההכנה לראש השנה מתחילה בהתקיעות שבחודש אלול, כמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר בהמאמרים דאלול לפני עשרים שנה52 בבואו לארצות הברית [ע״מ לדור], לזאת הנה גם באלול ישנו ענין הארי׳ שהו״ע התקיעות דאלול הפועלים השאגה והחרדה, שעי״ז נעשה אחרי הוי׳ ילכו, שההתחלה היא מבחי׳ אחרי, ומזה מגיעים עד ובו תדבקון, שהנו״ן פשוטה מורה על ההמשכה למטה מטה, אבל מ״מ הרי אף שנמשך למטה הוא בדביקות, כמו״כ הוא בענין חודש אלול, ר״ת אני לדודי ודודי לי53, שההתחלה היא מאני לדודי אבל אח״כ נעשה ודודי לי שהוא הדביקות, שהאני לדודי ודודי לי נעשים דבר אחד, ואח״כ הוא אומר הרועה בשושנים שהו״ע י״ג מדות הרחמים54, וגם פירוש הרועה בשושנים ששונים בתורה55, והו״ע י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן56, דהמשכה זו הוא בשמיני עצרת ושמחת תורה, שהתורה היא הכלי להמשכת הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה אני לדודי דש״פ ראה, מבה״ח אלול עת״ר (סה״מ עת״ר ס״ע רלב ואילך). לכמה ענינים בהמאמר – ראה ד״ה כתיב אחרי ה׳ ילכו כארי׳ ישאג באוה״ת דרושים לר״ה ע׳ א׳תיג ואילך. ד״ה אתם נצבים תשכ״ב (לקמן ח״ב ע׳ קכג ואילך).
2) פרשתנו (ראה) יג, ה.
3) פרשתנו יט, ב. סהמ״צ להצ״צ קפה, ב.
4) עם דא״ח – כג, ד ואילך.
5) סה״מ תרצ״ו ס״ע 141 ואילך (וש״נ). ה׳ש״ת ע׳ 153.
6) עמוס ג, ו. טואו״ח ריש סימן תקפא.
7) לקו״ת פרשתנו לב, א ואילך.
8) מסכת אלול פ״א מ״ג.
9) ראה פע״ח שער (כד) ר״ה בתחלתו.
10) עקב י, ב ובפרש״י. וראה גם פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח.
11) הושע יא, י-יא. בכל הבא לקמן – ראה סה״מ עת״ר שבהערה 1. וראה גם אוה״ת שם.
12) עמוס ג, ח.
13) פרשתנו יד, א.
14) ראה לקו״ת נשא כח, סע״ד. פינחס עז, ד. ועוד.
15) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
16) ישעי׳ ו, ב.
17) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סל״ח (עט, ב). וש״נ. וראה גם סה״מ תרל״ה ח״א ע׳ ו. ח״ב ע׳ שב. וש״נ.
18) ישעי׳ שם, א.
19) פרק ה. וראה (נוסף לסה״מ עת״ר שבהערה 1) לקו״ת חוקת סב, ג. סה״מ תרע״ח ע׳ תיז ואילך. תרפ״ו ע׳ קסא ואילך. בראשית ח״ב ע׳ ח.
20) שבת קלח, ב.
21) תהלים לח, ט.
22) תהלים סג, ב.
23) יומא פו, ב. תניא פ״ז.
24) ראה תו״א ר״פ תרומה. לקו״ת בהר מא, ג. בלק סז, ג. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ רכב ואילך. אוה״ת שמות ע׳ קג ואילך. ד״ה באתי לגני דמוצש״ק פ׳ בשלח תשכ״א פ״ב (סה״מ באתי לגני ח״א ע׳ קמג).
25) ראה שעהיוה״א ספ״א.
26) ב״ר פי״ז, ד.
27) ראה רמב״ן ובחיי בראשית ב, יט. של״ה בהקדמה בית המקדש (יד, א). לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סימן רמד (נח, סע״ג ואילך). או״ת להה״מ ד, סע״ב ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן יד). לקו״ת בהר מא, ג. נשא כו, ב. כז, א. אוה״ת בראשית (כרך ג) תקמב, א. סה״מ תר״ל ע׳ סז ואילך. ע׳ צז ואילך. המשך מים רבים תרל״ו פכ״ב (ע׳ כט). המשך תער״ב ח״א פש״ז (ע׳ תרכה) ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ קז. וש״נ. סה״מ במדבר ח״א ע׳ קלג.
28) שמואל-א ב, ב.
29) ראה (נוסף לסה״מ עת״ר שבהערה 1) מקומות שצויינו בהערה 19.
30) מקומות שצויינו בהערה 17. לקו״ת אמור לב, ב. ובכ״מ.
31) יחזקאל א, י.
32) משלי יד, יד.
33) ע״ז ה, ב.
34) ראה (נוסף לסה״מ עת״ר שם) אוה״ת דרושים ליוהכ״פ (כרך ה) ע׳ ב׳קלא.
35) חגיגה יג, ב.
36) בכל הבא לקמן – ראה (נוסף לסה״מ עת״ר ואוה״ת שבהערה 1) ביאוה״ז לאדהאמ״צ ויחי כז, ג ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ קנט ואילך.
37) מאו״א מערכת א אות קא.
38) ראה ע״ח שער הכללים פ״א-ב. שער (י) התיקון פ״ה. שער (יא) המלכים פ״א-ב ופ״ה. ועוד – נסמן בסה״מ שבהערה הבאה.
39) ראה ד״ה ויהס כלב תשכ״ו (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנו ואילך). וש״נ.
40) לקו״ת פרשתנו יט, ג.
41) מכילתא יתרו כ, ח. וראה סה״מ תרפ״ט ע׳ 117.
42) איוב ו, ה.
43) עמוס ג, ד.
44) ראה תו״א מג״א צח, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ שעא. תרפ״ט ע׳ 40. תרצ״ז ע׳ 192. ועוד.
45) האזינו לב, טו.
46) ראה זח״ג לב, סע״ב. וראה זהר ח״א י, ב. ח״ב רעח, א. ח״ג יז, א. לקו״ת במדבר יא, א. סה״מ תרצ״ט ע׳ 126. תרח״ץ ע׳ רכט. תש״ט ע׳ 30 (השני).
47) ויקרא א, ב.
48) לקו״ת ויקרא ב, ב ואילך.
49) ע״פ ל׳ הכתוב – אחרי יז, ג. אמור כב, כז. ראה לקו״ת שם ב, ד. קונטרס התפלה פ״ח (ע׳ 20). סה״ש תורת שלום ע׳ 10.
50) יומא כא, ב.
51) ראה לקו״ת ר״פ עקב. ובכ״מ.
52) ד״ה אני לדודי וסד״ה לך אמר לבי ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 151. ע׳ 153. ע׳ 155. ע׳ 167).
53) שה״ש ו, ג. אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
54) ראה לקו״ת פרשתנו לג, א ואילך. ועוד.
55) זח״ב כ, ב. עדר, ב. וראה שבת ל, ב. וש״נ. לקו״ת שם לב, ד. לג, ד.
56) ראה לקו״ת שם (לג, ד). אוה״ת שם ע׳ תשפה.
[סה"מ דברים ח"א ע' רעג ואילך]
נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 165 ואילך.