כד) להבין ענין הילולא דרשב״י – ל״ג בעומר ה׳תש״ל

בס״ד. ל״ג בעומר ה׳תש״ל

הנחה בלתי מוגה

להבין1 ענין הילולא דרשב״י, הנה בענין זה (הילולא דרשב״י) יש כמה דיוקים, א׳ לשון הילולא2 המורה על שמחה גדולה ביותר שהיא בדוגמת שמחת החתונה. ב׳ (הילולא) דרשב״י, היינו שהילולא זו היא הילולא של נשמה שהיתה מלובשת בגוף, ועוד זאת שהיא נשמת צדיק, ועוד זאת, שבין הצדיקים עצמם המדובר הוא ברשב״י שהי׳ צדיק מיוחד ביותר, כדאיתא בירושלמי3 שאמר עליו ר׳ עקיבא רבו דייך שאני ובוראך מכירים כחך, ורשב״י עצמו אמר4 ראיתי בני עלי׳ והן מועטין כו׳ אם שנים הם אני ובני הם, וגם אמר5 יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה כו׳. דמכל זה מובן שישנו ענין מיוחד ביותר בהילולא דרשב״י דוקא.

והנה להבין זה צריך להקדים תחילה ענין ההילולא. דהנה אמרו רז״ל6 האי עלמא דאזלינן מיני׳ כבי הילולא דמיא, ומובן מזה, דענין ההילולא קשור עם ענין ההילוך (דאזלינן מיני׳), כדלקמן. וזהו מה שמבאר בהמאמר7 שיש להקדים ענין מהלכים בין העומדים8, שהמלאכים נקראים עומדים, דכמו שהגוף שלהם מוגבל (כמאמר רז״ל בגמרא9 מהארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה כו׳ רגלי החיות כנגד כולן כו׳, ובמ״א אמרו חז״ל10 שהמלאך שלישו של עולם שנאמר11 וגויתו כתרשיש, תרי שיש12) כך הצורה ונפש שלהם הנמשך מכח אלקי הוא ג״כ בשיעור וגבול. ובפרט13 ע״פ המבואר בתו״א14 בד״ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים כו׳, דמבואר שם שהמלאכים נקראים בשם בהמות וחיות כי הם מורכבים מגוף ונפש כמו בני אדם ובהמות וחיות, אלא שההפרש ביניהם לבני אדם הוא, שאצלם הנפש והגוף הם בערך זה לזה כמו אצל בהמות וחיות (משא״כ בבני אדם שהנפש והגוף אינם בערך זה לזה). ומזה מובן לעניננו, שכיון שנפשם וגופם הם בערך זה לזה, והגוף הוא מוגבל (מהלך ת״ק שנה וכו׳), הרי מובן מזה שגם נפשם היא מוגבלת. וכיון שנפשם היא בשיעור וגבול, הרי גם אופן עבודתם הוא במדה וגבול. דהגם שעבודתם היא באופן דעלי׳ והליכה מחיל אל חיל, ולא עוד אלא שיש מלאכים הנקראים בשם שרפים משום שנשרפים בעבודתם15, דענין השריפה הוא ביטול המציאות, מ״מ, הרי כל עליות אלו וביטול המציאות, הכל הוא באותה הדרגא, ואינם עולים לגמרי ממדריגתם הקודמת, שלכן נקראים בשם עומדים. משא״כ הנשמות נקראים מהלכים, מפני שיכולים להתעלות ולהתכלל באוא״ס, לאשתאבא בגופא דמלכא.

וממשיך בהמאמר שם, ואף שהנשמה מצד עצמה היא מוגבלת, מ״מ יכולה להתעלות למעלה מהגבלתה. וביאור הענין הוא, דהנה הנשמה היא ג״כ מציאות נברא, דאף שזהו כפי שאלקות נעשה נברא (בלשון הידוע)16, מ״מ הרי זה מציאות נברא. וכמבואר באגה״ק17 שהנשמות אינן אלקות ממש כמו הכלים דאצילות שבהם מלובש הקו מאור א״ס כו׳. וא״כ יפלא ביותר איך אפשר לומר שהנשמה אינה בשיעור וגבול כמו נשמות המלאכים, שהרי אפילו הכלים דאצילות הם במדה וגבול, וכמאמר18 עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, וא״כ איך אפשר שהנשמות שהם למטה מהכלים דאצילות יהיו באופן דהעדר ההגבלה.

והנה הביאור בזה בפשטות, דזה שהנשמה היא במדידה והגבלה אינו דומה כלל לההגבלה דנשמת המלאכים (וא״כ לפי ערך המלאכים הרי הנשמה היא בבחי׳ מהלכים), דהמלאכים אינם שייכים לעולם האצילות כמאמר הפרדס19 מי נתן מלאך נוצר באצילות, וכל מציאות המלאכים היא רק בעולמות בי״ע20 (וכידוע21 שהשרפים שהם המעלה הכי עליונה במלאכים הם בעולם הבריאה), משא״כ נשמות ישראל שרשם הוא בעולם האצילות. ועד שיש נשמות שגם בהיותם בעולם הזה הרי הם נשמות דאצילות. וכמו נשמת רשב״י ונשמת משה רבינו22, וגם נשמת רבינו הזקן (כמבואר בכמה שיחות קדושות שהיתה נשמה דאצילות23), דמזה מובן גם בנוגע לממלאי מקומו, כל נשיא ונשיא בדורו, שהם נשמות דאצילות24. דנשיא שבכל דור ודור הוא אתפשטותא דמשה25 שהי׳ נשמה דאצילות, וכל שכן וקל וחומר נשיאי החסידות שעבודתם היתה הפצת המעיינות חוצה, להפיץ את מעיינותיו של רשב״י שהי׳ ג״כ נשמה דאצילות כנ״ל. וגם הנשמות דבי״ע, כולל אפילו נשמות דורנו דרא דעקבתא דמשיחא, הרי שרשם הוא ג״כ בעולם האצילות. וכמו שאומרים בתחילת ברכות השחר (שהוקבעו ע״י אנשי כנסת הגדולה) בכל יום ויום נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳26, ומבואר בכמה מקומות27 דאתה בראתה קאי על הנשמה כפי שהיא בעולם הבריאה, וטהורה היא קאי על הנשמה כפי שהיא באצילות, שמזה מובן שכל נשמה שרשה הוא בעולם האצילות כנ״ל. [וענין זה קשור גם עם עבודת היום הקודם, כמבואר בכמה פוסקים28 הטעם שברכת אלקי נשמה אינה פותחת בברוך, משום שהיא סמוכה לברכה שלפני׳ שהיא ברכת המפיל* (אף שמפסיקים באמצע באמירת מודה אני ונטילת ידים וברכת על נטילת ידים), שמזה מובן, שמה שאומרים נשמה שנתת בי טהורה היא קשור עם עבודת הנשמה ביום שלפני זה]. ולפי כל זה מובן היטב מה שהנשמות נקראים מהלכים לגבי המלאכים הנקראים עומדים, כי אף שגם בעולם האצילות ישנו ענין של מדידה והגבלה, הרי אינה דומה כלל וכלל למדידה והגבלה דעולמות בי״ע, וכמבואר במ״א (בדרושי מה יפו פעמיך29) שכל ההגבלה דעולם האצילות הוא מה שהוא מקור ושורש להמדידה והגבלה דבי״ע, אבל בו מצד עצמו אין שום מדידה והגבלה.

אמנם באמת הרי אף שלפי ערך העמידה דעולמות בי״ע הרי הנשמות הם בבחי׳ מהלכים, מ״מ עדיין אין זו הליכה אמיתית, שלכן קודם בואן לעולם הזה גם הנשמות נקראים עומדים כמ״ש30 חי ה׳ אשר עמדתי לפניו. וכמבואר בהמאמר שם בסעיף ב׳31 כי אפילו הנשמה דאצילות הרי קודם ירידתה היא מבחי׳ אצילות בלבד (ועוד זאת שאינה אלקות כמו הכלים דאצילות כנ״ל), אבל ע״י ירידתה בעולם הזה תגיע לגילוי האור ממש. וכנודע דבכל מקום שיש התחברות משפיע ומקבל שורה הארה גבוהה יותר כמ״ש32 זכר ונקבה בראם ויברך אותם גו׳, וכן ביחוד והתלבשות הנשמה בגוף שדומה לאיש ואשה כנזכר בזהר33, עי״ז תהי׳ בה הארת אור א״ס שתוכל לעלות עד אין קץ. והיינו שאף שמצד עצמה היא בבחי׳ עמידה שבאצילות, הרי ע״י ירידה זו היא עולה לבחי׳ הליכה, לעלות עד אין קץ. וזהו ענין ההולדה שנעשה דוקא בנשמות.

והנה הקב״ה בחסדו הגדול רצה שכל הענינים יומשכו ע״י עבודת האדם, ולכן נעשה ענין זה בגלוי (לא ע״י עצם הירידה של הנשמה בגוף בלבד, אלא) ע״י עסק התורה ומצוותי׳. דזהו מ״ש בפרשתנו34 אם בחוקותי תלכו גו׳, שענין ההליכה (תלכו) הוא דוקא ע״י בחוקותי, שתהיו עמלים בתורה35, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, גדול לימוד שמביא לידי מעשה36. שע״י עסק התורה ומצוות, וכפי שהתורה ומצוות הם למטה, הרי לא זו בלבד שהנשמות עולות למעלה להיות במדריגת הכלים, או במדריגת האורות המלובשים בכלים, או במדריגת האורות שלמעלה מהכלים, אלא שעולים למעלה לאשתאבא בגופא דמלכא, שמתאחדים כביכול עם עצמות ומהות א״ס ב״ה. ועוד זאת, שכשם שבנשמה הרי עלייתה היא ע״י הירידה למטה דוקא, כן היא גם העלי׳ דתורה ומצוות, שהיא ע״י עסק התורה ומצוות למטה בעולם הזה התחתון דוקא, דתורה לא בשמים היא37, וכמבואר בתניא38 שהתורה ירדה ממקום כבודה עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה כו׳, ועד שנתלבשה בטענות של שקר (שראובן טוען כך ושמעון טוען כך וכו׳, דמובן שאחד מהם טוען טענה שאינה אמיתית), ודוקא עי״ז נעשית התורה בבחי׳ מהלך, שמעלים אותה לדרגה עליונה יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה, וכדאיתא במעין החכמה וכו׳ שדוד המלך הי׳ מחבר תורה בהקב״ה39, היינו שע״י לימוד התורה למטה דוקא עי״ז נעשה החיבור דתורה וקוב״ה, וכמאמר המדרש40 עה״פ41 היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני גו׳, שהקב״ה וכל פמליא שלו מקשיבים לקול התורה הנלמד ע״י בני ישראל למטה.

והנה ענין הנ״ל, שע״י העבודה דתורה ומצוות למטה נעשית הנשמה בבחי׳ מהלך, מבואר בהמאמר שם42 שזהו ענין יחוד מ״ה וב״ן הנעשה ע״י לימוד התורה וקיום המצוות ע״י נשמות המלובשים בגוף דוקא, שהרי כל אחד מישראל הוא בבחי׳ מ״ה, כי יש בו ניצוץ ממשה43 שאמר על עצמו ונחנו מה44, שהי׳ בבחי׳ מ״ה, וע״י לימוד התורה וקיום המצוות הרי הוא מברר ניצוצי ב״ן, שעי״ז עולה למעלה בבחי׳ שם ס״ג45, שהוא למעלה ממ״ה וב״ן, כמבואר בענין בעטרה שעטרה לו אמו גו׳46, שם ס״ג, שזהו ענין ההליכה למעלה מכל מדידה והגבלה.

וממשיך ומבאר בהמאמר42 ענין נעלה יותר בזה, אלא שכותב בדרך שאלה ותמיהה וזה לשונו: אך צריך עיון בזוהר47 כו׳ ובהרמ״ז48 כו׳ פירש פסוק49 איש וביתו באו דבמלאכים יש ג״כ דכר ונוקבא כו׳ ועיין רמ״ז שם דשייך זיווג ממש במלאכים א״כ שייך הולדה ואמאי חשובים עומדים. ולולי דברי הרמ״ז בענין איש וביתו היינו משפיע ומקבל ע״ד רב לתלמיד ולא כמו זיווג איש ואשתו כו׳, אמנם הרמ״ז לא כתב כן, וצריך לומר, כיון דהזיווג [של המלאכים] רק מחיצונית ואין זה ענין הילוך שהוא פנימיות, ועוד דאדם כלול מכל העולמות משא״כ מלאך [הוא] בחי׳ פרטי, עכ״ל. וביאור הענין הוא, דהנה בהשפעת רב ותלמיד הרי אף שזהו משפיע ומקבל, מ״מ אין זה אלא ענין של השפעת שכל, ואין כאן מציאות של הולדה חדשה. דהתלמיד יש לו שכל בלאו הכי, אלא שהרב מפתח את שכלו, עד שלאחר ארבעים שנה קאי אינש אדעתי׳ דרבי׳50, אבל מ״מ אין זה חידוש של מציאות שכל מאין ליש. משא״כ בענין של הולדה, שזהו ע״י זיווג גופני דוקא. וזהו שכותב הצ״צ דלולי דברי הרמ״ז הי׳ מפרש דמ״ש בזהר דאיש וביתו קאי על מלאכים היינו זיווג נשיקין. אמנם להמסקנא מבאר, שאפילו לפי דברי הרמ״ז שיש במלאכים גם ענין של זיווג ממש והולדה, מ״מ יש עילוי ומעלה בהזיווג דנשמות, שהזיווג דמלאכים הוא חיצוני, משא״כ הזיווג דנשמות הוא זיווג פנימי. ויש להוסיף בזה, דכללות ענין הזיווג פנימי הרי יהי׳ רק לעתיד לבוא, וכנודע שגילוי פנימיות עתיק יהי׳ רק לעתיד לבוא51, וכדאיתא במדרש רבה פרשת בא52 שכל הענינים של עולם הזה הם בבחי׳ אירוסין בלבד, ורק לעתיד לבוא יהי׳ בבחי׳ נישואין. דלפי זה מובן, שעניני זיווג דעתה הם בבחי׳ חיצוניות בלבד, ע״ד אירוסין, ורק לעתיד לבוא יהיו בבחי׳ פנימיות. אמנם זהו בעולם כפי שהוא מצד עצמו, אבל בנשמות ישראל ישנו ענין הזיווג פנימי כבר עתה ע״י חיבור הנשמה בגוף וקיום התורה ומצוות וכו׳.

ובכל זה יובן הקשר דעבודת האדם לענין ההילולא, האי עלמא דאזלינן מיני׳ כבי הילולא דמיא, כי העבודה הנ״ל שהיא בבחי׳ הילוך, הרי היא בדוגמת החתונה המביאה לידי הולדה, דכשם שע״י החתונה נולד מציאות חדשה, שזהו תכלית החתונה, פרו ורבו53, עד״ז ע״י ירידת הנשמות למטה וקיום התורה ומצוות שלהם נעשה ענין של הולדה חדשה, גילוי אוא״ס54 שהוא גילוי חדש וכו׳ כנ״ל. ובפרט ע״פ ביאור הנ״ל של אדמו״ר הצ״צ, שיחוד וזיווג זה הוא זיווג פנימי שלמעלה מזיווג חיצוני דמלאכים. ובזה יש לבאר גם הקשר ליום ל״ג בעומר, הילולא דרשב״י, ע״פ המבואר בכמה מאמרי ל״ג בעומר55 בענין מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד56, שענין פסוק זה הוא יחוד ז״א ומלכות המביא לידי הולדה. וזה שייך לעבודתו של רשב״י שאמר תורה על פסוק זה57 (כמבואר בהדרושים55). ובזה יש לבאר גם מה שסיפר נשיא דורנו58, שאצל אדמו״ר האמצעי הי׳ בל״ג בעומר ענין המופתים בגלוי על זרעא חייא וקיימא59, כי ענינו של ל״ג בעומר הוא מעלת ענין ההילולא שעי״ז בא ענין ההולדה דוקא.

והנה בהמשך המאמר60 מביא מ״ש בזהר61 תלת דרגין אילין מתקשרן דא בדא קוב״ה ואורייתא וישראל וכולהו דרגא על דרגא קוב״ה סתים וגליא ואורייתא סתים וגליא וכו׳, ונמצא שהתורה היא בחינה ממוצעת המחברת ומקשרת את ישראל לקוב״ה, וכמבואר שם, שבחי׳ הנגלה שבתורה מקשרת בחי׳ הנגלה שבישראל, דהיינו בחי׳ הנשמה המתלבשת בגוף, עם בחי׳ גליא דקוב״ה. והענין הוא, דהנה הנפש המתלבשת בגוף היא רק בחי׳ נפש רוח נשמה, משא״כ בחי׳ חי׳ יחידה הם בחי׳ ראש שבנפש שאינו מתלבש בהגוף, ובפרטיות יותר, הרי גם בנר״נ בחי׳ נפש היא המתלבשת בגוף, משא״כ בחי׳ נשמה ורוח (וכמובן מהמבואר באגה״ק סימן ז״ך וביאורו). וכשם שהוא בנפש האדם, כך הוא למעלה כביכול כמארז״ל62 מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את עולמו, וזהו בחי׳ גליא דקוב״ה, האלקות המתלבש בעולמות, ממלא כל עלמין. וחיבור בחי׳ גליא שבנפש עם גליא דקוב״ה (ממלא כל עלמין) הוא ע״י גליא דתורה. אמנם החיבור דבחי׳ סתים שבנפש (דהיינו בחי׳ רוח ונשמה, ולמעלה יותר, בחי׳ חי׳ יחידה) עם בחי׳ סתים דקוב״ה, זהו ע״י סתים דאורייתא. אמנם כשם שהוא בנשמה, שהראש שבנשמה מתלבש ג״כ ברגל שבנשמה להחיות את הגוף, עד״ז הוא גם באלקות, שבחי׳ סובב כל עלמין מתלבש בבחי׳ ממלא כל עלמין להוות את העולם, ועפ״ז יש לומר, שגם ע״י בחי׳ גליא דתורה ממשיכים בחי׳ סתים דקוב״ה, משום שגם בגליא דתורה מלובש בחי׳ סתים דאורייתא, ונמצא, שע״י עסק התורה ומצוות ממשיכים בחי׳ סתים דקוב״ה, שזהו ענין ההילוך למעלה מכל מדידה והגבלה. אמנם בפרטיות יותר הרי מובן, שהעסק בפנימיות התורה שייך יותר לאמיתית ענין ההליכה. וכמובן גם ע״פ הידוע63 בפירוש שכר מצוה מצוה64, שמשכרה נדע מהותה, שמזה מובן שמהות ההפרש בין גליא דתורה לפנימיות התורה יובן מביאור שכרם, היינו לא רק השכר שיהי׳ לעתיד לבוא בעולם הבא, אלא גם השכר שבגן עדן עתה. וזהו מה שמבאר בהמאמר שם65 ע״פ המבואר בתניא66 בשם התיקונים67, שגן עדן העליון הוא בחי׳ עולם הבריאה שבו שוכנת בחי׳ בינה דאצילות, וגן עדן התחתון הוא בחי׳ עולם היצירה וכו׳. ומבואר שם, שע״י מעשה המצוות מקבלים השכר דגן עדן התחתון, משא״כ ע״י כוונת המצוות בבחי׳ רעותא דליבא מקבלים השכר דגן עדן העליון. ומזה מובן, שדוקא ע״י העסק בפנימיות התורה מקבלים בחי׳ המחשבה שלמעלה, בינה שהיא עלמא דאתכסיא, בחי׳ סתים דקוב״ה. וטעם הדבר הוא, כי דוקא בפנימיות התורה בא בגלוי זה שהתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים68 (כמבואר בארוכה בדרושי מינוי מלך69 ובדרושי אחרון של פסח70), דבלימוד נגלה דתורה יש אפשרות ע״פ הלכה שהאדם ילמוד את כל התורה כולה71, וכמבואר בהלכות תלמוד תורה (ובפרט בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן72) כמה חילוקי דינים לגבי הלומד את כל התורה כולה, וא״כ אין מאיר בגלוי זה שהתורה היא ארוכה מארץ מדה וכו׳, משא״כ בפנימיות התורה הרי היא למעלה ממדידה והגבלה. וענין זה יתגלה לעתיד לבוא ע״י משיח צדקנו שילמד תורה את העם כולו73, דהיינו לימוד תורה שהיא למעלה ממדידה והגבלה, שזהו אמיתיות ענין הא״ס. ובזה יובן מה שיום ההסתלקות דרשב״י דוקא נקרא בשם הילולא, כי על ידו הי׳ גילוי בחי׳ פנימיות התורה, שעי״ז נעשה החיבור עם בחי׳ פנימיות דקוב״ה, שזהו ענין ההילולא.

וממשיך בהמאמר65, דעדיין צריך להבין, שהרי גם בשאר צדיקים שלא גילו אלא חלק הנגלה דתורה יש ג״כ בחי׳ הילוך, וכנ״ל שע״י קיום כל התורה ומצוות נעשה בחי׳ הילוך, ונקרא ג״כ הילולא, וא״כ למה הוא תענית. ומבאר בזה, דזה שדוקא יום הסתלקות הצדיק נקרא הילולא הוא לפי שעי״ז נעשה יחוד למעלה. וכמבואר באגה״ק74 שבשעת ההסתלקות נמשך התגלות בחי׳ מ״ד מתיקון ונוצר חסד (מי״ג מדות הרחמים) ע״י העלאת מ״ן המאיר אז בגילוי מכל המסירות נפש שהי׳ להם בחייהם בשעת קריאת שמע, כנודע שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו מאיר ומתגלה בבחי׳ גילוי בעת פטירתו. ויחוד זה דמ״ן ומ״ד הוא כעין יחוד מ״ה וב״ן שנתברר ונעשה ס״ג, שזהו ענין בעטרה שעטרה לו אמו כנ״ל, בחי׳ שם ס״ג. אמנם מ״מ למטה יש תענית ביום ההסתלקות מצד הסתלקות האור למטה, כי למטה חסר גילוי האור. אך רשב״י שלמד נסתר דתורה, הרי אצלו בעת ההסתלקות מאיר האור בגילוי למטה. והענין מובן ע״פ המבואר באגה״ק בביאור לסימן ז״ך, שיש ב׳ אופני הארה שהצדיק מאיר לתלמידיו לאחר הסתלקותו. דיש בחי׳ הארה שהיא בדרך מקיף בלבד המכנסת בלבם של תלמידיו הרהורי תשובה, ויש הארה נעלית יותר המתלבשת בהם בפנימיות מבחי׳ הרוח שבו שלא ע״י הנפש שלו. דבחיים חיותו בעלמא הדין לא הי׳ אפשר לקבל מרוחו אלא באמצעות הנפש והגוף המגבילים, משא״כ בשעת הסתלקותו מאיר בו בחי׳ הרוח שלא הי׳ הנפש, והיינו רוחו העצמית שאין זה רק הרהורי תשובה אלא ג׳ המדות אמונה יראה ואהבה, דצדיק באמונתו יחי׳75, והיראה היא שורש כל שס״ה מצוות ל״ת והאהבה היא שורש כל רמ״ח מצוות עשה76, והיינו כללות התורה ומצוות. ונמצא שזהו החילוק בין רשב״י שעסק בפנימיות התורה ושאר הצדיקים שעסקו בנגלה דתורה, דכיון ששאר הצדיקים עסקו בנגלה דתורה, הרי ההארה הפנימית לא היתה בגלוי בעבודתם, ולכן בעת הסתלקותם אינו מאיר בפנימיות ענין רוח הצדיק, אלא רק באופן מקיף המביא להרהורי תשובה, משא״כ רשב״י שעסק בפנימיות התורה, לכן מאיר מבחי׳ רוחו העצמית בבחי׳ פנימיות בתלמידיו.

ועל פי כל הנ״ל יובן היטב ענין הילולא דרשב״י, שביום זה ממשיך רשב״י את רוחו העצמית דהיינו עצם חיי הצדיק שהם אמונה יראה ואהבה, וממשיך זה בתלמידיו ותלמידי תלמידיו. ולכן ענין ההילולא דרשב״י דוקא הוא ביתר שאת ויתר עוז באופן שלא מצינו בשאר הצדיקים, כי ביום זה מקבלים תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד סוף כל הדורות לא רק באופן מקיף אלא באופן פנימי עניני אמונה יראה ואהבה. ומזה נמשך בהלכה בפועל, שיש כמה דברים וכו׳ בימים שלפני ל״ג בעומר ובימים שלאחרי ל״ג בעומר, משא״כ ל״ג בעומר הוא יום שמחה77 לכאו״א מישראל, עד לשמחה עצומה בענינים שלמטה מעשרה טפחים. ומסיים בהמאמר שם, וזהו שאמר רשב״י78 אנא סימנא בעלמא כי נשמתו היא מבחי׳ אצילות ממש, דזה שהיתה נשמתו בבחי׳ אצילות ממש, הרי אמר זה בעלמא, בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו. ועוד זאת, שענין זה נמשך דוקא בדרא דעקבתא דמשיחא, כי נעוץ סופן בתחלתן79, וכדאיתא בזהר80, שלא יהי׳ דור כדורו של רשב״י עד דור דעקבתא דמשיחא, שבדור זה יבוא משיח צדקנו, ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה, ויוליכנו קוממיות לארצנו. ויקויים מ״ש81 ובני ישראל יוצאים ביד רמה, ובפרט ע״פ מ״ש בתרגום ביד רמה בריש גלי, ואיתא בספרים82 דברי״ש הוא ר״ת ר׳ שמעון בר יוחאי. וכל זה יהי׳ בקרוב ממש, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים, ושמחת עולם על ראשם83. וכמאמר רשב״י84 אנן בחביבותא תליא מילתא, שנאמר85 ואהבת את ה׳ אלקיך וכתיב86 אהבתי אתכם אמר ה׳, שאז הרי כל הנותן בעין יפה הוא נותן87, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ובאופן שהמטה הוא כלי לקבל גילוי זה, ומתקיים מ״ש בפרשתנו88 ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה89, ולמעלה יותר, לפי הפירוש הב׳ בקוממיות90 כשני קומות של אדם הראשון, מאתים אמה.

__________

*) אף שבשו״ע, וכן בשו״ע אדה״ז סי׳ ו׳ מביא הטעם כי היא ברכת הודאה ואינה פותחת בברוך, ואדה״ז מוסיף שיש להסמיכה לברכת אשר יצר – עיין שער הכולל פ״א ס״ו ושם: כן הוא לשון (וסדר) הגמרא כו׳ רק אחר תקנת הגאונים כו׳ (ולכן מובן המובא בשו״ע שלאחרי התקנה).
[מקור הטעם שסמוכה לברכת המפיל הוא כנראה בראב״ד] שבלי הלקט [(הובא באבודרהם ובכנסת הגדולה)].

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה באוה״ת ענינים ע׳ ריח ואילך (שהוא הגהות לד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קא ואילך). וראה גם ד״ה זה במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרסו ואילך. תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ רסא ואילך).
2) ראה זהר ח״ג (אד״ז) רצא, סע״א. רצו, ב. ח״א ריח, סע״א.
3) סנהדרין פ״א ה״ה.
4) סוכה מה, ב.
5) סוכה שם. וראה ב״ר פל״ה, ב.
6) עירובין נד, א.
7) אוה״ת שם. וראה גם שאר הדרושים שבהערה 1.
8) זכרי׳ ג, ז.
9) חגיגה יג, א. וראה גם תניא ספי״ג.
10) ב״ר פס״ח, יב. וראה חולין צא, ב.
11) דניאל י, ו.
12) ראה פירוש הרש״ש לב״ר שם.
13) ראה גם אוה״ת שם ע׳ ריט בהגהה.
14) בראשית ג, ד ואילך.
15) ראה לקו״ת פינחס עז, ד. ובכ״מ.
16) ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ פינחס קיד, ד ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ תקמו ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תנט. לקו״ש ח״ט ע׳ 210-11.
17) סימן כ (קל, סע״א).
18) ספר יצירה פ״א מ״ד.
19) שער (טז) אבי״ע פ״ד. וראה גם הקדמת פע״ח בסופה. ד״ה אשרי תבחר ותקרב תשט״ז (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ כט) ובהערה 35. ועוד.
20) ראה גם סה״מ תש״ח ע׳ 158 הערה יח. וש״נ.
21) ראה תקו״ז ת״ו. ע״ח שער (מ) פנימיות וחיצוניות דרוש יג. ועוד – נסמן במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תכח.
22) ראה זח״ג (אד״ר) קלח, א. קפז, ב. תו״א משפטים עו, ג. לקו״ת נצבים מט, ב. אוה״ת שמות ע׳ נט ואילך.
23) סה״ש תורת שלום ע׳ 166. ״התמים״ ח״ב ע׳ מג [סט, א]. לקו״ד ח״א כג, ב. סה״ש תש״ד ע׳ 143. סה״מ תש״ז ע׳ 256. ובכ״מ.
24) ראה גם סד״ה ונגלה כבוד ה׳ תשט״ו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ לט). וראה ד״ה באתי לגני תשכ״ג (סה״מ באתי לגני ח״א ריש ע׳ קסז).
25) תקו״ז תס״ט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז.
26) ברכות ס, ב.
27) סידור האריז״ל במקומו. לקו״ת פ׳ ראה כז, א. ובכ״מ.
28) ראה מאירי לברכות שם. תוס׳ הרא״ש שם בשם הראב״ד. וראה שער הכולל (להרא״ד לאַוואוט) פ״א ס״ט. וש״נ.
29) ראה לקו״ת שה״ש מג, ג ואילך. ועוד.
30) מלכים-ב ה, טז. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
31) אוה״ת שם ע׳ ריח.
32) בראשית ה, ב.
33) ר״פ אמור (ח״ג פח, ב). – הובא באוה״ת שם ע׳ ריט.
34) ר״פ בחוקותי (כו, ג).
35) תו״כ ופרש״י עה״פ.
36) מגילה כז, א. וש״נ.
37) נצבים ל, יב. ב״מ נט, ב.
38) פ״ד.
39) הובא בלקו״ת שלח מז, רע״ג. נא, סע״א. וראה גם ספר הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן לקמן ע׳ קנה הערה 51.
40) שהש״ר פ״ח, יג. פרש״י עה״פ.
41) שה״ש ח, יג.
42) אוה״ת שם ע׳ רכ.
43) תניא רפמ״ב. ובכ״מ.
44) בשלח טז, ז-ח. וראה תו״א וארא נו, א.
45) ראה לקו״ת בחוקותי מז, ג. אוה״ת בראשית מ, ב. ובכ״מ.
46) שה״ש ג, יא.
47) ח״ב ד, א.
48) לזהר שם, ב.
49) ר״פ שמות (א, א).
50) ראה ע״ז ה, ב.
51) פע״ח שער (ז) הק״ש רפט״ו. לקו״ת שה״ש נ, רע״ג. נא, ג ואילך.
52) פט״ו, לא.
53) בראשית א, כח.
54) ראה לקו״ת שם לט, ד ואילך. סה״מ תרנ״ב ע׳ קל. תרנ״ז ע׳ קעה ואילך. ד״ה שמח תשמח תשמ״א פ״ז (סה״מ דרושי חתונה ריש ע׳ ריז).
55) סה״מ תרכ״ז ע׳ רסז. ד״ה איתא בזהר זימנא חדא תשכ״ז (לעיל ע׳ קכג).
56) תהלים קלג, א.
57) זח״ג נט, ריש ע״ב.
58) ״היום יום״ יח אייר (ל״ג בעומר).
59) ראה גם שיחת ל״ג בעומר תש״מ (שיחות קודש תש״מ ס״ע 53).
60) אוה״ת שם (ע׳ רכ ואילך).
61) ח״ג עג, א.
62) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
63) תניא פל״ט (נג, א).
64) אבות פ״ד מ״ב.
65) אוה״ת שם ע׳ רכב.
66) שם (נב, א ואילך).
67) תקו״ז ת״ו (כג, א).
68) איוב יא, ט.
69) סהמ״צ להצ״צ קי, ב.
70) לקו״ת צו יז, א. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). ד״ה הנה ישכיל עבדי תשי״ז (סה״מ פסח ח״ב ע׳ נט). ד״ה והמשכילים יזהירו תש״כ (שם ע׳ קטז). ד״ה כימי צאתך תשל״ג (שם ס״ע רה). ד״ה ונחה עליו רוח ה׳ תשמ״ב (שם ע׳ רסט). ועוד.
71) ראה מנחות צט, סע״ב.
72) פ״א ס״ד-ה. פ״ב ס״ב ואילך.
73) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת שם, א-ב. שער האמונה שם ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
74) סכ״ח.
75) חבקוק ב, ד.
76) תניא פ״ד. ובכ״מ.
77) ראה פע״ח שער (כב) ספה״ע פ״ז. משנת חסידים מסכת אייר וסיון פ״א מ״ו-ז. ועוד.
78) זח״א רכה, א.
79) ספר יצירה פ״א מ״ז.
80) ח״ב ט, א. וראה זהר שבהערה 78.
81) בשלח יד, ח.
82) דגל מחנה אפרים עה״פ. וראה לקו״ש ח״ג ס״ע 872.
83) ישעי׳ לה, י. נא, יא.
84) זח״ג קכח, א.
85) ואתחנן ו, ה.
86) מלאכי א, ב.
87) ראה ב״ב נג, א. וש״נ.
88) בחוקותי שם, יג.
89) תו״כ ופרש״י עה״פ.
90) ב״ב עה, א. סנהדרין ק, א.

[סה"מ ימי הספירה ע' קלז ואילך]

״כל ענין הרי הוא בהשגחה פרטית, מאמר זה נמצא בכת״י (ביכל) שקיבלתי ממש בימים אלה, וזכור אותו האיש לטוב, ששלח זאת – יהודה בן רייזל, ששם נמצא מאמר זה, שזהו מאמר מאוד קצר, ומזה שישנם שם קיצורים, ומזה שבמאמר ישנם כמה מראי מקומות וצויין שם למאמרים אחרים, נראה, קרוב לודאי, שזהו מאמר של הצ״צ, אע״פ שזה קצר מאוד ומחולק בכמה סעיפים קטנים. וכפי שנראה, רוב המאמרים דל״ג בעומר הבאים לאחרי זה מבארים סעיפים אחדים מהמובא במאמר זה בקיצור נמרץ״ (שיחות קודש תש״ל ח״ב ע׳ 133).
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 218 ואילך.

סגירת תפריט