בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשח״י
הנחה בלתי מוגה
מי1 מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל2, דפסוק זה קאי על מ״ש לעיל מיני׳3 הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, דקאי על הגאולה העתידה במהרה בימינו, אשר אז יהי׳ מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. ומובן מזה, אשר ענין זה דמי מנה הוא העילוי היותר גדול שבישראל. וצריך להבין מדוע מזכיר כאן שם יעקב, שהרי שם ישראל הוא שם המעלה כמ״ש4 כי שרית עם אלקים, אבל שם יעקב אינו שם המעלה, גם כפשוטו, וכמ״ש5 וידו אוחזת בעקב עשו, שיעקב יצא לאחרונה, ובפרט לפי המבואר בחסידות בכמה מקומות6 בענין יעקב וישראל, דלכן לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל4. דעפ״ז יוקשה למה מזכיר כאן שם יעקב, מאחר שהוא מבאר העילוי היותר גדול. ועוד צריך להבין אומרו מי מנה גו׳ ומספר גו׳, דלכאורה הוה לי׳ למימר מי מנה עפר יעקב ואת רובע ישראל, ולמה אומר ומספר. ומשמע מזה דמנין ומספר הם ב׳ ענינים, וגבי עפר יעקב שייך לשון מנין וגבי רובע ישראל שייך לשון מספר, ובשניהם אומר מי, דמ״ש בתחילת הפסוק מי קאי על שניהם. והנה במדרש7 עה״פ8 והי׳ זרעך כעפר הארץ ופרצת גו׳ איתא כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה ופרצת ימה וקדמה, הוי מקים9 מעפר דל. ובמקום אחר איתא דופרצת הוא מלשון עלה10 הפורץ לפניהם11, שקאי על מלכא משיחא12 (מבני פרץ13), ואמרו רז״ל14 המלך פורץ גדר לעשות לו דרך כו׳. וכל זה הוא כאשר זרעך יהיו כמו עפר. דהנה ג׳ לשונות של ברכה נאמרו בישראל, לאברהם נאמר15 הבט נא השמימה וספור הכוכבים גו׳ כה יהי׳ זרעך, ולאחרי עקידת יצחק נאמר16 ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, דמצד מעלת העקידה לכן ניתוסף גם כחול הים, וליעקב נאמר והי׳ זרעך כעפר הארץ, ובענין זה דוקא נאמר ופרצת שהוא בלי גבול. שזהו ג״כ ענין מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל.
ויובן זה בהקדים אשר כללות ישראל נקראים בשם יעקב וישראל, דהגם שקוראים אבות לשלשה17, מ״מ השמות אברהם ויצחק הם שמות פרטיים של האבות, וכללות ישראל נקראים בשם יעקב וישראל. וכפשוטו יש לומר לפי שאברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו18, משא״כ יעקב היתה מטתו שלימה19 שהם השבטים, כללות ישראל, לכן נקראים על שמו. אמנם זה גופא שכפשוטו הוא כן, הרי זה מורה על פנימיות הענין. והענין הוא, דיעקב וישראל הם שמות הנשמה. דהגם שבכל אחד מישראל יש גם הענינים דאברהם ויצחק, דזהו ההפרש בין האבות להשבטים דאין קוראין אבות אלא לשלשה, לפי שבכל אחד מישראל יש בו הענינים של כל האבות20, מ״מ הנה השם של הנשמה הוא יעקב, וע״י עבודתה בהעבודה דכי שרית עם אלקים ועם אנשים עי״ז מגעת גם לבחינה נעלית יותר שנקראת בשם ישראל. ומובן מזה אשר כל הסיפורים שבתורה אודות יעקב נוגעים לכל ישראל, לפי שכל ישראל נקראים בשם זה, שהוא שם הנשמה. והתחלת הסיפור בתורה אודות יעקב הוא מפרשת ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש21, דקודם פרשת ויצא מסופר אודות אברהם ויצחק וגם אודות יעקב ביחס ליצחק, דאלה תולדות יצחק יעקב ועשו22, אבל הסיפור דיעקב עצמו מתחיל מפרשת ויצא, והיינו שמפרשה זו מסופר אודות כללות ישראל. וכמ״ש באור החיים הקדוש23 שהפסוק ויצא יעקב גו׳ מדבר אודות ירידת הנשמה למטה, דבאר שבע קאי על שרש ומקור הנשמה, וחרן קאי על עולם הזה, וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, שהו״ע ירידת הנשמה למטה. ומאחר אשר שמות הנשמה הם יעקב וישראל, מובן מזה, דבהגאולה העתידה, שאז יתגלה מעלת ישראל, אומר הלשון דיעקב וישראל, לפי שאז יתגלה מעלת יעקב וישראל שהם שמות הנשמה. וכידוע המשל מהגורן, דבתחילה אין יודעים מה העיקר ומה הטפל, אבל אח״כ רואים אשר המוץ והתבן הוא הטפל והעיקר הוא התבואה, וכך לע״ל יראו מעלת יעקב וישראל, דזהו מי מנה גו׳. והעילוי הזה שיהי׳ לע״ל הוא ע״י ירידת הנשמה למטה המבואר בפסוק ויצא, דירידה זו היא צורך עלי׳, עד שיתעלו שיהי׳ מי מנה גו׳.
והנה בזהר24 עה״פ ויצא יעקב מבאר שבע מבאר, דפסוק זה מדבר בענין המשכת הספירות, ומבאר שם ב׳ פירושים, זה למטה מזה. פירוש א׳ שבזהר הוא דבאר שבע הוא בינה וחרן הוא מלכות, והוא ההמשכה מבינה למלכות. דהנה יעקב הוא יסוד אבא, דבכללות הוא חכמה, דזהו היו״ד שביעקב שהיו״ד קאי על החכמה שהוא נקודה25. דלהיות אשר החכמה היא ראשית הגילוי שאחרי הצמצום26, שהרי אוא״ס לאו מכל אלין מדות איהו כלל ואנת הוא חד ולא בחושבן27, ובכדי שיהי׳ ממנו ספירות הוא ע״י הצמצום דוקא, עד הצמצום הראשון שענינו הוא סילוק לגמרי כמבואר במ״א28, לכן הנה ראשית הגילוי שאחרי הסילוק הוא נקודה לבד, והוא נקודת החכמה, שהו״ע היו״ד. וזהו ג״כ מה שהתחלת שם הוי׳ הוא באות יו״ד, דלהיות אשר הוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳29, שמשם הוי׳ הוא הוויית כל ההשתלשלות, הנה ראשית ההמשכה בהשתלשלות שבאה אחרי הקדמת הצמצום היא נקודה בלבד, שזהו היו״ד דשם הוי׳. הנה יעקב הוא חכמה ובאר הוא בינה כידוע30, ומשם הוא שבע שקאי על המדות, דהתהוות המדות היא ע״י הממוצע דחכמה ובינה. והיינו דכשם אשר התהוות כללות הספירות הוא ע״י ממוצע, שהרי אנת הוא חד ולא בחושבן ובכדי שיהי׳ עשר ספירות הוא ע״י ממוצע, והממוצע צ״ל מב׳ הבחינות, תחתית העליון ועליון שבתחתון, והוא הממוצע דכתר שיש בו עתיק ואריך, כך גם בענין התהוות המדות הוא ע״י הממוצע דחכמה ובינה, דמהחכמה לבד א״א להיות התהוות המדות לפי שהחכמה היא בביטול והמדות הם במורגש, ולכן א״א להיות התהוות המדות מהחכמה. והגם אשר החכמה היא לאחר הצמצום והיא ראשית ההשתלשלות, מ״מ, מאחר שהיא הראשית, הרי היא בביטול. ויובן זה במכל שכן מענין עולמות בי״ע, אשר בריאה היא אפשרי המציאות לבד31, דהגם אשר גם בחי׳ בריאה היא אחרי הצמצום וההפסק, מ״מ מאחר שהיא ראשית הנבראים, הרי אינה מציאות ממש כי אם אפשרי המציאות בלבד, וכמו״כ יובן במכל שכן בענין החכמה, שהיא ראשית הספירות דאצילות, אשר היא בביטול, ולכן א״א להיות ממנה התהוות המדות שהם במורגש לפי שהחכמה היא בביטול. ומטעם זה יש בה ג״כ תחתית העליון, דלהיות שהיא בביטול, לכן שורה בה אוא״ס, וכמ״ש רבינו הזקן32 בשם מורו המגיד שענין החכמה הוא שהוא לבדו הוא ואין זולתו ולכן שורה בה אוא״ס, ומה שנקראת בשם תחתית העליון, לפי שאין זה אוא״ס כמו שהוא בעצמו כי אם האור כמו שהוא בחכמה, ולכן נקראת בשם תחתית העליון. ובינה שהיא התפשטות הבנה והשגה ובחי׳ ישות, לכן היא עליון שבתחתון, דלהיות שהיא בכלל המוחין עדיין, לכן היא עליון שבתחתון, ולהיות אשר גם בבינה נרגש ענין החכמה, שהרי חכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין33, לכן נעשה ממוצע שיהי׳ התהוות המדות מצד הבינה, וגם שיהי׳ בהמדות המשכת הביטול שמצד החכמה. וילך חרנה הוא ההמשכה בספירת המלכות, דחרן עם הכולל בגימטריא גרון34, שהדיבור הוא מה שיוצא מהבל הלב, וזהו שחרן קאי על הדיבור דמלכות, והיינו אשר ויצא יעקב שהוא המשכת החכמה, אינו מספיק מה שנמשך החכמה בהמדות, כי אם הכוונה היא שיהי׳ ההמשכה גם במלכות, שיאיר בה אור החכמה לפעול בה ביטול.
וזהו ג״כ מה שמצינו בענין רעיא מהימנא נשיא ישראל שאמר מאין לי בשר35. וצריך להבין, והרי כל הענינים הגשמיים אינם בערך מדריגתו של משה כלל, ומ״מ השפיע להם גם דברים גשמיים וכמו השפעת המן כו׳, לפי שאצל משה היו ענינים אלו ברוחניות, ועי״ז נעשה השפעות אלו לישראל בגשמיות, וא״כ מדוע אמר מאין לי בשר. אך הענין הוא36 לפי שבשר הוא בקו הגבורות, והוא אהבה כרשפי אש, כמאמר37 אודם שממנו בשר, וענין האהבה כרשפי אש הו״ע המורגש, דגם בבחינה היותר נעלית הו״ע יש מי שאוהב38, וכל ענין האהבה שבמורגש יש לה שרש ומקור רק בבחי׳ הבינה כנ״ל שבינה היא שרש המדות, אבל החכמה שענינה ביטול אין לה שרש לבחי׳ בשר, ולכן משה שהי׳ מבחי׳ מים39 היפך בחי׳ אש, והי׳ בבחי׳ ביטול דונחנו מה40, לכן אמר מאין לי בשר. ובכדי שיהי׳ השפעת בשר הי׳ ע״י ממוצע שאספה לי שבעים איש מזקני ישראל41, וממוצע זה לא הספיק, לפי שהזקנים היו בערך מדריגת ישראל, אמנם הי׳ ג״כ אהרן, דאצל אהרן הי׳ ב׳ בחינות, אש המזבח ואש המנורה42, דאש המנורה הוא שדולק בנחת ובחי׳ שכיך, הנה עי״ז נמשך מבחי׳ משה ע״י אהרן הממוצע, שיש בו ב׳ הבחינות דאש המנורה ואש המזבח, ועי״ז נמשך ע״י הזקנים לכל ישראל. אמנם אף שהי׳ המשכת בשר, מ״מ האיר בזה אור החכמה, והוא הביטול דמשה שנמשך ע״י הממוצע הנ״ל, אשר גם בהבשר יהי׳ בחי׳ החכמה, והו״ע שמנונית השלו, שהשמנונית הוא מצד החכמה43.
וכמו״כ יובן גם בענין ויצא יעקב גו׳ וילך חרנה, אשר ע״י הממוצעים נמשך החכמה גם במלכות, שיהי׳ ביטול גם בהמלכות. דאינו מספיק המשכת החכמה במדות בלבד, כי אם גם במלכות, אשר יהי׳ לך הוי׳ הגדולה והגבורה גו׳ כי כל גו׳ לך הוי׳ הממלכה44. ולכן הנה גם בפשטות הענינים הרי יציאת יעקב לחרן הי׳ בכדי לקחת את בנות לבן לאה ורחל, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל45, שהם בחי׳ מחשבה ודיבור, ועיקר הכוונה הי׳ בשביל רחל, עולם הדיבור46, והיינו דגם בדיבור שהם אותיות נפרדות צריך להמשיך בהם הביטול דחכמה.
והנה פירוש הב׳ שבזהר הוא דבאר שבע קאי על מלכות וחרן קאי על בי״ע, עלמא דפרודא. והיינו אשר גם ההמשכה שבמלכות אינו מספיק עדיין, כי אם תכלית הכוונה היא ההמשכה בבי״ע, עלמא דפרודא, עד בבחי׳ קליפת נוגה ולמטה יותר. דזהו ענין חרן מלשון47 ניחר גרוני, שמעלים על הדיבור, דענין גרוני הוא הדיבור היוצא מהבל הלב, והו״ע דבר הוי׳ שבהנבראים, אבל ענין חרן הוא מלשון ניחר גרוני, אשר אינו ניכר כח הפועל ודבר הוי׳ שבהנבראים, דגרון בגימטריא ז׳ פעמים הבל48 וקאי על הז׳ מדות שמהם הוא כללות הבריאה, דהז׳ מדות מתגלים בדיבור והו״ע ההבל היוצא מהלב, אבל ענין חרן הוא מלשון ניחר גרוני שמסתיר על הדבר הוי׳ והו״ע חרון אף49, הנה צריך להיות ההמשכה דחכמה, שהוא פירוש הא׳ שבזהר דיעקב קאי על החכמה ונמשך מבחי׳ בינה למדות ולמלכות, הנה תכלית הכוונה הוא שיומשך גם בעלמא דפרודא, בחי׳ החכמה דאצילות, לפעול בהם ביטול.
וזהו ג״כ מ״ש אח״כ ויפגע במקום50, בַמקום בפת״ח והוא מקום הידוע, דקאי על הקב״ה שהוא מקומו של עולם51. וילן שם כי בא השמש50, שמש הוא שמש ומגן הוי׳ אלקים52, ובבחי׳ חרן שם הנה בא השמש, שהשמש שם בבחי׳ שקיעה, שאין מאיר שם גילוי אלקות, ומ״מ וילן שם שנמשך גם בבחי׳ חרן, והוא ע״י ויפגע במקום, שהוא הנתינת כח להמשיך גילוי אלקות גם בחרן. ועפ״ז יובן ג״כ מ״ש וילך חרנה ואח״כ כתיב ויפגע במקום גו׳, דלכאורה הרי היותו בחרן הי׳ אחרי שפגע במקום, אך לפי הנ״ל בשם האור החיים דקאי על ירידת הנשמה למטה, יובן בפשטות, לפי שתכלית ההמשכה היא בשביל ההליכה לחרן עלמא דפרודא, אמנם בכדי אשר לא ילך שם לאיבוד (ער זאָל ניט פאַרפאַלן ווערן דאָרטן) ח״ו, כי אם אדרבה הוא יקח עמו (ער זאָל מיטנעמען) את הרכוש גדול53, הנה על זה הוא אומר ויפגע במקום, שהוא הנתינת כח על ההליכה לחרן.
דהנה על54 שלשה דברים העולם עומד, גם עולם קטן זה האדם55, תורה עבודה וגמילות חסדים. גמילות חסדים הוא קיום המצוות, והוא במעשה. עבודה הוא עבודת הקרבנות, ומשחרב ביהמ״ק תפלות כנגד תמידין תקנום56, ונשלמה פרים שפתינו57. והעבודה היא במחשבה, דבענין הקרבנות הי׳ צריך הכהן לכוין ו׳ דברים58 ועבודתו היא ברעותא דלבא, וכן עכשיו בעבודת התפילה כתיב59 ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו רז״ל60 איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, הרי אשר עבודה היא במחשבה. ותורה היא בדיבור כמ״ש61 ודברת בם, בדברי תורה הכתוב מדבר62, ואמרו חז״ל63 עה״פ64 חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה. וגם ברכת התורה היא על הדיבור דתורה דוקא65. הנה עיקר ההתקשרות לאלקות היא ע״י המחשבה דוקא, שהרי המעשה הוא נפרד וגם הדיבור יוצא לזולתו, ועיקר ההתקשרות דרוחא ברוחא הוא ע״י המחשבה דוקא, ולכן תפילה מלשון66 התופל67, דלהיות שעבודתה היא במחשבה, הרי בה הוא עיקר ההתקשרות באלקות. ועיקר עבודת האדם הוא בעבודת התפילה, שהרי התורה היא מלמעלה למטה, וגם הגמילות חסדים שהוא המעשה הרי המעשה בא אחרי המחשבה ודיבור דוקא, ונמצא אשר עיקר העבודה הוא בתפילה דוקא. ועיקר ענין התפילה הוא הקריאת שמע, וביטול דשמונה עשרה שאחרי קריאת שמע. ועיקר ענין קריאת שמע הוא ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך68, וההקדמה לזה היא שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד69. דהנה ידועה הקושיא איך שייך ציווי על אהבה, שהרי אהבה היא מדה שבלב, וממה נפשך אם ישנה ישנה ואם אינה מה יועיל ציווי על זה, ותירץ רבינו הזקן בשם המגיד70 שהציווי הוא על ההתבוננות שמביאה לואהבת. והנה נת״ל אשר המדות שבמורגש שרשם בבינה דוקא, משא״כ בחכמה הנה מצד הביטול דחכמה א״א להיות מדות, ולכן אומר שמע לשון הבנה71, שהוא הבנת והשגת הבינה דוקא, שמזה אפשר שיבוא למדות. וההבנה הוא אשר הוי׳ אלקינו כחנו וחיותינו72, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד שלמעלה מהזמן73, ובמילא למעלה גם מהמקום שהרי זמן ומקום תלויים וקשורים זה בזה, ומאחר שהוא למעלה מהזמן הוא למעלה גם מהמקום, הנה הוא כחנו וחיותינו אשר הענינים הטבעיים שרשם הוא מלמעלה מהטבע, ולכן הוי׳ אחד, אשר גם בהז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם נמשך הא׳ א״ס אלופו של עולם74. וכאשר יתבונן בכל זה, יבוא לואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, דכל זה הוא מצד הבינה דוקא. אמנם להיות אשר החכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין, לזאת הנה ע״י הבינה נמשך גם אור החכמה לפעול ביטול בהמדות, וזהו ואהבת גו׳ בכל מאדך שהוא למעלה מהשתלשלות, שאין זה מצד הבינה כי אם מצד החכמה דוקא שמאירה ע״י הבינה, אשר מצד החכמה נעשה האהבה דבכל מאדך, שהוא למעלה מהגבלות ההשתלשלות והביטול בהמדות.
וזהו ויצא יעקב גו׳ ויפגע במקום, אשר הנתינת כח על ההליכה לחרן הוא ויפגע במקום, שע״י עבודת התפילה הוא ממשיך את הביטול דחכמה, דזהו ויצא יעקב כנ״ל, אשר עצם החכמה נמשכת בהמדות לפעול בהם ביטול. דזהו ההפרש בין המשכת החכמה לשאר הספירות, דכל המדות אינם נמשכות בעצמם כי אם שנמשך מהם (פון זיי), אבל הם עצמם אינם נמשכים, משא״כ החכמה אשר היא עצמה נמשכת בכל מקום, וכמ״ש בפרדס75 הטעם שמכל הדברים יכולים להוציא שמן, לפי ששמן הוא בחי׳ חכמה, והחכמה ישנה בכל דבר76, והוא הביטול שישנו בכל הנבראים, והו״ע ויצא יעקב גו׳ חרנה, שגם בחרן יש הביטול דחכמה שנמשך ע״י ויפגע במקום. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע, דהגם אשר החכמה עצמה נמשכת בכל מקום, אבל יציאתה והתגלותה הוא מבאר שבע, והוא ספירת הבינה והמלכות, דבינה נקראת בשם באר שבע לפי שהיא מקור המדות, והמלכות נקראת באר שבע לפי שהיא כונסת וכוללת בתוכה את המדות, הנה משם הוא יציאת והתגלות החכמה לפעול ביטול בכל מקום.
ובזה יובן ג״כ מ״ש בספורנו77 אשר באר שָבע הוא בקמ״ץ, דמבאר שם שיש באר שבע בסגו״ל ובקמ״ץ, וההפרש הוא דשֶבע בסגו״ל77 הוא על שם שבע הבארות ועל שם השבועה, משא״כ שָבע בקמ״ץ78 נקרא על שם השבועה בלבד, ועפ״ז אינו מובן למה אומר כאן מבאר שָבע בקמ״ץ, והרי ענין ויצא יעקב הוא שיצא ממקום יצחק אביו, ויצחק קרא לה באר שֶבע בסגול על שם שבע הבארות, וא״כ למה אומר מבאר שָבע בקמ״ץ. אמנם ע״פ הנ״ל דפסוק זה מבאר ענין ירידת הנשמה למטה, יובן מ״ש באר שָבע בקמ״ץ, לפי שהנתינת כח על הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא79 היא השבועה שלמעלה, משביעין אותו תהא צדיק ואל תהא רשע80. דשבועה זו ענינה הוא נתינת כח, שהרי כפשוטו אינו מובן למה צריכים להשביע את הנשמה תהא צדיק ואל תהא רשע, והרי הנשמה אינה שייכת כלל לחטא כדאיתא בזהר81 עה״פ82 ונפש כי תחטא תווהא, וא״כ מהו הצורך לשבועה. אך הענין הוא, דשבועה ענינה ג״כ מלשון שובע, והוא שמשביעין (בשי״ן שמאלית) את הנשמה בנתינת כח שתהא צדיק כו׳83, דזהו ג״כ ענין השבועה כפשוטו שהוא נתינת כח, וכמו נשבעין לקיים את המצוות84, דכאשר יש לו נסיונות בזה הנה ע״י השבועה ממשיך כח יותר עליון ופנימי לקיים את השבועה. דזהו ענין משביעין אותו, שהוא נתינת כח שתוכל הנשמה למטה להשלים את הכוונה.
ובזה85 יובן ג״כ מה שמצינו ענין השבועה למעלה, כמ״ש86 אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ולכאורה אינו מובן מה שייך ענין השבועה למעלה, דבשלמא למטה מאחר שיש ענין השכחה נסיונות והעלמות והסתרים, על זה הוא ענין השבועה בשביל לעורר כחות פנימיים יותר, אבל למעלה מה שייך ענין השבועה.
אך הענין הוא דמ״ש אשר נשבעת קאי על מ״ש לעיל מיני׳86 תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. והנה בענין אמת אמרו בירושלמי87 חותמו של הקב״ה אמת. וצריך להבין, והרי ענין החותם כפשוטו הוא אשר כשמסיימים איזה ענין חותמים בהחותם, והרי אנו רואים בכל התורה שמסיים אני הוי׳, נאום הוי׳, ולא בתיבת אמת. אך הענין הוא, דמצוות פרטיות הוא בהוי׳, אבל הסיום והחותם דכללות התורה הוא בבחי׳ אמת שלמעלה מהוי׳. דאמת הוא כדאיתא בירושלמי87 שבתיבת אמת יש ראשית האותיות אמצעות האותיות וסוף האותיות, וענין האמת הוא אשר בכל מקום הוא בשוה. וכמו״כ למעלה כתיב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים88, דאני ראשון קאי על החכמה שהיא ראשית ההשתלשלות, דמאחר אשר החכמה היא ההמשכה שאחרי הצמצום, לכן שייך לקראה בשם ראשית. ולמעלה יותר89 אני ראשון קאי על האור שקודם הצמצום, דהגם אשר קודם הצמצום לא יש כל ענין ההשתלשלות, מ״מ מאחר אשר גם קודם הצמצום ישנו הכוונה על ההשתלשלות, דזהו הטעם שהי׳ הצמצום והוא מצד כוונת ההשתלשלות שהי׳ גם קודם הצמצום, לכן הנה לאחר שנתהוה ההשתלשלות שייך לקרוא גם את האור שקודם הצמצום בשם ראשון, והיינו שהוא ראשון לההשתלשלות, דזהו אני ראשון, אני בעצמי והוא האור שקודם הצמצום, אלא שאין שייך לקראו בשם ראשית כי אם בשם ראשון. וכמבואר בפלח הרמון90 ההפרש בין ראשית לראשון, דראשית הוא מכלל ההשתלשלות עצמו אלא שהוא הראשית, משא״כ ראשון הוא מה שלמעלה מההשתלשלות. וענין אני אחרון קאי על הזמן שיהי׳ אחרי כל ההשתלשלות, אשר אז ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר91, והוא היפך ענין חרון מלשון ניחר גרוני, שאין מאיר גילוי אלקות, משא״כ אז יהי׳ גילוי אלקות עד אשר הגילוי יהי׳ בבחי׳ ראי׳, דראי׳ הוא תכלית ההתאמתות92. ובפרטיות הנה בחי׳ אני אחרון הוא למעלה גם מבחי׳ ראשון בהאור שקודם הצמצום, לפי שבהאור שקודם הצמצום הרי הגבול הוא בהעלם, משא״כ בבחי׳ אני אחרון הרי יהי׳ הגבול בגילוי, ומ״מ מאיר אור הבלי גבול בגילוי בהגבול. ומבלעדי אין אלקים הוא אשר גם באמצעיתא, כשישנם כל הגבלות ההשתלשלות כו׳, מ״מ אין אלקים המסתיר, לפי שבשרשו הוא מבחי׳ אני ראשון, והגילוי יהי׳ אח״כ בבחי׳ אני אחרון.
וזהו תתן אמת ליעקב, אשר נותנים מלמעלה בדרך מתנה בחי׳ אמת זה ליעקב, אשר נשמות ישראל בעבודתם יהי׳ להם הכרה בהאמת אשר גם מבלעדי אין אלקים, שגם ההעלם גופא הוא מבלעדי. ועי״ז פועל בעצמו לידע ולהרגיש אשר גם כל עניניו הטבעיים הם נלקחים ונמשכים משם הוי׳ שלמעלה מהטבע, ולכן כל עשיותיו הם לשם שמים, דמאחר אשר יודע שכל הענינים באים מבחי׳ אני ראשון, לכן מנצל (דערפאַר נוצט ער אויס) כל עניניו בשביל האני ראשון, דזהו שעשיותיו הם לשם שמים. ובעומק יותר הוא אשר יודע ומרגיש שהטבע עצמו הוא אלקות, וכמ״ש93 אכן אתה א-ל מסתתר, ולכאורה הרי הם ב׳ הפכיים, דאתה הוא עצם הגילוי וא-ל מסתתר הוא העלם והסתר. אך הענין הוא דבא-ל מסתתר גופא הוא תכלית גילוי העצם, עוד יותר מאשר בענין הגילוי, וכידוע המשל94 מחכם המשפיע שכל שצריך לצמצם ולהגביל את שכלו, הרי שרש ענין כח ההגבלה הוא למעלה משרש הגילוי, דלכן יכול להגביל את הגילוי לפי שהוא נעלה וחזק ממנו, וכמו״כ יובן למעלה אשר בהענין דא-ל מסתתר, בזה דוקא הוא אמיתית גילוי אתה. דזהו ענין ומבלעדי אין אלקים בעומק יותר מכפי הנ״ל, דלא זו בלבד אשר כל ההסתרים שרשם מבלעדי, אלא שהם גופא הם מבלעדי, ולכן פועל בעבודתו לא רק אשר עשיותיו הם לשם שמים95, כי אם אשר כל עשיותיו הם קדושה ואלקות. והוא ע״ד ההפרש בין ששת ימי החול לשבת, דבחול הו״ע הבירורים, שעוסק בגשמיות בשביל כוונה לשם שמים, ולכן צ״ל בזה הזהירות שלא יהי׳ בזה מותרות כי אם כפי המוכרח לו בשביל בריאות הגוף ושיהי׳ לשם שמים, משא״כ בשבת מצוה לענגו באכילה ושתי׳ בבשר שמן ויין ישן96, לפי שהאכילה ושתי׳ הגשמית היא עצמה קדושה97. וזהו תתן אמת ליעקב, אשר לנשמות ישראל נותנים הכרה זו שיכירו אשר הגשמיות גופא הוא אלקות.
אמנם בכדי לתת לנשמה כמו שירדה למטה בחינה זו אשר היא היפך עניני המטה, על זה הוא אומר אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. דימי קדם הם שבעת ימי הבנין כמו שהם בשרשם למעלה מהשתלשלות. דישנם מדות כמו שהם ע״פ השכל, וישנם מדות כמו שהם בשרשם למעלה מהשכל, הנה מצד המדות שע״פ שכל הרי אז ישנם ב׳ קוין דחסד וגבורה, ויש חשבון אם הנשמה ראוי׳ לתת לה בחי׳ אמת או לא, דכל זה הוא בהימים שבהשתלשלות, שעושים חשבון אם אפשר לתת לה בחי׳ אמת, שהרי כשראה מדת אמת ויקד ארצה וישתחו98 לפי שהיא למעלה מהעולם. אבל מצד ימי קדם, והם הימים שלמעלה מהשתלשלות, הרי בזה אין שום הגבלות כלל. וזהו תתן אמת ליעקב גו׳ לפי שנשבעת הו״ע השובע מימי קדם, שמשביעין (בשין שמאלית) את המדות שבהשתלשלות עם הנתינת כח מימי קדם, דאז מאיר גם בהמדות דהשתלשלות הענין דימי קדם, ונותנים אמת ליעקב. ובעבודה הוא ענין האהבה דבכל מאדך, אשר גם בהמדות שע״פ השכל הנה ע״י החכמה נמשך בהם הביטול דבכל מאדך, והוא ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע בקמ״ץ, וכדאיתא במדרש רבה99 מבארה של שבועה, משרשה ומקורה של השבועה, דמצד השבועה שמשביעין אותו בהענינים שלמעלה מהשתלשלות שיומשכו גם בהשתלשלות, אשר זהו הנתינת כח ללכת לחרן ולברר שם כל הבירורים דמחשבה דיבור ומעשה, עד ענין הצאן שהוא כללות נשמות ישראל.
וזהו ענין והי׳ זרעך כעפר הארץ ופרצת, דכשיהיו זרעך יורדים עד העפר, שהכל דשין עליו100, והוא מדריגה היותר נמוכה, עלמא דפרודא, הנה שם דוקא ופרצת, שהרי התורה ניתנה למטה דוקא, שלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם101. וכנ״ל אשר ע״י ירידת הנשמה למטה דויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, עי״ז דוקא נעשה תכלית העלי׳ דאני אחרון שלמעלה גם מבחי׳ אני ראשון. וזהו דבענין עפר יעקב דוקא נאמר ופרצת. והגילוי מזה יהי׳ בגאולה העתידה. וזהו אומרו מי מנה עפר יעקב, מנה הוא מלשון מתנה102 כמ״ש103 מנה אחת אפים, מנה עפר יעקב, דבעפר יעקב, והיא הנשמה כמו שירדה למטה בגוף ונפש הבהמית לבררם, הנה בעפר יעקב ישנו המתנה שנותנים אמת ליעקב, ההכרה אשר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, אשר עי״ז יכול לברר עבודת הבירורים כו׳. ועי״ז ומספר את רובע ישראל, דישראל קאי על הנשמה כמו שהיא למעלה, הנה ע״י העבודה דעפר יעקב, עי״ז נעשה עלי׳ גם בהנשמה, דזהו ומספר, שהוא כמו שפירש רבינו הזקן104 עה״פ105 וספרתם שהוא מלשון106 השמים מספרים, דנהרין ונצצין107, וזהו ומספר את רובע ישראל, דגם מדריגת ישראל נעשה מואר (ווערט באַלויכטן) ע״י העבודה דעפר יעקב.
וזהו ג״כ מ״ש בתהילים קאַפּיטל ע״ט108, והשב לשכננו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדנ-י, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך, לשכננו הו״ע הלא אח עשו ליעקב109, שמצד זה נעשה שבירת הכלים שהוא שרש הנפש הבהמית, והעבודה היא לברר את הנפש הבהמית, וע״י בירור המדות דנפש הבהמית (עפר יעקב), עי״ז נעשה עלי׳ גם בנפש האלקית שזהו שבעתים, והוא העלי׳ בז׳ המדות דנפש האלקית. ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, דהנה איתא בגמרא110 שבלעם הוא בלא עם, ובזהר111 איתא שבלעם בל עם, לית עמא ולית רעיא, דהנה אין מלך בלא עם112, והעם צריך שיהי׳ להם שייכות להמלך, והקב״ה הוא מלך על ישראל לפי שישראל שייכים אליו, והוא ע״י לימוד התורה שהיא חכמתו ורצונו של הקב״ה, שעי״ז הם עמו והקב״ה מלך עליהם. ומצד ענין המצוות שצריך לקיימם בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי113 מצד זה נקראים צאן מרעיתו, מצד הקבלת עול. וזהו שבלעם הוא בל עם, לית עם ולית רעיא, אבל ע״י העבודה דבירור נפש הבהמית, עי״ז הנה ואנחנו עמך וצאן מרעיתך.
וזהו ומספר את רובע ישראל, דהנה יש ד׳ בחינות בנשמה, טהורה בראתה יצרתה נפחתה114, שזהו רובע ישראל, הד׳ מדריגות שבישראל, שד׳ מדריגות אלו הם נפש רוח נשמה חי׳, אבל ע״י העבודה דעפר יעקב, עי״ז נעשה ומספר את רובע ישראל, אשר ד׳ מדריגות אלו נעשים מוארים (ווערן באַלויכטן) עם בחי׳ יחידה. והיינו אשר גם כחות הגלויים דנפש רוח נשמה חי׳, שהם בבחי׳ השתלשלות, יאיר בהם בחי׳ יחידה שלמעלה מהשתלשלות. שהגילוי מזה יהי׳ לע״ל בבחי׳ אני אחרון, אשר גם בהגבול יאיר אור הבלי גבול, שבהמסתתר יאיר בחי׳ אתה.
והנה כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו במשך זמן הגלות115, הנה הנשמות דאצילות ונשמות כלליות הרי אין עליהם גלות, שגם בהיותם מלובשות בגוף ונפש הבהמית ועולם הזה, מ״מ הרי בהגבלות אלו הם מגלים אותות ומופתים שלמעלה מהטבע116, אשר אותות אלו מתגלים ע״י אופני הטבע, דבטבע גופא רואים שהוא למעלה מהטבע, אשר עי״ז נותנים כח לכל הנשמות שהם פרטים וניצוצות מנשמה הכללית, שיהי׳ לה הכח להכיר אשר ומבלעדי אין אלקים, דגם באמצעיתא הנה הטבע גופא היא למעלה מהטבע, אשר גם בהגבלות העולם יהי׳ ופרצת, אשר זה יתגלה בגלוי ע״י עלה הפורץ לפניהם דא מלכא משיחא, בקרוב ממש.
__________
1) לכללות מאמר זה ומאמר שלאח״ז (ד״ה והי׳ שארית יעקב) – ראה ד״ה ויצא יעקב תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ כט ואילך). תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ כט ואילך). פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ קסח ואילך). תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ סב ואילך). וראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ ולהצ״צ) ר״פ ויצא. ד״ה תניא כו׳ משביעין אותו להצ״צ (קיצורים והערות לתניא (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קסה ואילך).
2) בלק כג, י.
3) שם, ט.
4) וישלח לב, כט.
5) תולדות כה, כו.
6) ראה או״ת להה״מ ס״פ בלק (מט, ג-ד. בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קמז). לקו״ת ס״פ בלק (עד, ג ואילך). ועוד.
7) שמו״ר פכ״ה, ט.
8) ויצא כח, יד.
9) שמואל-א ב, ח.
10) מיכה ב, יג.
11) ב״ר פס״ט, ה.
12) שם פפ״ה, יד. וראה פרש״י מיכה שם.
13) רות ד, יח ואילך. וראה ב״ר פי״ב, ו.
14) פסחים קי, א. וש״נ.
15) לך טו, ה.
16) וירא כב, יז.
17) ראה ברכות טז, ב.
18) פסחים נו, א. ויק״ר פל״ו, ה.
19) ויק״ר שם. פרש״י ויחי מז, לא. וראה פסחים שם.
20) תו״א ר״פ וארא.
21) ר״פ ויצא (כח, י-יא).
22) ר״פ תולדות (כה, יט) ובפרש״י.
23) ויצא שם, יד. וראה בכ״ז דרושים שבהע׳ 1.
24) ח״א קמו, ב ואילך. נתבאר בהדרושים שבהערה 1.
25) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת פקודי ג, סע״ג ואילך. ר״פ ראה (יח, א-ב). תצא לט, ב. ועוד.
26) ראה (נוסף למקומות שבהערה הקודמת) ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״א״ (קה״ת, תשע״ב) ע׳ 75 ואילך. וש״נ.
27) ע״פ תקו״ז בהקדמה (יז, א-ב).
28) ראה ע״ח שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ע׳ קכד ואילך. וש״נ.
29) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מרע״מ פ׳ פינחס (רנז, סע״ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. וראה שו״ע אדה״ז או״ח ס״ה ס״ב.
30) ראה לקו״ת שמע״צ פח, ב. ובכ״מ.
31) ראה הנסמן לעיל ע׳ יג הערה 36.
32) תניא פל״ה בהגה״ה.
33) ראה זהר ח״ב נו, א. ח״ג ד, א (ובאור החמה שם).
34) ראה ל״ת להאריז״ל ר״פ ויצא. תו״א ויצא כב, ב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ פג. וש״נ.
35) בהעלותך יא, יג.
36) ראה לקו״ת בהעלותך לא, ד. לג, ב. אוה״ת בהעלותך ס״ע כב ואילך.
37) נדה לא, א.
38) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) אמור פא, א ואילך.
39) שמות ב, י. ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתמא.
40) בשלח טז, ז-ח.
41) בהעלותך שם, טז. ראה תו״א וירא יד, א.
42) ראה אוה״ת שם ע׳ כא. המשך תער״ב ח״ב ס״ע א׳כח-ט. ועוד.
43) ראה אוה״ת שם ע׳ כג.
44) דברי הימים-א כט, יא.
45) ויצא כט, טז.
46) ראה תו״א ויצא ד״ה וללבן שתי בנות (כב, ד ואילך).
47) תהלים סט, ד.
48) ראה גם אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ תקפח.
49) ראה פרש״י ס״פ נח (יא, לב).
50) ויצא כח, יא.
51) ב״ר פס״ח, ט.
52) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך).
53) ל׳ הכתוב – לך לך טו, יד.
54) אבות פ״א מ״ב.
55) תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תס״ט (ק, ב. קא, א). וראה אבות דר״נ ספל״א.
56) ברכות כו, ב.
57) הושע יד, ג.
58) זבחים מו, ב.
59) עקב יא, יג.
60) תענית ב, סע״א. רמב״ם הל׳ תפלה רפ״א.
61) ואתחנן ו, ז.
62) ראה יומא יט, ב ובפרש״י ד״ה בם. פרש״י ואתחנן שם. וראה לקו״ש ח״ז ע׳ 268 הערה 2. חי״ט ע׳ 39 הערה 16. וש״נ.
63) עירובין נד, רע״א.
64) משלי ד, כב.
65) שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סמ״ז ס״ד (ס״ב).
66) כלים פ״ג מ״ה.
67) תו״א תרומה עט, סע״ד.
68) ואתחנן שם, ה.
69) שם, ד.
70) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ בתחלתו (ע׳ רסז). וש״נ.
71) ראה תו״א בראשית א, א. ובכ״מ.
72) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
73) שעהיוה״א שבהערה 29.
74) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו. וראה לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ. וראה ברכות יג, ב.
75) הובא בשם הפרדס בתו״א מקץ לט, א. תצוה (הוספות) קי, ד. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ה ע׳ א׳תתיז. וש״נ. וראה פרדס שבהערה הבאה.
76) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״א.
77) תולדות כו, לג.
78) וירא כא, לא.
79) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
80) נדה ל, ב. תניא רפ״א.
81) ח״ג יג, ריש ע״ב. טז, א.
82) ויקרא ד, ב.
83) קיצורים והערות לתניא ע׳ נז.
84) תמורה ג, ב.
85) בהבא לקמן – ראה גם לקו״ת שמע״צ פג, סע״ב-ג.
86) מיכה ז, כ.
87) סנהדרין פ״א ה״א.
88) ישעי׳ מד, ו.
89) ראה תו״א מקץ שם. ובכ״מ.
90) להרמ״ע מפאנו שער ג פ״ב.
91) ישעי׳ מ, ה.
92) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 121. וש״נ.
93) ישעי׳ מה, טו.
94) מאמרי אדה״ז ענינים ריש ע׳ קצט. שם ע׳ רצב.
95) ראה אבות פ״ב מי״ב.
96) שו״ע אדה״ז או״ח סרמ״ב ס״א-ב.
97) ראה סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ ס ואילך. וש״נ.
98) תשא לד, ח. סנהדרין קיא, א.
99) ב״ר פס״ח, ז.
100) עירובין נד, א.
101) ראה שבת פח, סע״ב ואילך.
102) זהר פ׳ בלק (ח״ג) רד, א. וראה אוה״ת בלק ס״ע תתקיז. שם ס״ע תתקנא ואילך. סד״ה מי מנה תשי״ב (לעיל ע׳ קטז).
103) שמואל-א א, ה.
104) לקו״ת אמור לה, ב.
105) אמור כג, טו.
106) תהלים יט, ב.
107) זח״ב קלו, ב. וראה פרדס שער (ח) מהות והנהגה פ״ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ ע ואילך.
108) פסוק יב-יג. – להעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשח״י) החלה שנת הע״ט להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103-4. ח״כ ע׳ 400 ואילך. המו״ל.
109) מלאכי א, ב.
110) סנהדרין קה, א.
111) פ׳ בלק (ח״ג) קצט, ב.
112) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. כד הקמח ר״ה (ב) ד״ה ועוד (בהוצאת שעוועל – ע׳ שעט). ספר החיים (לאחי המהר״ל) ספר גאולה וישועה פ״ב. עמק המלך שער א (שער שעשועי המלך) רפ״א. שעהיוה״א רפ״ז. אגה״ק ס״כ (קל, ב). וראה פדר״א פ״ג. בחיי וירא כב, יג.
113) ראה תנחומא חוקת ג. ח. במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. יל״ש ר״פ חוקת. וראה גם פרש״י שם.
114) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
115) ראה תניא רפל״ז.
116) ראה גם לקו״ש ח״א ע׳ 197. ח״ב ע׳ 415. ובכ״מ.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' קכח ואילך]
״אמר מאמר דא״ח ד״ה מי מנה עפר יעקב, בביאור השמות יעקב וישראל. ויצא יעקב מבאר שבע, חרון גרון, וגם החילוקים דבאר שבע (בקמץ ובסגול). באחת השיחות שאחרי המאמר ביאר הפסוק והשב לשכנינו שבעתיים מקאַפּיטל ע״ט, וביום ג׳ קרא את ר׳ י.כ. ואמר לו כמה דברים, וביניהם גם ששיחה זו יכניסו בהמאמר״ (מיומן א׳ התמימים).
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 471 ואילך.