מח) שוש אשיש בהוי׳ – ש״פ נצבים-וילך, כ״ה אלול ה׳תשמ״ג

בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ה אלול ה׳תשמ״ג

הנחה בלתי מוגה

שוש אשיש בהוי׳ תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי׳1, ומבואר בזה בלקו״ת2 ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה3 בכל דור ודור, כל נשיא בסגנונו, דענין שוש אשיש הוא מלשון שמחה וכן גם תגל הוא מלשון שמחה, וכידוע שגילה היא א׳ מעשר לשונות של שמחה4 (גילה רינה דיצה וחדוה וכו׳), אן ההפרש ביניהם הוא דשמחה סתם היא בגלוי ואילו גילה היא שמחה מכוסה, וכמ״ש5 וגילו ברעדה. וצריך להבין מהו ענין שוש אשיש, שמחה גלוי׳, ואח״כ תגל נפשי, שמחה מכוסה.

אך הענין הוא, דהנה פסוק זה קורין בהפטרת פרשת נצבים שקורין לעולם לפני ראש השנה (כדאיתא בלקו״ת פרשת נצבים6), ומזה מובן דעניני פסוק זה שייכים לעניני ראש השנה וחודש תשרי בכלל. וביאור הענין הוא, הנה מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת7, דהכתוב אומר שוש אשיש ולא פירש מי האומר לפי שהוא מאמר (הנביא) בעד כללות ישראל, וקאי על עבודת כל אחד ואחד מישראל, שהיא בב׳ האופנים דשוש אשיש ותגל נפשי, ובפרטיות זהו בחודש תשרי.

וכללות הביאור בזה8, הנה מ״ש שוש אשיש, היינו שמחה גלוי׳, קאי על העבודה בחג הסוכות הנקרא זמן שמחתנו, ומ״ש תגל נפשי, שהיא שמחה מכוסה, כמ״ש וגילו ברעדה, שהגילה מכוסה ע״י הרעדה, זה קאי על עבודת ראש השנה. דטעם השמחה בראש השנה מובן בפשטות, שהרי ביום זה אומר הקב״ה9 אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כי אין מלך בלא עם10 מלשון עוממות11, והקב״ה רוצה להיות מלך על ישראל, ולפיכך בא בבקשה (שהיא גם נתינת כח) לישראל שימליכוהו עליהם. דעיקר ענין ההמלכה היא ע״י תקיעת שופר, דמצות היום בשופר12. וטעם הדבר, כי זה שאין מלך בלא עם הוא מלשון עוממות, היינו שצ״ל עם כזה שהוא בריחוק הערך מהמלך, וענין זה נראה בתקיעת שופר, משום שהשופר הוא מן החי דוקא, ומן הדומם שבחי, שהרי השופר נתלש ממקום חיותו. וכן באדם עצמו הרי מעשה התקיעה אינו ע״י הכחות הנעלים שבו, מוחין ומדות, אלא בקול פשוט. ועד שצריך להיות מעשה ויגיעה כפשוטה, כדאיתא בכתבי האריז״ל13 שפני התוקע צריכים להאדים, שזה מורה על יגיעה עצומה של התוקע במעשה התקיעה, היינו שיתקע את עצמו בענין זה של תקיעת שופר עד שהדם שבו דהיינו הפנימיות שבו יצא אל החוץ ויאדימו פניו14. וזהו ענין הגילה דראש השנה, שהיא השמחה על זה שישראל מכתירים את הקב״ה למלך, אלא שגילה זו היא ברעדה, כי ענין ההכתרה הוא ע״י קבלת עול המלך, רעדה.

והנה15 אחרי העבודה הכללית דראש השנה וחג הסוכות (שוש אשיש גו׳ תגל נפשי גו׳) צריך שהענין יומשך בפרטי עבודתם. וזהו מה שממשיך בכתוב כי הלבישני בגדי ישע, לבושים הם המצוות בכלל כנודע16, דזה קאי על כל המצוות, כולל מצות תלמוד תורה, שמצוה זו היא באופן דיחוד נפלא עם האדם המקיימה17, היינו דאף שהמצוה היא באופן לבוש ומקיף, מ״מ הרי היא פועלת באדם כולו ובפנימיותו. וע״ד המבואר בתניא18 בענין אור הסובב כל עלמין, שנקרא סובב ומקיף רק לענין גילוי ההשפעה, אבל מ״מ הוא מחי׳ את העולם כולו בפנימיותו ותוך תוכו. ולבושים אלו שהם המצוות נקראו בגדי ישע, כי המשכתן היא מבחי׳ ש״ע נהורין (וכמבואר באגה״ק19 בענין וכובע ישועה בראשו). וממשיך בכתוב מעיל צדקה יעטני, דענין הלבושים דמצוות נמשך למטה מטה, עד לבחי׳ מעיל, שענין המעיל הי׳ שבשוליו היו פעמונים כדי שיהי׳ נשמע קולו בבואו אל הקודש20, שזהו ענין המשכה והתגלות למטה ביותר, ועד למקום תחתון ביותר, בשולי המעיל. דענין זה בעבודת האדם הוא ענין הצדקה, מעיל צדקה, כי צדקה פועלת במקום הכי תחתון, ושקולה צדקה כנגד כל המצוות21. ועוד זאת, דצדקה היא מהמצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא22, היינו דנוסף על ענין המקיף שבזה, קרן קיימת לעולם הבא, יש בה גם ענין הפועל בפנימיות, אדם אוכל כו׳.

והנה תכלית הכוונה היא שיהי׳ יחוד דהקב״ה וכנסת ישראל לגמרי (ולא רק באופן של לבושים וכו׳). וזהו מה שממשיך בכתוב כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי׳, היינו שישראל והקב״ה הם כמו חתן וכלה. דהקב״ה הוא בחי׳ ז״א המתחלק בעיקר לג׳ המדות חג״ת, ולכן אומר כחתן יכהן פאר, יכהן הוא ענין מדת החסד (כהן איש החסד) ופאר הוא ענין התפארת. וככלה תעדה כלי׳ היא המלכות המתקשטת בקישוטי מטרוניתא כו׳23. ובזה גופא הדיוק הוא24 שלא נאמר וככלה תעדה בכלי׳, אלא תעדה כלי׳, היינו שספירת המלכות מקשטת את כלי׳ שהם נשמות ישראל בהיותם נשמות בגופים.

וע״י בנין ספירת המלכות, שתמליכוני עליכם, פועלים ישראל גם בכל העולם כולו25 שיהי׳ מלוך על העולם כולו בכבודך26, והוא ע״י העבודה בג׳ הקוים שעליהם העולם עומד27. דבכללות אמרו רז״ל28 בעשרה מאמרות נברא העולם, שהם כנגד עשר ספירות29, אבל כשם שהספירות מתחלקים בכללות לג׳ קוים, כך גם בעולם שעומד בכללות על ג׳ עמודים. ומטעם זה יש ג׳ ימים ראש השנה, דראש השנה עצמו הוא ב׳ ימים (וגם בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראי׳ הי׳ ב׳ ימים לפעמים30), והיום השלישי הוא יום הכיפורים הנקרא ראש השנה ביחזקאל31 (כמבואר בלקו״ת32) [ורק שראש השנה הוא ראש השנה לחיצוניות העולמות ויום כיפור הוא ראש השנה לפנימיות העולמות33, אבל מובן, שהענין בחיצוניות מורה גם על הפנימיות, ועד״ז לאידך שהפנימיות כולל גם את החיצוניות], שזה פועל בג׳ עמודים שעליהם העולם עומד (וכמבואר בכמה מקומות34 שיש מעלה במספר עשר ויש מעלה במספר ג׳), ועד שע״י העבודה בג׳ קוים פועלים שיהי׳ העולם באופן של אחדות, אחד, ולמעלה יותר בבחי׳ יחיד.

וזהו שוש אשיש בהוי׳, דנאמר כאן פעמיים לשון שמחה ובפעם הב׳ נאמר אשיש שהוא פועל יוצא, היינו שהוא פועל את השמחה באחר, כי קאי על זמן שמחתנו שבו ישראל משמחים את הקב״ה, כנודע35 דמ״ש זמן שמחתנו לשון רבים הוא גם ע״ש ישמח הוי׳ במעשיו36, ולכן מדייק גם לומר שוש אשיש בהוי׳, שם הוי׳ דייקא, ע״ד מש״נ ישמח הוי׳ במעשיו. ותגל נפשי באלקי קאי על העבודה דראש השנה, ולכן נאמר כאן אלקי, כי בראש השנה כתיב37 עלה אלקים בתרועה כו׳, אלקים דוקא. ומזה נמשך אח״כ לפרטי הענינים דהלבישני בגדי ישע כו׳ כנ״ל.

אמנם לפי זה יש להבין טעם סדר הפסוק, שנאמר שוש אשיש לפני תגל נפשי, דמכיון ששוש אשיש קאי על זמן שמחתנו, ותגל נפשי קאי על ראש השנה, הי׳ צריך להקדים תחילה תגל נפשי ואח״כ לומר שוש אשיש גו׳. וביותר אינו מובן, שהרי קוראים את ההפטרה דשוש אשיש לפני ראש השנה, שמזה משמע שעוד לפני ראש השנה צריך להיות שוש אשיש, ולפי הנ״ל הרי זה שייך להעבודה דזמן שמחתנו שלאחרי ראש השנה. ויש לומר הביאור בזה, משום שהעבודה דראש השנה וכו׳ היא ע״י הקדמת השמחה שהיא שמחה של מצוה. כי הנה בראש השנה היא קבלת עול מלכות שמים, והרי אמרו רז״ל38 קבלו מלכותי ואח״כ אגזור עליכם גזירות, דמזה מובן דכמו שבקיום הגזירות שהם המצוות צ״ל שמחה של מצוה, עד״ז ועאכו״כ שצ״ל ענין השמחה בקבלת עול המלכות בכלל. ולכן הנה אף שבזמן בפועל צריך להיות בתחילה ענין הגילה ברעדה בראש השנה ורק אח״כ השמחה הגלוי׳ בסוכות, מ״מ מודגש כבר לפני זה שיש כאן ענין של שמחה גדולה ביותר, על קבלת מלכותו ית׳. וכמו אדם הראשון שנאמר בו39 כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, דענין השמחה הי׳ על מה שהמליך את הקב״ה למלך על כל הארץ ואמר לכל הנבראים40 בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו41. ובפרט אחרי מתן תורה, אחרי הגילוי דאתה נגלית כו׳42, שאז בטלה הגזירה דתחתונים יעלו למעלה43. ומזה באים בקרוב ממש לענין שוש אשיש לשון עתיד, דבעתיקא איתמר44, בגילוי פנימיות עתיק לעתיד לבוא, במהרה בימינו ממש.

__________

1) ישעי׳ סא, י (התחלת ההפטרה דפ׳ נצבים).
2) פרשתנו (נצבים) מז, א.
3) מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו (דברים ח״ג) ס״ע תתלח ואילך. אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רמ ואילך. (כרך ה) ע׳ ב׳עב.
4) ראה אדר״נ פל״ד.
5) תהלים ב, יא.
6) מד, א.
7) שם ע׳ א׳רמא. ע׳ א׳רמח.
8) לקו״ת שבהערה 3.
9) ר״ה טז, א. לד, ב.
10) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א רפ״ז. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
11) ראה לקו״ת בלק סח, א. ובכ״מ.
12) ר״ה כו, ב.
13) פע״ח שער (כו) השופר פ״א. וראה גם משנת חסידים מסכת יום ר״ה פ״ד מ״י. סידור האריז״ל (לר״ש מרשקוב) כוונת התקיעות ד״ה ובשעה שהקול.
14) ראה מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ קפח. מאמרי אדהאמ״צ שם ריש ע׳ תתנב. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ס״ע רצב. סה״מ תרס״ח ע׳ ט. אעת״ר ע׳ צז. המשך תער״ב ח״א ע׳ תקלו. שם ע׳ תקמא. סה״מ פר״ת ע׳ מז. ד״ה להבין ענין שמח״ת תשי״ג (סה״מ סוכות-שמח״ת ס״ע רעז). ד״ה זה היום תחלת מעשיך דער״ה תשמ״ח (סה״מ ראש השנה ע׳ תיב). ועוד.
15) ראה בכ״ז לקו״ת שם מח, ג ואילך. ובכ״מ.
16) ראה תניא ספ״ה. וראה זח״א רכו, ב. רמז, א.
17) תניא פ״ה (ט, ב).
18) פמ״ח (סז, סע״ב ואילך).
19) סימן ג.
20) תצוה כח, לה.
21) ב״ב ט, א.
22) פאה פ״א מ״א. קידושין מ, א. אגה״ק שם (קד, ב).
23) ראה זח״ב צב, א. ובכ״מ.
24) ראה לקו״ת פרשתנו מח, סע״ג.
25) בהנחה אחרת: בג׳ עולמות בי״ע.
26) נוסח תפילת העמידה דר״ה ויוהכ״פ.
27) אבות פ״א מ״ב.
28) שם פ״ה מ״א.
29) ראה מדרש שמואל לאבות שם (ד״ה והחסיד ז״ל בסופו). וראה גם זח״ב מב, ב ואילך.
30) ראה שו״ע אדה״ז או״ח סת״ר ס״ד.
31) מ, א.
32) ר״ה נח, א.
33) ראה לקו״ת שם.
34) ראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך מספרים (ע׳ תתקסו ואילך. שם ע׳ תתקעה). ועוד.
35) ראה לקו״ת שמע״צ פד, א.
36) תהלים קד, לא.
37) שם מז, ו.
38) מכילתא יתרו כ, ג.
39) נוסח ברכת נישואין.
40) פדר״א פי״א. ובכ״מ.
41) תהלים צה, ו.
42) נוסח תפילת מוסף דר״ה (ברכת שופרות).
43) ראה תנחומא וארא טו. ועוד.
44) זח״ג קלג, א.

[סה"מ דברים ח"ב ע' רכט ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ג ע׳ קצז ואילך. התוועדויות תשמ״ג ח״ד ע׳ 2020 ואילך.

סגירת תפריט