בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תש״מ
הנחה בלתי מוגה
ויהי ביום השמיני גו׳1, וידוע הדיוק בזה2, מה יום מיומיים, מהו החידוש דיום השמיני למילואים, דהרי כבר היו לפניו ז׳ ימי המילואים דכתיב בהם3 שבעת ימים ימלא את ידכם, היינו שהי׳ הכל בתכלית השלימות והמילוי4, ומהו החידוש דיום השמיני. גם צריך להבין מה שיום זה נקרא יום השמיני, דמשמע מזה5, שאינו ענין בפני עצמו אלא בא בהמשך לז׳ הימים שלפניו.
וידוע הביאור בזה6, כמובא מפירוש הכלי יקר, שמספר שבעה שייך לכל הנמצאים שנתהוו בשבעת ימי בראשית, והחידוש דיום השמיני הוא כי יום זה מיוחד אליו ית׳. והענין הוא, דהנה איתא בתשובות הרשב״א7 שיש מועדים של שבעה ימים ויש של שמונה ימים. שבעה ימים הן נגד שבעת ימי הבנין שהן שבעת ימי ההיקף, ושמיני הוא ששומר את ההיקף. וכמו חג השבועות שבא לאחרי ספירת העומר שבעה שבועות, שבע שבתות תמימות8, שהן מ״ט ימים, דאח״כ בשבועות הוא גילוי שער הנו״ן דבינה9. ולכן נקרא שבועות בשם עצרת10 שהוא למעלה מהם, בחי׳ שמיני, ועד״ז הוא בשמיני עצרת שבא אחר ז׳ ימי הסוכות, ועד״ז יובל הוא בחי׳ שמיני, שהרי בא אחרי שבע שבתות שנים11.
אמנם לפי זה צריך להבין מ״ש (ויהי ביום השמיני) קרא משה גו׳, דהרי משה הוא השביעי, וכל השביעין חביבין12, והוריד את השכינה למטה בארץ13, וכמ״ש14 ושכנתי בתוכם גו׳, ומהי השייכות דמשה למספר שמונה, שביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, עד להגילוי דותצא אש גו׳ וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם15.
ויובן זה ע״פ המבואר בהמאמרים16, שבענין השבת, שהוא יום השביעי, יש בו ג׳ מדריגות. הא׳ מה ששבת מקדשא וקיימא17, הב׳ מ״ש18 זכור את יום השבת לקדשו, דישראל מקדשים את השבת, והג׳ דשבת היא מתנה טובה, כמארז״ל19 אמר לו הקב״ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו׳. דב׳ המדריגות הראשונות הן בבחי׳ סדר ההשתלשלות, [בחי׳ שביעי, ומדריגה הג׳ היא*19] למעלה מבחי׳ שביעי, והוא בחי׳ שמיני שבשביעי, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו20 דברעוא דרעוין הוא גילוי תענוג העצמי שיתגלה לעתיד לבוא.
ועד״ז יובן גבי משה, דאף שמשה הוא השביעי, מ״מ יש בו בחי׳ שמיני, וכמ״ש21 ותרא אותו כי טוב הוא, שנולד מהול22, דענין המילה הוא בשמיני דוקא, וכמבואר בגמרא23 עה״פ24 למנצח על השמינית על מילה שניתנה בשמיני (ובלקו״ת ד״ה זה25). וזהו מה שהדורות שלפני משה הם בחי׳ ז׳ תחתונות דעתיק, ומשה הוא בחי׳ ג׳ ראשונות דעתיק, כי שרשו הוא בחי׳ יסוד דא״ק.
והנה בפרש״י מוסיף שאותו היום נטל עשר עטרות. והענין הוא26, דהנה בענין החידוש שבמספר שמונה על מספר שבעה אמרו רז״ל27 דכינור של מקדש של שבעת נימין הי׳, וכינור של ימות המשיח הוא של שמונה נימין. אמנם כינור דלעתיד לבוא הוא של עשר נימין, שנאמר28 עלי עשור ועלי נבל גו׳. והיינו שבימות המשיח גופא, שהם בחי׳ שמונה, יש בחי׳ עשר. ועד״ז הוא ביום השמיני למילואים דאותו היום נטל עשר עטרות. וע״ד מה שנתבאר לעיל שבחי׳ ז׳ כוללת בעצמה בחי׳ ח׳, עד״ז בחי׳ ח׳ כוללת בחי׳ יו״ד. וזהו אותו היום נטל עשר עטרות, דבתחילה הוא יום השמיני, בחי׳ בינה, ואח״כ מתגלה בחי׳ עשר, דבינה כוללת כל הג׳ רישין, ויתירה מזו, נטל עשר עטרות, היינו עצם הג׳ ראשונות. ועי״ז בא הגילוי וכו׳, עד שוירא כל העם וירונו ושבחו29 וכו׳.
והנה בכל הנ״ל יש הוראה ובכן במעשה בפועל. והענין הוא, דעבודת האדם היא בבירור ז׳ מדות, כיבוש ארץ ז׳ עממין, ואח״כ יש בחי׳ שמיני בעבודה כו׳, ואח״כ באים לכיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, ג׳ מוחין, בחי׳ עשר עטרות.
והנה עיקר הגילוי דבחי׳ עשר יהי׳ לעתיד לבוא, כמבואר בארוכה בד״ה אל תצר את מואב לאדמו״ר האמצעי30, אבל מ״מ מעין זה ישנו גם עכשיו. ויהי רצון שע״י העבודה במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא31, ובפרט ע״י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות32, נזכה אל האתחלתא דגאולה, וממנה אל שלימות הגאולה, ומתוך הרחבה ותענוג, ובפרט בשנה זו שיו״ט של ראש השנה חל להיות בה בשבת, וכל השנה נקראת שנה השביעית שבת לה׳33, וכדאיתא בגמרא34 דבמוצאי שביעית, בן דוד בא. ויהי רצון שבקרוב ממש, עוד לפני מוצאי שביעית, בקיץ זה, נזכה אל הגאולה, ומתוך שמחה וטוב לבב ומתוך תענוג.
__________
1) ריש פרשתנו (שמיני ט, א).
2) כלי יקר עה״פ. הובא ברד״ה זה תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 167). ד״ה זה תש״ד פ״י (סה״מ תש״ד ס״ע 191). וראה גם רד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקמג). תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט). ועוד.
3) צו ח, לג.
4) ראה פרש״י עה״פ שם, כב. לקו״ת צו י, ד.
5) ראה לקו״ש חי״ז ע׳ 92 ואילך.
6) ד״ה זה תש״ד, תש״ה, תרע״ח – שם.
7) ח״א ס״ט.
8) אמור כג, טו.
9) ד״ה זה תש״ד (פי״א – ע׳ 194). תש״ה (פ״ב – ע׳ 169). תרע״ח (ע׳ רעא).
10) שו״ע אדה״ז או״ח ר״ס תצד. רמב״ן עה״פ אמור שם, לו.
11) בהר כה, ח.
12) ויק״ר פכ״ט, יא. הובא בד״ה זה תש״ד (רפי״א – ע׳ 193). תש״ה (רפ״ב – ריש ע׳ 169). תרע״ח (ע׳ ער).
13) שהש״ר פ״ה, א. וש״נ. הובא בד״ה זה תש״ד (שם – ע׳ 194). תש״ה (שם – ע׳ 170). תרע״ח (ע׳ רעא). וראה גם סד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ תקנא).
14) תרומה כה, ח.
15) פרשתנו ט, כד.
16) ד״ה זה תש״ד (שם). תש״ה (שם – ע׳ 169). תרע״ח (שם).
17) ביצה יז, א.
18) יתרו כ, ח.
19) שבת י, ב. ביצה טז, א.
*19) בהנחה חסרות כאן כמה תיבות, וכנצ״ל כבפנים. המו״ל.
20) ע׳ תקמב. שם ריש ע׳ תקמה.
21) שמות ב, ב. וראה בהבא לקמן ד״ה זה תש״ד (פי״ב – ע׳ 197). תש״ה (פ״ד – ע׳ 172 ואילך). תרע״ח (ע׳ עדר).
22) סוטה יב, א.
23) מנחות מג, ב.
24) תהלים יב, א.
25) תזריע כ, סע״ג ואילך.
26) ראה סד״ה זה תש״ד (ע׳ 198). תש״ה (ע׳ 173 ואילך). תרע״ח (ע׳ ערה). וראה גם סד״ה זה העת״ר (שם).
27) ערכין יג, ב. וראה כלי יקר שם.
28) תהלים צב, ד.
29) תרגום אונקלוס עה״פ.
30) מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ ט ואילך.
31) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
32) ראה תניא רפל״ז.
33) בהר שם, ב-ד.
34) סנהדרין צז, א.
[סה"מ ויקרא ע' קלו ואילך]
״. . כמבואר בהמאמרים [ד״ה ויהי ביום השמיני] דתש״ד ותש״ה (שעליהם מיוסד המאמר שנאמר מקודם)״ (שיחות קודש תש״מ ח״ב ס״ע 831).
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קלז ואילך.