בס״ד. ש״פ תצוה, פ׳ זכור, ט׳ אדר ה׳תשח״י
– בבוקר לפני התפילה, בחדרו –

הנחה בלתי מוגה

זכור¹ את אשר עשה לך עמלק וגו׳, ומסיים תמחה את זכר עמלק וגו׳², שיש בזה ב׳ ציוויים, הציווי דזכור וגו׳ והציווי דתמחה וגו׳, וצריך להבין הלא העיקר הוא הציווי דתמחה ומהו ענין הציווי דזכור, ומה גם שאינו בא כהכנה להציווי דתמחה אלא בציווי בפני עצמו, שמונה בזה ב׳ ציוויים, זכור את אשר עשה לך וגו׳ ותמחה את זכר עמלק וגו׳.

ולהבין זה צריך להקדים תחילה ענין עמלק בכללותו שזה יובן מהעונש שלו, כמ״ש³ ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שבשאר האומות כתיב⁴ אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו׳ לעבדו שכם אחד וגו׳, והיינו שבשאר האומות יהי׳ הבירור שיתבררו, משא״כ בעמלק כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שלא יתברר, אלא צ״ל המחי׳ והשבירה לגמרי. והנה במ״ש ראשית גוים ואחריתו גו׳ הרי יש בזה ב׳ ענינים, ראשית ואחרית, שב׳ ענינים אלו דראשית ואחרית שיש בעמלק, היינו בלעו״ז, הוא לפי שלמעלה ישנם ג״כ ב׳ ענינים אלו דראשית ואחרית, ולהיות שהקליפה מתדמה כקוף בפני אדם לגבי הקדושה⁵, לכן מב׳ הענינים כמו שהם למעלה יורד ומשתלשל בלעו״ז ג״כ ב׳ ענינים אלו דראשית ואחרית, שזהו מ״ש ראשית גוים עמלק ואחריתו וגו׳.

והנה ענין ראשית ואחרית כמו שהוא למעלה, הוא מ״ש⁶ אני ראשון ואני אחרון, שזה קאי על כללות ההשתלשלות שמאור הממלא, שזהו מ״ש אני ראשון, שההשתלשלות שמאור הממלא הוא מאני שזהו אור הסובב. וכדי שלא יהי׳ סלקא דעתך לומר שרק ראשית ההשתלשלות הוא מאני, מאור הסובב, אבל ההשתלשלות כמו שיורדת למטה עד עשי׳ שיש שם התלבשות כח הפועל בנפעל, עד שאפשר שהנברא יהי׳ ליש ודבר נפרד בהרגשתו, שזהו אחרית ההשתלשלות, הנה זהו לא מאור הסובב, לכן אומר ואני אחרון, שגם אחרית ההשתלשלות, דהיינו עד עשי׳, הנה כל זה הוא מאני, מאור הסובב. וזהו מ״ש למעלה אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות⁷, שיש בזה ב׳ ענינים, עילת וסיבת, דעילת קאי על ההשתלשלות שבדרך עילה ועלול, שההשתשלות שבדרך עילה ועלול הוא השתלשלות שבערך, שהעלול הרי הוא נמצא בהעילה כמו שהוא, וגם אחר יציאתו מהעילה, הרי העילה מתלבשת בהעלול באיזה אופן שיהי׳, שבכללות הוא ההשתלשלות שמאור הממלא, שהוא בדרך עילה ועלול מדרגא לדרגא, שההשתלשלות הוא בערך. אבל ענין סיבת הסיבות הוא השתלשלות שבאין ערוך, והיינו רק בדרך סיבה, שזה קאי על אור הסובב שהוא בדרך סיבה לההשתלשלות. וזהו הפירוש אני ראשון ואני אחרון, שאור הסובב הוא סיבה לא רק לראשון, לראשית ההשתלשלות, אלא גם לאחרון, לאחרית ההשתלשלות, שזהו ואני אחרון. שזהו ענין ראשית ואחרית כמו שהוא למעלה, ולהיות שהקליפה מתדמה, הנה ישנם ב׳ הענינים כמו שהוא בלעו״ז שזהו ראשית ואחרית שבעמלק, שצ״ל עדי אובד, לא בדרך בירור כי אם שבירה ועקירה.

דהנה ישנם הז׳ אומות, שענינם בעבודה הם הז׳ מדות רעות שהם מקור לענין העבירות שזהו ע״י הרוח שטות שמכסה על האמת, וכמארז״ל⁸ אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שיש בזה כמה פרטים, והיינו שיש מה שנדמה לו שאינו נפרד ועודנו ביהדותו⁹, ועי״ז בא לענין העבירה, שזהו ע״י הרוח שטות שמכסה על האמת, כי אילו הי׳ יודע את האמת כמו שהוא שע״י העבירה נעשה נפרד, לא הי׳ עושה זה, וכמאמר אדמו״ר הזקן¹⁰ שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (אַז אַ איד איז ניט ער וויל און ניט ער קאָן ווערן אַ נפרד פון אלקות), הרי אילו הי׳ יודע את האמת כמו שהוא לא הי׳ בא לידי עבירה¹¹, רק ע״י הרוח שטות שמכסה על האמת הוא בא לידי תאוות בדברים המותרים, עד תאוות בלתי רצויים, ועד שנופל בתאוות דברים האסורים ממש, שכל זה הוא מצד הרוח שטות. ויש עוד למטה מזה הרוח שטות שלא יראני האדם¹², שרוצה שלא יראני האדם, וכאשר זה ישנו אז הוא בא לעשות עניני עבירה, עד שבא לעשות דברים ותאוות כאלו שלא לפי מהותו לגמרי, דהיינו שהוא מצד מהותו ושכלו כמו שהם בלתי מעוורים מהתאוה, אין לו שייכות כלל לזה, וע״י הרוח שטות והתאוה שמבלבלים מהותו, וענין הבלבול הוא שמהפכים את מהותו ושכלו שהוא אינו עצמו (אַז ער איז ניט ער), ונעשה מהות אחר, ונעשה להוט (און ווערט צוקאָכט און פאַרקאָכט) ומושקע בתאוות כאלו שלא הי׳ שייך לזה כלל, וכל זה הוא ע״י הרוח שטות. וענין הרוח שטות כפי שהוא למעלה יותר (ווי ער איז העכער) הו״ע ההעלם, והיינו שחסר הגילוי אלקות לא רק בנפשו הבהמית אלא גם בנפשו האלקית, ועי״ז שאלקות הוא בו בהעלם, הוא בא להענינים הלא טובים, להז׳ מדות רעות שהם המקור להם, שזהו ענין הז׳ אומות כמו שהוא בעבודה, הבא בסיבת העדר גילוי אלקות.

והנה להיות הסיבה בזה הוא ההעדר דגילוי אלקות, מובן מזה שזהו ע״י ההעדר או החסרון בעבודת התפילה, כי ע״י עבודת התפילה הוא פועל גילוי אלקות בעולם ובנפשו הפרטית, שזהו סדר עבודת האדם במשך היום, שבתחילה הנה הנשמה היא רק באפו¹³, ואח״כ ע״י עבודתו בעבודת התפילה פועל המשכת גילוי אלקות בעולם ובנפשו הפרטית עד שמתפשט הגילוי בכל הציור קומה שלו. וזהו כאשר עבודת התפילה היא כדבעי, אבל כאשר עבודת התפילה היא שלא כדבעי אז לא יש הגילוי, והאלקות הוא בו בהעלם, שע״י ההעלם בא הרוח שטות המביאו להז׳ מדות רעות שהם שורש לעניני העבירות, שזהו ענין הז׳ אומות. ולהיות שהסיבה לזה היא העדר הגילוי אלקות, מובן שאפשר להיות בהן התיקון בדרך בירור, והוא ע״י המשכת גילוי אלקות, והיינו שעבודת התפילה תהי׳ כדבעי שעי״ז פועל הגילוי אלקות בנפשו, שבמילא נעשה הבירור בהז׳ אומות, הז׳ מדות רעות, אך זהו רק בהז׳ מדות שסיבתן הוא העדר גילוי אלקות, הנה ע״י המשכת גילוי אלקות פועל בהן הבירור. אמנם ישנה קליפה תחתונה יותר שבה אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, שזהו קליפת עמלק שענינו הוא שיודע את רבונו ועכ״ז מכוין למרוד בו¹⁴, שזה לא בא בשביל העדר גילוי אלקות, כי אדרבה יודע הוא את רבונו, והיינו שהאלקות אצלו הוא בגלוי, ועכ״ז מתכוין למרוד בו, שזהו התנשאות וחוצפה שלמעלה מן הטעם, חוצפא בלא תגא¹⁵, אשר בזה אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, ע״י המשכת גילוי אלקות כי הלא יודע את רבונו ועכ״ז מתכוין הוא למרוד בו, וא״כ מה יועיל המשכת גילוי אלקות, אלא תיקון קליפה זו הוא בדרך עקירה וביטול, ששבירתן דוקא היא תקנתן, שזהו עדי אובד, העקירה והשבירה לגמרי, שזהו מ״ש תמחה את זכר עמלק.

והנה קליפת עמלק בעבודה בנפש האדם, הו״ע הקרירות¹⁶, כמ״ש¹⁷ אשר קרך וגו׳, והיינו שפועל בו ענין הקרירות, שלא יתפעל משום דבר, והיינו דגם כאשר מראים מלמעלה דבר פלא, שזהו ענין גילוי אלקות למטה, הוא מקררו להכחיש ולומר שאינו כן, והיינו שמכחיש לגמרי את הפלא. וכאשר אי אפשר לו לקררו ולהכחיש לגמרי, מקררו לומר שאינו פלא עכ״פ, להיות שזהו מלמעלה, מהקב״ה, שהוא כל יכול, א״כ לגביו הרי אין זה פלא וא״כ למה יתפעל מזה. ואם הפלא שבדבר הוא מוחשי כל כך שאי אפשר לו להכחיש הפלא שבדבר, הרי הוא מקררו לעשות הסכם שבל יפעל הפלא בו התפעלות. וכאשר מוכרח שהפלא שבדבר יפעל בו התפעלות, הרי הוא עושה הנחה עד שעושה החלטה שלא תפעל ההתפעלות עליו לשנותו בעניניו, ומכל שכן לשנות מהותו. אשר כל זה הוא הקרירות דקליפת עמלק, שהגם שיודע את רבונו, שיש הגילוי אלקות, עכ״ז הוא מתייגע ומתכוין למרוד בו, מבלי הבט שע״פ שכל הנה כאשר רואה פלא הרי זה צריך לפעול בו התפעלות. והגם שלגבי הקב״ה הרי באמת אין שום פלא, וכמ״ש לעושה נפלאות וגו׳¹⁸, עושה פלא וגו׳¹⁹, שלגבי הקב״ה הנה כל הנפלאות הוא רק עשי׳ לבד, עכ״ז מכיון שלגבי האדם הרי זה פלא, צריך זה לפעול בו התפעלות, ומה שלגבי הקב״ה לא הוי פלא לא צריך להיות סתירה ומניעה לזה. וכמו שאנו רואים בב׳ בני אדם שיש דבר שלגבי א׳ לא הוי פלא ולגבי השני הוי פלא, הנה מה שלגבי חבירו לא הוי הדבר פלא, אין זה סתירה ומניעה לפעול בו ההתפעלות הראוי׳ כיון שלגביו הרי זה פלא, הנה אם כן הוא בב׳ בני אדם שהם בערך זה לזה ועכ״ז אין זה סתירה לההתפעלות אצלו מה שאצל חבירו לא הוי זה פלא, הגם שחבירו הוא בערך אליו, הרי מכל שכן שמה שלגבי הקב״ה לא הוי פלא אין צריך להיות סתירה שתפעל אצלו ההתפעלות הראוי׳. ומה שאין הענין כן הוא מצד הקרירות דעמלק, שזהו קליפת עמלק, דגם כאשר ראה את האותות והנפלאות שהי׳ ביציאת מצרים, עכ״ז לא נתפעל ויצא להלחם בישראל, שזהו מצד ההתנשאות שלמעלה מהטעם, בחוצפה גדולה, חוצפא בלא תגא, אשר לכן אי אפשר להיות הבירור כי אם התיקון הוא בדרך שבירה דוקא, וכמ״ש²⁰ צא הלחם בעמלק, ותמחה את זכר עמלק, ולא ע״י בירור, להיות זה ענין התנשאות שלמעלה מהטעם.

דהנה בענין ההתנשאות הרי יש ב׳ אופנים, התנשאות שע״פ טעם, או טעם המדומה עכ״פ, וישנה התנשאות שלא ע״פ טעם כלל. דיש התנשאות שע״פ טעם כמ״ש²¹ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וגו׳, והיינו להיות שמצד זה שיש אצלו ג׳ הענינים אלו דחכמה גבורה ועשירות שבזה נכללים שאר מעלות האדם, שייך שיהי׳ אצלו התנשאות, לכן הוא אומר שאל יתהלל, אבל עכ״פ התנשאות זו היא התנשאות שע״פ טעם עכ״פ. והגם שמי שיש בו מעלות אלו אין צריך להיות בהתנשאות מזה, וכמו בענין החכמה, שהחכם ע״י שמתחכם בהחכמה הרי רואה הוא שיש עוד שלא השיג, והיינו שלא הגיע לעומקו של דבר עדיין, אשר בשביל זה צריך להיות בביטול ולא בהתנשאות, וכן בכללות ע״י שמתבונן כמ״ש בקונטרס ומעין²² שמעלות אלו הרי הן מלמעלה ובודאי לא ניצל עדיין את זה כל צרכו והלואי הי׳ מנצל את זה (און הלואי וואָלט ער דאָס אויסגענוצט). וכן בשאר הב׳ מעלות אשר מהתבוננות הוא בא לידי החלטה שיותר טוב עבורו לנצל את הענינים ככל האפשרי ולא בדברים אחרים (להיות בהתנשאות), עכ״ז הרי ההתנשאות בזה היא התנשאות שע״פ טעם שלהיותו רוכש בקרבו מעלות אלו לכן הוא מתנשא. ויש התנשאות שלא ע״פ טעם, והוא דגם כאשר הוא בזוי בעיני עצמו, והיינו שאין אצלו שום ענין ממה להתנשא, ולא זו בלבד שאין בו אלא שגם הוא עצמו יודע מזה והיינו שלא יש מקום אפילו לטעם המדומה כי בזוי הוא בעיני עצמו, עכ״ז מבלי הבט על שפלותו הוא מתנשא, שהתנשאות זו היא התנשאות שלמעלה מן הטעם, שזה בא מצד החוצפה בלא טעם. הנה בההתנשאות שע״פ טעם, והיינו כשיש לו ממה להתנשא, אז אפשר להיות הבירור בזה, אם ע״י שמראים לו (אם ההתנשאות היא מצד טעם המדומה שנדמה לו שיש לו ממה להתנשא) שאין בו המעלות הנ״ל, או ע״י שמראים לו (אם הוא טעם אמיתי) שהגם שיש בו מעלות הנ״ל לא צריך להיות בהתנשאות, והיינו להיות שההתנשאות באה מצד הטעם הרי היא מוגדרת לפי ערך הטעם, ואפשר להיות הבירור בזה, אבל כאשר ההתנשאות היא למעלה מן הטעם, הרי אז אינה מוגדרת והיא בלי גבול, שבמילא אי אפשר להיות הבירור בזה, כי אם בדרך שבירה דוקא, שזהו קליפת עמלק התנשאות בלא טעם, ולכן אי אפשר להיות בזה הבירור, כי אם לעקרו, כי שבירתן תקנתן. וזהו ג״כ מה שמצינו התנשאות זו בזרעו של עמלק, המן, שהיו בו ב׳ אופני התנשאות הנ״ל, ההתנשאות שע״פ טעם וההתנשאות שלמעלה מן הטעם, שזהו מ״ש²³ ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו, והגם שהגזים בזה, עכ״ז הרי התנשאות זו היתה ע״פ טעם, או טעם המדומה עכ״פ, וההתנשאות שלמעלה מהטעם שהי׳ בו הוא שכאשר הראו לו אח״כ שכל הכבוד וכו׳ אינו כלום ושאין לו ממה להתנשא, עכ״ז התנשא, שהתנשאות זו היא למעלה מהטעם, שלכן מצינו שמבני בניו של המן למדו תורה ברבים²⁴, והיינו שמצד ההתנשאות שהי׳ אצלו ע״פ טעם כנ״ל, שבזה אפשר להיות בירור, לכן מבני בניו למדו תורה ברבים, שזהו ענין גילוי אלקות למטה, אבל ההתנשאות שלמעלה מן הטעם הנה זהו קליפת עמלק שבו, שבזה לא שייך בירור כי אם שבירה, תמחה את זכר עמלק.

והנה ישנם הענינים בנפש האלקית, שישנו כח המתאוה ששייך בו ענין הבירור, וישנו ענין שאי אפשר לבררו אלא בדרך עקירה. והיינו דבהרצון זר, וכן בהז׳ מדות כשהם מלובשים בענין התאוה, וכן בהתלבשותם בהג׳ לבושים דמחשבה דיבור ומעשה, אי אפשר להיות שם בירור, כי אם בדרך עקירה, והיינו שתיקון הרצון זר הוא לא ע״י בירור כי אם ע״י שעוקרו לגמרי מהדברים לא טובים, והוא ע״י ענין התשובה. וזהו שבתשובה צ״ל הקבלה טובה על להבא, דהיינו ע״י שמשים את רצונו בקדושה שזה עוקר את הרצון מהענינים לא טובים²⁵. וכן בהתלבשותו בהג׳ לבושים דמחשבה דיבור ומעשה שצריך להיות העקירה, כמו בענין המחשבה בענינים לא טובים שהתיקון הוא כמ״ש²⁶ חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה, והיינו ע״י דמעות, כי הדמעות באות ממותרי מוחין מקום המחשבה, וע״י הדמעות עוקר הוא את המחשבות לא טובות, וכן בלבושי דיבור ומעשה שצריך להיות העקירה בהם. וזהו שבענין התשובה צ״ל וידוי דברים כמ״ש²⁷ קחו עמכם דברים, שע״י הוידוי דברים עוקר את אותיות הדיבור בענינים הלא טובים, שלכן נתתקן הוידוי על סדר הא״ב כי ע״י אותיות אלו עוקר את אותיות הדיבור והמעשה של לעו״ז, והיינו שאי אפשר להיות בזה התיקון בדרך בירור כי אם בעקירה ושבירה לגמרי, אשר כן הוא בהרצון כשמתלבש בלעו״ז, ואח״כ בהתלבשותם של הג׳ לבושים דמחשבה דיבור ומעשה. משא״כ בכח המתאוה, שגם כאשר מתלבש בענינים לא טובים יכול לתקנו ולבררו מהקליפה ולהשימו בקדושה, והוא לפי שכח המתאוה הוא כח פשוט שאפשר להלבישו בקדושה, ואפשר להלבישו להבדיל בקליפה. והיינו שהוא מצד עצמו הוא פשוט, אלא שיש כח ממוצע המקשרו והוא כח המסית, וכמארז״ל²⁸ עינא וליבא תרין סרסורי דעבירה נינהו, וכמו הסרסור שענינו הוא שמקשר ב׳ דברים, כן הוא בכח המסית שהוא הממוצע המקשר את כח המתאוה עם התאוה עד שנולד אצלו הרצון זר. וכמו שאנו רואים משני בני אדם שרואים ביחד דבר תאוה, עכ״ז אחד יתעורר בתאוה להדבר והשני לא יתעורר, והגם שלשניהם יש כח המתאוה, והיינו לפי שכח המתאוה הוא פשוט, אלא שיש הממוצע המקשרו, שהממוצע הוא התענוג, ולכן בזה שהי׳ לו תענוג בדבר הזה, הנה בראותו את התאוה נתעורר לזה²⁹, משא״כ השני, וזהו ג״כ ענין הסרסור של העין כמ״ש³⁰ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו׳ כמארז״ל³¹ העין רואה ואז הלב חומד, הרי שכח התענוג הוא פשוט ולכן גם בהתלבשותו בהענינים לא טובים אפשר לבררו משם, ואותו כח התאוה עצמו להשימו בקדושה, באהבת הוי׳, וכמ״ש³² ואהבת את הוי׳ וגו׳ ואמרו רז״ל³³ בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב ויצר הרע, והיינו שיפעל שגם היצר הרע יהי׳ לו אהבת הוי׳. והגם שהיצר הרע הרי ענינו הוא כשמו, לפעול העלם ולהסית את האדם, וא״כ איך יכול לפעול שגם היצר הרע יהי׳ לו אהבת ה׳, אך הענין הוא ע״פ מ״ש בתניא³⁴ מזהר³⁵ המשל דזונה ובן המלך ששכרה המלך להסית את בנו וזהו ענינה להסיתו, אבל פנימיות רצון המלך הוא שלא תוכל להסיתו, אשר כן הוא בענין היצר הרע שפנימיות הכוונה ורצון העליון הוא שלא יוכל להסית, שלהיות שזהו פנימיות הכוונה, לכן יכול ע״י עבודתו לפעול שגם להיצר הרע יהי׳ לו אהבה לאלקות, וזהו ג״כ נתינת כח שיוכל לפעול זה בעבודתו. אשר כן הוא בכח המתאוה, שיכול לתקנו בדרך בירור לבררו מהקליפה ולהלבישו בקדושה, אשר כל זה בכח המתאוה. אבל ישנה קליפה תחתונה יותר, שזהו קליפת עמלק, ההתנשאות שלמעלה מן הטעם, שבזה אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור כי אם בדרך שבירה לגמרי, שזהו ע״י ענין הביטושים שמבטש את עצמו, שבזה פועל העקירה והשבירה לגמרי, ולכן כתיב עדי אובד, שצ״ל המחי׳ לגמרי.

והנה ב׳ אופני התנשאות הנ״ל כמו שהם בלעו״ז הם באים ומשתלשלים מהקדושה, לפי שגם בקדושה ישנם ב׳ הענינים, ולהיות שהקליפה מתדמה וכו׳ כנ״ל, לכן ישנם הענינים גם בלעו״ז. שהרי בקדושה יש ההתנשאות שבאה ע״פ טעם ושכל דקדושה, ויש ההתנשאות שלמעלה מן הטעם, וכמאמר³⁶ אנא סימנא בעלמא, שזהו שאמר רשב״י³⁷ ראיתי בני עלי׳ והן מועטין אם אחד הוא אני, ואם שנים הם אני ובני, עד ההתנשאות היותר נעלית שזהו מה שאמר אנא סימנא בעלמא, שזהו ההתנשאות שלמעלה מן הטעם בקדושה. ולהיות שבקדושה ישנם ב׳ אופני ההתנשאות, לכן בהשתלשלות להבדיל הבדלות לאין קץ באין ערוך ישנם ב׳ הענינים כמו שהוא בלעו״ז, שזהו ההתנשאות שע״פ טעם וההתנשאות שלמעלה מהטעם בקליפה. והגם דמה שייך ענין ההתנשאות בקדושה, הנה הענין הוא שההתנשאות שלמעלה מן הטעם בקדושה הוא תכלית הביטול בביטול המציאות, שמאמר התנא הנ״ל הרי לא הי׳ מצד ההתנשאות, אלא אדרבה להיות שהי׳ בתכלית הביטול לאלקות והאלקות הי׳ בו בגילוי עד שלא הי׳ שום מציאות בפני עצמו, ולכן אמר אנא סימנא בעלמא להיותו בטל בתכלית, שזהו ההתנשאות שלמעלה מן הטעם בקדושה³⁸. וזהו ג״כ ענינו של משה רבינו שהי׳ בתכלית הביטול לאלקות, שזהו מ״ש³⁹ והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, שזה הי׳ ביטול שלמעלה מן השכל, והגם שהביטול הי׳ אצלו ע״פ החשבון שעשה שאילו נתנו לאחר אותן הכחות שנתנו לו הי׳ זה פועל מעלה יתירה מכמו שפעלו אצלו⁴⁰, הנה מזה גופא מובן שביטולו הי׳ למעלה מן השכל, כי זהו פשוט הדבר שאילו נתנו לאחר אותן הכחות שנתנו לו לא הי׳ פועל בו אותה המעלה שפעלו במשה רבינו, וזה עצמו שעשה חשבון כזה הוא מצד שהי׳ בתכלית הביטול ובביטול המציאות ולכן עשה חשבון כזה שאינו אמיתי בעצם, והיינו שביטולו הי׳ למעלה מן השכל, שזהו ענין ההתנשאות שלמעלה מהטעם שבקדושה. וזהו מ״ש⁴¹ כי גאה גאה ב״פ, שקאי על ההתנשאות שע״פ טעם וההתנשאות שלמעלה מן הטעם. וכמו שהוא ב׳ ענינים אלו כמו שהוא בקדושה, לכן ע״י השתלשלות ישנם הענינים גם בקליפה, שזהו ההתנשאות שע״פ טעם, וההתנשאות שלמעלה מהטעם, אלא להיות שזהו בקליפה אינו ענין הביטול (כמו שהוא בקדושה) אלא אדרבה תוקף הישות והחוצפה בלא טעם, שזהו כמ״ש הביאור⁴² במ״ש⁴³ וסוס אשר רכב וגו׳ דסוס הוא בגימטריא ב״פ גס, שקאי על ב׳ אופני התנשאות הנ״ל, הנה מבאר בזה שבההתנשאות שע״פ טעם להיותה מוגדרת ע״פ הטעם לכן אפשר להיות בזה הבירור, משא״כ שלא ע״פ טעם שאי אפשר להיות הבירור כי אם ע״י שבירה וביטול, שזה בא ע״י ענין הביטושים שמבטש את עצמו, כמאחז״ל⁴⁴ לעולם ירגיז אדם וכו׳, שע״י הביטושים הוא מבטלה לגמרי ונעשה מהות אחר, וכמאמר⁴⁵ אנחה שוברת גופו של אדם, והיינו כאשר יש חסרון בענין של פרנסה ובריאות, והיינו שיש חסרון בההשפעה מלמעלה בהג׳ ענינים דבני חיי ומזוני, שבג׳ ענינים אלו נכללים כללות הצטרכות האדם, הנה זה פועל בו שבירה, והוא ע״י הדאגה בענין הפרנסה שהדאגה פועלת שבירה וביטול מהותו, אשר כן הוא בעבודה כאשר מבטש את עצמו, ודואג באמת על מצבו איך שמושקע, הוא להוט (צוקאָכט און פאַרקאָכט) בענינים בלתי רצויים עד בתאוות של דברים האסורים ממש, וזה מיצר לו, הנה זה פועל שבירה במהותו ומשנה את מהותו, שזהו תיקון עמלק בדרך שבירה וביטול.

וזהו מ״ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שכשם שיש הענין דראשית ואחרית כמו שהוא בקדושה שזהו מ״ש אני ראשון ואני אחרון, שלא רק ראשית ההשתלשלות דממלא הוא מאני מאור הסובב, אלא גם אחרון דהיינו ההשתלשלות למטה בעשי׳ שיש שם התלבשות כח הפועל בנפעל עד שאפשר שהנברא יהי׳ ליש ודבר נפרד בהרגשתו, הנה גם זה הוא מאני, מאור הסובב, שזהו הפירוש ואני אחרון, וכמ״ש⁴⁶ כל אשר חפץ הוי׳ עשה בשמים ובארץ, דהיינו שחפץ הוי׳ אור הסובב הוא גם בארץ, הנה כן הוא להבדיל בהענינים דראשית ואחרית כמו שהם בלעו״ז, שזהו מ״ש ראשית גוים עמלק ואחריתו וגו׳, שראשית היינו הרצון זר שממנו נולדים אח״כ המדות רעות, הנה זהו מעמלק שעמלק הוא המקור להראשית, ולא רק לראשית אלא ואחריתו, האחרית שזהו המדות כמו שהם מתלבשים בהג׳ לבושים דמחשבה דיבור ומעשה הוא ג״כ מעמלק. והראי׳ ע״ז מה שאנו רואים שהמדה בהתלבשותה בהלבושים מתרבה ונעשה בה התוקף יותר מכפי שהי׳ בלידתה קודם התלבשותה בהלבושים, שלכן הרי העצה למי שנולדה אצלו מדת הכעס שלא יביאה בדיבור, אלא תשאר בשתיקה, וגם אם אי אפשר לו עכ״פ יהי׳ הדיבור בזה בקול נמוך עד שיבוא לידי שתיקה שאז יוכל לבטלה לגמרי⁴⁷, הרי שהמדה בהתלבשותה בהלבושים נעשית בתוקף יותר ומתרבה, ומאין הוא זה בהלבושים, אלא שהוא לפי שגם האחרית הוא מעמלק ולכן נעשה בה הריבוי והתוקף, שזהו הפירוש ראשית גוים עמלק ואחריתו. והעצה והתיקון לזה הוא עדי אובד, העקירה והשבירה לגמרי, והוא ע״י הביטושים כנ״ל, שירעים עלי׳ בקול רעש כהלשון המובא בתניא⁴⁸, אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול כו׳ עד מתי תסתיר, והוא להיות שהקליפה היא בהתנשאות שלמעלה מהדעת, לכן אופן הביטוש הוא ג״כ בדיבורים שלמעלה מן השכל והטעם, וזהו מ״ש תמחה את זכר עמלק, השבירה והמחי׳ לגמרי.

וזהו מה דאיתא במדרש⁴⁹ שתי זכירות כתבתי לכם בתורה זכור את אשר עשה כו׳ ומחה אמחה את זכר כו׳ הוו זהירין בהם ואם עשיתם כך הרי אתם בנים של אברהם שנמשל לאפר שנאמר⁵⁰ ואנכי עפר ואפר, ובאם לאו התקינו עצמכם לשעבודם של מצרים. דענין הב׳ זכירות זהו מ״ש זכור את אשר עשה לך עמלק וגו׳ תמחה את זכר עמלק וגו׳, הנה אם תקיימו והיינו כאשר תפעלו השבירה בזה, והוא להיות שקליפה זו היא ההתנשאות שלמעלה מן הדעת, הנה אופן השבירה בזה הוא ע״י ההתנשאות שלמעלה מן הטעם בקדושה, והיינו להיות בביטול בתכלית שעי״ז פועל השבירה, וזהו הרי אתם מבני בניו של אברהם שנאמר בו עפר ואפר, שזהו ענין הביטול בתכלית, ואם לאו התקינו עצמכם לשעבוד מצרים, שכל הגלויות נקראות על שם מצרים⁵¹.

והנה מבאר בזה בהמאמר ד״ה זכור וגו׳ תרס״ה⁵², שענין הב׳ זכירות כנ״ל הוא מ״ש זכור וגו׳ תמחה וגו׳, ואם תקיימו, דהיינו שיהי׳ השבירה ע״י הביטושים כנ״ל, הרי אתם מבני בניו של אברהם, ואם לאו, דהיינו שאינו יכול לפעול הביטוש או שהביטוש הוא שלא אדעתא דנפשי׳ שאז אינו פועל את הביטול, הנה אז התקינו עצמכם לשעבוד מצרים, דמצרים הו״ע העמל תורה, וכמ״ש בזהר⁵³ בענין שעבוד מצרים שקאי על לימוד התורה, שהשעבוד הי׳ בחומר ובלבנים⁵⁴, בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא, ומבאר בהמאמר שיש ענין העמל בקדושה. והענין הוא, דהנה כתיב⁵⁵ יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת, ופירש״י אדם זה הקב״ה אדם העליון שנאמר בו⁵⁶ ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, שעמלו בחכמה שנאמר⁵⁷ ה׳ בחכמה יסד ארץ, ולכאורה הלא לא בעמל וביגיעה ברא⁵⁸. אך הענין הוא דבריאת והתהוות העולמות היא שלא בעמל, אבל אח״כ כאשר צריך להיות הגילוי אלקות בעולם שזהו ענין קישור העליון עם התחתון, המעלה עם המטה, אם בדרך מלמטה למעלה או מלמעלה למטה, שזהו ענין של עמל, שזהו מה שבמתן תורה נפעל קישור המעלה עם המטה, ולכן הוא ענין של עמל. וכהלשון⁵⁹ קשה כקריעת ים סוף, שבקריעת ים סוף הלכו ביבשה בתוך הים⁶⁰, והיינו התחברות עלמא דאתגליא עם עלמא דאתכסיא שזהו ענין קשה⁶¹, וכן הוא הפירוש עמל תורה, שזהו העמל כמו שהוא בקדושה. וישנו העמל להבדיל בקליפה, שזהו קליפת עמלק שיודע את רבונו ומתייגע ומתכוין למרוד בו, וכמו שנת״ל שכשישנו ענין הפלא שזהו גילוי אלקות בעולם, שבראותו פלא הרי זה צריך לפעול בו התפעלות, הרי הוא מקררו לומר שאינו כן, וכשאי אפשר לו להכחיש לגמרי הרי הוא מקררו לומר שאין זה פלא עכ״פ לגבי הקב״ה הכל יכול אין זה פלא ולמה יתפעל, ואם הפלא הוא מוחשי כל כך שאי אפשר לקררו בהפלא שבדבר הרי הוא עושה החלטה שלא יפעל בו התפעלות, וכשמוכרח הדבר שיפעל בו התפעלות, הוא עושה הנחה והחלטה שההתפעלות לא תפעל עליו לשנותו מעניניו ומכל שכן לשנות מהותו, שזהו קליפת עמלק, העמל בלעו״ז, שמבלי הבט שע״פ השכל צריך לפעול בו התפעלות הרי הוא עמל ומתייגע לקררו, עד שבא לעשות דברים שהם נגד השכל, דהיינו שהוא מצד מהותו ושכלו בעצם אין לו שייכות לדברים ותאוות כאלו אלא מצד ההחלט שעושה שההתפעלות לא תסתור לזה הוא בא לעשותם, שזהו מה שנתתי לכם ב׳ זכירות, שצריך לפעול השבירה והוא ע״י הביטושים. ואם לאו, אם לא יכול לפעול הביטוש, הנה העצה לזה הוא עמל תורה, שע״י העמל שבתורה יעקור את העמל דלעו״ז, וזהו מארז״ל⁶² אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח, והיינו שבכדי לפעול השבירה והביטול של העמל דלעו״ז הוא ע״י עמל תורה, שזהו משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא, היינו שגם אם הוא אבן שאבן הו״ע הדומם שאין לו שייכות אל השכל, עכ״ז נימוח, והיינו קליפת עמלק שהיא למעלה מן השכל שזהו העמל דלעו״ז כנ״ל הוא נימוח ע״י העמל דתורה, וכמו שאנו רואים בגשמיות שכאשר יורדים המים אפילו טיפין טיפין פועלים שבירה אפילו באבן, אשר כן הוא בקדושה שע״י העמל תורה (שנמשלה למים) פועל שבירה אפילו בקליפת עמלק, שזהו העמל דלעו״ז, שלמעלה מן השכל והדעת. וזהו הפירוש התקינו, לשון תיקון, שהתיקון דעמל שלעו״ז הוא ע״י שעבוד מצרים שזהו עמל תורה כנ״ל.

ובזה יובן ב׳ הציוויים דזכור את אשר עשה לך עמלק וגו׳ ותמחה את זכר עמלק, וכנ״ל שבקליפת עמלק אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, כי אם שבירתן תקנתן והיינו לבטלה לגמרי, שזהו בעבודה ע״י הביטושים שמבטש את עצמו, וזהו שצ״ל הזכירה דמעשה עמלק שיתבונן איך שהוא מושקע ולהוט (און צוקאָכט) בעניני תאוה כאלו שהוא מצד עצמו אין לו שייכות להם, שכל זה בא מקליפת עמלק, וידאוג ע״ז (און ער זאָל ווייטאָגען אויף דעם), והזכירה וההתבוננות זו צריכה להיות בכל יום, שזהו הביטושים שיתבונן ויבטש את עצמו, ועי״ז יקיים הציווי השני דתמחה את זכר עמלק, שע״י הביטושים יפעל את השבירה והמחי׳ דקליפת עמלק, שעי״ז יעשה לו ית׳ דירה בתחתונים, וכמאמר⁶³ אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, שע״י המחי׳ לגמרי פועל שיהי׳ השם שלם והכסא, דהיינו שנעשה דירה לו ית׳, שזה יהי׳ ע״י מחיית זרעו של עמלק, שיהי׳ בקרוב ממש ע״י משיח צדקנו במהרה בימינו.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה תרס״ה (סה״מ תרס״ה ע׳ רי). וראה גם ד״ה זה תרל״ב (נדפס בהוספות לסה״מ תרנ״ד ע׳ שמא ואילך). תרנ״ד (שם ע׳ קצו ואילך). תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ קכה ואילך). תשל״ה (לקמן ע׳ ריד ואילך). תשד״מ (לקמן ע׳ רלה ואילך).
2) תצא כה, יז; יט.
3) בלק כד, כ. וראה (נוסף לדרושים שבהערה 1) תו״א ס״פ תצוה (פה, א ואילך). סידור (עם דא״ח) שער הפורים (רפא, א ואילך). סהמ״צ להצ״צ מצות זכירת מעשה עמלק (צד, א ואילך).
4) צפני׳ ג, ט.
5) ראה זח״ב קמח, ב. פרדס שער (כה) התמורות רפ״ד. תו״א מג״א צג, ד. ובכ״מ.
6) ישעי׳ מד, ו.
7) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
8) סוטה ג, א.
9) תניא פי״ד.
10) ״היום יום״ כה תמוז. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ שפד. ועוד.
11) ראה תניא פכ״ד.
12) ראה ברכות כח, ב.
13) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ ב, כב. ראה ברכות יד, א. וראה לקו״ת פינחס עט, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א. סה״מ תרפ״ט ס״ע 84-5. וש״נ. סה״מ דרושי חתונה ע׳ קד.
14) ל׳ חז״ל – תו״כ ופרש״י בחוקותי כו, יד. פרש״י נח י, ט. לך לך יג, יג. וראה (נוסף לסה״מ תרס״ה שם (ע׳ ריג) ושאר דרושים שבהערה 1) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קעב. ובכ״מ. וראה לקו״ש חכ״א ע׳ 193 הערה 38. וש״נ.
15) ראה סנהדרין קה, א.
16) ראה (נוסף לדרושים שבהערה 1) סה״מ עטר״ת ע׳ רצד. תרפ״א ע׳ קעב. תרפ״ה ע׳ רח. תש״ט ע׳ 65 (השני). ועוד.
17) תצא כה, יח. תנחומא תצא ט. פרש״י עה״פ.
18) תהלים קלו, ד.
19) שם עז, טו.
20) בשלח יז, ט.
21) ירמי׳ ט, כב.
22) מאמר טז (ע׳ 105 ואילך).
23) אסתר ה, יא.
24) גיטין נז, ב. סנהדרין צו, ב.
25) ראה לקו״ת תצא לז, א. סהמ״צ להצ״צ מצות וידוי ותשובה (לח, א ואילך).
26) איכה ב, יח. וראה שערי אורה שער החנוכה ו, ב ואילך.
27) הושע יד, ג.
28) ירושלמי ברכות פ״א ה״ה.
29) ראה קונטרס העבודה פ״ב.
30) שלח טו, לט.
31) ראה פרש״י עה״פ. וראה במדב״ר פ״י, ב.
32) ואתחנן ו, ה.
33) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
34) ספ״ט. ספכ״ט.
35) ח״ב קסג, א.
36) זח״א רכה, א.
37) סוכה מה, ב.
38) ראה בכ״ז מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קו. ד״ה ויצב שם מזבח תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ מח ואילך). תרמ״ד (סה״מ תרמ״ד (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ רצא ואילך). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ מט ואילך).
39) בהעלותך יב, ג.
40) ראה (נוסף לדרושים שבהערה 1) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ נא. סה״מ עטר״ת ס״ע צא. תרצ״ט ע׳ 101. תש״י ע׳ 236. סה״ש קיץ ה׳ש״ת ע׳ 68. לקו״ש חי״ג ע׳ 30. ועוד.
41) בשלח טו, א. וראה תו״א בשלח סב, ג. סג, ג ואילך. תו״ח בשלח רלז, ב ואילך.
42) ראה תו״א מג״א צו, ד. (הוספות) קכ, ב. שערי אורה שער הפורים עב, ב ואילך. אוה״ת מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ נז ואילך. ובכ״מ.
43) אסתר ו, ח.
44) ברכות ה, א.
45) שם נח, ב.
46) תהלים קלה, ו.
47) ראשית חכמה שער הענוה ספ״ה.
48) פכ״ט (לז, א).
49) תנחומא ס״פ תצא (ע״פ גירסת הבחיי תצא שם).
50) וירא יח, כז.
51) ב״ר פט״ז, ה.
52) סה״מ תרס״ה שם ע׳ רכב. וראה שם ע׳ ריט ואילך.
53) ח״ג קנג, א (ברע״מ). הובא ונתבאר בתו״א, תו״ח ואוה״ת ר״פ שמות.
54) שמות א, יד.
55) קהלת ב, כא.
56) יחזקאל א, כו.
57) משלי ג, יט.
58) ב״ר פ״ג, ב.
59) פסחים קיח, א. סוטה ב, א. וש״נ.
60) בשלח יד, כט. טו, יט.
61) ראה לקו״ש ח״כ ע׳ 100, ובהנסמן שם הערה 5.
62) סוכה נב, ב.
63) ראה תנחומא ס״פ תצא, הובא בפרש״י ס״פ בשלח.

[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קצה ואילך]

״מעט לפני השעה 8:50 בבוקר נכנס כ״ק אדמו״ר שליט״א לבית המדרש וגם לחדר שני, ואח״כ קרא לר׳ דוד ראַסקין ואמר לו בלשון זו: ״די וואָס ווילן הערן חסידות זאָלן אַריין אין צימער״ [= ״אלו שרוצים לשמוע חסידות שיכנסו לחדר״]. הנ״ל נחפז אל התלמידים, וכעבור רגע, והנה כל התלמידים קמו בבהלה ממקומותיהם ובקול המולה מיהרו אל חדר המדריגות בו נמצאת הדלת לחדרו של כ״ק אדמו״ר שליט״א. כעבור רגע או שני רגעים (לא יותר), נפתחה הדלת והעומדים צפופים על יד הדלת, כשלשה מנינים – ביניהם אך כחמשה אברכים – נכנסו אל החדר פנימה (כמה מהתלמידים היו בבנין בעת שקרא כ״ק אדמו״ר שליט״א לאמירת דא״ח ולא הספיקו להגיע לדלת לפני שנסגרה…). כ״ק אדמו״ר שליט״א ישב על כסאו חבוש מגבעתו ופניו פונות ממולו נוטה מעט לשמאלו; באמצע אמירת המאמר פנה יותר לשמאלו לצד הקיר וממול פניו עומד כסא ריק, וכן הי׳ כל זמן האמירה. מאוד מתוח (״זייער אָנגעצויגן״). עוד מעט ויפרוץ בבכי. ויאמר לסגור הדלת. כאשר שאל שוב אם הדלת סגורה והבטיחוהו ע״ז, התחיל לאמר את המאמר ד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק, מחה תמחה את זכר עמלק. ותוכנו ביאור כפל המצוה דזכור ותמחה, וביאור ראשית גוים כו׳ ואחריתו, הפרש עמלק וז׳ עממין, כמבואר במאמר זכור תרס״ה [שמכינים כעת לדפוס] וזכור תרפ״ז. אלא ששינה בסדר הענינים. בדברו בענין חומת בת ציון נשבר קולו כמבקש לבכות. גם בסיום המאמר ניגב את עיני קדשו. המאמר ארך כחמישים רגעים, ובגמרו יצאו הנוכחים מחדרו של כ״ק אדמו״ר שליט״א. ר׳ דוד ראַסקין ניגש אל כ״ק אדמו״ר שליט״א ואמר לו, כי הצעירים מסדרים התוועדות אחרי התפלה, כי היום הוא יום ט׳ אדר, יובל שנת הח״י מביאת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ לאמריקה. כ״ק אדמו״ר שליט״א ענה: דבר נכון מאוד (״זייער אַ גלייכע זאַך״), ובהנוגע להשתתפותי – המאמר הוא ההשתתפות הטובה ביותר״ (מיומן א׳ התמימים).
״המאמר שנאמר בש״פ תצוה, פ׳ זכור, שנה זו, הוא חלק מהמאמר זכור את אשר עשה – תרס״ה הנדפס בזה – עם איזה שינויים והוספות״ (מהקדמת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א למאמר הנ״ל).
נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 383 ואילך.