בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשמ״ו
הנחה בלתי מוגה
שוש אשיש בהוי׳ תגל נפשי באלקי, וממשיך כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, וממשיך ומפרש דוגמא לדבר, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי׳1. ומבואר בזה בדרוש הידוע על פסוק זה בלקו״ת פרשתנו2 (ועד״ז בדרושים שלאחרי זה3), דההפרש בין שמחה (שוש אשיש) וגילה (תגל) הוא, כי השמחה נקראת בהגלות נגלות השמחה מבחוץ והיא בחי׳ חג הסוכות זמן שמחתנו, וגילה נקראת כשהשמחה עדיין בפנימיות הלב ולא באה לידי גילוי בחיצוניות, וכמ״ש4 וגילו ברעדה, שהרעדה תכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית בחוץ רק תוכו רצוף שמחה ובהתגלות נראית ונגלית בחי׳ רעדה, וזהו בחי׳ ראש השנה. וזהו מה שראש השנה נקרא ימים נוראים5, ויחד עם זה נקרא (ראש השנה) בשם יום טוב6, והיינו משום שהשמחה שבו היא בפנימיות, ובחיצוניות הרי זה ענין של רעדה.
וממשיך שם, והנה הכתוב אומר שוש אשיש ולא פירש מי הוא האומר, והיינו שהוא מאמר הנביא בעד כללות ישראל. כלומר, שהנביא אומר בשם כללות ישראל שישנו אצלם ענין השמחה בהוי׳. וזהו7 שוש אשיש בהוי׳, פירוש אשיש הוא לשון הפעיל (לשון פועל יוצא), ופירוש שכנסת ישראל אומרת שהיא מפעלת השמחה בהוי׳. וזהו גם מה שממשיך (בכתוב) תגל נפשי באלקי, שגם חלק זה של הפסוק הוא מאמר הנביא בשם כללות ישראל, שבכללות ישראל ישנו ענין המשכת הגילה באלקות. אמנם בתחילת הכתוב כתיב בהוי׳ ואח״כ כתיב באלקי. והענין הוא8, דבחי׳ שוש אשיש קאי על השמחה בגילוי כנ״ל, וזהו ענין שם הוי׳, בחי׳ גילוי. משא״כ מ״ש תגל נפשי באלקי קאי על השמחה דראש השנה, וגילו ברעדה, וענין זה קשור עם שם אלקים, מדת הגבורה והצמצום9. וכפשטות הענין, שבראש השנה הוא זמן בריאת כל המקום מחדש ובריאת כל הזמן מחדש, והבריאה היא ע״י שם אלקים דוקא, מדת הגבורה והצמצום10, וכמ״ש11 בראשית ברא אלקים דייקא.
ומבאר בהמאמר12, וביאור הענין דהנה כתיב13 תקעו בחודש שופר, ופשטי׳ דקרא אינו מובן לכאורה שאמר בחודש ולא אמר באיזה חודש כו׳, וגם מאי דכתיב שופר, בשופר מיבעי לי׳ [וכדיוק הידוע בתורת הבעש״ט14 דהוה לי׳ לומר תקעו שופר בחודש]. אך הענין הוא, כי חודש הוא לשון התחדשות, והיינו שבראש השנה צ״ל התחדשות כל סדר ההשתלשלות. וכמבואר בסידור עם דא״ח בד״ה להבין ענין תקיעת שופר ע״פ כוונת הבעש״ט ז״ל15, דכדי שתהי׳ המשכה חדשה דכל סדר ההשתלשלות מעצמותו ומהותו ית׳, צ״ל בשביל זה המשכת התענוג שלמעלה. וענין זה נפעל ע״י ענין השופר, כי שופר ענינו הוא התענוג, שופר ע״ש שפרו מעשיכם16. ועי״ז נמשך כל ענין הספירות שלמעלה, עד לספירת המלכות, שתמליכוני עליכם17. וזהו תגל נפשי באלקי, שבראש השנה הוא המשכת התענוג והשמחה למעלה (פועל יוצא), שישראל ע״י עבודתם ממשיכים התענוג למעלה.
אמנם ענין התענוג והשמחה דראש השנה צריך להמשיכו בעבודת כל השנה, וזהו מה שממשיך הכתוב18 כי הלבישני בגדי ישע, בגדים הם בחי׳ מקיפים, עד למקיפים נעלים ביותר, בגדי ישע, בחי׳ ישועה, וכמ״ש19 וישעך תתן לנו, מעיל צדקה יעטני הוא ג״כ לבוש, אבל זהו לבוש המיוחד. וההפרש ביניהם הוא, דבחי׳ בגדי ישע קאי על התורה, דהתורה נקראת לבושו של הקב״ה20, וכמ״ש21 עוטה אור כשלמה דקאי על התורה כמאמר22 אין אור אלא תורה, ובחי׳ מעיל צדקה קאי על המצוות, שהרי המעיל היו בשוליו פעמונים ורימונים כדי שיהי׳ נשמע קולו בבואו אל הקודש23, והיינו בחי׳ ההמשכה למטה מטה למקום כזה שיהי׳ נשמע קולו שם. וזהו ענין כללות המצוות, ובפרט מצות הצדקה השקולה כנגד כל המצוות24, ונקראת מצוה סתם בירושלמי25, שענינם הוא המשכה וגילוי בעולם הגשמי.
והנה נת״ל שע״י עבודת ישראל (בראש השנה, ואח״כ בכל השנה) פועלים חידוש בכל סדר ההשתלשלות, דהיינו בכל הספירות. וזהו מה שממשיך אח״כ26 כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי׳, חתן הוא בחי׳ ז״א דאצילות, יכהן הוא ענין ספירת החסד, ראשית המדות, יומא דאזיל עם כולהו יומין27, ופאר הוא עיקר הספירות, ספירת התפארת, דבראש השנה הוא בנין כל הספירות, ועד שענין זה נמשך בבנין המלכות, כסיום הפסוק וככלה תעדה כלי׳, כלה היא בחי׳ מלכות, כנסת ישראל, וכלי׳ הם נשמות ישראל, שע״י נשמות ישראל נמשך גילוי המלכות שלמעלה, כמאמר שתמליכוני עליכם. ועד שישראל ממשיכים גילוי אלקות בכל העולם כולו, מלוך על העולם כולו בכבודך28, שיהי׳ גילוי אלקות בכל העולמות, עד לעולם הזה התחתון, וכמו שאומרים28 וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו׳, ומבואר בסידור האריז״ל דג׳ הלשונות (פעול, יצור, אשר נשמה באפו) קאי על ג׳ עולמות בי״ע, והלשון פעול קאי על עולם העשי׳ התחתון. ונמצא, שע״י עבודה זו ממלאים את הכוונה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים29, שממשיכים פנימיות ועצמות ומהות א״ס ב״ה למטה מטה.
אמנם עדיין צריך להבין, דבתחילת הדרוש הנ״ל מבאר (כנ״ל) דמ״ש שוש אשיש קאי על השמחה דחג הסוכות ומ״ש תגל נפשי קאי על הגילה דראש השנה, ואח״כ מבאר דמ״ש תקעו בחודש שופר קאי על ראש השנה ומ״ש אח״כ ליום חגנו קאי על חג הסוכות, דלפי זה צריך ביאור סדר הכתוב, אמאי כתיב שוש אשיש לפני תגל נפשי, והרי ראש השנה הוא לפני חג הסוכות. גם צריך להבין בכללות דרוש זה, מדוע סידרו כ״ק אדמו״ר הצ״צ בדרושי נצבים שלפני ראש השנה, והלא התחלת הפסוק שוש אשיש קאי בחג הסוכות. והגם שטעם הדבר בפשטות הוא משום שפסוק זה הוא בהפטרת פ׳ נצבים, הרי הא גופא טעמא בעי, מדוע סודר פסוק זה המדבר בחג הסוכות בהפטרת שבת שלפני ראש השנה. וע״פ הידוע30 שסדר בתורה הוא גם תורה והוראה, ועאכו״כ הסדר בפנימיות התורה, צריך לומר, שזה גופא הוא הוראה בעבודת האדם, הוראה בהלכה, עד למעשה בפועל שהוא העיקר31.
אך הענין הוא, דהיא הנותנת, דדוקא משום שתחילת פסוק זה קאי בבחי׳ שמחה גלוי׳, לפיכך מתחילים ההפטרה דשבת שלפני ראש השנה בפסוק זה, משום שעיקר הכל והתחלת הכל היא העבודה בשמחה גלוי׳ דוקא. ויש לומר, דזהו מה שבפרשה שקורין לפני פרשת נצבים קורין בתורה שבכתב הפסוק32 עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. דנקודת הענין היא, שעבודת ה׳ צ״ל מתוך שמחה גדולה, שמחה וטוב לבב, ולא עוד אלא ששמחה זו צ״ל מרוב כל. וכמבואר בכ״מ33 דפירוש מרוב כל קאי על גן עדן, ולמעלה מזה34, דמ״ש מרוב כל קאי על דרגת האבות דכתיב בהו בכל מכל כל35. ונמצא, ששמחה זו היא שמחה גדולה ביותר. דטעם הדבר הוא, שלפני כללות העבודה דפרשת נצבים שקורין לעולם לפני ראש השנה צ״ל כבר שלימות השמחה, באופן דעבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. וזהו גם מה ששמחה זו היא השמחה דחג הסוכות, דחג הסוכות הוא שלימות ועיקר חודש תשרי, ט״ו בחודש, דבו קיימא סיהרא באשלמותא דחודש תשרי, עד שסופו וסיומו (של חג הזה) הוא שמיני עצרת, כידוע הפירוש דשמיני הוא לשון שומן ותמצית (עסענץ), ועד לשמחת תורה, תכלית השמחה, ועד שאופן השמחה הוא שלוקחים ספר תורה כפי שהיא כרוכה ומכוסה במפה ומרקדין עמה, והיינו שהשמחה היא בבחינה שבתורה שלמעלה מגילוי וכו׳ (כמבואר במ״א36). וזהו ענין שוש אשיש בהוי׳ תגל נפשי באלקי, שלפני העבודה דתגל נפשי באלקי, וגילו ברעדה, כבר עומדים באופן דשוש אשיש, השמחה גלוי׳ דחג הסוכות, משום שזהו השלימות והכוונה דראש השנה.
והנה ידוע פתגם החסידים, שכל דרושי ספר משנה תורה שבלקו״ת נרמז בהם ענין התשובה. שזהו ענין חודש תשרי, שהרי ראש השנה ענינו הוא ענין התשובה, שתמליכוני עליכם, ומה גם יום הכיפורים (הנקרא ראש השנה37) שהוא תכלית התשובה38, ועד״ז חג הסוכות שהוא הגילוי דראש השנה ויום הכיפורים39. ומזה מובן גם בנוגע לדרוש זה, שעיקרו ונקודתו הוא שיהי׳ תכלית השלימות בענין התשובה, ומכיון שישנו ענין התשובה בשלימות, אזי כל ישראל נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים40, בבני חיי ומזוני רויחי, שזה כולל כל הברכות, ועד שע״י התשובה נגאלין מיד, כמאמר41 ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין, והיתה לה׳ המלוכה42.
__________
1) ישעי׳ סא, י (התחלת ההפטרה דפ׳ נצבים).
2) מז, א ואילך.
3) מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו (דברים ח״ג) ס״ע תתלח ואילך. אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רמ ואילך. שם ע׳ א׳רמח ואילך. ע׳ א׳רסה ואילך. ע׳ א׳רעג ואילך. (כרך ה) ע׳ ב׳עב.
4) תהלים ב, יא.
5) ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ קעט ואילך. בלק ע׳ א׳יא. ובכ״מ.
6) ראה גם שו״ע אדה״ז או״ח סתקכ״ט ס״ה. וש״נ.
7) לקו״ת שם מח, א. ועוד.
8) ראה גם לקו״ת שם.
9) ראה גם לקו״ת פ׳ ראה לא, ג. תבוא מא, ג. ובכ״מ.
10) ראה גם שעהיוה״א פ״ד ואילך.
11) בראשית א, א.
12) לקו״ת שם מז, א.
13) תהלים פא, ד.
14) כש״ט סקי״ט (טז, א) וסרנ״ו (לה, א). וראה גם או״ת להה״מ עה״פ (עב, ד ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן רמה)). לקו״ת שם. אוה״ת פרשתנו שם ע׳ א׳רמא. ד״ה תקעו תשמ״ז (סה״מ ראש השנה ע׳ תד ואילך). ובכ״מ.
15) רמה, ג ואילך.
16) פסיקתא דר״כ פ׳ כג (בחודש השביעי). ויק״ר פכ״ט, ו. מדרש תהלים סוף סימן פא. וראה לקו״ת ר״ה נא, ג. אוה״ת דרושים לר״ה ע׳ א׳שנ ואילך. (כרך ה) ע׳ ב׳קי.
17) ר״ה טז, א. לד, ב.
18) ישעי׳ שם. וראה בכ״ז לקו״ת שם מח, ג ואילך. מט, ד ואילך.
19) תהלים פה, ח. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשמ״ו) אמירת מזמור זה. המו״ל.
20) ראה תניא פנ״ב. רד״ה עוטה אור ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 67). ובכ״מ.
21) תהלים קד, ב. וראה אוה״ת (יהל אור) עה״פ (ע׳ שצד ואילך). ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ד״ (קה״ת, תשס״ה) עה״פ (ע׳ 45 ואילך).
22) תענית ז, ב. וראה ד״ה הנ״ל שם. ועוד.
23) תצוה כח, לה.
24) ב״ב י, א.
25) פאה פ״ח ה״ח. וראה פרש״י שבת קנו, סע״א ד״ה צדקן במצות. תניא פל״ז (מח, ב).
26) ישעי׳ שם. וראה בכ״ז לקו״ת שם.
27) ראה זח״ג קג, א-ב. קצא, ב. לקו״ש ח״ה ע׳ 174 בשוה״ג להערה 12.
28) נוסח תפילת העמידה דר״ה ויוהכ״פ.
29) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
30) ראה של״ה חלק תושבע״פ כלל לשונות בתחלתו (תב, ב). וראה לקו״ד ח״א ח, א. ח״ד תשמו, א.
31) ראה אבות פ״א מי״ז.
32) תבוא כח, מז. וראה רמב״ם סוף הל׳ לולב. תניא פכ״ו.
33) לקו״ת שם מז, ד. אוה״ת וארא (כרך ז) ע׳ ב׳תקפג ואילך. ברכה ע׳ א׳תתנ. ובכ״מ.
34) ראה גם אוה״ת ברכה שם.
35) ב״ב יז, א.
36) ראה לקו״ש ח״כ ע׳ 255 ואילך. וש״נ.
37) ראה לקו״ת ר״ה סג, ג. וש״נ.
38) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ז.
39) ראה לקו״ת פרשתנו שם מח, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
40) ראה ר״ה טז, סע״ב.
41) רמב״ם שם פ״ז ה״ה.
42) עובדי׳ בסופו.
[סה"מ דברים ח"ב ע' רמא ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ו ע׳ רלט ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ד ע׳ 424 ואילך.