מד) שוש אשיש בהוי׳ – ש״פ נצבים-וילך, כ״ה אלול ה׳תש״מ

בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ה אלול ה׳תש״מ

הנחה בלתי מוגה

שוש אשיש בהוי׳ תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני גו׳1, ומבאר רבינו הזקן בלקו״ת2, שהכתוב אומר שוש אשיש ולא פירש מי הוא האומר, לפי שהוא מאמר הנביא בעד כללות ישראל. ופירוש שוש אשיש גו׳ תגל גו׳, הנה ההפרש בין שמחה (וששון) לגילה הוא, כי שמחה עיינו בהגלות נגלות השמחה מבחוץ, וגילה היינו כשהשמחה היא בפנימיות ובהעלם ולא באה לידי גילוי. והנה הפטרה זו קורין לעולם לפני ראש השנה. [ויש לומר, דענין זה (שקורין אותה לעולם לפני ראש השנה) הוא בהדגשה יותר בהפטרה זו מאשר בפרשת נצבים שבה מפורש (בלקו״ת3) ד״פרשה זו קורין לעולם קודם ראש השנה״. כי פרשת נצבים לפעמים מחוברת עם פרשת וילך, ואז פרשה זו (וילך) מפסקת בין פרשת נצבים לראש השנה. משא״כ ההפטרה דשוש אשיש קורין לעולם בסמיכות לראש השנה]. ומזה מובן, דענין הששון (שוש אשיש) והגילה (תגל) יש לו שייכות לראש השנה. וזהו מה שמבאר בלקו״ת שם, דשוש אשיש, היינו השמחה בגילוי, היא בחי׳ חג הסוכות זמן שמחתנו, ובפרט ע״פ מ״ש בילקוט4 שבחג הסוכות נאמר ג״פ ענין השמחה בכתוב. ותגל, השמחה בהעלם, היא בחי׳ ראש השנה, שאז בהתגלות, נראית ונגלית בחי׳ רעדה, כמ״ש5 וגילו ברעדה, ורק תוכו רצוף בשמחה, וכמ״ש6 כי חדות ה׳ היא מעוזכם. וגם ענין השמחה דסוכות נמצא בהעלם בראש השנה, וכמ״ש7 בכסה ליום חגנו, בכסה היינו ראש השנה וכמארז״ל8 איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, וביום זה (ראש השנה) נמצאים בכיסוי ובהעלם הענינים דיום חגנו9, חג הסוכות.

וביאור הענין הוא, דהנה בתחילת הפסוק כתיב7 תקעו בחודש שופר, ופשטי׳ דקרא אינו מובן לכאורה שאמר בחודש ולא פירש באיזה חודש. וגם מאי כתיב שופר, בשופר מבעי לי׳. אך הענין הוא, כי הנה חודש הוא מלשון התחדשות, ואמר תקעו בחודש שופר פירוש בחידושו של שופר, שהשופר מתחדש בכל שנה, ושופר של שנה זו אינו השופר של השנים הקודמות. וכפירוש הבעש״ט ז״ל בכתר שם טוב10 דתקעו בחודש שופר רצה לומר לחדש שלא יהי׳ כמו חוק קבוע. והענין הוא, דהנה בראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותן, וצריך להמשיך משם אור חדש שלא הי׳ מאיר מעולם אור עליון כזה (כמבואר באגה״ק11 עה״פ12 מרשית השנה ועד אחרית שנה), והמשכה זו היא ע״י ענין התענוג. דהנה כח התענוג הוא הכח הכי עליון שבאדם, ומזה מובן גם למעלה דבחי׳ התענוג היא הבחינה הכי עליונה שלמעלה. וכיון שבראש השנה כל הדברים חוזרין לקדמותן, היינו לשרשן ומקורן הכי עליון, ומשם צריך להמשיכן, מובן שההמשכה צ״ל מבחי׳ התענוג שלמעלה. ולכן, גם בעבודת האדם צ״ל ענין התענוג, וכמבואר בסידור13 (בד״ה להבין ענין תקיעת שופר ע״פ כוונת הבעש״ט ז״ל) דכדי להמשיך המשכה זו, אינה מספיקה העבודה בכח המעשה או כח הדיבור, ואפילו לא בכח המחשבה, או מדות ושכל או אפילו רצון, אלא צ״ל העבודה בפנימיות הנפש, כח התענוג, שעי״ז ממשיכים אור עליון חדש מבחי׳ הפנימיות והתענוג שלמעלה. וזהו תקעו בחודש שופר גו׳, תקעו הו״ע הקבלת עול, שתוקע עצמו (ער שטעלט זיך אַריין) בתוקף גדול לקבל עול מלכות שמים, שזהו כללות ענין העבודה דראש השנה. וכמבואר בכמה מקומות14 ההפרש בין הקבלת עול דראש השנה להקבלת עול דכל השנה, דאף שבכל השנה צ״ל ענין הקבלת עול, דראשית העבודה ועיקרה ושרשה הו״ע קבלת עול מלכות שמים15, וכמארז״ל16 שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות, מ״מ שונה היא מהקבלת עול דראש השנה, לפי שהקבלת עול דכל השנה היא רק הכנה והקדמה לקיום המצוות, משא״כ הקבלת עול דראש השנה שהיא עבודה בפני עצמה. בחודש הו״ע ההתחדשות שצ״ל בעבודת כל שנה לגבי השנים הקודמות. ושופר הו״ע התענוג, שופר מלשון שפר ותענוג17. וע״י עבודה זו ממשיכים מלמעלה את הענין דבכסה (בהעלם), ואח״כ את הענין דיום חגנו.

וזהו18 גם מה שנקבע ראש השנה באחד בתשרי שבו נברא העולם והוא יום שישי למעשה בראשית, ולא בכ״ה באלול שבו נברא העולם19, לפי שקביעת ראש השנה אינה על מה שהעולם נברא יש מאין, אלא על הפנימיות והתכלית של בריאת העולם, שזה שייך ליום שנברא האדם דוקא. ולכן הקביעות דראש השנה אינה על בריאת גופו של האדם (שהרי הגוף הי׳ עפר מן האדמה20), אלא על בריאת נפשו שנאמר20 ויפח באפיו נשמת חיים, שנשמת אדם הראשון היא הפנימיות והתכלית של בריאת העולם.

והנה ענין זה דראש השנה (תקעו, בחודש, שופר) צריך להמשיכו בעבודה בקיום התורה ומצוותי׳, החל מהמצוה דראש השנה כפשוטה, דמצות היום בשופר21. וגם ענין התשובה הנרמז בו, וכמ״ש הרמב״ם22 אע״פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישינים משינתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו׳ וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן כו׳. דנוסף לזה שמרמז כאן הרמב״ם לענין מלכיות זכרונות ושופרות, כמבואר בכמה מקומות23, הרי כוונתו בפשטות היא לענין התשובה. ויש לומר, דמ״ש ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, מרמז בזה לענין הדורמיטא דז״א שלפני ראש השנה, דאח״כ היא ההתעוררות (עורו והקיצו) בבנין המלכות24. אבל מזה נמשך גם לעולם הזה כפשוטו, וכמו שממשיך הרמב״ם ״בהבלי הזמן״, פירוש שגם בהיותם בעולם הזה שגדרו הוא גדר הזמן, ונוצר ע״י הבל פיו של הקב״ה (כמבואר ענין ז׳ הבלים ברשימות הצ״צ לספר קהלת25), ועד שאפשר להיות ענין הבלי הזמן כפשוטו, כמ״ש26 נעשה אדם לשון רבים כתיב, והרוצה לטעות יטעה, הנה מ״מ גם בעולם זה תהי׳ התעוררות תשובה, עד שיעשו מגשמיות העולם (אחרי שעושים מחומריות גשמיות) דירה לו ית׳27.

וזהו שוש אשיש גו׳, בחי׳ עתיק, כדאיתא בזהר28 שוש אשיש בה׳ בעתיק יומין אתמר, שהרי אחר הדורמיטא וההתעוררות דז״א הנ״ל בא היחוד דזו״נ, ויחוד זו״נ הוא ע״י הארה מבחי׳ עתיק, בחי׳ התענוג הנ״ל. ומזה נמשך אח״כ במעשה המצוות, כי הלבישני בגדי ישע, בגדים הם המצוות, כמבואר בתניא29 שהמצוות הם בחי׳ מקיפים. וישע הן ש״ע נהורין דעתיק יומין. ומ״ש ישע ביו״ד הוא כי היו״ד מורה על העתיד, כי הש״ע נהורין יתגלו לע״ל30. ומ״מ הרי כל הגילויים דלע״ל תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות31, וגם מדתו של הקב״ה היא מדה כנגד מדה32, דמזה מובן שמעין זה ישנו כבר בהעבודה עתה. ומזה נמשך ישע כפשוטו, ישועה ופדיון לנפשו וגם פדיון כל הניצוצות של קדושה מן השבי׳, וכספם וזהבם אתם33, כספם בחי׳ אהבה34 וחכמה, קו הימין, רמ״ח מצוות עשה35, וזהבם בחי׳ גבורה34 ובינה, קו השמאל, שס״ה מצוות ל״ת35.

וממשיך בכתוב מעיל צדקה יעטני, היינו דענין זה נמשך למטה. כי הנה הצדקה היא ג״כ בחי׳ לבוש, אלא שגדול כח הצדקה יותר משאר המצוות, דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה36, וצדקה היא מהדברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה37, היינו שיש בה המשכה וגילוי בעולם הזה יותר מבשאר מצוות. ולכן נקראת בשם מעיל, שהיו תלויים בו זגים ורימונים להשמיע קול כמ״ש38 ונשמע קולו בבואו אל הקודש, וקול הוא המשכה וגילוי30. ועי״ז עושים דירה לו ית׳ בתחתונים, וע״ד מה שהי׳ בתחילת הבריאה, דאז עיקר שכינה בתחתונים היתה39, ובפרט אחרי בריאת אדם הראשון שפעל בכל העולם את הענין דבואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו40. והרי נשמתו של אדם הראשון היתה כלולה מכל נשמות ישראל41, דישראל היינו יעקב, ושופרי׳ דיעקב מעין שופרי׳ דאדם42.

וזהו תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. דהתקיעה בשופר היא בחי׳ מעשה ולא דיבור, והתקיעה היא בקרן של בהמה, ובקול בהמה, וגם השופר הוא תלוש ודומם. כי עיקר הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא. וזהו מה שממשיך כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חוק לישראל הוא מלשון43 הטריפני לחם חוקי44, ומשפט לאלקי יעקב היינו כמבואר בלקו״ת45 שאז הוא המשפט על המשכת אלקות לישראל. ויש לומר עוד בפירוש הכתוב, ע״פ המבואר בדרושי ציון במשפט תפדה46, דמשפט היינו התורה, ולפי זה משפט לאלקי יעקב היינו ענין לימוד התורה. ולא רק לימוד התורה סתם, אלא באופן דחוקי, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא47, כלומר בחי׳ המעשה שבתורה. ועד שבא לגדלות הלימוד, מה שגדול לימוד שמביא לידי מעשה48, קיום המצוות.

ויהי רצון שבקרוב ממש יקויים מ״ש כי הלבישני בגדי ישע, כמבואר בלקו״ת30 דישע הוא לשון עתיד, שאז יהי׳ גילוי בחי׳ פנימיות עתיק, וכמבואר בפרי עץ חיים שער הקריאת שמע49 שכל הגילויים עתה הם מחיצוניות עתיק, ופנימיות עתיק יתגלה לעתיד לבוא, וכמ״ש50 כי כולם ידעו אותי, עצמותו ומהותו ית׳, פנימיות עתיק, חביון עוז העצמות. וממשיך בכתוב למקטנם ועד גדולם, שגילוי זה יהי׳ לכולם, ובאופן דאתם נצבים היום כולכם גו׳51, בביאת משיח צדקנו, דאז נקיים מצות הקהל את העם האנשים והנשים והטף52, במהרה בימינו ממש.

__________

1) ישעי׳ סא, י (התחלת ההפטרה דפ׳ נצבים).
2) פרשתנו (נצבים) מז, א. וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רמ ואילך. (כרך ה) ע׳ ב׳עב.
3) ריש פרשתנו (מד, א). וראה גם תוד״ה קללות – מגילה לא, סע״ב. רמב״ם הל׳ תפלה פי״ג ה״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד. ועוד.
4) שמעוני – אמור רמז רנד.
5) תהלים ב, יא.
6) נחמי׳ ח, י.
7) תהלים פא, ד.
8) ר״ה לד, א.
9) ראה לקו״ת ר״ה נד, ריש ע״ד. סידור (עם דא״ח) רלח, ב. ועוד.
10) סקי״ט (טז, א) וסרנ״ו (לה, א). וראה גם או״ת להה״מ עה״פ (עב, ד ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן רמה)). לקו״ת פרשתנו שם מז, א. אוה״ת שם ע׳ א׳רמא.
11) סימן יד (קכ, ב).
12) עקב יא, יב.
13) עם דא״ח – רמו, א.
14) סה״מ תרצ״ט ע׳ 12 ואילך. תש״ב ע׳ 8 ואילך. לקו״ש ח״ט ע׳ 451.
15) ראה תניא רפמ״א.
16) ברכות יג, ב.
17) ראה פסיקתא דר״כ פיסקא כג (בחודש השביעי). ויק״ר פכ״ט, ו. מדרש תהלים עה״פ תקעו. לקו״ת ר״ה נד, ג. סידור (עם דא״ח) רלה, א. אוה״ת ר״ה ע׳ א׳שנ. (כרך ה) ע׳ ב׳קי. ועוד.
18) ראה מקומות שנסמנו בהערה 2.
19) ראה פדר״א רפ״ח ובהגהות הרד״ל שם. ויק״ר רפכ״ט. פסיקתא דר״כ שם. יל״ש פינחס רמז תשפב. תוד״ה לתקופות – ר״ה ח, א. ר״ן (ד״ה בראש) וחדא״ג מהרש״א (ד״ה תנא) ר״ה טז, א. בחיי בראשית א, ג (ד״ה ויש).
20) בראשית ב, ז.
21) ר״ה כו, ב.
22) הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.
23) ראה המשך תרס״ו בתחלתו. סה״מ תש״ב ע׳ 7. לקו״ש ח״ט ע׳ 130.
24) ראה פע״ח ושער הכוונות שער ר״ה. ועוד.
25) אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צח ואילך. וראה גם ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתצה ואילך. ועוד.
26) בראשית א, כו. ב״ר פ״ח, ח.
27) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
28) זח״ג קלג, א. הובא בלקו״ת שם נ, א.
29) ספ״ה. אגה״ק ס״ג (קד, א). וראה גם לקו״ת שם מח, ג. מט, ד.
30) לקו״ת שם.
31) תניא רפל״ז.
32) ראה סוטה ח, ב. לקח טוב (פס״ז) שמות ג, ו.
33) ישעי׳ ס, ט.
34) ראה תו״א ר״פ וישב. תו״ח שם נח [קצט], א ואילך. לקו״ת בהעלותך לב, ד. ובכ״מ.
35) ראה תניא פ״ד.
36) ב״ב י, א.
37) פאה פ״א מ״א. קידושין מ, א. אגה״ק שם (קד, ב). לקו״ת שם.
38) תצוה כח, לה.
39) ב״ר פי״ט, ז. במדב״ר פי״ג, ב. שהש״ר פ״ה, א. נתבאר בארוכה בד״ה באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך).
40) תהלים צה, ו. פדר״א פי״א. זח״א רכא, ב. ח״ג קז, ב. וראה גם תקו״ז תנ״ו (צ, ב).
41) אגה״ק ס״ז. לקו״ת שם מז, א-ב. בלק סז, ג ובהנסמן בהמ״מ שם.
42) ב״מ פד, א. ועוד.
43) לקו״ת ר״ה נד, ד. נה, ד.
44) משלי ל, ח.
45) ראה שם נו, א.
46) לקו״ת דברים א, סע״ב. ועוד.
47) יומא כו, א.
48) קידושין מ, ב.
49) פט״ו. וראה לקו״ת שה״ש בסופו.
50) ירמי׳ לא, לג.
51) ריש פרשתנו (כט, ט).
52) שם לא, יב.

[סה"מ דברים ח"ב ע' ריב ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ ריא ואילך.

סגירת תפריט