לב) משכני אחריך נרוצה – יום ב׳, ח״י אלול ה׳תשל״ה

בס״ד. יום ב׳, ח״י אלול ה׳תשל״ה

הנחה בלתי מוגה

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך1, הנה בפסוק זה הוא מתאר את כללות הענין של עבודת האדם לבוראו. שההתחלה בזה היא אתערותא דלעילא – משכני, ואח״כ היא עבודת האדם – אחריך נרוצה, ומזה באים אח״כ לתכלית השלימות – הביאני המלך חדריו, שהוא בדוגמת ישראל ומלכא בלחודוהי2. וכמובן גם ממה שמפרש כ״ק אדמו״ר הזקן [אשר ח״י אלול הוא יום ההולדת שלו3] בלקו״ת4 שג׳ הענינים שבפסוק זה [משכני, אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו] קאי על ג׳ הזמנים דפסח, ספירת העומר ומתן תורה. משכני קאי על פסח ויציאת מצרים, שביציאת מצרים הי׳ רק אתערותא דלעילא, אחריך נרוצה קאי על ספירת העומר, שהיא עבודה מלמטה. דזהו ג״כ הדיוק משכני לשון יחיד נרוצה לשון רבים, כי האתערותא דלעילא שביציאת מצרים היא רק בנפש האלקית, וכמ״ש5 כי ברח העם, משא״כ ע״י העבודה דספירת העומר נעשה נרוצה (לשון רבים) בב׳ הנפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית. הביאני המלך חדריו קאי על מתן תורה, חדריו קאי על התורה שהיא חכמתו ורצונו של הקב״ה6, ועי״ז הנה ישראל (אורייתא) וקוב״ה כולא חד7.

והנה ידוע שבמתן תורה יש שני ענינים. מתן תורה כמו שהוא מצד הענין דיציאת מצרים, וכמו שהוא מצד הענין דחודש תשרי (הבא לאחרי ובהמשך להעבודה דחודש אלול), היינו נתינת לוחות האחרונות שביום הכפורים, שגם זה נקרא בשם מתן תורה, כמארז״ל8 ביום חתונתו זה מתן תורה. ומזה מובן9, שהפסוק משכני גו׳ הביאני המלך חדריו קאי גם על לוחות שניות שניתנו ביום הכיפורים (היינו, שנתינת לוחות השניות ביום הכיפורים הו״ע הביאני המלך חדריו. ולפני זה יש הענין דמשכני והענין דאחריך נרוצה, כדלקמן). ואדרבה, מכיון שלוחות השניות הם כפליים לתושי׳10, הרי מובן מזה, שהגם שהתחלת הענין דמתן תורה (הביאני המלך חדריו) היא בלוחות הראשונות, מ״מ עיקר העילוי דמתן תורה (הביאני המלך חדריו) הוא בלוחות השניות, באופן דכפליים לתושי׳. והנה מעלת לוחות השניות על לוחות הראשונות היא בדוגמת המעלה דבעלי תשובה על צדיקים גמורים11. דזהו גם מה שנתינת לוחות הראשונות היא בהמשך ליציאת מצרים (ניסן), ונתינת לוחות השניות היא ביום הכיפורים (תשרי), כי בניסן היא עבודת הצדיקים, ובתשרי [ובהקדמה לזה – בחודש אלול] היא עבודת התשובה12. ומעלת עבודת התשובה על עבודת הצדיקים היא, שעבודת הצדיקים היא בהגבלה ובהתחלקות, שיש ענינים שאפשר לבררם לזככם ולהעלותם (ע״י העבודה דועשה טוב13), ויש ענינים שצריך לדחותם (סור מרע13). משא״כ ע״י עבודת התשובה, מכיון שע״י התשובה גם הזדונות נעשים כזכיות14, הרי נמצא שע״י התשובה מעלים את כל הענינים שבעולם, ולא עוד אלא שהעלי׳ היא באופן דתכלית השלימות, שהרי עבודת התשובה היא למעלה מכל מדידה והגבלה, כולל גם המדידה שמצד הגוף, שהרי ענין התשובה הוא והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה15.

ויובן זה ע״פ תורת הבעש״ט16 [שח״י אלול הוא יום ההולדת שלו17] עה״פ18 עת צרה היא ליעקב וממנה יושע, שמהצרה גופא (ממנה) באה הישועה. שענין זה (שמהצרה גופא באה הישועה) הוא מתאים גם לאחד הפירושים שבמדרש [שמדרש (אגדה) הו״ע פנימיות התורה, וכמ״ש כ״ק אדמו״ר הזקן באגה״ק19 שרוב סודות התורה גנוזים באגדות] עה״פ משכני אחריך נרוצה20, על שסלקת שכינתך מתוכנו [משכני הו״ע סילוק שכינה, וכמו במשוך היובל21, שפירושו הוא כשיפסק היובל] אחריך נרוצה, תדע לך שהוא כן, שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נתאבלו, כיון שאמר להם משה22 כי לא אעלה בקרבך מיד וישמע העם גו׳ ויתאבלו, וע״י שהתאבלו ועשו תשובה, הנה זה הביא אח״כ לסלחתי כדבריך23 ובשמחה ובלב שלם24. ועד״ז הוא גם בהענין דעת צרה היא ליעקב וממנה יושע, שלא זו בלבד שיפטר מן הצרה, אלא גם וממנה יושע, שמהצרה גופא באה הישועה. דצרה היא אותיות הצר (היינו כללות ענין המיצר היפך המרחב), שהוא ענין החושך, וממנה יושע היינו שמהצירוף אותיות צרה נהפך לצירוף צהר, דענין הצהר הוא שמאיר אור רב. וזה נעשה (כמ״ש הבעש״ט שם) ע״י העבודה דבא אל התיבה25. תיבה הו״ע אותיות התורה ואותיות התפילה [שב׳ ענינים אלו (אותיות התורה ואותיות התפילה) הם כללות ענין האותיות. כי אותיות הו״ע הגילוי, ובזה יש ב׳ אופנים. גילוי בדרך מלמעלה למטה, והו״ע אותיות התורה, וגילוי בדרך מלמטה למעלה, והו״ע אותיות התפילה], ובא אל התיבה הוא הכניסה בתוך האותיות של התורה ותפילה, ללמוד עם חיות ולהתפלל עם חיות (לערנען מיט אַ חיות און דאַווענען מיט אַ חיות), הנה עי״ז נעשה צהר לתיבה26, שמצירוף צרה נהפך לצירוף צהר. וזה מתאים עם מארז״ל27 עה״פ צהר תעשה לתיבה, אבן טובה המאירה להם, כי ענין האבן טוב הוא שגם האבן (שהוא דומם) נהפך לאור, וע״י העבודה דבא אל התיבה, שמכניס חיות בתוך האותיות של תורה ותפילה, הנה עי״ז נפעל כן גם בכללות ענין האותיות, עד להאותיות דעשרה מאמרות (עם החילופים והתמורות שלהם) המהווים מחיים ומקיימים את כל פרטי הנבראים28, שנמשך בהם תוספות חיות – בא אל התיבה, ועי״ז צהר תעשה לתיבה, שמאיר גילוי אלקות בעולם.

ויש לקשר זה גם עם פירוש הרב המגיד (בלקוטי אמרים29 ובאור תורה30) עה״פ משכני אחריך נרוצה, שהוא כמשל האב הרואה את בנו משתעשע כו׳ בקטנות, הנה בתחילה מראה את עצמו לפני בנו, וזה פועל עליו שמניח מיד את מעשה הקטנות שלו, ורץ אחרי אביו. אמנם מכיון שהאב רואה איך שהבן מניח כל מעשה קטנות ורץ אחריו, הנה אז מסתיר פניו ממנו, והולך לדרכו בשביל שירבה התינוק למאוס במעשה קטנות, וירבה חשק לאהבת אביו. שע״י הצמצום של האב [מה שמראה את עצמו לפני בנו כמו שהוא משתעשע במעשה קטנות], הנה זה פועל אח״כ גם אצל בנו שיצמצם את עצמו ויניח כל הענינים שהשתעשע בהם. ועד״ז הוא גם למעלה, דכאשר עלה במחשבתו אנא אמלוך31, הנה בתחילה צמצם את כבודו כדי שהעולמות יוכלו לסובלו, וגם מצד הענין דאין מלך בלא עם32. וזה פועל אח״כ באדם, שגם האדם יצמצם את עצמו ויניח את עניני הקטנות שלו. ועי״ז נשלם הרצון דאנא אמלוך כמו שהי׳ במחשבה הקדומה.

והנה מתורת הרב המגיד עה״פ משכני, מובן שפסוק זה מדבר בנוגע לענין כללי. והוא ע״ד מה שנתבאר לעיל (בתחילת המאמר) שבפסוק זה מתאר כללות הענין דעבודת האדם. אלא שלפי הפירוש דלעיל, ענין הכללי שבפסוק הוא בנוגע לעבודת האדם (לאחרי שנברא), ולפי פירוש הרב המגיד, הפסוק מדבר בנוגע לכללות ענין הבריאה, עד לתחילת ענין הבריאה, המחשבה דאנא אמלוך. ועפ״ז יובן מה שבפסוק משכני ישנם במדרש33 כמה וכמה פירושים בנוגע למצבים כלליים שונים של בנ״י. ומהם34, שמשכני קאי על השראת השכינה דמשכן ובית המקדש, שמשכני קאי על חורבן בית המקדש, שפירוש זה הוא בדוגמת הפירוש המובא לעיל שפירוש משכני הוא זה שסלקת שכינתך מתוכנו (ענין החורבן בעבודת האדם). והצד השוה שבכל הפירושים הוא, שהענין דמשכני (הן להפירושים שמשכני הוא גילוי, והן להפירושים שמשכני הוא העלם) פועל שיהי׳ אחריך נרוצה, וזה מביא להביאני המלך חדריו, שהוא תכלית השלימות.

והנה נת״ל שהביאני המלך חדריו (כמו שהוא בכללות עבודת האדם) קאי על מתן תורה, ומשכני אחריך נרוצה קאי על יציאת מצרים וספירת העומר שלפני מתן תורה. ומזה מובן, דלפי הפירוש דלעיל שהביאני המלך חדריו קאי על לוחות השניות שניתנו ביום הכפורים [שזה עיקר העילוי דמתן תורה], נמצא שהענין דמשכני ואחריך נרוצה הוא בהזמן שלפני יום הכפורים. והענין הוא (כמבואר במאמרי רבותינו נשיאינו35), שמשכני קאי על ר״ח אלול שבו נפתחים י״ג מדות הרחמים ליתן כח ועוז לנשמות ישראל שיבואו לאהבה ויראה [או לעורר בהם את ענין התשובה36]. וגילוי זה די״ג מדות הרחמים (הענין דמשכני), אף ש(כמו שהוא בא מלמעלה) נרגש רק בנפש האלקית (משכני לשון יחיד), הוא פועל אח״כ שיהי׳ אחריך נרוצה לשון רבים, שהתעוררות אהבה ויראה [או התעוררות התשובה] תהי׳ בב׳ הנפשות, בנפש האלקית ובנפש הבהמית. ומזה באים אח״כ להביאני המלך חדריו ביום הכפורים, ואח״כ נגילה ונשמחה בך בימי זמן שמחתנו, ובפרט בשמיני עצרת ושמחת תורה.

והנה מבואר בהמאמרים37 עוד פירוש בהביאני המלך חדריו, שמ״ש הביאני לשון עבר הוא כמארז״ל38 שכשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה. והענין הוא, דזה מה שאנו אומרים, ובוודאות, שכאשר יהי׳ משכני יהי׳ (תיכף) אחריך נרוצה, שההתעוררות שלמעלה תפעול לא רק בנפש האלקית אלא גם בנפש הבהמית (נרוצה לשון רבים), ועד שגם בנפש הבהמית יהי׳ לא רק ענין ההליכה, כמ״ש והלכת בדרכיו39, אחרי ה׳ אלקיכם תלכו40 [שגם זה הוא מדריגה נעלית ביותר, וכידוע שאמיתית ענין ההליכה מורה על ענין העלי׳ שבאין ערוך], אלא גם ענין המרוצה שמורה על תשוקה גדולה ביותר, שמצד גדול תשוקתו אינו (רק) הולך להדבר שמשתוקק, אלא הוא רץ לזה במרוצה גדולה. ובפרט שנרוצה הוא (לא רק מלשון ריצה, אלא) גם מלשון רצון, שהרצון הוא מושל ושולט על כל הכחות, ועד שהוא שליט גם על כח התענוג להפכו מעונג לצער ומצער לעונג, שכשירצה באיזה דבר אף שאלולי הרצון הי׳ זה לצער גדול, הנה מצד רצונו בזה יהי׳ זה לו לעונג (ועד שעי״ז מקיים מצות וקראת41 לשבת עונג42), הנה וודאות הלזו [שההתעוררות שלמעלה (משכני) תפעל שיהי׳ אחריך נרוצה, ועי״ז יגיעו לתכלית השלימות דהביאני המלך חדריו], הוא מצד זה שהביאני לשון עבר, דמכיון שעוד קודם שנולד מלמדין אותו כל התורה כולה, ורק שבכדי שלא יהי׳ בדרך נהמא דכיסופא43, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח אותו כל התורה שלמד, הנה מזה נמשך הכח שההתעוררות שלמעלה (משכני) תביא בודאי שגם נפש הבהמית תהי׳ בבחי׳ אחריך נרוצה, ובדרך ממילא יפעל זה גם על הגוף וחלקו בעולם. וע״י צירוף כל ישראל בזה, יהי׳ בירור ועליית כל העולם, כמבואר בתניא44 בארוכה. וזהו הקישור שבין ב׳ הפירושים בהביאני המלך חדריו [א׳ שהביאני המלך חדריו קאי על תכלית השלימות הבאה לאחרי משכני אחריך נרוצה, ב׳ הביאני לשון עבר שהביאני מכבר], כי עי״ז שהביאני מכבר, הנה מזה באה הנתינת כח והוודאות, שגם בההעלם וההסתר שבזמן הגלות דלא אעלה בקרבך [ועד״ז בחודש אלול, שאז נמצאים בהמצב של שדה45], תביא ההתעוררות שמלמעלה (משכני), לאחריך נרוצה. ולא רק שההעלם והסתר דגלות לא ימנע לאחריך נרוצה, אלא אדרבה, שע״י העלם הגלות יהי׳ (ע״ד פירוש הבעש״ט עה״פ וממנה יושע) אחריך נרוצה ביתר שאת ויתר עוז, ועי״ז גם הענין דהביאני המלך חדריו יהי׳ בתכלית השלימות, וכמו שנת״ל במעלת לוחות השניות (שניתנו לאחרי ההעלם דלא אעלה בקרבך) על לוחות הראשונות.

וזהו גם מה שמובא בהמאמרים46 מ״ש בהתחלת נבואת יחזקאל47 ואני בתוך הגולה על נהר כבר גו׳ ואראה מראות אלקים, דלהיות שואני בתוך הגולה לכן ואראה גו׳ את המרכבה עם כל הפרטים. וע״ד פירוש הבעש״ט עה״פ ועת צרה גו׳ וממנה יושע, שלא זו בלבד שנפטרים מהצרה אלא שעל ידה דוקא באים לישועה וצהר (שלא הי׳ אפשר להגיע לזה בלאו הכי). וכמ״ש48 ויהפוך הוי׳ אלקיך לך את הקללה לברכה, שכאשר הקללה נהפכת להברכה, והוא מה שזדונות נעשים כזכיות, היא ברכה נעלית יותר. וכמו שמסיים בכתוב כי אהבך הוי׳ אלקיך, שענין זה (מה שהקללה נהפכת לברכה) הוא בא מחמת תוקף האהבה, וזהו ג״כ מ״ש ואני בתוך הגולה על נהר כבר, כי זה שגם כשואני בתוך הגולה יהי׳ ואראה גו׳ (ועד שמצד זה יהי׳ ואראה באופן נעלה יותר), הוא מצד על נהר כבר, ע״ד שנת״ל בענין הביאני מכבר (לשון עבר).

והנה בהמרכבה שראה יחזקאל כתיב49 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם גו׳. ומבואר בהמאמרים46, שזהו מה שהוא ית׳ מצמצם את עצמו כביכול בציור אדם [וע״ד תורת הרב המגיד (שהובא לעיל), שהאב מצמצם את עצמו ומראה את עצמו כמו שהוא משתעשע במעשה קטנות כו׳], בכדי להאיר לנשמות ישראל. דהנה הקב״ה מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל50, ורק שצמצם את עצמו בציור אדם בכדי שיהי׳ לנבראים התחברות והתדבקות אליו. והיינו שעי״ז שצמצם את עצמו בציור אדם, נעשה כ״א מישראל בבחי׳ אדם מלשון אדמה לעליון51. וזהו גם מה שהענין דכמראה אדם נאמר דוקא במרכבת יחזקאל, כי זה שמצמצם את עצמו בבחי׳ אדם הוא מצד שנמשך דמות כבוד הוי׳ שבעשר ספירות דאצילות ומאיר ומתחבר לבחי׳ פני אדם שבמרכבה שבעולם הבריאה, שהראו לו המרכבה דוקא בזמן הגלות, שגם עתה יוכל האדם להתקשר ולידבק בהוי׳ ע״י תורה ומצוות. וזה פועל שיהי׳ אח״כ העבודה דתשובה. דדוקא מצד זה שואני בתוך הגולה, שבכללות הו״ע ירידת הנשמה למטה מה שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא52, והיינו דגם צדיק גמור שמעולם לא חטא ולא פגם ולא עבר את הדרך, ויתירה מזו, שאינו שייך כלל לענין החטא (וכמבואר בתניא53 הדרגא דצדיק גמור), מ״מ, הנה זה גופא מה שירדה נשמתו מאיגרא רמה, מעורר אצלו ענין התשובה [בחי׳ תשובה דצדיקים (וע״ד אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא54), והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה], שיצא מכל ההגבלות שלו, ועד שיוצא גם מההגבלות דבחי׳ אדם העליון, ובא לבחי׳ כי לא אדם הוא55, שבעבודת האדם היא העבודה דבכל מאדך56, ועבודה זו (דבכל מאדך) באה ע״י הרגש המיצר שבבחי׳ אדם. דזהו מה שמאד הוא אותיות אדם (אלא שהוא בצירוף אחר)57. והיינו, שע״י שמרגיש שגם בחי׳ אדם העליון (עם היותו עליון) הוא רק מה שהקב״ה צמצם את עצמו להיות בציור אדם, ואני בתוך הגולה, הנה זה מביא אותו להעבודה דבכל מאדך, שהוא בחי׳ עושין רצונו של מקום58.

וזהו כללות הענין דחודש אלול, שבחודש אלול הוא כמו מלך בשדה, שאז מאירים י״ג מדות הרחמים, ובאופן דפנים בפנים, כמבואר בלקו״ת59. שזהו במשך כל החודש. ובפרט ביום ח״י אלול, שהוא (כמו שמביא כ״ק מו״ח אדמו״ר בשם חסידים הזקנים60) היום שמכניס חיות באלול. ויש לקשר זה גם עם הידוע61 שי״ב הימים מח״י אלול עד ראש השנה הם ימי החשבון על י״ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, ויום ח״י אלול הוא יום החשבון על חודש תשרי העבר. דכמו שבתשרי הוא ראש השנה שבו נמשך חיות על כל השנה, עד״ז הוא בח״י אלול (שהוא כנגד חודש תשרי), שהוא מכניס חיות בכל עניני העבודה דחודש אלול [שהוא ע״ד תורת הבעש״ט עה״פ בא אל התיבה, שהוא הכניסה בתיבות התורה והתפילה ע״י שלומד ומתפלל בחיות], וזה פועל שבמשך הימים שמח״י אלול עד ראש השנה הוא מתקן ומשלים את כל הענינים שבמשך י״ב החדשים של שנה העברה, ולא רק שהוא מתקן ומשלים אלא שהוא גם מוסיף [וכדוגמת הידוע בנוגע לשנת העיבור (שהשנה הבאה לקראתנו לשלום היא שנת העיבור), שנוסף לזה שהיא משלמת את חסרון הימים שבשנים שעברו, הנה לפעמים היא גם מוספת כמה ימים], ובאופן דכפליים לתושי׳. וזה נעשה הכנה לתמליכוני עליכם62 בראש השנה (ועי״ז נשלם הרצון דאנא אמלוך כמו שהי׳ במחשבה הקדומה, כמ״ש בתורת הרב המגיד), וכמו שאומרים בהתפילות דראש השנה והיתה לה׳ המלוכה63, שפסוק זה קאי על הזמן דביאת מלך המשיח, כמ״ש הרמב״ם64, שיעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו׳ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמת ה׳ ויצליח ויבנה מקדש במקומו ו(אח״כ) יקבץ נדחי ישראל, שאז יהי׳ והיתה להוי׳ המלוכה, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

__________

1) שה״ש א, ד.
2) ראה זהר ח״א סד, א-ב. רח, ב. ח״ג לב, א.
3) בשנת קה״ת. ראה סה״ש תש״ג ע׳ 141 ואילך. שם ע׳ 188.
4) ויקרא ג, א. וראה ד״ה זה שבהערה 9.
5) בשלח יד, ה. תניא פרק לא.
6) תניא פ״ד (ח, סע״א). ועוד.
7) ראה זח״ג עג, א.
8) תענית כו, ב (במשנה). ל, ב.
9) ד״ה זה באוה״ת שה״ש כרך א ע׳ נט ואילך.
10) ל׳ הכתוב – איוב יא, ו. ראה שמו״ר פמ״ו, א. וראה דרושים שבהערה הבאה.
11) ד״ה ביום השמע״צ תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ מג). תש״מ (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ תו). וש״נ.
12) ראה סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שס. תרנ״ב ס״ע ג. וראה אוה״ת בא ע׳ רס ואילך.
13) תהלים לד, טו. לז, כז.
14) יומא פו, ב.
15) קהלת יב, ז. לקו״ת בלק עד, א. ר״פ האזינו.
16) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן ח (ע, סע״א-ב). וש״נ.
17) בשנת נח״ת – ראה לקו״ד ח״א לא, א ואילך. סה״ש תש״ג ע׳ 146. שם ע׳ 188.
18) ירמי׳ ל, ז.
19) סימן כג.
20) שהש״ר פ״א, ג (ב).
21) יתרו יט, יג ובפרש״י.
22) תשא לג, ג.
23) שלח יד, כ.
24) פרש״י תשא שם, יא.
25) ל׳ הכתוב – נח ז, א.
26) שם ו, טז. וראה כש״ט שם.
27) סנהדרין קח, ב.
28) ראה שעהיוה״א פ״א.
29) סימן קעג (מג, א-ב). הובא ונתבאר בד״ה זה באוה״ת שם ע׳ סו ואילך.
30) סא, ג-ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קפח).
31) אד״ר – הובא בסהמ״צ להצ״צ קע, סע״ב. וראה לקו״ת נשא כא, ד ובהמ״מ לשם (בהוצאת קה״ת, תשד״מ ואילך).
32) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א רפ״ז (פא, ב). ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
33) שהש״ר עה״פ.
34) שהש״ר שבהערה 20. וראה ד״ה זה באוה״ת שה״ש שם ע׳ עא ואילך. שם ע׳ עו. (כרך ג) ע׳ תתכב.
35) אוה״ת שם ע׳ פח. (כרך ג) ע׳ תתכז.
36) ראה ד״ה אני לדודי בלקו״ת פ׳ ראה לג, ג.
37) לקו״ת שבהערה 4. אוה״ת שה״ש שם ע׳ סה. שם ע׳ עב ואילך. (כרך ג) ע׳ תתכו.
38) נדה ל, ב.
39) תבוא כח, ט.
40) פ׳ ראה יג, ה.
41) ישעי׳ נח, יג.
42) שו״ע אדה״ז או״ח סרפ״ח ס״ג.
43) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד. וראה לקו״ש חט״ו ס״ע 94 ואילך. וש״נ.
44) פל״ז.
45) לקו״ת פ׳ ראה לב, ב ואילך.
46) אוה״ת שם ע׳ סב. ע׳ עח ואילך. (כרך ג) ע׳ תתכד.
47) יחזקאל א, א.
48) תצא כג, ו.
49) יחזקאל שם, כו.
50) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
51) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
52) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
53) פרק י.
54) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
55) שמואל-א טו, כט.
56) ואתחנן ו, ה.
57) ראה זח״ג רמו, ב (ברע״מ). ב״ר פ״ח, ה ובפרש״י. ספר הגלגולים ספ״א. מג״ע אופן קפ. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בלק קב, א. קה, ב. ועוד.
58) ראה חדא״ג מהרש״א לברכות לה, ב. או״ת נג, סע״ג ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו). לקו״ת שלח מב, ג.
59) פ׳ ראה לב, ב ואילך.
60) לקו״ד ח״ג תעג, ב. סה״ש תש״ה ע׳ 122.
61) ראה רד״ה זה תשכ״ט (לעיל ע׳ קמב). וש״נ.
62) ר״ה טז, סע״א. וש״נ.
63) עובדי׳ בסופו.
64) הל׳ מלכים פי״א ה״ד.

[סה"מ אב-אלול ע' קפז ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 475 ואילך.

סגירת תפריט