בס״ד. ש״פ וארא, כ״ז טבת, מבה״ח שבט ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין (ופרש״י נחש)1, וממשיך בכתוב2 ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן, ומסיים3 ויבלע מטה אהרן את מטותם, היינו שהנחש נהפך אח״כ למטה ובלע את מטותם. וידוע הדיוק בזה4, להבין ענין המטה שנהפך לנחש, שזה הי׳ המופת הראשון שנתנו לפרעה וקדם לכל עשר המכות. גם צריך להבין, דהנה ע״י עשר המכות הי׳ הבירור דמצרים, וינצלו את מצרים5, שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים6. ומזה מובן, דהמופת הראשון (שקדם לעשר המכות) הוא ענין כללי, והמכות הם פרטים, וכמבואר בקבלה ובחסידות7 שעשר המכות הן כנגד עשר הספירות, וצריך להבין הענין בזה.
ולהבין כל זה, הנה ענין ארץ מצרים שרשו הוא במיצרים וגבולים דקדושה למעלה, ומזה נשתלשל אח״כ בהשתלשלות ע״י מחיצות ומסכים ופרסאות, בחי׳ מיצרים, ערות הארץ8, למטה, עד לארץ מצרים כפשוטה שבה היו בני ישראל בגלות. והכוונה בזה היא, שיהי׳ יתרון האור מן החושך9, יתרון בלימוד התורה וקיום המצוות, וגם לברר הניצוצות במצרים. וכוונה זו נשלמה ביציאת מצרים, דע״י היציאה ממצרים נעשה יתרון האור מתוך החושך, וכמ״ש10 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וגם ביררו את הניצוצות דמצרים, כמ״ש וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, שבזה יש ב׳ ענינים, מצודה ודגן ומצולה ודגים, דמצולה היא ים, ושרשה בקדושה הוא בחי׳ עלמא דאתכסיא, ומצודה היא ביבשה, ושרשה בקדושה בחי׳ עלמא דאתגליא11, ומשם נמשך ונשתלשל בבחינות אלו בלעו״ז,
עד לארץ מצרים כפשוטה. וביציאת מצרים הי׳ בירור כל הניצוצות, וינצלו את מצרים גו׳.
וביאור הענין הוא, הנה אמרו רז״ל12 בתחילה הי׳ הקב״ה בונה עולמות ומחריבן, כי דין לא הניין לי׳, והסתירה היתה על מנת לבנות, בשביל בנין עולם התיקון, דע״י עולם התיקון הוא תיקון השבירה דעולם התהו. ובשביל זה היתה נפילת הניצוצות דתהו עד לעולם הזה התחתון, כדי שהאדם בעבודתו יתקן ויברר ויזכך ויעלה אותם לשרשם, עד שיהי׳ יתרון האור מן החושך כו׳.
והנה טעם הדבר מה שישראל דוקא הם המבררים את הניצוצות דעולם התהו, הוא לפי שגם בהנשמה יש דוגמת ענין ירידת הניצוצות דעולם התהו. ויש לומר, דזהו הקשר בהדרושים13, דלאחרי שמבאר ענין ירידת הניצוצות ממשיך בזה ״והיינו כמו על דרך משל בנשמת האדם״, כי בזה בא לבאר מה שבירור הניצוצות הוא ע״י עבודת האדם דוקא. והענין הוא, דהנה הנשמה טרם בואה לגוף היתה בבחי׳ ביטול לגמרי, וכמ״ש14 חי ה׳ גו׳ אשר עמדתי לפניו15, דעמידה היא ביטול16. וגם בבחי׳ המדות שבנשמה למעלה, שכללותן הן אהבה ויראה, זהב וכסף17, הנה אף שהם למטה מענין העמידה, אבל מ״מ הרי האהבה ויראה הן רק באלקות, ועד״ז בשאר המדות. ומשם ירדה למטה ונתלבשה בגוף החומרי, בחי׳ משכא דחויא18, שזהו ענין הגלות, וכמבואר בתניא19 במה שאמרו רז״ל20 בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, דבכל דור ודור היינו בכל יום ויום, לפי שהנפש האלקית היא בגלות מצרים במאסר הגוף משכא דחויא. ומזה מובן דענין ירידת הנשמה בגוף הוא דוגמת ענין ירידת הניצוצות דתהו, וע״ד מה שגם הניצוצות היו בתהו שהוא בחינה נעלית ביותר וירדו למטה, עד שיוכלו להיות יש ודבר בפני עצמו, וכמאמר פרעה21 לי יאורי ואני עשיתיני רק דקרו לי׳ אלקא דאלקיא22, ולכן, גם תכלית ירידת הנשמה היא לא רק בשביל יתרון האור, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה23, שתשוב היא בעצמה, אלא עוד זאת, שתשיב עמה גם את הניצוצות דתהו שישובו גם הם לשרשם ומקורם בקדושה, ועוד למעלה מזה.
וזהו ענין יציאת מצרים, שלא רק שנעשה בישראל יתרון האור מן החושך, אלא עוד זאת, שביררו את הניצוצות במצרים והעלו אותם גם למעלה משרשם ומקורם. וזהו וינצלו את מצרים, כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, כי בניצוצות דתהו יש ב׳ אופנים, דיש ניצוצות שבשרשם היו בגלוי, בחי׳ עלמא דאתגליא, ולכן נפלו למטה בבחי׳ מצודה ודגן, ויש שהיו בבחי׳ העלם, עלמא דאתכסיא, ולפיכך נפלו למטה בבחי׳ מצולה, מצולה בלב ים25. ובב׳ אופנים אלו הי׳ בירור הניצוצות לגמרי.
וזהו מ״ש26 ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד גו׳, דשרש ומקור כל ההמשכות הוא מבחי׳ עדן, דעדן הוא בחי׳ תענוג קדמאה, בחי׳ עתיק27. ולמעלה מזה, מבואר באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי28, דשרשא ומקורא דכולא הוא המאציל ב״ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו. ומשם נמשך הנהר להשקות את הגן, ומשם, ע״י צמצום ומסכים ופרסאות וכו׳, יפרד בבחי׳ פירוד והתחלקות לעלמא דפרודא, והי׳ לארבעה ראשים26 [עד לנהר הרביעי הוא פרת29, והוא רומז לגלות אדום, הגלות הרביעי30]. שם האחד פישון31, הוא נילוס נהר מצרים המשקה את מצרים32, והוא הנהר הראשון והכללי, כי בו נפלו ניצוצים רבים וכו׳. והכוונה בזה היא על מנת לבררם כו׳. וביציאת מצרים הי׳ הבירור בזה, וכמ״ש וינצלו את מצרים, והבירור הי׳ באופן כזה שלא נשאר אפילו ניצוץ אחד. וכדאיתא בכתבי האריז״ל33 שהטעם לאיסור החזרה למצרים (וכמ״ש34 לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם), הוא, לפי שכבר נתבררו כל הניצוצות שנפלו בה.
ובזה יובן ענין המופת הראשון שהראה השי״ת לפרעה שהוא ענין שנהפך המטה לתנין (ופרש״י נחש). דהנה התנין הוא מקור הקליפות דמצרים, כמ״ש (בהפטרת השבוע)21 פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. וזהו מה שהראו לו משה ואהרן, שכל גדולתו ויאוריו ודגת יאוריך וכו׳35, הכל הוא מהמטה שנהפך לתנין. ואח״כ הראו לו איך שהתנין נהפך למטה, וגם ויבלע מטה אהרן את מטותם, כי כל הכוונה בהם היא בשביל שייהפכו אח״כ לקדושה. כי הנה מטה ענינו המשכת האורות דקדושה, דזהו ענין המטה מלשון הטי׳ והמשכה36, ונקרא גם שבט, שגם זה הוא לשון המשכה כמו כוכבא37 דשביט38. וזהו ענין הפיכת המטה לתנין, והפיכת התנין למטה, ובליעת מטה אהרן את מטותם. דהיינו להורות שכל החיות שלהם מקורו ושרשו הוא בקדושה, וזה שנתהוה ענין של לעו״ז, הרי התכלית והכוונה בזה היא כדי שיתהפך אח״כ לקדושה. ואח״כ ע״י עשר המכות הי׳ הבירור בכל הניצוצות שבמצרים, ועד שבמכת בכורות כתיב39 למכה מצרים בבכוריהם, אתהפכא חשוכא לנהורא40 כו׳41.
והנה בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, שזהו ענין העבודה דיציאת מצרים שבכל יום, ועל זה היא ההוראה שלומדים מענין המטה שנהפך לנחש וכו׳, שכל מציאות המצרים והחושך וכו׳ היא בשביל יתרון האור שעל ידם.
ויש לומר שזהו גם הקשר דענין זה ליום ההילולא של רבינו הזקן (כ״ד טבת), שחל בשנה זו ביום הרביעי דפ׳ וארא, דאז הוא שיעור החומש דהפיכת המטה לתנין וכו׳, וכפי שכותב בעל ההילולא באגרת התנחומין שלו42 שביום זה הנה כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו עולה למעלה מעלה ואח״כ מתגלה ומאיר בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה ופועל ישועות בקרב הארץ43. ומזה לוקחים כח מיוחד לפעול ישועות בקרב הארץ וכו׳. ואחרי הגאולה הפרטית של כאו״א מישראל בעבודתו (כמבואר באגה״ק44) הרי כל הגאולות הפרטיות מתאחדות יחדיו, ועי״ז מוציאים את כאו״א מישראל וכל כנסת ישראל ושכינתא שבגלותא45 מן הגלות אל הגאולה הכללית, ועתידה ירושלים שתתפשט בכל הארצות46 ועתיד בית המקדש שיתפשט בכל ירושלים47, ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר48, וכבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה (כמ״ש בתניא49), והקיצו ורננו שוכני עפר50, ובעלי ההילולא דכ״ד טבת ודיו״ד שבט בתוכם, במהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו (וארא) ז, ח-ט.
2) שם, יא.
3) שם, יב.
4) תו״א פרשתנו רד״ה זה (נו, ד). ועם קיצורים והגהות – באוה״ת פרשתנו (כרך ז) ע׳ ב׳תרו.
5) בא יב, לו.
6) ברכות ט, ב. פסחים קיט, א.
7) פע״ח שער (כא) חג המצות פ״ז. סידור של״ה במקומו. המשך והחרים תרל״א (קה״ת, תשע״ה) ע׳ ח. ובכ״מ.
8) מקץ מב, ט. שם, יב.
9) ע״פ ל׳ הכתוב – קהלת ב, יג. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור – ביחס לחושך ס״ח (ס״ע תקעה ואילך). וש״נ.
10) שמות ג, יב.
11) ראה גם ד״ה ויהי בשלח תשכ״א (לקמן ח״ב ע׳ ז). ד״ה מצותה משתשקע החמה כו׳ תשל״ח פ״ט (סה״מ חנוכה ס״ע קצא-ב). ד״ה באתי לגני תש״מ פ״ח (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ שפב). שיחת אחש״פ תשכ״ו (שיחות קודש תשכ״ו ע׳ ב349) – בשם אביו. וראה לקוטי לוי״צ אג״ק ע׳ ער.
12) ראה ב״ר פ״ג, ז. פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא [א]. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ סד ואילך. שם ע׳ 55 (וראה בהערה שם).
13) תו״א ואוה״ת שבהערה 4.
14) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
15) ראה זח״ג סח, ב.
16) ראה לקו״ת נשא כ, ג. ובכ״מ.
17) ראה תו״א וישב כו, ד. ובכ״מ.
18) תקו״ז תכ״א (מח, ב). תניא רפמ״ז. ובכ״מ.
19) שם.
20) פסחים קטז, ב (במשנה).
21) יחזקאל כט, ג (מהפטרת פרשתנו).
22) מנחות בסופה.
23) קהלת יב, ז. וראה לקו״ת ר״פ האזינו.
25) ע״פ ל׳ הכתוב – יונה ב, ד.
26) בראשית ב, י.
27) ראה זח״ג רצ, רע״א (אד״ז). תו״ח לך לך פא, ב. ובכ״מ.
28) ס״כ (קל, סע״א-ב).
29) בראשית שם, יד.
30) ב״ר פט״ז, ה.
31) בראשית שם, יא.
32) פרש״י עה״פ.
33) פע״ח שער (ח) העמידה פ״ג. ספר הליקוטים ר״פ תצא.
34) בשלח יד, יג.
35) יחזקאל שם, ד-ה.
36) לקו״ת מטות פב, א. תו״ח שמות נז, ב. ובכ״מ.
37) ל׳ חז״ל – ברכות נח, ב.
38) תו״א ויצא כד, א. תו״ח שם. ובכ״מ.
39) תהלים קלו, י.
40) ראה זח״א ד, א.
41) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 35 ואילך. חי״ז ע׳ 61 ואילך.
42) אגה״ק סכ״ח.
43) ל׳ הכתוב – תהלים עד, יב.
44) סימן ד.
45) ראה מגילה כט, א.
46) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת מסעי פט, ב.
47) ראה חדא״ג מהרש״א מגילה שם, ב (בשם המדרש), הובא בסה״ש תשנ״ב ח״ב ע׳ 467. וראה גם חדא״ג מהרש״א ב״ב עה, ב.
48) ישעי׳ מ, ה.
49) פל״ו (מו, א).
50) ישעי׳ כו, יט.
[סה"מ שמות ח"א ע' רא ואילך]
י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 111 ואילך.