לב) כי המצוה הזאת – ש״פ נצבים-וילך, כ״ה אלול ה׳תש״ל

בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ה אלול ה׳תש״ל

הנחה בלתי מוגה

כי1 המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה וגו׳2, ומסיים3 כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ומדייק אדמו״ר הזקן בלקו״ת4 מהו ענין אשר אנכי כו׳. וממשיך שם5 דתחילת דבר ה׳ בעשרת הדברות פתח אנכי ה׳ אלקיך6, ולכאורה אינו מובן איך שייך עליו ית׳ לומר שבא להגיד שאנכי הוא הוי׳ אלקיך, דזה לא שייך כי אם באדם שהוא בעל גוף וציור ותמונה ידוע, אבל למעלה לכאורה אינו שייך לומר כן, ובפרט בחי׳ אנכי7 דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, וא״כ מהו הסימן שאומר שאנכי הוא המצוך היום. גם אינו מובן8 מה שאומר המצוה לשון יחיד, דאם הכוונה על כל המצוות הוה לי׳ לומר המצוות לשון רבים, או כל המצוה. גם צריך להבין, דלולא הכתוב הי׳ אפשר לומר שהיא נפלאת וכו׳, וע״כ משמיענו שלא נפלאת היא וגו׳, וגם מאומרו לא נפלאת היא ממך דמשמע שמצד עצמה היא נפלאת ורחוקה וכו׳, רק דממך לא נפלאת היא ואליך לא רחוקה וכו׳, וצריך להבין האיך אפשר להיות קא סלקא דעתך כזו שהיא נפלאת ורחוקה, הלא התורה (עם היות שהיא שעשועים לפניו וכמ״ש9 ואהי׳ אצלו אמון וגו׳, הרי) ניתנה למטה דוקא, וא״כ מהו הסברא לומר שהיא נפלאת או רחוקה. גם אינו מובן מה שמסיים כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו׳, ופירש רש״י התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה, דלכאורה מהו קישור הענינים שעי״ז שהתורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה היא קרוב אליך.

והנה בהד׳ ענינים שמונה כאן, נפלאת, רחוקה, בשמים ומעבר לים, הנה נפלאת היא בהעלם יותר מרחוקה. וכמובן משאר הענינים הנמנים כאן, לא בשמים היא ולא מעבר לים, דשם הרי פשוט שהסדר הוא מלמעלה למטה, דמתחילה אומר לא בשמים היא שהוא מהנמנעות, וכהלשון10 על מנת שתעלי לרקיע שזה אי אפשר להיות במציאות, משא״כ לעבור אל עבר הים אפשר להיות במציאות, אלא שצריך טירחה לזה. ומזה מובן שגם בשני הענינים הראשונים שמונה, הנה סדרם מלמעלה למטה, וכמו שפירש רש״י דנפלאת פירוש מכוסה, שהוא בהעלם לגמרי, משא״כ רחוק הוא בגדר גילוי אלא שבפועל הוא רחוק עכשיו. אמנם זהו כמו שהתורה היא מצד עצמה, אבל ע״י שניתנה בכתב ובעל פה היא לא נפלאת ולא רחוקה וגו׳.

והענין הוא, דהנה תלת קשרין מתקשרן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה11, דאורייתא מקשר ישראל עם קוב״ה, ועי״ז נעשה עוד קשר דישראל מתקשרין בקוב״ה, ועל ידם ניתוסף גם בתורה. וזהו מה שאומר תלת קשרין מתקשרן, דלכאורה12 כשיש ג׳ דברים הנקשרים ישנם רק ב׳ קשרים, ומהו אומרו תלת קשרין, אלא דלאחרי שהתורה מקשרת ישראל לקוב״ה, נעשה קשר מיוחד בין ישראל לקוב״ה, עד שע״י קשר זה הנה ישראל משפיעים גם בתורה.

והנה כללות סדר ההשתלשלות, היינו כל הענינים שלאחר הצמצום, הם בבחי׳ ציור אדם, והתחלתם וראשיתם הוא בחי׳ אל״ף שהוא בחי׳ החכמה, שזהו הראשית וההתחלה של האדם. וכדאיתא בגמרא13 אל״ף בי״ת אל״ף בינה, שאל״ף הוא בחי׳ חכמה ושכל, שהשכל והראש הוא חלק מהאדם אלא שהוא הראש שבו. אמנם אל״ף הוא גם אותיות פלא, שהוא בחינה שלמעלה מסדר השתלשלות. ועד״ז הוא גם בתיבת אדם, דציור אדם הוא בחי׳ השתלשלות, אמנם אדם הוא גם אותיות מאד14 שהוא למעלה מהשתלשלות. והעבודה הוא להעלות בחי׳ אדם, שהוא בחי׳ השתלשלות, לבחי׳ מאד, שהוא למעלה מכל סדר השתלשלות, למעלה מהצמצום, ועד״ז בחי׳ אל״ף שהוא בחי׳ החכמה, ראשית ההשתלשלות, להעלותו לבחי׳ פלא שלמעלה מהשתלשלות. והנה כמו״כ הוא גם בסדר השתלשלות העולמות, שראשית ההתהוות הוא מבחי׳ רדל״א, שאע״פ שהוא בחי׳ דלא אתיידע, אעפ״כ הרי הוא ראשית ההשתלשלות. דהנה אמרו חז״ל15 דבעשרה מאמרות נברא העולם, ובמאמר אחד יכול להבראות, שהו״ע המאמר דבראשית כמו שאמרו רז״ל16 דבראשית נמי מאמר הוא17, וזה הי׳ בכ״ה באלול, דזהו מ״ש18 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, את לרבות צבאיהם19, שהכל הי׳ מצד המאמר אחד דבראשית, ואח״כ נתפרטו ע״י היו״ד מאמרות. והנה בענין מאמר אחד ישנם ב׳ פירושים20, פירוש א׳ דקאי על ספירת המלכות21 שהוא בחי׳ מאמר. אך פירוש הב׳ הוא שמאמר אחד קאי על שורש המלכות בחי׳ הכתר22, שזהו ענין יכול להבראות, בחי׳ הבריאה כמו שהוא ביכולת שהוא למעלה מהשתלשלות, בחי׳ רדל״א. ואע״פ שהוא רישא דלא אתיידע, עכ״ז הוא בחי׳ רישא עכ״פ, שיש לו שייכות להשתלשלות.

ועל זה נאמר הכתוב כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא וגו׳, שאצל נשמות ישראל גם בחינה זו אינו בבחי׳ פלא, ואדרבה הם מגיעים למעלה יותר גם מבחי׳ פלא, לבחי׳ אנכי שאינו בא בבחי׳ אות וקוץ, גם לא באופן של רמז.

והביאור בזה הוא, כמ״ש אדמו״ר הזקן בלקו״ת שם23 דידיעת אלקותו ית׳ כו׳ כבר הי׳ נקבע בלב כל ישראל גם קודם מתן תורה. והיינו, שאלקות הי׳ מושרש בנשמות ישראל גם לפני מתן תורה, ובחינה זו מה שעצמות מושרש בישראל הוא בכאו״א מישראל, וגם כמו שהנשמה נעשית נברא, דמ״מ אינה נעשית נפרד, שזהו גם במדריגות הנמוכות ביותר, גם אלו שהם מבחי׳ נפש דנפש דעשי׳, וכמבואר בתניא24 דאפילו קל שבקלים מוסר נפשו וגופו בפועל ממש, אם הוא בדבר שנוגע לעצמות נפשו, שזהו ענין קידוש השם. ומשום זה הנה כאו״א אומר יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב וגו׳25, שכל אחד מישראל אומר זה מצד עצם נשמתו26, שהקב״ה בחר בו, ואמיתית ענין הבחירה היא מעצמותו27 שהוא למעלה מבחי׳ תורה ומצוות. שזהו אומרו את גאון יעקב, שגם בבחי׳ יעקב, שהוא המדריגה התחתונה שבנשמות ישראל, הנה גם בו ישנו ענין הבחירה, והוא מצד עצם הנפש. וזהו מה שכאו״א מישראל בוחר באלקות שהוא מצד הטבע שלו, וכמ״ש הרמב״ם28 שגם כאשר יש צורך בעכו״ם לכוף אותו לקיים המצוה, הנה בשעת מעשה רוצה באלקות וכו׳, דמצד בחירת הקב״ה בנשמות ישראל, הנה להחליפם ח״ו אי אפשר29, וכן מצד בחירת נשמות ישראל הנה להחליפו ח״ו אי אפשר, וכמאמר אדמו״ר הזקן30 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (אַז אַ איד ניט ער וויל ניט ער קען זיין אָפּגעריסן פון אלקות). ומשום זה כאשר אומרים ליהודי אשר אנכי מצוך היום, אינו צריך סימן על זה (מיהו המצַוה), כי בחי׳ אנכי מושרש בכאו״א מישראל. וכמו שאומרים31 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה וכו׳, שהנשמה היא מבחי׳ נתת, שהוא למעלה גם מבחי׳ טהורה, בחי׳ טהירו תתאה32, וגם למעלה מבחי׳ טהירו עילאה, ובחינה זו היא גם כמו שירדה למטה בבי״ע, ועד למטה ביותר בבחי׳ ואתה משמרה בקרבי, הנה גם אז יש בה בחי׳ נתת, שבחי׳ נתת הו״ע והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה33. ואע״פ שלכאורה הנשמות דבי״ע הם בבחי׳ פירוד, ומכל שכן מכלים דאצילות שנפרדו מהקו, מכל מקום אין זה פירוד אמיתי.

אמנם מה שיש בחי׳ אנכי בכאו״א מישראל מצד עצמו אינו מספיק עדיין, כי אם שבחינה זו צריך להיות נמשך גם בגלוי ובעולם. וכמשל הידוע34 של הבן מלך שיש לו כל הכחות וכל הענינים הנעלים, והמלך שולח אותו למרחקים בכדי שהעילוי שלו יבוא גם בגילוי, שאז נעשה מעלת הגילוי על ההעלם והבפועל על הבכח. וזהו אנכי הוי׳ אלקיך, שבחי׳ אנכי נמשך בבחי׳ הוי׳, בבחי׳ יו״ד צמצום35 ה׳ התפשטות ו׳ המשכה ה׳ התפשטות, עד שנמשך להיות אלקיך. דבכדי שיוכל להיות אלקיך, נמשך אנכי בבחי׳ הוי׳, וע״י אלקיך נמשך כן גם בכל העולם כולו, שע״י אלקינו נעשה אח״כ מלך העולם.

והנה זהו מ״ש כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת גו׳ ולא רחוקה גו׳ כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו׳, שזהו ע״י התורה, כמו שפירש רש״י התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה. והביאור בזה הוא, ע״ד שהוא באדם למטה שיש לו נפש האלקית ונפש הבהמית, והעלי׳ היא דוקא עי״ז שהנפש האלקית מתקשרת עם הנפש הבהמית, עד שמתלבשת בתוכה ופועלת הבירור בנפש הבהמית, שעי״ז בא לתכלית העילוי, הנה עד״ז הוא בתורה. ויובן בהקדים מה שאמרו רז״ל36 עה״פ37 דברי חכמים כדרבנות, ג׳ שמות יש לו, מרדע, דרבן ומלמד כו׳, מרדע שמורה דעה בפרה, דרבן שהוא משרה בינה בפרה, מלמד שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעלי׳. וג׳ ענינים אלו הן כנגד ג׳ בחינות חכמה בינה ודעת, מרדע הוא בחי׳ דעת, דרבן הוא בחי׳ בינה, ומלמד הוא בחי׳ חכמה. והנה ענין החכמה הוא מה שמלמדת את הבינה, וכדאיתא בגמרא אל״ף בי״ת אל״ף בינה, והיינו מה שהחכמה מלמדת את הבינה. דההפרש בין חכמה ובינה הוא, דחכמה היא נקודה בלבד, שהיא בחי׳ הביטול, וכמ״ש בתניא38 שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה וכו׳. משא״כ בינה היא בחי׳ התפשטות לפרטים באורך ורוחב וכו׳, שהיא בבחי׳ מציאות. וגם כשבינה יודע ומבין שיש ענינים שהם למעלה מהבנה והשגה, ואשר משום זה צריך להיות ענין הביטול, הנה זהו רק שיודע שהוא כן, אבל אינו שייך אליו באופן שיפעל בו הביטול בפועל ובמוחש, לפי שכל ענין הבינה הוא בחי׳ מציאות, מה שתופס ומשיג את המושכל וכו׳, ואין שייך בה ענין הביטול שהוא היפך המציאות. משא״כ חכמה שהיא בבחי׳ נקודה בלבד הרי הוא בביטול בתכלית, ועד שזהו כל מציאותו מה שהוא בטל במציאות, וכהלשון בתניא וזו היא מדריגת החכמה, והיינו שאין זה שלילת מציאות החכמה, רק שבחי׳ החכמה גופא הנה מציאותו הוא מה שהוא בטל. [ועד״ז הוא בכללות הנבראים, וכמ״ש39 יראת הוי׳ לחיים, שהיראה והביטול היא לחיים. ומשום זה הנה המלאכים שהם תמיד בבחי׳ ביטול, הרי הם חיים יותר, אע״פ שביטול הוא לכאורה סתירה לחיות, שהרי אין המכוון כאן לחיות ע״ד אור הכלול באבוקה או במדורה, אלא לחיות כמו שהוא בגלוי, והוא מה שנקרא מלאך שהו״ע השליח40, אבל עכ״ז החיות שלהם הוא מצד הביטול (אלא שבמלאכים הוא בבחי׳ ביטול היש בלבד, שמציאותם מתחיל מעולם הבריאה ולמטה)]. וזהו אל״ף בי״ת אל״ף בינה, שהחכמה מלמדת את הבינה, שפועלת בה בחי׳ הביטול ג״כ. והיינו דנוסף ע״ז שבחי׳ בינה מקבלת הנקודה דחכמה וכל האורך ורוחב שלה היא מנקודה זו, דבלתי נקודת החכמה לא הי׳ לה מה לבאר ולפרט וכו׳, הנה נוסף לזה ישנו ענין חדש שהחכמה פועלת בבינה, שהו״ע הביטול וכו׳. והדוגמא לזה הוא המלמד להועיל41, והוא הרב המשפיע שכל לתלמידו, הנה נוסף על עצם השפעת השכל שמשפיע לו, הרי הוא מפתח כלי שכלו, וע״י היגיעה והעבודה במושכל זה בא התלמיד לשכל שמצד עצמו לא הי׳ שייך לזה כלל. ועד״ז הוא בבחי׳ חכמה ובינה, שבינה מקבלת הנקודה דחכמה ומפרטת אותה לפרטים, אמנם אח״כ יש עוד ענין בזה, והוא מה שלאחרי שמפרט הפרטים פועל בו הנקודה דחכמה בחי׳ הביטול שהוא למעלה מענין נקודה בהיכלא42, נקודה סופית, והוא מה שפועלת הביטול בבחי׳ בינה כמו שהיא, ושומרת אותה שלא תלך בדרך עקלתון.

והנה עד״ז הוא גם בנפש האלקית ונפש הבהמית (והנה ישנם בחינות נשמות דזרע אדם43 ונשמות דזרע בהמה43, דבפרטיות הוא ב׳ מדריגות בהנפש האלקית עצמה, אבל בכללות הוא ההפרש בין הנפש האלקית והנפש הבהמית). דהנפש האלקית עצמה היא תמיד בבחי׳ ביטול, וגם כמו שירדה למטה הרי היא אלקות, וענין מלמד את הפרה הוא שהנפש האלקית יפעל בחי׳ הביטול גם בנפש הבהמית. דהנפש הבהמית מצד עצמה היא בבחי׳ מציאות וכו׳, דגם כאשר מתבונן במ״ש44 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שרואה איך שמה רבו מעשיך הוי׳45 ומה גדלו מעשיך הוי׳46 (שזה הי׳ כבר בכ״ה באלול, וכמ״ש18 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ לרבות צבאיהם), אבל אינו שייך שיפעל בו ביטול, שהרי ענינו הוא מציאות47, משא״כ הנפש האלקית גם כמו שהוא למטה הוא בביטול, והנפש האלקית צריך לפעול הביטול גם בנפש הבהמית.

ובזה יובן מ״ש רש״י שהתורה ניתנה בכתב ובעל פה, כי תורה שבכתב עיקר פעולתה הוא בנפש האלקית ותורה שבע״פ עיקר פעולתה הוא בנפש הבהמית. והענין הוא48, דהנה החילוק בפשטות בין תורה שבכתב לתורה שבע״פ הוא, דעיקר גילוי האלקות הוא ע״י תורה שבכתב, אבל ידיעת הלכה לפועל הוא דוקא מתורה שבע״פ49. דהנה בתורה שבכתב אלקות הוא בגילוי, וכמ״ש בלקו״ת50 שזהו פירוש מקרא, כאדם הקורא לחבירו וכבן הקורא לאביו, ועד שגם האותיות הם אלקות. משא״כ תורה שבע״פ אינה בלשון הקודש כי אם בלשון ארמית ובשאר הלשונות. שבכללות הוא החילוק בין אבנים ולבנים. ועם היות שבד״כ מבואר שזהו כללות החילוק בין תורה לתפילה, דתורה היא בחי׳ מ״ה, אבנים, שבזה נכלל גם תורה שבע״פ, ותפילה היא בחי׳ ב״ן, בחי׳ לבנים, וכמבואר במ״א51, הנה זהו בכללות לגבי תפילה, אבל בתורה גופא זהו ההפרש בין תורה שבכתב לתורה שבע״פ, דעם היות שלאחרי שתורה שבע״פ נאמר ע״י התנא וכו׳ הרי זה כמו תורה שבכתב, מ״מ אינו כמו תורה שבכתב שניתן מלכתחלה מלמעלה, משא״כ תורה שבע״פ הרי זה בא ע״י שהתנא חידש את הענין וכו׳, והיינו שזהו ע״י עבודת האדם. ומזה מובן בפרטיות יותר, שעיקר פעולת התורה שבכתב הוא בנפש האלקית והתורה שבע״פ בנפש הבהמית, והחידוש בכתוב הוא דלא נפלאת היא גם לגבי הפעולה בנפש הבהמית כו׳.

וזהו מ״ש כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו׳, דקאי על מצות התשובה, כמבואר בלקו״ת52 שהוא מצוה סתם, ומצוה לשון יחיד. שבשאר התרי״ג מצוות הנה כל מצוה יש לה ענינה הפרטי, משא״כ מצות התשובה היא נקודה כללית. וזהו הענין דחודש אלול, אני לדודי ודודי לי53 (ר״ת אלול54), שהוא התנועה כללית שמתקשר לאלקות. וע״ז אומר אשר אנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי55, שזהו למעלה מבחי׳ התורה, וכמו שנת״ל דבחי׳ אנכי מצוך הוא למעלה מבחי׳ פלא שהוא בחי׳ התורה. דבבחי׳ התורה ומצוות אומר56 תמים תהי׳ עם הוי׳ אלקיך, שהוא ע״י שמירת השס״ה מצוות ל״ת וקיום רמ״ח מצוות עשה שעי״ז הוא תמים57, אבל בחי׳ התשובה היא למעלה מבחי׳ תורה ומצוות57. דענין התורה ומצוות הוא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים58, וכמו שאמרו רז״ל59 שנשתוקק הקב״ה לבראותו, והדירה בתחתונים היא ע״י עבודת התורה ומצוות, אבל ע״י התשובה מגיעים לבחי׳ אנכי מי שאנכי, ב׳ פעמים אנכי60, שלמעלה מבחי׳ אנכי הוי׳ אלקיך שבמתן תורה. וזהו מ״ש אנכי מצוך היום, היום לעשותם בעולם הזה דוקא61, ועי״ז מגיעים למעלה מבחי׳ התורה, שהתורה היא בחי׳ פלא, שזהו א׳ מהדרגות שבתורה כמבואר במ״א בארוכה62, וע״ז אומר לא נפלאת שהוא למעלה מבחי׳ פלא, והוא בחי׳ אנכי. וכל זה הוא לפי שהוא ממך, שמצד מעלת נשמות ישראל קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, דבפיך הוא פי השופר63 ובלבבך בחי׳ תשובה64. וע״י התשובה שהוא בשעתא חדא וברגעא חדא65, הנה היום אם בקולו תשמעו66, דישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין67, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

__________

1) מאמר זה הוא הראשון מהמשך של תשעה מאמרים [לכללות ההמשך ראה ד״ה: אלה מסעי, והי׳ עקב, שופטים, כי תצא, את הוי׳ האמרת – תרע״ג, וד״ה תקעו, שיר המעלות – עדר״ת (המשך תער״ב ח״א פרק: קסב. קעה ואילך. קעט. קפג ואילך. קפז ואילך. קצב ואילך. קצו ואילך). לכמה ענינים בההמשך, ראה ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ תקיג ואילך]. לכללות המאמר, ראה המשך הנ״ל שם ס״ע שפב ואילך.
2) פרשתנו (נצבים) ל, יא.
3) שם, יד.
4) פרשתנו ד״ה זה (מה, ב).
5) בלקו״ת.
6) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
7) ראה לקו״ת פרשתנו שם (מה, ג). שם פינחס פ, סע״ב.
8) לקו״ת פרשתנו שם (מה, ב).
9) משלי ח, ל.
10) גיטין פד, א.
11) ראה זח״ג עג, א. ד״ה זה בלקו״ת פרשתנו (מו, א). ד״ה זה במאמרי אדהאמ״צ פרשתנו (דברים ח״ג ע׳ תשעח ואילך). המשך תער״ב ח״א פקע״ה (ע׳ שנו ואילך). ח״ב פשס״ד (ע׳ תשמו-ז). ד״ה וידבר אלקים דיום ב׳ דחה״ש שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ רפח ואילך). וראה מקומות שבהערה הבאה.
12) בכ״ז – ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ כז ואילך. ה׳ש״ת ע׳ 61 ואילך. שם ע׳ 68 ואילך. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תשפג ואילך.
13) שבת קד, א. – בהבא לקמן, ראה המשך תער״ב ח״א פקפ״ח (ס״ע שפב ואילך). ביאוה״ז להצ״צ (הנ״ל הערה 1) ע׳ תקכח ואילך.
14) ב״ר פ״ח, ה ובפרש״י. תו״א ויחי מו, ד. לקו״ת שה״ש כט, ב. ועוד.
15) אבות פ״ה מ״א.
16) ר״ה לב, א.
17) לקו״ת בהר מא, ד. במדבר יב, סע״ד ואילך. ועוד.
18) בראשית א, א.
19) ראה פירש״י בראשית שם, יד.
20) ראה בארוכה ד״ה פדה בשלום תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קמב ואילך). ד״ה הנ״ל (וד״ה שלום רב) תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 67 ואילך).
21) מדרש שמואל לאבות שם.
22) פרדס שער (ב) טעם האצילות פ״ו. רמ״ז לזח״א קלה, א.
23) מה, סע״ב.
24) פי״ח.
25) תהלים מז, ה.
26) ראה גם סד״ה יבחר לנו את נחלתנו תש״ג (סה״מ תש״ג ע׳ 35).
27) ראה סה״מ תש״ג שם. לקו״ש ח״ד ע׳ 1309. שם ע׳ 1341. ח״י ע׳ 5. סה״מ פורים ע׳ לט. ועוד.
28) הל׳ גירושין ספ״ב.
29) ראה רות רבה פתיחתא ג. ועוד.
30) ״היום יום״ כה תמוז. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ רה. וש״נ.
31) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
32) ראה סה״מ י״ב-י״ג תמוז ס״ע קצא. וש״נ.
33) קהלת יב, ז.
34) ראה המשך תרס״ו ס״ע שפ ואילך. סה״מ בראשית ח״א ע׳ שם. לקו״ש ח״כ ע׳ 284.
35) ראה לקו״ת פרשתנו שם (מה, סע״א ואילך).
36) ירושלמי סנהדרין פ״י ה״א.
37) קהלת שם, יא. – בהבא לקמן ראה המשך תער״ב שם. פקצ״א (ס״ע שפח ואילך). ביאוה״ז שם.
38) פל״ה בהגהה.
39) משלי יט, כג.
40) ראה לקו״ת ויקרא א, ג. לקו״ש חכ״ב ע׳ 163 הערה 36. וש״נ.
41) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ מח, יז.
42) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת ר״פ ראה (יח, א-ב). ועוד.
43) ל׳ הכתוב – ירמי׳ לא, כו. ראה תו״א ר״פ משפטים (עד, ג ואילך. עו, א).
44) ישעי׳ מ, כו.
45) תהלים קד, כד.
46) שם צב, ו.
47) ראה תו״א ד״ה בכ״ה בכסלו (וישב כט, א). וראה המשך תרס״ו ע׳ רמב ואילך.
48) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם פקפ״ד-קצא (ע׳ שפד ואילך). וראה גם ד״ה השמים כסאי דש״פ נח תשל״א (סה״מ ראש חודש ע׳ קסו ואילך).
49) ראה אגה״ק סכ״ט.
50) פינחס עו, ב. דרושים לר״ה נט, א. וראה גם ד״ה השמים כסאי שם. וראה תניא ספל״ז.
51) תו״א משפטים עז, ג-ד.
52) פרשתנו שם (מה, ג – מר״ח שער התשובה פ״א).
53) שה״ש ו, ג.
54) אבודרהם סדר תפילת ר״ה. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. ב״ח או״ח סתקפ״א ד״ה והעבירו. לקו״ת פ׳ ראה לב, א. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
55) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. ל״ת להאריז״ל תולדות כז, יט. לקו״ת פינחס פ, ב. שם
פ׳ ראה יח, ד. לא, ד. פרשתנו מה, ב. תניא מהדו״ק ספמ״ט (ע׳ תו). וראה ראב״ע תולדות כז, ט.
56) פ׳ שופטים יח, יג.
57) לקו״ת פרשתנו שם.
58) במדב״ר פ״י, א.
59) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
60) ראה לקו״ת פרשתנו שם (מה, ד).
61) עירובין כב, א. וש״נ.
62) ראה בארוכה ד״ה גל עיני גו׳ תשל״ז (סה״מ ימי הספירה ע׳ קפו ואילך). וש״נ.
63) לקו״ת פרשתנו שם (מו, א).
64) חסר קצת. המו״ל.
65) ראה זח״א קכט, סע״א-ב.
66) תהלים צה, יז. סנהדרין צח, א.
67) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.

[סה"מ דברים ח"ב ע' קנ ואילך]

מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 292 ואילך.

סגירת תפריט