כא) כי כארץ תוציא צמחה – ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשי״ט

בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשי״ט

הנחה בלתי מוגה

כי1 כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועי׳ תצמיח כן אדנ-י ה׳ יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים2, ומפרש רבינו בלקו״ת3 דענין כארץ תוציא צמחה הו״ע קיום התורה ומצוות שנקראים בשם זריעה וכמ״ש4 זרעו לכם לצדקה, וכמו צמיחה שהוא ע״י זריעת גרעין בארץ, כך גם בזריעת המצוות בישראל שהם בחי׳ ארץ כמ״ש5 ארץ חפץ, עי״ז נעשה הצמיחה. ובכללות ענין המצוות יש ג׳ מדריגות. דזהו כארץ תוציא צמחה שהוא בחינה א׳, וכגנה זרועי׳ תצמיח, זרועי׳ לשון רבים ומיעוט רבים שנים6, דענין כגנה זרועי׳ תצמיח הם הב׳ בחינות שבמצוות, כוונת המצוות ומעשה המצוות, דמכוונת המצוות נעשה הצמיחה בגן עדן העליון וממעשה המצוות נעשה הצמיחה בגן עדן התחתון. דב׳ בחינות אלו הם בחי׳ כגנה, והוא כמו הגנן שמטפל בהזריעה כו׳. אמנם ענין כארץ תוציא צמחה הוא בחינה נמוכה יותר, והוא כמו צמיחת הפירות שצומחין מעצמם, וכדאיתא בלקו״ת7 שישנה צמיחה גם בלי זריעת גרעין אלא שאין הפירות משובחים כ״כ, אבל מ״מ הרי היא צמיחה, וכן גם בענין המצוות הו״ע קיום המצוות בדרך מצות אנשים מלומדה8, שגם עי״ז נעשה צמיחה, דלהיות שהמצוות הם בבחי׳ ארץ חפץ, הם ישראל, דבישראל ישנה בחי׳ הרחימו שהיא האהבה מסותרת ונכלל בה גם דחילו9, דלכן הנה גם עי״ז נעשה צמיחה.

והנה כל זה הוא במי שלא חטא ולא פגם ועבר את הדרך, אמנם במי שחטא ופגם ועבר את הדרך, בין בהעדר קיום עשה ובין כשעובר על לא תעשה, הנה על זה כתיב כן אדנ-י הוי׳, שהו״ע ראש השנה ויום כיפור, יצמיח צדקה ותהלה, שע״י עבודת התשובה שבחודש אלול ועד יום כיפור שהם ארבעים ימי רצון10, דגם בחטא שהי׳ כחטא הראשון הנה בארבעים ימים אלו איתא11 מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, הנה מצד עבודת התשובה וי״ג מדות הרחמים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים, דגם כשחסר בתורה ומצוות, וגם כשישנו ענין קליפת נוגה וגם ענין ג׳ קליפות הטמאות, שזהו ענין כל הגוים, מ״מ יצמיח צדקה ותהלה עד אשר גם זדונות נעשים לו כזכיות12. וזהו כללות הענין מ״ש13 ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא הוי׳ הוי׳, דפניו הו״ע תורה ומצוות שהם פנימיות הרצון, אמנם בחי׳ י״ג מדות הרחמים הם על פניו, שהם למעלה גם מהפנימיות דתורה ומצוות, דמשום זה הנה הוי׳ הוי׳, הוי׳ קודם שיחטא והוי׳ לאחר שחטא14, נושא עון ועובר על פשע15, שזדונות נעשים כזכיות.

ולהבין16 מעלת י״ג מדות הרחמים שממשיכים האור גם כשחסר בתורה ומצוות כו׳, הנה ענין הרחמים הוא בקו האמצעי. דבכללות ישנם ג׳ קוין, קו הימין קו השמאל וקו האמצעי, וההפרש ביניהם הוא אשר קו הימין וקו השמאל הם בהתחלקות ובהגבלה, דעל קו הימין יש ההתנגדות דקו השמאל ועל קו השמאל יש המניעה שמצד קו הימין, אמנם קו האמצעי הרי לכאורה הוא נותן מקום לשניהם, והאמת הוא שקו האמצעי הוא למעלה משניהם דלכן כולל אותם ומכריע ביניהם. וענין מה שקו האמצעי הוא למעלה מב׳ הקוין הוא דב׳ הקוין אף שגם הם עולים בכתר הנה זהו רק בחיצוניות הכתר, משא״כ קו האמצעי הוא בפנימיות הכתר. ועוד חילוק בין קו האמצעי לב׳ הקוין הוא, אשר בב׳ הקוין יש התחלקות מדריגות ואינם בכל המדריגות בשוה, וקו האמצעי הוא בכל המדריגות בשוה מתחלתו ועד סופו. ושני חילוקים אלו תלויים זה בזה, דידוע ההפרש בין הארה לעצם אשר ההארה כל מה שנמשכת היא מתמעטת ומתצמצמת והעצם הנה בכל מקום שנמשך הוא בשוה, ולכן הנה קו הימין וקו השמאל ששרשם בחיצוניות הכתר שהוא הארה בלבד יש בהם התחלקות מדריגות, וקו האמצעי שהוא בפנימיות הכתר שהוא בחי׳ עצם, היא בכל המדריגות בשוה.

ויובן זה ממה שאנו רואים באדם למטה, שיש בו ג׳ קוין אלו, דקו הימין הוא יד הימני ורגל הימני, קו השמאל הוא יד שמאל ורגל שמאלי, וקו האמצעי הוא הראש, הגוף עד סיומא דגופא17. והיינו אשר הכחות הנעלים, והם המוחין, הם בקו האמצעי, לכאורה. אמנם באמת הנה גם בהראש יש התחלקות ג׳ קוין, דמאחר שיש התחלקות קוין בידים וברגלים שהם בחי׳ חג״ת ונה״י, והמדות הרי שרשם מהמוחין דמזה מוכח שב׳ הקוין דמדות שרשם מהמוחין, והיינו שגם בהמוחין יש התחלקות קוין, דמוח החכמה הוא בקו הימין שמזה נמשך אח״כ יד ימין ורגל ימנית, ומוח הבינה הוא בקו השמאל כו׳ ומוח הדעת בקו האמצעי. הנה אנו רואים הפרש בין קו הימין וקו השמאל לקו האמצעי, דבקו הימין וקו השמאל הרי אינו דומה המוחין לבחי׳ המוחין שמהם נמשכים מדות ובפרט להמוחין שבמדות, וחילוק זה הוא בתוקף, שהרי יש ריחוק גדול בין המוחין להמדות, דכאשר הוא עסוק בשכל אז אין מקום להתפעלות וכאשר הוא בהתפעלות המדות אי אפשר לו להשיג כו׳. וכמו כן גם במדות גופא יש כמה מדריגות, וכמו במדת האהבה שישנם החב״ד של האהבה, החג״ת שבה והנה״י שבה, דחב״ד של האהבה הוא הטעם על האהבה אם מצד העילוי או לפי שהטיב עמו, דבעבודה הו״ע קרבת אלקים טוב וקרבת אלקים לי טוב18, והחג״ת של האהבה ההתעוררות וההרגש, והנה״י של האהבה הוא כמו שמתגלית בדיבור כו׳. וכמו״כ הוא גם במדת החסד שהיא חיצוניות לגבי האהבה כמ״ש באגה״ק19, הנה גם במדת החסד יש החב״ד שבה, החג״ת והנה״י, דחב״ד של החסד הוא הטעם על החסד, אם מצד העילוי אם מצד שהטיב עמו, והחג״ת של החסד הוא ההרגש, והנה״י הוא ההשפעה בפועל, הרי ג׳ ענינים אלו הם חלוקים זה מזה, דבחב״ד של החסד ישנו הטעם, ובחג״ת רק ההרגש, ובנה״י הוא רק ההשפעה בפועל שאין בהם לא טעם ולא הרגש כי אם הפועל בלבד, דזהו ענין מה שנה״י נקראים20 בשם בדי ערבות שאין בהם לא טעם ולא ריח21. דכל זה הוא בקו הימין וקו השמאל, אמנם בקו האמצעי הרי הוא בכל הבחינות בשוה, דגם כמו שבא לבחי׳ היסוד סיומא דגופא יש בזה כל העצם, וכידוע22 בענין אין קישוי אלא לדעת23 אשר גם בבחי׳ היסוד סיומא דגופא יש בה העצם, וכן הוא גם בענין הרחמים דענין הרחמים על זולתו אינו בהבדלה, כי אם הוא מה שמרגיש את הזולת, שמתקשר ומתאחד עמו. וכל זה הוא לפי שקו האמצעי הוא בפנימיות הכתר שהוא בחי׳ עצמי, לכן המשכתו עד סוף המדריגות ובכולם בשוה.

והנה כמו״כ הוא גם בענין התורה, שהתורה היא בקו האמצעי כמ״ש24 זכרו תורת משה עבדי, דמשה מלגאו ויעקב מלבר25, ששניהם הם בתפארת אלא שמשה מלגאו ויעקב מלבר, הנה התורה גם כמו שירדה למטה שזה אומר כך וזה אומר כך26 שהו״ע טענות של שקר, הנה גם כמו שהיא למטה מ״מ אין דברי תורה מקבלים טומאה27, ויתירה מזו אשר גם תלמידי חכמים שהם מקבלים מהתורה אין אש של גיהנם שולטת בהם28, והוא לפי שהתורה היא בקו האמצעי שמגעת בהעצמי, והעצמי הוא בכל המדריגות בשוה. דזהו ג״כ ענין הג׳ אבות, שאברהם הוא בקו הימין ועבודתו היא עבודת הצדקה, כללות המצוות29, שהוא עמוד הגמילות חסדים, ויצחק בקו השמאל ועבודתו הוא בעמוד העבודה, ויעקב בקו האמצעי ועבודתו הוא העמוד דתורה, הנה באברהם יצא ממנו כו׳30 אשר מצד קו הימין הי׳ יציאה ממנו לגמרי31, וביצחק שהוא קו השמאל הי׳ ג״כ יציאה ממנו לגמרי32, ויעקב שהוא קו האמצעי מטתו שלימה33.

וזהו ג״כ מ״ש34 כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף גו׳ ואין עמו א-ל נכר, דנשר הוא בקו האמצעי, דהד׳ פנים שבמרכבה הנה פני ארי׳ אל הימין ופני שור אל השמאל35, ופני אדם ופני נשר הם בקו האמצעי, דפני אדם הוא בבחי׳ דעת דמלכות אשר הוא שרש לבחי׳ פני נשר שהוא תפארת דמלכות, וזהו כנשר יעיר קנו, דכל עלי׳ שבאין ערוך הוא ע״י פני נשר, קו האמצעי, וכנ״ל אשר העלי׳ דקו האמצעי הוא בפנימיות הכתר. וזהו ג״כ מה שבענין מתן תורה כתיב36 ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, דלהיות שהעלי׳ הי׳ באין ערוך, דכשהיו במצרים היו משוקעים במ״ט שערי טומאה37, והגאולה הוצרכה להיות כהרף עין38 לפי שאם היו עוד כהרף עין בהגלות הי׳ אפשר להיות ח״ו ירידה גם למטה ממ״ט שער טומאה, ומהירידה הלזו היתה העלי׳ באין ערוך, ואביא אתכם אלי, אלי לעצמות, הנה עלי׳ כזו שהיא באין ערוך כלל ושלא בסדר והדרגה, הוא ע״י כנפי נשרים דוקא, קו האמצעי. וזהו ג״כ מה שאיתא בלקוטי תורה להאריז״ל39 בביאור ענין ארבעה נפלאו ממני ואחד מהם דרך הנשר בשמים, שהפלא בזה הוא שהנשר הוא עוף טמא ונמצא במרכבה. ולכאורה אינו מובן40 והרי גם הארי׳ היא חי׳ טמאה ומהו הפלא בענין הנשר דוקא, אך הענין הוא, דפני ארי׳ הוא בקו הימין והעלי׳ היא רק בחיצוניות הכתר, ולכן אין זה פלא כל כך, אמנם הנשר שהוא עוף טמא ומ״מ עלייתו היא בפנימיות הכתר, בחי׳ עתיק, הנה זהו ענין הפלא, וכנ״ל דהעלי׳ שבפני נשר הוא עלי׳ שבאין ערוך כלל.

וזהו ג״כ מה שאמרו רז״ל41 אותן אלף שנה שעתיד הקב״ה לחדש בהן עולמו צדיקים מה הן עושין הקב״ה עושה להם כנפיים כנשרים ושטין על פני המים. ופירוש לחדש בהן עולמו פרש״י ויהי׳ עולם זה חרב, ובמשנה סוף תמיד ליום שכולו שבת ומנוחה כו׳, ופירש הר״ע ברטנורא האי תנא סבירא לי׳ כמאן דאמר42 וחד חרוב, לכן שואל מה יעשו אז הצדיקים. וצריך להבין מהו ענין דלהיות שהוא יום שכולו שבת לכן יהי׳ חד חרוב, ואם הענין הוא אשר מצד זה שהוא יום שכולו שבת צריך להיות חרוב, א״כ הרי בכל שבת צריך להיות מעין זה. אך הענין הוא, דבשבת כתיב43 ויכולו השמים והארץ וכל צבאם גו׳, ויכולו מלשון כליון44, שבשבת הוא עליית העולמות כידוע. ומקשה רבינו45 דמאחר אשר החיות של העולמות הוא בעלי׳, מאין יש להם חיות, ומתרץ שהעלי׳ היא בהחיצוניות וקבלת חיותם היא מהפנימיות. והיינו שהעלי׳ היא בבחי׳ הדיבור, ואז הם מקבלים חיות מהמחשבה. והנה בדוגמא כזו איתא ג״כ לענין ראש השנה, דבראש השנה כתיב46 זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, והיינו שאחרי התקיעות והתפילות אז הוא תחלת מעשיך, דמקודם לזה החיות הוא בסילוק, דזהו מרשית השנה47, מרשית חסר א׳ לפי שהחיות הוא בסילוק, ומקשה רבינו48 מאחר שהחיות הוא בסילוק מאין מקבלים העולמות חיותם, ומתרץ שהסילוק הוא רק בהפנימיות וקבלת החיות היא מהחיצוניות. ועד״מ אדם שעסוק באיזה ענין שכלי, ומ״מ עושה איזה מעשה מצד ההרגל או כמתעסק.

והנה הגם שיש הפרש בין שבת לראש השנה, דבראש השנה העלי׳ היא בפנימיות ובשבת בחיצוניות, מ״מ הנה באמת בהכרח לומר שגם בשבת יש עלי׳ בפנימיות, דהנה מבואר בלקו״ת ד״ה למנצח על השמינית49 בענין השאלה ששאל המין לר׳ עקיבא מאחר שאלקיכם מחבב את השבת איך מוריד גשמים ומצמיח עשבים, והשיב לו שצורך העירוב הוא כשיש ב׳ רשויות דוקא, אבל אצלו ית׳ הכל הוא רשות היחיד ליחידו של עולם50. ומבואר בלקו״ת שם, דבחיצוניות א״ק אין חילוק כלל בין שבת לימי החול, ולכן גם בשבת יורדים גשמים וצומחים עשבים, והעלי׳ הוא בפנימיות א״ק, דלהמשכת פנימיות א״ק צריך להיות כלי, והו״ע המילה שהוא הסרת הערלה, שהיא כלי להמשכת פנימיות א״ק, דלחיצוניות א״ק אין צריך כלי לפי ששם הוא כחשיכה כאורה51 ולפנימיות א״ק צריך כלי, ולכן פנימיות א״ק הוא בעלי׳ בשבת אבל בחיצוניות א״ק אין חילוק בין שבת לימי החול. הרי מובן מזה אשר גם בשבת העלי׳ היא בפנימיות, ואין זה סותר למה שנת״ל ובד״ה שובה ישראל45 שהעלי׳ דשבת הוא בדיבור ולא במחשבה, לפי שגם בדיבור עצמו יש הפנימיות של הדיבור. דהנה התהוות העולם הוא מהדיבור, ובדיבור ישנו חומר האותיות שהוא חיצוניות הדיבור וישנן צורת האותיות כמבואר באגה״ק52 שצורת האותיות הוא בחי׳ האותיות שבנפש שהם השרש של הדיבור, וראי׳ על זה מחרש שאינו יכול לדבר אף שיש בו כל הה׳ מוצאות ומ״מ אינו יכול לדבר לפי שאין בו התגלות האותיות שבנפש שהם שרש הדיבור, וכן גם ענין ההרהור שהיא דרגא היותר אחרונה שבמחשבה, הנה היא פנימיות הדיבור, שההרהור הוא הנותן סדר וחיות בהדיבור, הנה העלי׳ דשבת היא בבחי׳ פנימיות הדיבור, דכללות ענין הדיבור הוא חיצוניות לגבי המחשבה אבל בהדיבור עצמו העלי׳ היא בפנימיות הדיבור. והיינו שבחיצוניות הדיבור אין הפרש כלל בין שבת לחול, והיינו שחיצוניות העשרה מאמרות הם המהוים תמיד, בחול בשבת ובראש השנה, את הנבראים, ומה שמקשה מאין הוא החיות הכוונה הוא על חיות האותיות, דמאחר שיש עלי׳ בפנימיות הדיבור מאין הוא חיות האותיות, ועל זה מתרץ שחיות האותיות הוא מהמחשבה. ובזה יובן ג״כ מה שמבואר בשער היחוד והאמונה53 בענין לעולם הוי׳ דברך ניצב בשמים54, אשר הדבר הוי׳ ניצב תמיד בהנבראים ואם יסתלק כרגע יהיו אין ואפס כמו קודם הבריאה, ומ״ש55 המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית הו״ע של חידוש הישנות, היינו שיש בזה התחדשות ואין זה כמו ענין לעולם גו׳ נצב, דענין ניצב הוא בלי שינוי כלל. והענין הוא, דבחיצוניות האותיות אין שום שינוי כלל, ותמיד הם נצבים בהנבראים להוותם מאין ליש, וענין המחדש הוא בענין חיות האותיות. ובזה יובן ג״כ איך הוא חיות העולמות בראש השנה שחל להיות בשבת, דמאחר שהעלי׳ היא בין בהפנימיות ובין בהחיצוניות, א״כ מאין הוא חיות עולמות. והענין הוא, לפי שכל ענין העלי׳ הוא בענין החיות, אבל חיצוניות האותיות הם נצבים תמיד בלי שינויים, ומזה הוא חיות העולמות.

ועפ״ז יובן הטעם מה שביום שכולו שבת יהי׳ חד חרוב, דהנה עכשיו העלי׳ דשבת היא בפנימיות א״ק, ואין זה נוגע לבחי׳ חיצוניות א״ק, אבל לעתיד אשר ונגלה כבוד הוי׳56, שגם בחיצוניות יורגש הפנימיות, ומאחר שהחיצוניות אינה כלי לזה, לכן יהי׳ חד חרוב. וע״ד ענין המן, דבשבת כתיב57 ויברך אלקים את יום השביעי שברכו במן58, והרי בשבת לא ירד המן ומהו ענין שברכו במן, אך הענין הוא59 שהמן הוא בחי׳ שיורא דטלא דבדולחא60 שהוא למעלה מהעולמות ולכן אי אפשר להיות נמשך בעולמות, והמשכת המן היא בשבת, אלא שבשבת מאיר האור כמו שהוא ולכן אינו יכול להיות נמשך בעולמות, ואח״כ בחול שבא בהשתלשלות אז הוא נמשך (מצד שברכו בשבת) בעולם. וא״כ מובן במכל שכן, אשר מה המן שהוא רק שיורא דטלא לבד מ״מ אי אפשר להיות נמשך בעולם, מכל שכן לעתיד אשר אז יהי׳ גילוי בחי׳ הטל עצמו, והוא טל שעתיד להחיות בו את המתים61, אשר גם המת עצמו יהי׳ נעשה חי, שהוא אופן נעלה יותר בחיות מאשר חיות דעכשיו דלכן גם המת יהי׳ חי62, הנה בחינה זו אי אפשר להיות נמשך בעולם, ולכן יהי׳ חד חרוב. ועל זה שואל, מה יעשו אז הצדיקים, היינו כל ישראל דועמך כולם צדיקים כתיב63, ומתרץ הקב״ה עושה להם כנפי נשרים והם שטים על פני המים, דמים הוא בחי׳ תורה, דאין מים אלא תורה64, שהו״ע מים העליונים שעל הרקיע, והם יהיו שטים על פני המים, דענין השיטה הוא בקלות, והיינו דזה שעכשיו צריך להיות יגיעה גדולה הנה אז יהי׳ זה בקלות. וכל זה הוא ע״י כנפי נשרים. שהגילוי דתורה מה שיתגלה אז בבחי׳ הטל, שתחיית המתים הוא מבחי׳ טל אורות טליך65, ואופן לימוד התורה יהי׳ בקלות, בחי׳ שיטה, הנה עלי׳ זו שהיא באין ערוך, הוא ע״י כנפי נשרים, קו האמצעי.

אמנם בענין העלי׳ שבקו האמצעי יש בזה כמה מדריגות. דישנו בחי׳ פני נשר כמו שהוא במרכבה דבריאה, ויש כמו שהוא באצילות, תפארת דאצילות ודעת דאצילות ולמעלה יותר, וזהו כנשר יעיר קנו, כנשר בכ׳ הדמיון, והיינו דכמו העלי׳ דנשר שהוא בקו התורה כנ״ל, הנה כמו״כ ישאהו על אברתו, דאברתו הוא בחי׳ רמ״ח פיקודין רמ״ח אברין דמלכא66, ועל אברתו הוא למעלה מבחי׳ רמ״ח פיקודין, והיינו דגם כאשר פגם בהרמ״ח פיקודין, מ״מ ישאהו על אברתו. דזהו מ״ש67 ימצאהו בארץ מדבר, מדבר הוא אשר לא ישב אדם שם68, והו״ע העדר קיום מצוות עשה וגם פגם בלא תעשה שהו״ע המדבר, ארץ לא זרועה69, שנזרע בו הענינים שלא כדבעי, הנה מ״מ ישאהו על אברתו, דגם כאשר נשר ונפל כו׳ בבחי׳ הרפ״ח ניצוצין כו׳, רפ״ח מ״ת70, דמאן דנפיל מדרגי׳ איקרי מית71, מ״מ ישאהו על אברתו, דזהו ענין הטל שעתיד להחיות בו את המתים, שהוא מבחי׳ טל אורות טליך, בחי׳ אור דתורה שלמעלה מהתורה עצמה72, שמצד בחי׳ אור תורה הנה גם הטמא והמת יהי׳ טהור וחי, שזהו אופן נעלה יותר בחיות, דלכן גם המת יהי׳ חי. והמשכת בחינה זו הוא ע״י כנפי נשרים, קו האמצעי דוקא, דבכללות הו״ע י״ג מדות הרחמים שעל ידם נעשה גם המת חי, דזהו מ״ש73 מחי׳ מתים ברחמים רבים. וזהו ג״כ מ״ש67 יצרנהו כאישון עינו, דהנה אישון בת עין74 הוא השחור שבעין75 שנקרא נהורא אוכמא, והלובן שבעין הוא נהורא חיוורא, והרי עיקר הראי׳ הוא דוקא בהשחור שבעין, וכמאמר76 אין אדם רואה מתוך הלבן שבעין אלא מתוך השחור שבו. שדוקא ע״י ההעלם, נהורא אוכמא, נעשה ענין הראי׳. וע״ד יתרון77 האור מתוך החושך78.

והנה אח״כ כתיב הוי׳ בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר, והוא בחינה נעלית יותר. דהנה בחי׳ ישאהו על אברתו הכל הוא בקו התורה עדיין, אלא שבקו התורה גופא הוא למעלה מהתורה ומצוות דזהו ישאהו על אברתו, אבל בכללות הוא בקו התורה, משא״כ ענין הוי׳ בדד ינחנו הו״ע התשובה שלמעלה מהתורה, דבדד הו״ע בד בבד79, והוא בחי׳ יחידה, שזהו מה שהכהן גדול הי׳ נכנס ביום כיפור בבגדי בד, ולכן אומר כנשר בכ׳ הדמיון לפי שהוא למעלה מבחי׳ העלי׳ דתורה שע״י הנשר. דהנה מה שנת״ל שהעלי׳ דקו האמצעי הוא בבחי׳ פנימיות הכתר, בחי׳ עתיק, הנה אף שעתיק הוא ענין העתקת העצמות, מ״מ הרי הוא כמו שנעתק, וע״ד המבואר במ״א80 בענין פנימיות אבא פנימיות עתיק81 דמ״מ אין זה דומה לבחי׳ פנימיות עתיק כמו שהוא במקומו, דכמו״כ יובן בענין עתיק שהוא העתקת העצמות שהוא כבר בבחי׳ העתקה כו׳, אבל ענין הוי׳ בדד ינחנו מה שלמעלה מענין העולמות לגמרי, גם לא בבחי׳ עתיק לעולמות, והוא בחי׳ מלכות דא״ס, וגם בחי׳ מלכות דא״ס הוא בעלי׳. וזהו מה שאומרים בראש השנה וביום כיפור והא-ל הקדוש נקדש בצדקה, דמאחר שהוא בחי׳ קדוש מהו ענין נקדש כו׳. אך הענין דבחי׳ הא-ל הקדוש הוא בחי׳ מלכות דא״ס, וענין נקדש הוא העלי׳ במלכות דא״ס. שמצד בחינה זו הנה ואין עמו א-ל נכר, דגם זה שהוא שייך מצד מצבו לענין א-ל נכר כו׳, מ״מ הנה מצד י״ג מדות הרחמים נעשים זדונות כזכיות.

וזהו כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועי׳ תצמיח, שהו״ע הג׳ בחינות בתורה ומצוות כנ״ל, הנה מי שחטא כו׳ כן אדנ-י הוי׳, דאדנ-י הוא בראש השנה והוי׳ בניקוד אלקים הוא ביום כיפור, דענין הוי׳ בניקוד אלקים הוא דוגמת ענין בדד, דבד הוא בחי׳ יחידה82 והו״ע מלכות דא״ס, והד׳ הוא בחי׳ מלכות דאצילות, וענין בדד הוא עליית המלכות דאצילות במלכות דא״ס, שעי״ז נעשה עלי׳ גם במלכות דא״ס, שזהו ענין והא-ל הקדוש נקדש בצדקה, דע״י הצדקה שהוא בחי׳ מלכות דאצילות כאשר היא עולה במלכות דא״ס, הנה אז והא-ל הקדוש נקדש, שהוא העלי׳ בבחי׳ מלכות דא״ס כנ״ל, הנה כמו״כ הוא גם ענין הוי׳ בניקוד אלקים, דכאשר אלקים עולה בהוי׳, אז הנה הוי׳ עולה למעלה יותר, שמצד בחינה זו הנה גם מי שאין לו תורה ומצוות מ״מ יצמיח צדקה ותהלה שהוא דוגמת כארץ תוציא צמחה כו׳ ולמעלה יותר, לפי שהתורה שע״י התשובה היא למעלה יותר. דהנה י״ג מדות הרחמים וי״ג מדות התורה שייכים זה לזה, וכמאמר המגיד83 בענין מה שהתחלת י״ג מדות הרחמים הוא בחי׳ א-ל רחום וחנון13, מי א-ל כמוך15, והתחלת י״ג מדות התורה הוא קל וחומר84 שהוא כדוגמת א-ל כידוע, הנה מצד י״ג מדות הרחמים נעשה המשכת התורה, יצמיח צדקה ותהלה, אלא שהוא באופן נעלה יותר, וההמשכה הוא נגד כל הגויים, והיינו גם בבחי׳ הגוי שבעצמו כו׳ והגוי שבזולת כו׳, מ״מ יצמיח צדקה ותהלה מצד בחי׳ בדד, שגמר ההמשכה הוא בשמיני עצרת אשר אז יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך85, אשר משם נמשך רב טוב לבית ישראל גם באלו שיש בהם זדונות, אשר הזדונות נעשים כזכיות, ונמשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחא בטוב הנראה והנגלה.

__________

1) לכללות מאמר זה ראה הנסמן בהערה 16.
2) ישעי׳ סא, יא (הפטרה דפ׳ נצבים).
3) פרשתנו (נצבים) נ, סע״ג ואילך. נב, ד.
4) הושע י, יב.
5) מלאכי ג, יב.
6) נסמן בלקו״ש חכ״א ע׳ 111 הערה 21.
7) פרשתנו שם נ, ד.
8) ישעי׳ כט, יג.
9) ראה תניא פכ״ה (לא, סע״א).
10) ראה ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, ב). ב״ח לטואו״ח סתקפ״א. אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תקמו ואילך. ועוד.
11) יל״ש עקב רמז תתנה. פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח. י, י. תוד״ה כדי – ב״ק פב, א. ועוד.
12) יומא פו, ב. וראה תניא פ״ז (יב, א).
13) תשא לד, ו.
14) ר״ה יז, ב.
15) מיכה ז, יח.
16) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה כנשר יעיר קנו תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ כד ואילך). וראה גם הנסמן לקמן הערה 40.
17) ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א).
18) תהלים עג, כח.
19) סימן טו.
20) זהר ח״א רסב, א. ח״ג קצג, ב. לקו״ת מסעי צ, ג. ועוד.
21) ויק״ר פ״ל, יב.
22) ראה תו״א ויחי (הוספות) קה, סע״ג-ד. ובכ״מ.
23) יבמות נג, סע״ב.
24) מלאכי ג, כב.
25) ראה תקו״ז תי״ג (כט, א).
26) ראה תניא פ״ה (ט, ב).
27) ברכות כב, א.
28) חגיגה בסופה.
29) תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת דברים א, ד. שה״ש מד, ג. ובכ״מ. וראה תניא פל״ז (מח, ב). אגה״ק סי״ז.
30) ראה פסחים נו, א. ויק״ר פל״ו, ה.
31) ראה לקו״ת ואתחנן ה, א. שה״ש ט, ד.
32) אפשר שאמר: עוד יותר. המו״ל.
33) ויק״ר שם. פרש״י ויחי מז, לא.
34) האזינו לב, יא-יב.
35) יחזקאל א, י.
36) יתרו יט, ד.
37) ראה זהר חדש ר״פ יתרו (לא, א). ועוד.
38) מכילתא ופרש״י בא יב, מא.
39) עה״פ משלי ל, יח-יט.
40) ראה (נוסף להמצויין בהערה 16) אוה״ת האזינו ע׳ א׳תרפט. סד״ה כנשר יעיר קנו העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ עתר-תרעא). ד״ה הנ״ל תשכ״ט (לקמן ע׳ רנט ואילך). תשמ״ב (ע׳ רעז ואילך).
41) סנהדרין צב, ריש ע״ב.
42) ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א.
43) בראשית ב, א.
44) אוה״ת בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך.
45) לקו״ת שבת שובה סו, ג.
46) נוסח תפלת מוסף דר״ה (ברכת זכרונות) – מר״ה כז, א.
47) עקב יא, יב.
48) מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ קפו. וראה גם ד״ה כבוד מלכותך תשי״ב (סה״מ ראש השנה בתחלתו). לקו״ש ח״ט ע׳ 220.
49) תזריע כא, ג.
50) ב״ר פי״א, ה.
51) תהלים קלט, יב.
52) סימן ה.
53) פ״א.
54) תהלים קיט, פט.
55) בברכת יוצר.
56) ישעי׳ מ, ה.
57) בראשית ב, ג.
58) מכילתא יתרו כ, א (ע״פ דרושים שבהערה הבאה).
59) ראה אוה״ת בשלח ע׳ תרלח-ט. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳סא. ע׳ א׳פו. ועוד. וראה מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ס״ע רצה ואילך.
60) ראה זח״ג קכח, ב.
61) ראה שבת פח, ב.
62) ראה סה״מ עת״ר ע׳ ק. תער״ב-תרע״ו ע׳ שי. תש״א ע׳ 48. ועוד.
63) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
64) ב״ק יז, א. פב, א. ע״ז ה, ב.
65) ישעי׳ כו, יט. וראה לקו״ש חי״א ע׳ 193 הערה ד״ה טל תורה.
66) ראה זח״א קע, ב. תקו״ז ת״ל (עד, סע״א). ועוד.
67) האזינו שם, י.
68) ירמי׳ ב, ו.
69) שם, ב.
70) ראה ע״ח שער (יח) רפ״ח ניצוצין פ״א. שער הפסוקים וספר הליקוטים להאריז״ל עה״פ בראשית א, ב. ועוד.
71) כ״ה בלקו״ת חוקת נו, סע״ד ואילך. וראה זח״ג קלה, ב, ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב. מבוא שערים שער ב ח״ב פ״ג.
72) ראה לקו״ת האזינו עג, ג. לקו״ש שבהערה 65. וראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פס״ח (ע׳ פ).
73) בברכה שני׳ דתפלת העמידה.
74) תהלים יז, ח.
75) פרש״י האזינו שם.
76) ראה ויק״ר פל״א, ח.
77) ע״פ קהלת ב, יג.
78) חסר קצת. המו״ל.
79) תשא ל, לד.
80) ראה ד״ה ויצא וד״ה וישלח תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ צד ואילך. שם ע׳ קא ואילך).
81) ראה לקו״ת פרשתנו מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
82) ראה לקו״ת אחרי כח, סע״ב ואילך. עטרת ראש כח, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ע׳ א׳רלב ואילך. ועוד.
83) או״ת מו, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קלז). קז, ב (סימן תלט). הובא באוה״ת בהעלותך ע׳ תב. פ׳ ראה ע׳ תשפה. ועוד.
84) ברייתא דר׳ ישמעאל (ריש תו״כ).
85) משלי ה, יז. וראה רד״ה ביום השמע״צ עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ לה). ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 71). ובכ״מ.

[סה"מ דברים ח"ב ע' קה ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 730 ואילך.

סגירת תפריט