בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ה מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תשי״ב

הנחה בלתי מוגה

ויהיו¹ חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה², והקשה בזהר³ מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא מכל נשי דעלמא דלא כתיב הכי מיתתהון באורייתא, אמר רבי חייא ולאו והכתיב⁴ ותמת רחל וכו׳, אמר רבי יוסי בכלהו לא כתיב כמה דכתיב בשרה דאתמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, דהא בכלהו לא אתמנון יומין ושנין כמו לשרה, בכלהו לא כתיב פרשתא חדא בלחודהא כמו לשרה. ומבאר בזהר שם⁵, דאתת חוה לעלמא אתדבקת בהאי חויא ואטיל בה זוהמא וגרמה מותא לעלמא ולבעלה, אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת בי׳ כמאן דאת אמרת⁶ ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו, אתא נח לעלמא מה כתיב⁷ וישת מן היין וישכר ויתגל גו׳, ובגין דאברהם ושרה לא אתדבקו בי׳ בגין כך שרה זכתה לחיין עלאין לה ולבעלה כו׳, ועל דא ויהיו חיי שרה דזכתה בהו בכלהו ולא כתיב בכלהו נשי ויהיו חיי חוה וכן בכלא, היא אתדבקת בחיין ועל דא דילה הוו חיין.

וצריך להבין, דמאחר שהשאלה היא מאי שנא שרה משאר נשים (משא״כ באנשים מצינו שנאמר בהם לשון ויהיו חיי גו׳, כמו באברהם⁸ וישמעאל⁹ ויצחק¹⁰ ויעקב¹¹) א״כ למה מביא כאן זה שנח קלקל וכו׳. ומשמעות הענין בזה הוא שכל זה הו״ע אחד, והיינו דזה שקלקלה חוה וכן זה שקלקל נח נתתקן ע״י שרה, דכל זה הו״ע אחד ולכן אומר כאן שנח קלקל, להיות שכל זה הו״ע אחד, וצריך להבין זה. ועוד צריך להבין מהו אומרו שני חיי שרה, דמאחר שאומר מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מה מוסיף עוד באמרו שני חיי שרה. וביותר אינו מובן לפי מה שמבואר בחסידות¹² דשרה היא הראשונה בהד׳ אמהות, דעיקר הבירור הי׳ ע״י האמהות דוקא, דזהו דכתיב¹³ כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, להיות שהאבות הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעין עולם הבא¹⁴, ולעתיד יהי׳ נקבה תסובב גבר¹⁵, משום זה הנה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, להיות שעיקר הבירור הוא ע״י האמהות דוקא. וזהו מה שבשרה שהיא הראשונה שבהד׳ אמהות חושב כל המדריגות דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. דמאה¹⁶ שנה הוא מדריגת הכתר, והיינו שהתחלת הגילוי, והוא שיהי׳ מציאות אור שמחוץ למציאות העצמות, הו״ע הכתר שהוא במדריגה דמאה, דמדריגת כתר שחושב כאן הוא כמו שהכתר נעשה שרש ומקור לנאצלים, דלפעמים חושבים מדריגת הכתר באלפים וגם ברבבות, דזהו בחי׳ הכתר כמו שהוא לעצמו, אבל בחי׳ הכתר כמו שהוא נעשה שרש ומקור לנאצלים הוא בחי׳ מאה, דענין מאה הוא כמו שעשר כלול מעשר שזהו תכלית השלימות, והיינו בחי׳ הכתר כמו שהוא לא רק בבחי׳ נקודה וספירה כי אם בבחי׳ פרצוף, ומ״מ אומר כאן שנה לשון יחיד, להיות שבכל ממוצע יש בו משתי הבחינות¹⁷, בחינה תחתונה שבעליון ובחינה עליונה שבתחתון, דכמו״כ הוא גם בכתר שיש בו מבחינה תחתונה שבמאציל, ולהיות שיש בו מבחינה תחתונה שבמאציל, הנה אף שהוא רק בחינה תחתונה שבמאציל, דלכן יש לזה שייכות לזמן דזהו ענין שנה, מ״מ להיות שהוא בחינה תחתונה שבמאציל אומר ע״ז לשון יחיד. עשרים שנה הוא בחי׳ המוחין חכמה ובינה, שאין בזה בחי׳ השלימות דעשר כלול מעשר, כי אם רק בחי׳ חכמה ובינה לבד כמו שהם כלולים מעשר, ולהיות שמוחין הם השגה, יש לזה כבר שייכות למציאות היש, והיינו שיש לזה שייכות לענין התהוות היש, ומ״מ אומר בזה שנה לשון יחיד, להיות דהוא לבדו בכחו ויכלתו להוות מאין ליש¹⁸, שהכח על ההתהוות הוא מבחינה שלמעלה מיחיד ואחד, דמשום זה אומר ע״ז שנה לשון יחיד. ושבע שנים הו״ע המדות שעל ידם הוא הנהגת העולמות כמ״ש¹⁹ זכור רחמיך גו׳ וחסדיך כי מעולם המה, שהנהגת העולמות היא מהמדות, ולהיות שהנהגת העולמות היא ע״י ריבוי קוין, דמבחי׳ החסד לבד יהי׳ חטאין סגיאין²⁰ ומבחי׳ גבורה לבד אין העולם יכול להתקיים²¹, כי אם צריך להיות הקוין דחסד וגבורה ותפארת ממוצע המחבר, ולהיות שהנהגת העולמות היא ע״י ריבוי קוין דוקא, אומר ע״ז שנים לשון רבים. וזהו ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, להיות שעל ידה הוא עיקר הבירור ופעלה ההמשכה בכל המדריגות, הנה עי״ז פעלה שיהי׳ אצלה כל המדריגות, וזהו ויהיו חיי שרה גו׳. ולפי זה יוקשה ביותר מהו אומרו שני חיי שרה, דמאחר שחושב כבר כל המדריגות, מאה שנה בחי׳ הכתר ועשרים שנה בחי׳ המוחין שעל ידם הוא התהוות היש, ושבע שנים הו״ע המדות שעל ידם הוא הנהגת העולמות, מה מוסיף עוד בזה שאומר שני חיי שרה.

ולהבין זה צריך להקדים מ״ש²² עבדו את הוי׳ בשמחה, שהעבודה צ״ל בשמחה, דשמחה היא מעיקרי העבודה, וכמ״ש²³ תחת אשר לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב גו׳ ועבדת את אויביך, דאף שהיתה עבודה ועבודה בשלימות, אך להיות שהיתה עבודה בלי שמחה, מגיע ע״ז עונש אשר תחת שהי׳ צריך להיות ועבדת את הוי׳ אלקיך, ועבדת את אויביך, דלכאורה יוקשה ביותר דמאחר שעבד את הוי׳ אלא שהי׳ חסר ענין השמחה, הנה לכאורה מצד שחסר ענין השמחה הי׳ צריך להיות מיעוט השכר אבל לא ענין של עונש, ומדוע מגיע ע״ז עונש, דמובן מזה ששמחה היא מעיקרי העבודה (ולזאת הנה כשחסר ענין השמחה הוא כמו שלא הי׳ ענין העבודה ומגיע ע״ז עונש). וכמו״כ מצינו בכתבי האריז״ל שלכל המדריגות שזכה האריז״ל זכה לזה ע״י שמחה של מצוה, לא ע״י ענינים אחרים כי אם ע״י שמחה של מצוה דוקא²⁴, דמכל זה מובן ההכרח בענין השמחה דוקא. והענין בזה הוא, דהנה תכלית הכוונה היא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים²⁵, דדירה היא ענין המשכת עצמות א״ס ב״ה, דהמשכת העצמות היא רק ע״י שמחה, לא ע״י הבנה והשגה כי אם ע״י שמחה דוקא, וכמו״כ הוא גם בענין התפילה, דתפילה היא עבודה כמארז״ל²⁶ איזוהי עבודה שבלב זו תפילה, הנה בתפילה יש ב׳ ענינים, הבנה והשגה, שמחה ותענוג, הנה ההבנה וההשגה היא רק כלי והכנה להשמחה והתענוג, שזהו עיקר העבודה דתפילה, ואף שההשגה וההבנה והשמחה והתענוג באים כאחד, דכשמבין ומשיג את הדבר הוא מתענג מהדבר, מ״מ הם חלוקים בעניניהם ומצד שרשם, דהבנה והשגה אינו תופס (נעמט ניט) בחי׳ העצמות, דהבנה והשגה הו״ע השכל, ושכל שלמטה אינו בערך כלל להשכל שלמעלה, וכמ״ש באברהם אבינו²⁷ ואנכי עפר ואפר, דמדת החסד דאברהם אינו בערך כלל למדת החסד שלמעלה, דזה נאמר אצל אברהם אבינו, ומכל שכן וקל וחומר אצל האדם המתפלל, דבחי׳ השכל שלו אינו בערך כלל לבחי׳ השכל שלמעלה, והיינו דבחי׳ השכל שלמעלה, כמו שמשתלשל מזה בחי׳ השכל שלו הוא בא בשינוי המהות, שע״י ריבוי השתלשלות ומדרגות הוא בא בשינוי המהות, וכמו שממדת החסד שלמעלה נשתלשל מדת החסד דאברהם בשינוי המהות, דבמילא מובן אשר השגה והבנה אינו תופס את העצמות, כי אם בחי׳ שמחה ותענוג דוקא שבזה מתגלה בחי׳ התענוג שלמעלה. ועל דרך הענין דהשתלשלות הכתרים זה מזה²⁸, דאף שיש בזה חילוקי מדריגות מ״מ משתלשלים זה מזה, שהכל הו״ע אחד, דבממלא כל עלמין הנה ע״י ההשתלשלות הוא בא בשינוי המהות, משא״כ בהשתלשלות הכתרים הנה אף שגם בעגולים יש חילוקי מדריגות, דגם במקיפים יש חילוקי מדריגות, מ״מ משתלשלים הכתרים זה מזה שהכל הו״ע אחד, וכמו״כ הוא בענין השמחה ותענוג, שבהתענוג שלמטה מתגלה בחי׳ התענוג שלמעלה.

והנה הכלי לשמחה הוא בחי׳ הביטול, דלהיות ששמחה פורץ גדר²⁹, הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה יניקת החיצונים, והיינו דכאשר השמחה היא במורגש, אשר הוא מרגיש שהוא שמח והוא מתענג (אַז ער איז שמח און ער איז זיך מתענג), והיינו שהתענוג הוא מזה שהדבר טוב לפניו, הנה אז בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה יניקת החיצונים, ועל דרך המבואר³⁰ בענין ופלגשו ושמה ראומה³¹, שהוא הקליפת נוגה דאצילות, דראומה הוא ראו מה, דאף שהוא בטל אבל הביטול הוא במורגש, שאפשר להראות הביטול (אַז מען קען אָנווייזען דעם ביטול), שזהו ראו מה, דאז הנה אף שבאצילות לא יגורך רע³², והוא בביטול, מ״מ להיות שהביטול הוא במורגש, הנה משום זה הו״ע קליפת נוגה דאצילות, ובריבוי השתלשלות נשתלשל מזה בחי׳ קליפת נוגה דעשי׳, אשר קליפת נוגה דעשי׳ הוא ממוצע בין רע גמור. דכמו״כ הוא גם בענין השמחה, דכאשר השמחה היא במורגש, הנה להיות ששמחה פורץ גדר, הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה יניקת החיצונים, אבל כאשר השמחה היא בביטול, הנה אז אי אפשר להיות מזה יניקת החיצונים. וזהו מה שהכלי לשמחה היא בחי׳ הביטול דוקא, דהנה כאשר השמחה היא במורגש אפשר להיות מזה יניקת החיצונים כנ״ל, ומאחר שאפשר להיות מזה יניקת החיצונים, הרי זה הוראה שגם כאשר הוא במדריגת הקדושה, הוא ג״כ שלא כדבעי, הרי דכאשר השמחה היא במורגש, אז השמחה היא שלא כדבעי. וזהו מה שהכלי לשמחה הוא בחי׳ הביטול דוקא, היינו דע״י הביטול השמחה היא כדבעי, ואי אפשר להיות מזה יניקת החיצונים.

וזהו ג״כ מה שמבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בד״ה ויספו ענוים בהוי׳ שמחה³³ שע״י ענוה מגיעים לשמחה, דלכאורה נפלא הדבר, הרי ענוה ושמחה הן ב׳ תנועות הפכיות, ענוה היא התנועה דכיווץ ושמחה היא התנועה דהתפשטות והתרחבות, ומאחר שהן ב׳ תנועות הפכיות, אינו מובן איך ע״י ענוה דוקא יבוא לשמחה. והענין בזה הוא³⁴, דענין ענוה אין זה שאינו יודע ערך ומעלות עצמו, כי אם שהוא יודע מעלות עצמו ומ״מ אין זה עושה אותו למציאות (מאַכט דאָס אים ניט פאַר אַ מציאות), והוא להיות שהוא חושב שכל המעלות שיש לו אין זה בכח עצמו, רק מה שנתנו לו מלמעלה, דמשום זה אף שיודע מעלותיו, מ״מ הוא בביטול, וכמו משה דכתיב בי׳³⁵ והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, דמשה ידע מעלות עצמו, אלא שחשב שכל זה אינו ביגיעתו כי אם בבחי׳ מתנה מלמעלה, וכמו״כ הוא אצל כל אחד ואחד שהמעלות אשר בו הם בירושה מאבותינו, דהאמונה אשר בו הוא בירושה מאברהם אבינו, וכן האהבה היא בבחי׳ ירושה מאברהם³⁶, שמזה יש לו האהבה מסותרת כו׳, ובאהבה מסותרת כלול בה גם יראה ושאר הענינים, דבמילא הנה לכן הענינים אשר בו הם בירושה מאברהם אבינו, אשר משום זה הנה אף שהוא יודע מעלות עצמו מ״מ הוא בביטול. וזהו מה שענוה דוקא מביאה לידי שמחה, דהנה ענין השמחה בא דוקא מהון עתק שלא עמל ויגע בו³⁷ ובא לו במתנה, דלכן הנה מי שהוא מורגש בעצמו אינו בשלימות השמחה, להיות שחושב שכל מה שיש לו הוא הרוויח זאת (האָט ער דאָס פאַרדינט), ובפרט כאשר חסר לו איזה ענינים דאז הוא בעצבות ע״ז שחסר לו, להיות שחושב שזה מגיע לו, אבל מי שהוא בטל בעצמו, דאף שיודע מעלת עצמו ומ״מ הוא בטל, להיותו יודע שכל המעלות שיש לו הכל בא מלמעלה ואין זה ביגיעתו, ואדרבה הוא חושב בעצמו שאם היו נותנים אלו המעלות לזולתו הי׳ הזולת יותר טוב ממנו, דמשום זה הוא בטל, הנה מצד הביטול הוא שמח מזה שיש לו, להיות שיודע אשר אין זה מגיע לו משום זה הוא בשלימות השמחה מזה שיש לו, וגם אם חסר לו איזה ענינים אינו עצב מזה להיות שהוא חושב אשר אין מגיע לו יותר, ואדרבה גם זה שיש לו הוא רק במתנה מלמעלה. וזהו ויספו ענוים בהוי׳ שמחה, דע״י ענוה דוקא מגיעים לשלימות השמחה, דלהיות שהוא בטל הוא שמח מזה שיש לו, להיות שזה בא במתנה דאז השמחה היא בשלימות. והנה כאשר הוא בביטול והשמחה היא בשלימות, הנה לעולם לא יהי׳ מזה יניקת החיצונים, דהנה בענין מה ששמחה פורץ גדר יש ב׳ אופנים³⁸, דהנה מי שהוא איש רע בעצם, הנה בעת השמחה נפרץ גדרו ונתגלה ישותו ורשעו לכל, ומי שהוא בטל בעצם הנה בעת השמחה מתגלה בו יותר בחי׳ הביטול, דבמילא מובן דאין שייך שיהי׳ מזה יניקת החיצונים. וזהו מה שהכלי לשמחה הוא בחי׳ הביטול, דע״י הביטול אז השמחה היא בשלימות ואי אפשר להיות מזה יניקת החיצונים.

והנה סדר העבודה כמו שהוא מצד הבריאה, דעולם על מילואו נברא³⁹, הוא העבודה בשמחה, כמ״ש עבדו את הוי׳ בשמחה, וזה שייך לכולם, להיות שענין השמחה אין זה ענין של הידור והדומה כי אם מעיקרי העבודה כנ״ל, דלכן זה שייך לכולם, אבל אחר חטא עץ הדעת שנעשה אז ענין ההרגש⁴⁰, דזהו ענין חטא עץ הדעת, כמ״ש⁴¹ ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא גו׳ ונחמד העץ להשכיל, שזהו ענין ההרגש, דאף שאדם הראשון כמו שהי׳ בגן עדן לא הי׳ שייך כי אם להשכלות רוחניות, אך מ״מ להיות שזה הי׳ במורגש, שרצה להשכיל, הי׳ זה סיבה לחטא עץ הדעת. דבזה יובן סיבת אפשרות החטא, דלכאורה אינו מובן מאחר שאדם הראשון הי׳ ראשו בבריאה, גופו ביצירה ורגליו בעשי׳ דקדושה⁴², איך שייך אצלו ענין החטא, אך הענין הוא דלהיות שהי׳ במורגש, דהגם שאדם הראשון כמו שהי׳ בגן עדן הי׳ אצלו רק ההשכלות באלקות, אך להיות שזה הי׳ במורגש, משום זה הי׳ החטא. הנה לאחר חטא עץ הדעת, ענין ההרגש, אי אפשר להיות אצל כל אחד העבודה בשמחה, להיות שע״י ההרגש אפשר להיות מהשמחה יניקת החיצונים כנ״ל, אשר משום זה אי אפשר להיות אצל כל אחד העבודה בשמחה, דלאו כל מוחא סביל דא, כי אם בצדיקים דוקא אשר אצלם צריך להיות העבודה בשמחה, אבל אצל כולם הנה השמחה צריכה להיות רק בפנימיות כמ״ש⁴³ וגילו ברעדה, שהשמחה צ״ל רק בפנימיות, ובהתגלות צריך להיות קבלת עול. ולכאורה אינו מובן איך אפשר להיות ב׳ התנועות דשמחה ורעדה כאחד, שהרי הן תנועות הפכיות, ואיתא ע״ז בחסידות⁴⁴ משל למה הדבר דומה לעבד שעובד את רבו בקבלת עול ואינו מציאות לעצמו, ואינו שייך לשום הרגש כלל כי הוא בטל לגמרי לרבו, דמובן אשר אין שייך שיהי׳ לו איזה תענוג בעבודתו, כי אם הוא בהתנועה דקבלת עול, מ״מ הנה כשיש אצלו קבלת עול בשלימות, אז שייך שיהי׳ לו תענוג בעבודתו, להיות שהוא בטל לגמרי להאדון והאדון מתענג ושמח בעבודת העבד, משום זה מתענג גם העבד, דאין זה תענוג לעצמו, כי אם להיותו בביטול לגמרי להאדון, הנה התענוג של האדון נמצא אצלו, והתענוג הוא רק בפנימיותו ובהתגלות הוא בקבלת עול. וכמו״כ הוא גם בעבודה, שאפשר להיות ב׳ התנועות דשמחה ורעדה, והוא דמצד קבלת עול אפשר להיות שמחה, דשמחה צריכה להיות, להיות שע״י שמחה דוקא נשלם הכוונה דדירה בתחתונים, אבל השמחה צריכה להיות בפנימיות, ובהתגלות הוא קבלת עול.

וזהו ויהיו חיי שרה גו׳, שזהו ענין אחד עם חטא עץ הדעת מה שקלקלה חוה והקלקול דנח, ששרה תיקנה זאת. דהנה ענין חטא עץ הדעת מה שקלקלה חוה שבא עלי׳ נחש והטיל בה זוהמא⁴⁵ שעי״ז קלקלה לה לבעלה ולדורות הבאים אחרי׳, הו״ע ההרגש, דזהו כי טוב להשכיל גו׳, דעי״ז הנה גם העבודה שאחר חטא עץ הדעת צ״ל במורגש דוקא, דזהו מ״ש⁴⁶ וישלחהו הוי׳ אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, היינו בירור הניצוצות במקומם (דאָרטן וואו זיי ליגען), דמשום זה הנה לאחר חטא עץ הדעת שנעשה ענין ההרגש, הנה גם העבודה צ״ל במורגש דוקא, דקודם החטא הי׳ הבירור בדרך ממילא⁴⁷, שהאור האיר במקומו והניצוצות נכללו בדרך ממילא, וכמו בימי שלמה דקיימא סיהרא באשלימותא⁴⁸, דאז הי׳ אופן הבירור בדרך ממילא⁴⁹, אבל לאחר החטא שבא עלי׳ נחש והטיל בה זוהמא, שעי״ז נעשה קלקול לה ולבעלה ולהדורות הבאים אחרי׳, והוא שנעשה ענין ההרגש, הנה גם העבודה צ״ל במורגש דוקא, לברר את הניצוצות במקומם (דאָרטן וואו זיי זיינען). והנה נח רצה לתקן את החטא ע״י העבודה דויטע כרם⁵⁰, דיין הוא בינה⁵¹ היינו השגה, ובהשגה יש ב׳ אופנים, השגת החיוב והשגת השלילה, השגת החיוב הוא שמשיג את עצם הדבר, והיינו ששכלו כמו שהוא, מקיף ותופס בשכלו את המושכל והמושכל נתפס בשכלו, והיינו ששכלו אינו יוצא ממעמדו ומצבו כי אם שהשכל כמו שהוא תופס את המושכל, אבל ענין השגת השלילה הוא שאינו יודע כלל את הדבר, וידיעתו בהדבר היא רק שהענין מופלא, אבל אינו יודע כלל את גוף הדבר וגם מהו הפלאת הדבר ג״כ אינו יודע, רק יודע שהוא מופלא, דבזה הרי הוא יוצא מהשגתו, שהו״ע הביטול של ההשגה, דחכמה וכן פנימיות בינה שהו״ע השגת השלילה הוא ביטול, ובזה רצה נח לתקן את חטא עץ הדעת, ע״י העבודה דויטע כרם, שהוא הביטול דהשגה, אמנם מצד הענינים שהיו אז לא הי׳ יכול לתקן, ואדרבה התבלבל, דזהו וישכר, ששיכור הוא מבולבל, ויצא מזה כל הענינים שהיו אז. אמנם שרה שהיתה בשני אלפים תורה⁵² הנה היא יכלה לתקן את חטא עץ הדעת, והתיקון הי׳ ע״י קבלת עול, היינו שהמשיכה את הביטול דקבלת עול גם בהעבודה דבחי׳ מורגש. דזהו ענין מה ששרה נחתת וסלקת, דמה שאברהם עלה אין זה פלא, דאברהם הוא אבר מ״ה⁵³, יראה עילאה, אבל שרה שם ב״ן⁵⁴ שהוא בחי׳ מציאות ומ״מ נחית וסליק, זהו ע״י הביטול דקבלת עול גם בהעבודה דמורגש. דהנה ההפרש בין יראה עילאה ליראה תתאה הוא⁵⁵ דיראה עילאה הוא בחי׳ ביטול במציאות אבל יראה תתאה הוא בחי׳ ביטול היש, שהוא יש אלא שהוא בטל, אמנם ביראה תתאה גופא יש ב׳ אופנים, אם שהיראה היא באה מצד השגה, אם שזה בא בקבלת עול, דאז הנה אף שהוא רק יראה תתאה וביטול היש שהוא בחי׳ מציאות, מ״מ הוא בביטול לגמרי דקבלת עול, שהוא המשכת הביטול דקבלת עול גם בבחי׳ מציאות, והו״ע הארת יראה עילאה ביראה תתאה. וזהו ג״כ מה ששרה נחתת וסלקת, דשרה היא בחי׳ שם ב״ן ויראה תתאה, בחי׳ מציאות, אבל ע״י שהיתה עם אברהם הי׳ בה הארת יראה עילאה, היינו שהמשיכה הביטול גם בהעבודה דמורגש, שעי״ז דוקא תיקנה את חטא עץ הדעת. דהנה לאחר חטא עץ הדעת צ״ל העבודה במורגש דוקא, כדי שיוכל להיות הבירור, דזהו לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, אמנם התיקון הוא ע״י המשכת הביטול בהעבודה דמורגש, דנח רצה לתקן את החטא ע״י השגת השלילה שהיא בביטול דהשגה, דעי״ז לא הי׳ יכול לתקן את החטא, אמנם שרה ע״י קבלת עול דוקא שהוא ביטול לגמרי יכלה לתקן את החטא, ע״י המשכת הביטול דקבלת עול דוקא, בהעבודה דמורגש.

וזהו שני חיי שרה, שהסדר שחושב כאן הוא סדר דמלמעלה למטה, מאה שנה הוא עתיק ואריך, ועשרים שנה הוא חכמה ובינה, ושבע שנים הוא בחי׳ זו״ן, שכל זה הוא סדר הספירות עצמן, אך להיות שהכוונה היא העבודה במורגש דוקא, ע״ז הוא אומר שני חיי שרה, שהו״ע עולמות בי״ע, דבריאה היא התחלת המציאות, אמנם בזה גופא היינו גם בעולמות בי״ע המשיכה הביטול דקבלת עול, דע״י המשכת הביטול דקבלת עול דוקא בהעבודה דמורגש נעשה תיקון חטא עץ הדעת. וזהו ג״כ ענין וגילו ברעדה, ששמחה צריכה להיות לפי שזהו עיקר העבודה, ואחר החטא הנה השמחה היא במורגש, אמנם בזה גופא צריכה להיות רעדה, והוא שיהי׳ בזה הביטול דקבלת עול, דעי״ז דוקא נעשה תיקון חטא עץ הדעת, דנח רצה לתקן את חטא עץ הדעת ע״י השגת השלילה, אמנם עיקר התיקון הוא ע״י עבודה דקבלת עול דוקא, וכמשל העבד שהוא בשמחה מזה שהאדון מתענג בעבודתו, שהו״ע של קבלת עול, דעבדא בהפקרא ניחא לי׳⁵⁶ רק שהוא בטל לאדונו מצד קבלת עול, ומצד זה הוא השמחה שלו דאז דוקא נעשה התיקון, וזהו ענין שני חיי שרה, שהמשיכה הביטול דקבלת עול גם בבי״ע, ענין ההרגש.

והנה עי״ז שהתורה מבארת בפרטיות כל המדריגות דק׳ שנה כו׳, שני חיי שרה, שגם בזה המשיכה הביטול, עי״ז ישנו כח לכל אחד ואחד גם בזמן הגלות, שהוא ג״כ ענין הגרושין כמו בחטא עץ הדעת, וכדאיתא⁵⁷ שהחורבן הוא מעין הגרושין דעץ הדעת, מ״מ הנה ע״י ההתקשרות באברהם, שזהו מ״ש⁵⁸ הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, אז הנה גם בזמן הגלות שידע אינש בנפשי׳ כו׳, מ״מ הנה ע״י הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, עי״ז אפשר להמשיך הביטול גם בזמן הגלות, והוא שיהי׳ וגילו ברעדה, דשמחה צריכה להיות שזהו מעיקרי העבודה, וע״י השמחה דוקא הוא המשכת העצמות, אך כדי שלא יהי׳ מזה יניקת החיצונים צריך להמשיך בזה הביטול דקבלת עול, דעי״ז נעשה הענין דדירה בתחתונים, שהוא המשכת עצמות אין סוף ב״ה.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ פז ואילך). וראה גם בארוכה ד״ה זה תשמ״א (לקמן ע׳ שנז ואילך).
2) ריש פרשתנו (חיי שרה כג, א).
3) פרשתנו (ח״א) קכא, סע״ב ואילך.
4) וישלח לה, יט.
5) קכב, ב.
6) לך לך יג, א.
7) נח ט, כא.
8) פרשתנו כה, ז.
9) שם, יז.
10) וישלח לה, כח.
11) ר״פ ויחי (מז, כח).
12) ראה לקו״ת שה״ש טו, ג.
13) וירא כא, יד. וראה פרש״י עה״פ.
14) ב״ב טז, סע״ב.
15) ירמי׳ לא, כא.
16) בהבא לקמן – ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ פרשתנו (הוספות) קלא, סע״ב. תו״ח פרשתנו קכו, ב ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״א פרשתנו ע׳ עח ואילך. אוה״ת פרשתנו קי, ב ואילך.
17) ראה גם סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שלז. וש״נ.
18) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
19) תהלים כה, ו.
20) ע״פ ל׳ המדרש – ב״ר פי״ב, טו. וראה סה״מ תרנ״ט ע׳ ב. ובכ״מ.
21) ראה ב״ר שם. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
22) תהלים ק, ב.
23) תבוא כח, מז-ח. וראה שער רוח הקודש להאריז״ל (י, ב – בהוצאת ירושלים, תער״ב; לג, ב – בהוצאת אה״ק, תשכ״ג). ספר חרדים (תנאי המצות, התנאי הרביעי), הובא בשל״ה רלט, סע״ב. של״ה מט, א. תניא פכ״ו.
24) הובא בס׳ חרדים ושל״ה שם. תו״א תולדות כ, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ נא. ובכ״מ.
25) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
26) תענית ב, סע״א.
27) וירא יח, כז. ראה אגה״ק סט״ו.
28) ראה המשך תער״ב ח״א פע״ט (ע׳ קמח-ט). ח״ב פש״מ (ע׳ תרצט-תש). וראה לקו״ת קרח נב, ג. ובכ״מ.
29) ד״ה שמח תשמח תרנ״ז (סה״מ תרנ״ז ס״ע רכג ואילך). ובכ״מ.
30) ראה לקו״ת תזריע כג, ד. בהר מג, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תנד. וש״נ.
31) וירא כב, כד.
32) ל׳ הכתוב – תהלים ה, ה. ראה זח״א כז, רע״א ובמק״מ שם. לקו״ת במדבר ג, סע״ג. וש״נ.
33) תרצ״ז (סה״מ תרצ״ז ע׳ 299 ואילך. תש״י ע׳ 237 ואילך).
34) ראה לקו״ש (חל״ח) בהעלותך תש״נ ס״ג. וש״נ.
35) בהעלותך יב, ג.
36) ראה תניא פי״ח (כג, ב).
37) ראה תניא פל״ג (מב, ריש ע״ב).
38) ראה סה״מ תרנ״ז שם (ע׳ רכד ואילך).
39) ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
40) ראה מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ נה ואילך. סה״מ עזר״ת ע׳ פט ואילך.
41) בראשית ג, ו.
42) ראה (נוסף למקומות שבהערה 40) ע״ח שער (לט) מ״ן ומ״ד דרוש א בסופו. ספר הגלגולים פי״ח. שער מאמרי רשב״י לזח״ג פג, א. ל״ת להאריז״ל בראשית ג, א. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ עד. על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ רח. אמרי בינה שער הק״ש פפ״ט. דרך חיים מו, ג. תו״ח בראשית ל, א. פרשתנו קכז, ד. מאמרי אדהאמ״צ בראשית ע׳ עב. ויקרא ח״א ע׳ טו. במדבר ח״ג ע׳ א׳סג. ע׳ א׳פט. ועוד.
43) תהלים ב, יא.
44) סה״מ עטר״ת שם ע׳ צד.
45) שבת קמו, רע״א. יבמות קג, ב. ע״ז כב, ב.
46) בראשית שם, כג.
47) בכ״ז – ראה גם ד״ה צו את בנ״י דש״פ פינחס תשי״א (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רסט). סד״ה ויקח הוי׳ אלקים דש״פ בראשית שנה זו (לעיל ס״ע ה-ו).
48) זהר ח״א קנ, רע״א. רכג, א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. רמט, ב. ח״ב פה, א. רטו, א. ח״ג מ, ב. מו, א. סא, א. רפז, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
49) ראה לקו״ת במדבר ד, א. סה״מ תרנ״ט ע׳ קסב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט-ע. סה״מ תש״ד ע׳ 107. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע רל ואילך.
50) נח שם, כ.
51) ראה סה״מ חנוכה ע׳ רכז. וש״נ.
52) ראה סנהדרין צז, סע״א. ע״ז ט, א.
53) ראה זח״א ג, ב. תו״א מג״א צ, א. צו, ד. ועוד.
54) ראה אוה״ת בראשית מ, ב. פרשתנו (כרך ב) תמז, ב.
55) ראה תניא פמ״ג. לקו״ת במדבר יג, ב. סה״מ אב-אלול ע׳ קנד. וש״נ.
56) גיטין יג, א.
57) ראה לקו״ש (חל״ד) תצא תשמ״ז ס״ז. וש״נ.
58) ישעי׳ נא, א.

[סה"מ בראשית ח"א ע' רמז ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 126 ואילך.