בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, כ״ה שבט, מבה״ח אדר ה׳תשמ״ה
הנחה בלתי מוגה
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו׳ זה יתנו גו׳ לכפר על נפשותיכם1, וידוע הדיוק הכללי בדרושי רבותינו נשיאינו בענין זה [בדרושי אדמו״ר הזקן בספר תורה אור2 ובדרושי הנשיאים שלאחריו, עד לדרושי בעל ההילולא3 (דעשירי בשבט)], מהי ההוראה שבמצוה זו וענין זה בעבודת האדם. דהנה התורה היא נצחית4, היינו שהיא הוראה נצחית בכל מקום ובכל זמן, ובפרט ע״פ מה דאיתא בזהר5 דאמאי איקרי תורה בגין דאורי, היינו שתורה ענינה הוא הוראה דוקא. ועוד זאת, דע״פ פירושו הידוע של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו6 בתואר אורייתא שהוא מלשון אור ייתא, היינו שהתורה ענינה הוא להורות את דרך העבודה באופן של אור וגילוי, מובן שהוראה זו צריכה להיות בגלוי באופן של אור. ומובן גם, שההוראה היא בין בענינים העיקריים שבמצוה זו והן בענינים הפרטיים שבמצוה זו, כי כולם הם חלק מהתורה לשון הוראה. וע״פ כל זה צריך להבין, מהו ענין ההוראה הנצחית שבמצוה זו שנאמר בה כי תשא לשון יחיד דקאי על משה רבינו, היינו שהיתה בזמנו של משה רבינו דוקא, ומהו הענין בזה בעבודת כאו״א בכל זמן. ועד״ז צריך להבין בכללות הענין דמחצית השקל שהי׳ דוקא בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, ואעפ״כ, מכיון שזהו חלק מהתורה שהיא הוראה נצחית, מובן שיש בזה הוראה נצחית בכל הזמנים. וצריך להבין הענין בזה. והנה רש״י פירש7 (ומקורו במדרשי רז״ל8, אבל מזה שהביאו בפירושו על התורה מובן שזהו פשוטו של מקרא9) שרמז להם כאן ג׳ תרומות כו׳ אחת תרומת האדנים כו׳ שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל כו׳ ומהם נעשו האדנים כו׳10 והשנית כו׳ (ו)נתנו כל אחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה כו׳. ומשמע מזה, שענין תרומת מחצית השקל יש בו ב׳ ענינים, א׳ עבור האדנים, ב׳ עבור קרבנות הציבור. אך כל זה הי׳ בזמנו של משה רבינו שאז היו ב׳ הענינים דתרומת האדנים וגם תרומת המזבח, אבל בזמן שבית המקדש הי׳ קיים לא מצינו ענין תרומה לאדנים, וא״כ הרי לגבי תרומת האדנים צריך להבין ביותר מהי ההוראה הנצחית שבזה (לא רק בזמן הזה, אלא) גם בזמן שבית המקדש הי׳ קיים. ובפרט שבחשיבות ותוכן, הרי תרומת האדנים חשובה יותר מתרומת המזבח, כי בפשטות החזיקו האדנים את הקרשים והקרשים החזיקו את היריעות וכו׳, היינו שהאדנים הם היסוד לכל המשכן, שבלעדי המשכן לא יתכן ענין הקרבנות, וא״כ מובן שעיקר פרשה זו היא תרומת האדנים (הקודמת לתרומת המזבח), וזה מוסיף בהשאלה הנ״ל מהו ענין ההוראה הנצחית שבתרומת האדנים. ומכיון שלפני זה נאמר כי תשא את ראש בני ישראל, מובן שבתור הקדמה לענין מחצית השקל צריך להיות הענין דכי תשא גו׳, שזה נפעל ע״י משה רבינו. וצריך להבין, מהו ענין כי תשא בעבודה שהוא הקדמה למחצית השקל, ובפרט דאדנים. וההוראה שבכל זה צריכה להיות לא רק בפנימיות התורה וסודות התורה, שהוא השמן הצף על גבי היין11 וכל שכן על גבי המים, בחי׳ נגלה דתורה, אלא צריכה להיות הוראה בנוגע למעשה בפועל, וכפסק המשנה12 שהמעשה הוא העיקר, היינו המעשה שבעולם העשי׳, וכנודע13 ההפרש בין הענינים למעלה ולמטה, שלמעלה היסוד הוא גבוה מן הבנין, משא״כ למטה בעולם העשי׳ היסוד הוא למטה מן הבנין, ועליו עומד כל הבנין, דזהו גם הטעם לזה שהמעשה הוא העיקר, כי אף שהמעשה הוא התחתון שאין למטה ממנו, מ״מ עליו עומד כל הבנין.
וביאור הענין הוא, דהנה נת״ל שלמטה היסוד הוא למטה מן הבנין. ועד״ז הוא גם בנוגע לאדנים, שהאדנים היו היסוד שבמשכן (וכנ״ל שעל האדנים עמדו הקרשים והיריעות וכל המשכן), ומזה מובן14 שתוכנם בעבודת האדם הוא יסוד כל העבודה, שזהו ענין הקבלת עול15, וכדאיתא בתניא16 שראשית העבודה ועיקרה ושרשה היא הקבלת עול. אמנם דוקא כאשר הקבלת עול מיוסדת על האמונה אז הקבלת עול היא כדבעי. וענין זה נעשה ע״י כי תשא את ראש גו׳, היינו כאשר אפילו הראש שבגוף שהוא למעלה מכל הגוף גם מצד טבע ברייתו, אינו עומד במקומו אלא מתנשא ומתרומם למעלה ממדריגתו, דאז אפשר להיות הקבלת עול כדבעי. ובזה יובן טעם הדבר שענין זה נעשה ע״י משה דוקא, כמ״ש כי תשא לשון יחיד (כנ״ל), ובפשטות, שעל ידו אמר הקב״ה לישראל זה יתנו גו׳ (תרומת האדנים), כי גילוי ענין האמונה בישראל הוא ע״י משה דוקא, דהיינו משה כפשוטו, נשיא הדור, וגם בחי׳ משה שבכל אחד ואחד, שהנשיא הוא הכל17, היינו שענין זה הוא בעבודתו של כאו״א. וכמבואר בתניא18 במה שאמרו רז״ל19 על הפסוק20 ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, דמכיון שהיא מילתא זוטרתי לגבי משה נעשית מילתא זוטרתי גם לגבי כאו״א מישראל, מצד בחי׳ משה שבכל אחד ואחד, ועד שזה פועל על כל כחותיו של האדם, עד למחשבה דיבור ומעשה שלו, כמבואר בהמשך הכתוב הנ״ל (ועתה ישראל גו׳), ללכת בכל דרכיו גו׳ (הכולל את ג׳ הלבושים21 מחשבה דיבור ומעשה), ובאופן דמילתא זוטרתא, ע״ד מ״ש22 כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו (שגם בפסוק זה נמנו ג׳ הלבושים מחשבה דיבור ומעשה). דהנה משה שבכאו״א ענינו הוא נקודת האמונה ונקודת היהדות ונקודת החכמה, שמזה מובן שיש בו לא רק הענין שהוא נקודת האמונה, בחי׳ נקודה בלבד, אלא שענין זה מתלבש בהבנה והשגה, שלכן נקרא בשם נקודת החכמה, שיש לו שייכות להבנה והשגה, עד למוח הדעת שהוא23 מפתחא דכליל שית24, עד למחשבה דיבור ומעשה, והמעשה הוא העיקר. דענינו של משה הוא להמשיך את נקודת האמונה למטה מטה עד למעשה בפועל וענין הקבלת עול. ובזה גופא, הנה מכיון שתכלית הכוונה היא שיומשך גם בגוף ונפש הבהמית עד לחלקו בעולם ועד לכל העולם כולו, והרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים25, לפיכך צריך שיהי׳ כי תשא את ראש, העלאת הראש, וכנודע26 שבשביל כל ירידה למטה יותר צריך לנתינת כח מלמעלה יותר. ובכללות קאי זה על כל בנ״י שהם בבחי׳ ראש, ראשית העולם (שנקראו ראשית)27, שכדי שיפעלו בעולם כולו צ״ל בהם ענין הרמת והגבהת הראש. וע״י כל זה עושים אדנים למשכן, שהם היסוד שעליו נבנה המשכן, ואז אפשר שתהי׳ במשכן הקרבת הקרבנות בכלל, דענין הקרבנות הוא הקרבת והעלאת הכחות והחושים (כמובא בדרושי ההילולא28), היינו גם ענין החושים שבעולם הזה התחתון דוקא (כי ענין חוש שייך בעולם הזה דוקא), וההעלאה היא למעלה מעלה כדאיתא בספר הבהיר29 דאמאי אקרי קרבן על שם שמקרב, ובזהר30 איתא דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס. וכמבואר במ״א31 שההעלאה שבקרבנות היא בכל ד׳ הסוגים דדצח״מ, שהקרבנות עצמם הם מצומח וחי, והדומם הוא המלח כמ״ש32 על כל קרבנך תקריב מלח, והמדבר הוא האדם, היינו הכהן המקריב, ובפרטיות קאי על כל ישראל, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם33, שהרי על כל ישראל נאמר34 ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳. דמכל זה מובן, שענין הקרבנות הוא כללות עבודת האדם לקרב את עצמו למעלה כמ״ש35 אדם כי יקריב מכם קרבן גו׳, שהקרבן הוא מן האדם עצמו36, ועד״ז העלאת כל העולם כולו. והיסוד לכללות העבודה הוא ענין האדנים הנ״ל, ענין הקבלת עול.
ובזה יובן גם מ״ש זה יתנו גו׳ העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו׳, כי כאשר העבודה היא באופן הנ״ל, הנה אז אין שום חסרון בשלימות העבודה אצל הדל ברוחניות ולא מעלה אצל העשיר ברוחניות, דאף שהעשיר והדל יש להם תפקידים שונים, מ״מ כולם עובדים עבודתם באופן דלא ירבה ולא ימעיט, לא תוסיפו גו׳ ולא תגרעו37, וזה שיש חילוקי תפקידים ביניהם אין זה ענין של חסרון או מעלה, אלא מעלת כולם שוה38. ויובן זה מעבודת הלויים עצמם, לויים בדוכנם, דבלויים כתיב39 וילוו עליך וישרתוך (וכתיב40 הפעם ילוה אישי אלי), היינו41 שענינם של כל הלויים הוא ענין ההתקשרות וההתחברות באלקות. דהנה ידוע42 שיש בין הלויים משוררים (העוסקים בשירה) ושוערים (העוסקים בשמירת השערים), ואסור להם להחליף תפקידם43, ועד שהגבלה זו נאמרה גם לגבי משה רבינו שהי׳ משורר דוקא (כדאיתא בגמרא44). ומובן שאין זה גורע בזה שכולם הם לויים בשוה, אלא כל אחד צריך למלאות תפקידו כו׳. ועד״ז מובן גם בענין הנ״ל מה שבהקרבת הקרבן ישנו החילוק דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, שאין זה ענין של חסרון בלוי וישראל מה שאינו יכול להקריב הקרבנות כו׳, אלא שאין זה תפקידו המוטל עליו. ואדרבה, הרי כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים גו׳, ואיתא בבעל הטורים עה״פ34 שכל אחד מישראל הוא ככהן גדול דוקא, היינו שמעלתו גדולה ככהן גדול, דמזה מובן שמעלת כל ישראל שוה, ורק שהתפקיד של ישראלים ולויים אינו תפקידם של הכהנים. וזהו ענין עשיר ודל, שכל אחד יש לו תפקיד אחר, אבל אין זה גורע במעלתו, דמעלת כולם שוה, לא ירבה ולא ימעיט. ועד״ז יובן גם בעבודת כל אחד ואחד, שהרי כל אדם נברא בצלם אלקים45, בצלמו ודמותו של אדם הראשון, ואיתא במדרש46 הראה הקב״ה לאדם כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו יש שהוא תלוי בראשו של אדם יש שהוא תלוי בשערו ויש שהוא תלוי במצחו וכו׳, שבזה תלוי׳ חלוקת המדריגות בין בני ישראל, דתפקידו של כאו״א הוא לפי המקום שתלוי בנשמת אדם הראשון. דגם בזה מובן שאין זה ענין של חסרון ומעלה, אלא שלכל אחד יש תפקיד אחר, אבל כולם נבראו בצלם אלקים בשוה. ועד״ז הוא גם במה שישראל שרשם הוא בתורה, כמ״ש47 זאת התורה אדם, דיש ששים ריבוא אותיות לתורה48, שכל אות שבתורה יש בה שלימות מיוחדת [וכדאיתא בגמרא49 (והובא ברמב״ם50) שאין הפרש בין קדושת אותיות התורה שבפסוק51 אנכי הוי׳ אלקיך ושבפסוק52 ואחות לוטן תמנע], ומזה נמשך גם בנשמה התלוי׳ באות זו, וכשם שבחסרון אות אחת בתורה תלוי׳ קדושת כל הספר תורה53 כן הוא גם בישראל54, ששלימותם תלוי׳ בכל אחד ואחד, ואדרבה, כל אות צ״ל מוקפת גויל55 היינו נפרדת מהאותיות האחרות, ועד״ז הוא בישראל שכאו״א יש בו מעלה מיוחדת משלו, ודוקא עי״ז הספר תורה היא ספר תורה שלימה וכו׳, היינו שבנוגע לכללות קדושת הספר תורה כולם שוים.
והנה טעם הדבר שחילוק התפקידים בין הדל והעשיר וכו׳ אינו משנה במעלתם הוא משום ששורש העבודה הוא במקום ודרגא כזו ששם הכל שוים, ואין מעלה בעשיר ולא חסרון בדל, אלא לא ירבה ולא ימעיט, ועוד זאת, דלא רק שכולם שוים בדרגא זו אלא כולם מאוחדים באחדות גמורה. ושורש הענין הוא בעצמותו ומהותו ית׳, ומצד בחינה זו אין הפרש בין מספר עשר או פחות מעשר או יותר מעשר. אמנם הרי תכלית הכוונה היא שענין זה יומשך אח״כ בגלוי, ומטעם זה כתיב אח״כ עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳, שהתרומה היא במספר עשר דוקא, כי שלימות הגילוי בעולם היא במספר עשר דוקא, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר56, כמבואר בארוכה בפרדס57, ונתבאר בחסידות בכמה מקומות58. וזהו תוכן עבודה זו שהיא בשלימות דוקא, במספר עשר דוקא.
וזהו מה שממשיך בכתוב לכפר על נפשותיכם, היינו שע״י שלימות העבודה בתורה ומצוות באופן הנ״ל באים אל תכלית השלימות דלכפר על נפשותיכם. וכמובא בהדרושים59 שענין הכפרה כאן אין פירושו כפרה על חטא, אלא הוא כמו הכפרה שע״י קרבן עולה, כמובא באגרת התשובה (פרק ב׳60), דלאחד שריצה הפרקליט ונתכפר החטא מביאים עולה כדי שיהי׳ לרצון לפני ה׳ ומרוצה וחביב לפניו ית׳ כו׳ להיות נחת רוח לקונו מעבודתו. וענין זה נוגע במיוחד בדרא דעקבתא דמשיחא, כי ענין הפרקליט והכפרה כבר הי׳ בגלגולים הקודמים בדורות הקודמים, ובדורנו זה צ״ל רק ענין הכפרה לעשות נחת רוח לקונו, וכמאמר61 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, דקאי על הרצון העליון והחפץ העליון, דעי״ז נמשך נחת רוח דוקא, ענין התענוג שלמעלה, ובבחי׳ נחת רוח לפני דייקא, פנימיות התענוג שלמעלה, דבלשון הקבלה היא בחי׳ פנימיות עתיק. וזהו מה דאיתא בקבלה62 שכל הגילויים שבזמן הזה הם מבחינות שלמטה מפנימיות עתיק, ולעתיד לבוא דוקא יהי׳ גילוי פנימיות עתיק, ונגלה כבוד ה׳63, עד שגילוי התענוג יהי׳ גם באופן של תענוג נברא64, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
ובפרט כשעומדים בזמן דרעוא דרעוין של שבת קודש, זמן גילוי בחי׳ התענוג הפשוט שלמעלה (כמבואר בחסידות65), ובזה גופא מוסיפים ישראל ע״י עבודתם, כמארז״ל66 כל המענג את השבת כו׳, היינו שמענגים ומוסיפים תענוג בהשבת, שזה נעשה דוקא ע״י עבודת ישראל בעולם הזה התחתון ובדברים גשמיים, עד שנמשך ענין התענוג שלמעלה באופן דנחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני בבית המקדש שלמטה, דירה לו ית׳ בתחתונים67, ובאופן של תענוג (נתאוה), בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.
__________
1) תשא ל, יב-טו.
2) ראה תו״א תשא (הוספות) קיא, א ואילך.
3) ראה סה״מ תרפ״ו ע׳ קצב ואילך.
4) ראה תניא רפי״ז. ובכ״מ.
5) ח״ג נג, ב.
6) סה״ש תש״ד ריש ע׳ 116. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 271.
7) תשא שם, טו. וראה גם פרש״י ר״פ תרומה.
8) ראה מגילה כט, ב.
9) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 1 ובהערות שם. ובכ״מ.
10) מגילה כט, ב. ירושלמי שקלים פ״א ה״א. פרש״י תשא ל, טו. טז.
11) ראה אמרי בינה שער הק״ש פנ״ד ואילך.
12) אבות פ״א מי״ז.
13) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך יסוד. אוה״ת שמות (כרך ז) ע׳ ב׳תקלב. לקו״ד ח״א סז, סע״א-ב. ועוד.
14) ראה גם לקו״ש ח״א ע׳ 165 ואילך. חי״א ע׳ 109 ואילך.
15) ראה ד״ה היושבת בגנים תש״ח פ״א (סה״מ תש״ח ע׳ 132).
16) רפמ״א.
17) פרש״י חוקת כא, כא.
18) פמ״ב.
19) ברכות לג, ב. מגילה כה, א.
20) עקב י, יב.
21) תניא פ״ד.
22) נצבים ל, יד.
23) לקו״ת ואתחנן ו, ד. ועוד.
24) זח״ב קעז, ב.
25) ברכות ה, ב. וש״נ.
26) ראה שרש מצות התפלה פי״ג (סהמ״צ להצ״צ קכא, ב ואילך). ובכ״מ.
27) ראה תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן ר״פ בראשית. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
28) סה״מ תש״י ע׳ 113.
29) סמ״ו (קט).
30) ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
31) ל״ת להאריז״ל פ׳ בראשית דרוש לר״מ מנג׳ארה. ע״ח שער (נ) קיצור אבי״ע ספ״ב. ד״ה תקעו דיום ב׳ דר״ה שנה זו (סה״מ ראש השנה ע׳ שעט). וש״נ.
32) ויקרא ב, יג.
33) מגילה ג, א. וש״נ.
34) יתרו יט, ו.
35) ויקרא א, ב.
36) ראה לקו״ת ויקרא ב, ב ואילך. ובכ״מ.
37) ואתחנן ד, ב. וראה ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ רעט (סוס״ב). ובכ״מ.
38) ראה גם תו״א שם בסוף הדרוש (קיב, ריש ע״ב).
39) קרח יח, ב.
40) ויצא כט, לד.
41) ראה תו״א ויחי מה, ב ואילך. ועוד.
42) ראה דברי הימים-א ט, יז ואילך. דברי הימים-ב ה, יב.
43) ערכין יא, ב.
44) ערכין שם (בריש העמוד).
45) ראה אבות פ״ג מי״ד.
46) שמו״ר פ״מ, ג.
47) חוקת יט, יד. ראה זהר ח״ב קיז, ריש ע״ב. ח״ג כט, ב. ובכ״מ.
48) מג״ע אופן קפו.
49) ראה סנהדרין צט, א-ב.
50) פיהמ״ש סנהדרין פ׳ חלק היסוד השמיני. וראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ג ה״ח.
51) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
52) וישלח לו, כב.
53) ראה זח״ג עא, א. וראה הנסמן בנצו״ז שם.
54) ראה גם לקו״ש ח״כ ע׳ 421 ואילך.
55) מנחות כט, א. רמב״ם הל׳ תפילין פ״א הי״ט. טושו״ע יו״ד סרע״ד ס״ד. או״ח סל״ב ס״ד. שו״ע אדה״ז או״ח שם ס״ח. וראה לקו״ת בחוקותי מה, ד ואילך. שה״ש ה, א. מה, ג. מו, ג ואילך.
56) ספר יצירה פ״א מ״ד. וראה ביאוה״ז להצ״צ שם ע׳ ערה (מרע״מ בזח״ב קפז, ב).
57) שער (ב) טעם האצילות פ״א ואילך.
58) ראה ביאוה״ז להצ״צ שם. לקו״ת שה״ש ז, ד ואילך. ובכ״מ.
59) ראה גם סה״מ עטר״ת ריש ע׳ רעט.
60) מזבחים ז, ב.
61) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
62) פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. וראה לקו״ת שה״ש נ, ריש ע״ג. נא, ג. ובכ״מ.
63) ישעי׳ מ, ה.
64) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ב (ע׳ יב) ואילך.
65) ראה סידור (עם דא״ח) רד, ג ואילך. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳צג ואילך. ובכ״מ.
66) שבת קיח, סע״א.
67) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קסט ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ צב ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ב ע׳ 1228 ואילך.