יט) אתם נצבים – ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשי״ב

בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשי״ב

הנחה בלתי מוגה

אתם נצבים היום כולכם לפני הוי׳ אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך1, ותכלית הכוונה דאתם נצבים הוא לעברך בברית הוי׳ אלקיך ובאלתו2, ומוסיף בזה, למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי׳ לך לאלקים3. דהיום קאי על ראש השנה, כמ״ש בלקו״ת4 דהיום דא ראש השנה, זה היום תחלת מעשיך5, שביום זה דראש השנה אתם נצבים כולכם גו׳ בכדי לעברך בברית גו׳ למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי׳ לך לאלקים. וצריך להבין מהו החידוש בהיום דראש השנה, דאז ישנו להענין דהקים אותך היום לו לעם והוא יהי׳ לך לאלקים, הרי ענין זה ישנו בכל השנה, שהרי בכל השנה יש החיוב דקיום התורה ומצוות, ובמילא הרי ישראל הם לו לעם והוא יהי׳ לך לאלקים, ומהו החידוש בראש השנה דוקא. ועוד צריך להבין מהו ענין הברית שבראש השנה, שאז ישנו להענין דלעברך בברית גו׳, וכמו״כ אנו אומרים בהתפילה דראש השנה זוכר הברית, וצריך להבין הרי ענין ברית אינו בראש השנה דוקא, וכמו שאנו אומרים בהתפילה דראש השנה גופא, שמביאים ראי׳ מפסוקי התורה שצריך להיות זכרון הברית, וגם את נח באהבה זכרת, כמ״ש6 ויזכור אלקים את נח גו׳, שהוא הכריתת ברית דנח. וכמו״כ יש הכריתת ברית דאברהם, כמ״ש7 ביום ההוא כרת הוי׳ את אברם ברית. וכמו״כ יש הכריתת ברית דמשה כמ״ש8 הנה אנכי כורת ברית, דג׳ ענינים אלו, הנה הכריתת ברית דנח הוא על קיום העולמות, וכמו שמורים פשטי הכתובים, דכתיב9 עוד כל ימי הארץ גו׳ יום ולילה לא ישבותו. וכריתת ברית דאברהם הוא על נתינת הארץ, וברוחניות הו״ע התורה, דלמה נקרא שמה ארץ לפי שרצתה לעשות רצון קונה10, וכמו״כ ארץ הוא ביטול שע״י הביטול באים לתורה, כמ״ש11 ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי. וכריתת ברית דמשה הוא על ענין התשובה, דגם מי שחטא ופגם והעביר את הדרך, מ״מ יועיל תשובה, וכמ״ש12 נושא עון ופשע גו׳ ונקה, ועל זה הוא אומר הנה אנכי כורת ברית, הנה לאחר כל ענינים אלה אינו מובן מה ענין הברית שבראש השנה.

והנה בענין הכריתת ברית הנ״ל, יש הפרש בין הכריתת ברית דנח ודאברהם להכריתת ברית דמשה, דהכריתת ברית דנח הי׳ על זה סימן גשמי שהוא הקשת13, וכמו״כ הכריתת ברית דאברהם הי׳ באחיזה בגשמיות, שבתרו (מען האָט צושניטן) את העגל, והעבירו את התנור עשן ולפיד אש בין בתרי העגל, ואברהם ראה בשנתו ובחלומו איך שהעבירו בין הבתרים14, משא״כ כריתת ברית דמשה לא הי׳ בגשמיות. וטעם הדבר הוא, דענין הכריתת ברית דנח פעל זיכוך כללי בהעולם, דקודם המבול לא הי׳ העולם כדבעי, והמבול פעל טהרה בהעולם, כמאחז״ל15 עה״פ16 ארץ לא מטוהרה גו׳ לא גושמה, הרי מובן מזה דהמבול פעל טהרה בהעולם, ולכן הי׳ המבול מ׳ יום כנגד מ׳ סאה כדי לטהר את העולם17. ובזה יובן מה שהקשת הוא סימן על הכריתת ברית דנח, דלכאורה אינו מובן18 הרי הקשת הוא ענין טבעי, דכאשר קרני השמש מכים בהעננים (שלאָגן זיך אָפּ אין די עננים) ישנו קשת, וכיון שהוא ענין טבעי, א״כ אינו מובן איך הוא סימן על הכריתת ברית. אך הענין בזה הוא18, דקודם המבול היו העננים והעבים בעביות, ובמילא גם כאשר אור השמש הי׳ בהעננים לא היה מזה אור והארה, ואחרי המבול נעשו העננים בדקות יותר, שבמילא יש קשת. וטעם הדבר הוא, דקודם המבול שהעולם הי׳ שלא כדבעי, הנה גם העננים היו בעביות, ולכן היה אור השמש נשקע בהם ולא הי׳ מהעננים אור חוזר, אך עי״ז שהמבול פעל זיכוך כללי בהעולם, הנה הזיכוך הי׳ גם בהעננים, שנעשו בדקות יותר, ומצד זה יש אור חוזר מהעננים שהוא הקשת. ולכן הי׳ סימן גשמי על הכריתת ברית דנח, דלהיות שהכריתת ברית דנח מה שיום ולילה לא ישבותו הוא מצד הזיכוך כללי בעולם שנעשה ע״י המבול, לכן הסימן ע״ז הוא מגשמיות העולם, היינו שהקשת מזכיר על הזיכוך כללי בעולם שנעשה ע״י המבול, שמצד זיכוך זה, הנה גם כאשר לא אכשור דרא19, מ״מ הנה מצד הזיכוך כללי, יומם ולילה לא ישבותו.

וכמו״כ הוא הכריתת ברית דאברהם, שפעל זיכוך בעולם. דהנה כריתת ברית דאברהם הוא על נתינת הארץ, דברוחניות הו״ע התורה ומצוות, דקיום המצוות מתייחס להארץ, היינו גם מצוות אלו שאינם תלויים בהארץ, כמ״ש20 וזאת המצוה גו׳ אשר צוה ה׳ אלקיכם גו׳ לעשות בארץ, שמדבר שם אודות כל המצוות, ומייחסם לארץ, לפי שכל המצוות מתייחסים להארץ כמ״ש הרמב״ן21. דענין התורה ומצוות הוא, שיהי׳ הקישור דנברא עם בורא (עס זאָל זיין דער פאַרבונד פון נברא מיט בורא), דהנברא מצד עצמו הוא נברא ואין לו קישור עם בורא (און האָט ניט קיין פאַרבונד מיט בורא), כמ״ש22 השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם, וע״י התורה ומצוות יש קישור לנבראים עם הבורא, דבשעת מתן תורה הי׳ הגילוי דוירד הוי׳ על הר סיני23, ואל משה אמר עלה אל הוי׳24. והתחלת ענין זה הוא מהאבות, כמאמר25 מעשה אבות סימן לבנים, דע״י מעשה האבות, עי״ז שהאבות עשו זאת (דורך דעם וואָס די אבות האָבן דאָס אָפּגעטאָן), עי״ז הוא סימן לבנים, היינו שמעשה האבות נותן כח להבנים שהם יוכלו לקיים זאת (זיי זאָלן דאָס קענען מקיים זיין), דהתחלת שני אלפים תורה26 הוא מאברהם אבינו (היינו דהתחלת ענין זה של קישור הנברא עם הבורא הוא מאברהם אבינו), דאחד הי׳ אברהם27, דאברהם ע״י עבודתו פעל בהעולם, שגשמיות וחומריות העולם עצמו יצעק (אַז די גשמיות וחומריות העולם אַליין זאָל שרייען) א-ל עולם28, לא א-ל העולם כי אם א-ל עולם29. דזהו ענין התורה ומצוות, שע״י התורה ומצוות נעשה קישור הנברא עם הבורא, כמ״ש ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך, תורת הוי׳, ובמצוותיך, מצוות הוי׳, תרדוף נפשי, שע״י קיום המצוות, הרי לב ובשר הגשמי וכן הדברים הגשמיים שעושה בהם המצוה, נעשים קדוש וכלי לאלקות. ולהיות שהכריתת ברית דאברהם שהוא על ענין התורה, הרי ענינו הוא שפועל זיכוך בהעולם, לכן הכריתת ברית דאברהם הי׳ באחיזה בגשמיות העולם.

משא״כ כריתת ברית דמשה שהוא על ענין התשובה, כמ״ש30 ארך אפים, שהוא מאריך אף לא רק לצדיקים כי אם גם לרשעים31, וע״ז הי׳ הכריתת ברית דמשה כמ״ש (אחרי מ״ש ארך אפים) הנה אנכי כורת ברית. והרי ענין התשובה הוא למעלה מהעולם, דההמשכה היא מי״ג מדות הרחמים שהן למעלה מהעולם, דענין התשובה הוא למעלה מזמן ומקום, דתשובה היא בשעתא חדא ביומא חדא וברגעא חדא32, שהוא למעלה מהזמן, וכמו״כ הוא למעלה מהמקום, היינו למעלה מהכלים, כמארז״ל33 יש קונה עולמו בשעה אחת, דמה שצריך לזה עשיית כלים, הנה ע״י התשובה הוא קונה עולמו בשעה אחת, לפי שתשובה הוא למעלה מכלים. ולהיות שענין התשובה הוא למעלה מהעולם, לכן הנה הכריתת ברית דמשה לא הי׳ לזה אחיזה בגשמיות העולם.

וביאור הענין בעבודה הוא, הנה דוגמת הכריתת ברית דנח הוא העבודה דמודה אני, שמיד בקומו משנתו אומר מודה אני לפניך כו׳ רבה אמונתך34, דבשעת השינה הרי הנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים35, ומצד סילוק הנשמה למעלה, הנה מה שנשאר למטה הוא רק קיסטא דחיותא36 בלבד עם הגוף ונפש הבהמית, ומ״מ הנה מיד בקומו משנתו, הנה אף שהוא קודם נטילת ידיים וברכות השחר ורק נשמה באפו37, מ״מ הוא אומר מודה אני לפניך, שמצד זה שזהו הרי גוף של יהודי (אַז עס איז דאָך אַ גוף פון אַ אידן), שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, דגוף יהודי הוא שונה מגוף אינו יהודי38, דמשעת מתן תורה פסקה זוהמתן39, משום זה הנה אף שהוא קודם נטילת ידים וברכות השחר, הוא יכול לומר מודה אני. ואין40 זה כי אם (עס איז מער ניט) שמצד השינה הנה על ראשי אצבעותיו ישנו שיור טומאה, שמצד זה אפשר להיות אחיזה ויניקה כו׳, אבל מ״מ הוא יכול לומר מודה אני לפניך, דאף שהוא הודאה כללית בלבד, מ״מ הוא הודאה כללית המקיפה אותו לגמרי (וואָס עס נעמט אים אַרום אינגאַנצן). וע״י העבודה דמודה אני, עי״ז הוא בחמלה רבה אמונתך, שפועל ריבוי בהאמונה וההמשכה בעולם. דענין זה של הביטול דמודה אני שהוא הודאה כללית בלבד, הוא כמו הכריתת ברית דנח שפעל זיכוך כללי בהעולם. והנה אחרי הביטול דמודה אני, הוא עבודת התפילה, דעבודת התפילה היא התחלת עבודת היום כמארז״ל41 שתהא תפלתי סמוכה למטתי, דעבודת התפילה היא מה שסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה42, הנה ענין עבודת התפילה הוא דוגמת הכריתת ברית דאברהם שהוא על ענין התורה כנ״ל. דהנה הביטול דמודה אני הוא דוגמת הכריתת ברית דנח, לפי שהביטול דמודה אני הרי אינו בא ע״י עבודתו ויגיעתו, כי אם עי״ז שבשעת מתן תורה בחר הקב״ה את ישראל, דענין הבחירה אינו ע״י לימוד התורה וקיום המצוות, כי אם שמיד בשעת מתן תורה בחר הקב״ה את ישראל, כמ״ש43 כי יעקב בחר לו י-ה, והוא לפי דחלק הוי׳ עמו44, שמצד הבחירה שבחר הקב״ה את ישראל, משום זה הנה כל יהודי, איזה סוג יהודי שלא יהי׳ (יעדער איד, וואָס פאַר אַ איד עס זאָל ניט זיין), הוא יכול לומר מודה אני. אבל עבודת התפילה מה שסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שזה בא ע״י עבודה ויגיעה דוקא, הוא דוגמת הכריתת ברית דאברהם שהוא על ענין התורה. דתורה באה ע״י עבודה ויגיעה דוקא, שהתורה נמשלה ללחם45, וכמו שלחם בא ע״י יגיעה כמ״ש46 בזעת אפיך תאכל לחם, שצריך לייגע את עצמו עד שיעשה מזה בחי׳ ולחם47 לבב אנוש יסעד, כמו״כ התורה באה ע״י יגיעה דוקא, דתורה היא תושי׳ להנפש הבהמית48. ואף שהתורה באה מלמעלה, מ״מ הוא ע״י עבודה ויגיעה דוקא, וכמו״כ הוא בעבודת התפילה שבאה ע״י יגיעה דוקא. דכמו בגשמיות הנה בכדי לעלות בסולם צריך לייגע את עצמו לטפס משליבה אחת לשני׳ (קלעטערן פון איין שליבה צו די צווייטע), כמו״כ הוא ברוחניות שצריך לייגע את עצמו, עד שיגיע לבחי׳ וראשו מגיע השמימה, ולקחת עמו לשם גם את הארצה (און מיטנעמען דאָרטן אויך דעם ארצה) (דחיבור ארצה עם השמימה הוא דוגמת ענין התורה, חיבור הנברא עם הבורא).

אמנם גם בעבודת התפילה, הנה אף שהוא עולה ע״י עבודתו עד בחי׳ שמימה ובחי׳ השמימה, מ״מ להיות שעבודתו היא ע״פ טעם ודעת, הוא מגיע ע״י עבודתו עד שרש הנבראים בלבד, ואפשר שיגיע עד שרשם של הנבראים היותר נעלה, אבל מ״מ הוא רק שרש הנבראים בלבד, דנבראים בעבודתם אי אפשר להם להגיע למעלה משרשם49. דכל זה הוא בעבודת התפילה שהיא עבודה ע״פ טעם ודעת, אבל בעבודה שהיא למעלה מטעם ודעת שהיא עבודת התשובה, דתשובה היא למעלה מטעם ודעת, דענין התשובה הוא שינוי המהות, דבעבודה הוא שהוא יוצא מטעם ודעת (אַז ער גייט אַרויס פון טו״ד), שמשתנה ממהותו, דכמו התשובה שעל חטא, הרי ענינה הוא שהוא בשינוי המהות, וכמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר בהמאמר50 בפירוש ענין בשעתא חדא וברגעא חדא32, דשעה הוא מלשון פני׳, דזהו ענין התשובה שפונה ומהפך את עצמו מן הקצה אל הקצה, וכאו״א מישראל הנה בשעתא חדא וברגעא חדא יכול להפוך את עצמו מן הקצה אל הקצה, כמו״כ ענין התשובה בעבודה הוא הפני׳ ממהות למהות, והיינו שהוא יוצא מטעם ודעת (אַז ער גייט אַרויס פון טו״ד) ועבודתו היא למעלה מטעם ודעת, הנה ע״י עבודת התשובה שהוא למעלה מטעם ודעת, עי״ז הוא מגיע למעלה יותר משרש הנבראים. וכמ״ש30 ויקרא הוי׳ הוי׳ ופסיק טעמא בינייהו51, שע״י עבודת התשובה הוא המשכת הוי׳ דלעילא, דאין זה בחי׳ שם הוי׳ סתם כי אם שם הוי׳ דלעילא, והיינו שאין זה גילוי שם הוי׳ מה שהי׳ במתן תורה דכתיב וירד הוי׳ על הר סיני, דמ״ש וירד הוי׳ על הר סיני אין זה הוי׳ דלעילא, כי אם הוי׳ סתם, והוא מה שנתגלה במתן תורה שהוא כריתת ברית דאברהם, אבל מ״ש ויקרא הוי׳ הוי׳ הוא שם הוי׳ דלעילא, דעל בחי׳ שם הוי׳ דלעילא נאמר אצל אברהם ושמי הוי׳ לא נודעתי להם52, ושם הוי׳ זה נתגלה ע״י עבודת התשובה דוקא.

אמנם עדיין צריך להבין, מה צריך לענין הכריתת ברית דוקא. דענין הכריתת ברית הוא למעלה מטעם ודעת, וכמבואר בלקו״ת53 משל משני אוהבים שכורתים ברית ביניהם, דגם כאשר לא יהי׳ טעם על האהבה, ועוד יותר גם כאשר יהי׳ טעם על היפך האהבה, מ״מ לא יהי׳ שום חלישות בהאהבה ואהבתם תהי׳ כמקודם, היינו שע״י הכריתת ברית הנה אהבתם היא למעלה מן הטעם, דזהו ענין הכריתת ברית שהוא למעלה מן הטעם. וצריך להבין, דמאחר שהי׳ הזיכוך כללי בעולם שנעשה ע״י המבול, וכן הרי כבר הי׳ ההמשכה דמתן תורה ודי״ג מדות הרחמים, א״כ למה צריך לענין כריתת ברית שהוא למעלה מן הטעם. אך הענין הוא, דהתהוות העולמות היא למעלה מן הטעם והשכל, והיינו שההתהוות אינה מוכרחת ע״פ שכל, כי אם ההתהוות הי׳ מצד כי חפץ חסד הוא54, כמ״ש55 כי אמרתי עולם חסד יבנה, ומדת חסדו ית׳ אין זה מצד הטבע וההכרח, כי אם מפני שהוא חפץ חסד. ולזאת צ״ל ענין הכריתת ברית דוקא, מפני שגם כאשר ישנו זיכוך העולם שנעשה ע״י המבול, מ״מ אין זה מוכרח כלל שיהי׳ קיום העולמות. דאם הי׳ ההתהוות מצד השכל, הנה אז כאשר ישנו זיכוך העולם שנעשה ע״י המבול, במילא צריך להיות קיום העולמות, אבל להיות שההתהוות היא מצד כי חפץ חסד הוא, והחפץ חסד הי׳ חד-פעמי (און דער חפץ חסד איז געווען אַן איין מאָליקער), הרי גם כאשר העולם הוא מזוכך, אינו מוכרח כלל שיהי׳ קיום העולמות, ולזאת צ״ל ענין הכריתת ברית דוקא, שמצד הכריתת ברית דוקא, יום ולילה לא ישבותו. וכמו״כ מובן גם בעבודה דמודה אני לפניך, שהו״ע כריתת ברית דנח בעבודה, הנה בכדי שע״י ההודאה דמודה אני, שהיא הודאה כללית בלבד והיא עדיין קודם נטילת ידים וברכות השחר, ומ״מ יפעול שיהי׳ רבה אמונתך, שהוא הריבוי בהאמונה וההמשכה בהעולם, הנה אין זה מצד ההודאה דמודה אני מצד עצמה, כי אם הוא מצד הכריתת ברית דוקא. וכמו״כ הוא גם בעבודת התפילה ולימוד התורה, דבכדי שיהי׳ קישור הנברא עם הבורא, צריך לענין הכריתת ברית דוקא, דעבודת הנבראים אינה בערך כלל, ובכדי שיהי׳ ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד56, דבר אחד ממש (ממש איין זאַך), הוא מצד הכריתת ברית דוקא. וכמו״כ הוא גם בעבודת התשובה שהיא למעלה מן הטעם, מ״מ הנה להיות שגם העבודה שלמעלה מטעם ודעת היא באה מצד הטעם, דכאשר הוא מתבונן בטעם ודעת הוא מבין בטעם ודעת גופא שטעם ודעת הוא הגבלה וצ״ל העבודה שלמעלה מטעם ודעת, א״כ הרי גם העבודה שלמעלה מטעם ודעת הוא מצד הטעם, וגם הרי העבודה שלמעלה מטעם ודעת אין זה שהוא בלי גבול לגמרי כי אם שהוא למעלה מן הטעם, דבכללות הוא בבחי׳ גבול כמבואר57 בענין בכל מאדך58, מאד שלך, שמה שאצלו הוא בבחי׳ בלי גבול הנה אצל אחר הוא בבחי׳ גבול, והיינו שהדילוג שלו (זיין שפּרונג), שהוא יוצא ממהותו היינו מטעם ודעת, הנה אצל מי שהוא בר דעת מבין משיג וחכם יותר, אצלו הוא בבחי׳ גבול, היינו שההתבוננות שהביאה את ההתפעלות וגם ההתפעלות בעצמה היא בבחי׳ גבול, ומכל שכן שהיא בבחי׳ גבול לגבי למעלה, ולכן הנה מצד העבודה עצמה, א״א שהבלי גבול שלו ימשיך את הבלי גבול שלמעלה (אַז זיין בל״ג זאָל אַרויסרופן דעם בל״ג שלמעלה), וההמשכה היא רק מצד הכריתת ברית בלבד.

אמנם כל זה הוא בכל השנה, אבל בראש השנה שאז הנה כל דבר חוזר לקדמותו59, שהסילוק הוא למעלה מאצילות ולמעלה מהצמצום, כמ״ש60 אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, דמעשה עולם הוא הענינים שעד אצילות, ויצורי קדם הוא למעלה מאצילות, שהסילוק בראש השנה הוא לא רק מהרצון פרטי כי אם גם מהרצון כללי, לזאת הנה אף שישנם כל הג׳ כריתת ברית, מ״מ הנה מצד הסילוק דראש השנה מסתלקים, וצריך להיות כריתת ברית מחדש שהוא הכריתת ברית דראש השנה. דזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם61, שאין בכלל עם (אַז עס איז גאָר ניטאָ קיין עם), אלא שצריך להמליך אותו ית׳, ולהיות שאין מלך בלא עם62, במילא יהי׳ עם, וההמלכה היא ע״י נשמות ישראל, דבמי נמלך בנשמותיהם של צדיקים63, וכתיב64 ועמך כולם צדיקים, דעם המלך במלאכתו ישבו שם65, דנשמות ישראל הם הממשיכים בחי׳ המלוכה מרצון המוחלט לרצון הכללי ולרצון הפרטי, ופועלים שיקים אותך היום לו לעם והוא יהי׳ לך לאלקים66. והנה אף כאשר כבר יש בחי׳ המלוכה, מ״מ צריך להזכיר לפניו ית׳, דזהו ענין הזכרונות, דלהיות שהוא דבר שאינו תופס מקום, צריך להזכיר על זה, כי על דבר קטן צריך להזכיר (וואָרום אויף אַ קליינע זאַך דאַרף מען דערמאָנען), ויכול שיהי׳ בהעלם, וכמו למטה הנה אף שלכל אחד מישראל ישנו האהבה עצמית להקב״ה, מ״מ היא אהבה מסותרת וצריך לגלותה מן ההעלם אל הגילוי, כמו״כ הוא למעלה שצריך להיות ענין הזכרונות בכדי שיהי׳ בגילוי, ובמה בשופר61, דכל ההמשכות דראש השנה הן ע״י השופר, דשופר הוא קול פשוט, ושופר הוא של בהמה, היינו שקול השופר הוא קול של בהמה. דהנה יש קלא פנימאה דאשתמע וקלא פנימאה דלא אשתמע67, וקול השופר הוא קלא פנימאה דלא אשתמע68, שהרי הוא קול של בהמה, והיינו שהוא בביטול לגמרי, שהוא שוה ממש עם בהמה, אדם ובהמה תושיע ה׳69, דלהיות שבראש השנה חוזר כל דבר לקדמותו, הרי אין שום דבר (איז דאָך קיין זאַך ניטאָ) ובמילא הוא בביטול לגמרי, שהוא בשוה ממש עם הבהמה. דביטול זה הוא למעלה יותר מעבודת התשובה, שהוא ביטול שלמעלה מטעם ודעת, דעבודת התשובה הרי ענינה הוא שמרגיש את ההגבלה דטעם ודעת, ומשום זה הנה עבודתו היא למעלה מטעם ודעת, אבל הביטול דשופר הוא שאין לו כלום (אַז ער האָט גאָרניט), דלהיות שבראש השנה חוזר כל דבר לקדמותו, הרי אין לו כלום (האָט ער דאָך גאָרניט) והוא עני ואביון, וע״י הביטול דשופר שהוא בביטול לגמרי, עי״ז הוא ממשיך בחי׳ מלוכה.

וזהו אתם נצבים היום כולכם לפני הוי׳ אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך ער שואב מימיך, דהיום דא ראש השנה, הנה בהיום דראש השנה שאז חוזר כל דבר לקדמותו, הנה אז נצבים כולכם לפני הוי׳, ששם הנה ראשיכם גו׳ בשוה ממש עם חוטב עציך ושואב מימיך, שהם הנתינים70 שאינם ראויים לבוא בקהל71. והנה להיות שבראש השנה חוזר כל דבר לקדמותו, ששם הכל הוא בשוה ממש, לזאת צ״ל המשכת בחי׳ המלוכה, והוא עי״ז מה שאתם נצבים כולכם גו׳. דהנה כמו שיש העשרה סוגים ראשיכם גו׳ בכללות ישראל, כמו״כ הוא בכאו״א בפרט שיש בו העשרה סוגים, וצריך להיות אתם נצבים כולכם ראשיכם שהוא העבודה דטעם ודעת, ולמעלה יותר העבודה שלמעלה מטעם ודעת, דגם הגולגולת הוא בכלל הראש, צ״ל בשוה ממש עם חוטב עציך עד שואב מימיך, דבפשטות הוא אותיות התורה, ולכן הזהיר כ״ק מו״ח אדמו״ר72 לייקר כל רגע דראש השנה ולהרבות באותיות התורה ואותיות התפילה ובפרט אותיות תהילים. ומעין זה צ״ל גם בימי ההכנה לראש השנה. והנה ע״י מה הוא פועל בעצמו שיהי׳ אצלו הכל בשוה, הוא ע״י שמתבונן דבראש השנה הוא לפני הוי׳, היינו למעלה גם משם הוי׳ דלעילא, דבשם הוי׳ דלעילא כתיב ויקרא הוי׳ הוי׳, דויקרא הוא בבחי׳ המשכה, אבל בראש השנה הוא לפני הוי׳, דשם הכל הוא בשוה, כמ״ש73 כולם בחכמה עשית, דחכמה דא״ק ועשי׳ הגשמית שוין ממש, ולהיות ששם הוא הכל בשוה, הרי הוא רואה שהוא עני ואביון שאין לו כלום, שזהו העבודה דראש השנה, וכמו שאומרים בסליחות לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כו׳, לך ה׳ הצדקה ולנו בושת הפנים74, דמצד זה שלנו בושת הפנים, לזאת זקוקים (דאַרף מען אָנקומען) ללך ה׳ הצדקה, דעי״ז שהוא נזכר (אַז ער דערמאָנט זיך) שהכל חוזר לקדמותו והוא עני ואביון, שאין זה בדרך התבוננות כי אם בזכרון בלבד, עי״ז הוא פועל ענין הזכרונות למעלה והמשכת המלוכה. וזהו אתם נצבים גו׳, דאף בשעה שכל העולם מתמוטט, אתם נצבים, דביום דראש השנה הנה כל העולם מתמוטט, שכל דבר חוזר לקדמותו, ומ״מ אתם נצבים, דנשמות ישראל שמושרשים בעצמותו ית׳ הנה הם בטוחים בהמשכת המלוכה, דזהו ב׳ הענינים שבראש השנה, דאף שראש השנה הוא היום הרת עולם75, העולם רועד (עס ציטערט די וועלט)76, מ״מ לובשים לבנים כו׳ דנשמות ישראל הם בטוחים כו׳77, דאף שאתם נצבים היום, שצריך להתייצב (אַז מען דאַרף זיך צושטעלן) בהיום דראש השנה לפני הוי׳, ובהיום דראש השנה הנה גם השטן בתוכם78, והוא תובע את חלקו (און ער מאָנט זיין חלק), דאף אשר כי חק לישראל הוא79, בנ״י הרי באים (אידן קומט דאָך), מ״מ הוא תובע, משפט לאלקי יעקב79, מה קורה עם האלקות דיעקב (וואָס איז מיט דעם אלקות פון יעקב), אבל מ״מ לובשים לבנים, דנשמות ישראל הם בטוחים, להיות שבעבודתם הם ממשיכים בחי׳ המלוכה, והם מושרשים בעצמותו, לכן הם בטוחים שיהי׳ כתיבה וחתימה טובה בטוב הנראה והנגלה.

__________

1) ריש פרשתנו (נצבים כט, ט-י). – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה הנה אנכי כורת ברית תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ קב ואילך). תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קעג ואילך).
2) פרשתנו שם, יא.
3) שם, יב.
4) ריש פרשתנו (מד, א).
5) נוסח תפלת מוסף דר״ה (ברכת זכרונות) – מר״ה כז, א.
6) נח ח, א.
7) לך לך טו, יח.
8) תשא לד, י.
9) נח שם, כב.
10) ב״ר פ״ה, ח.
11) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
12) תשא שם, ו.
13) נח ט, יג ואילך.
14) לך לך שם, ט ואילך.
15) זבחים קיג, א.
16) יחזקאל כב, כד.
17) בכ״ז – ראה תו״א ר״פ נח (ח, סע״ג ואילך).
18) ראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קסד. על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ נז ואילך. אוה״ת נח (כרך ג) תרמח, א. סה״מ תרנ״ד ס״ע מז ואילך. ד״ה זאת אות הברית תשמ״ג (סה״מ בראשית ח״א ע׳ קנח ואילך).
19) ל׳ חז״ל – יבמות לט, ב. חולין צג, ב.
20) ואתחנן ו, א.
21) עה״פ אחרי יח, כה.
22) תהלים קטו, טז.
23) יתרו יט, כ.
24) משפטים כד, א.
25) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן לך לך יב, ו. לקו״ש חט״ו ע׳ 76. וש״נ.
26) ראה סנהדרין צז, סע״א. ע״ז ט, א.
27) יחזקאל לג, כד.
28) וירא כא, לב.
29) ראה לקו״ת תבוא מב, ד. מג, ג. המשך תער״ב ח״א ע׳ רנז. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ט. ועוד.
30) תשא שם, ו.
31) ראה פרש״י שלח יד, יח.
32) זח״א קכט, סע״א-ב. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 86 הערה 5.
33) ע״ז י, ב.
34) סדר היום בתחלתו – הובא בבאר היטב או״ח ס״א סק״ה. שו״ע אדה״ז או״ח ס״א ס״ה (במהדו״ק, ובמהדו״ת – ס״ו). סידור אדה״ז בתחלתו.
35) ב״ר ספי״ד.
36) זח״א פג, א.
37) ישעי׳ ב, כב. ראה לקו״ת פינחס עט, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א. סה״מ תרפ״ט ס״ע 84-5. וש״נ.
38) ראה תניא ספ״ו, ובקיצורים והערות לתניא שם (ע׳ קטו). וראה סה״ש תורת שלום ע׳ 120. שם ע׳ 127.
39) שבת קמו, א.
40) בהבא לקמן – ראה גם ד״ה אני לדודי דש״פ ראה שנה זו (סה״מ אב-אלול ע׳ פו ואילך).
41) ברכות ה, ב. ראה לקו״ת ברכה צו, ב.
42) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה (פב, א).
43) תהלים קלה, ד.
44) האזינו לב, ט.
45) ראה משלי ט, ה ובמצו״ד. תו״א מקץ לג, ד. לקו״ת במדבר יז, ד. ובכ״מ.
46) בראשית ג, יט.
47) תהלים קד, טו.
48) ראה סה״מ שמות ח״ב ע׳ קב. וש״נ.
49) ראה סה״מ ויקרא ע׳ רד. במדבר ח״ב ע׳ רעו. וש״נ.
50) ד״ה אני לדודי תרצ״ג (פ״ג) – נדפס בקונטרס ח״י אלול תשי״ב (ואח״כ בסה״מ קונטרסים ח״ג ס״ע קג ואילך).
51) זח״ג קלח, רע״א (באד״ר).
52) וארא ו, ג. ראה אוה״ת וארא ע׳ קכו ואילך. (כרך ז) ע׳ ב׳תקמט ואילך.
53) פרשתנו מד, ב. וראה גם דרושים שבהערה 1 (סה״מ תר״ל שם ע׳ קג. תרנ״ד שם ס״ע קעד-ה).
54) ל׳ הכתוב – מיכה ז, יח.
55) תהלים פט, ג. ראה שעהיוה״א ספ״י. לקו״ת שה״ש יא, ד ואילך. ועוד – הובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הפ״ט״ (קה״ת, תש״נ) עה״פ (ע׳ 45 ואילך).
56) ראה זח״ג עג, א.
57) ראה תו״א מקץ לט, ג ואילך. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קס, ב. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 183 הערה 62.
58) ואתחנן ו, ה.
59) ראה פע״ח ושער הכוונות שער ר״ה. סידור האריז״ל במקומו. לקו״ת פרשתנו נא, ב. ובכ״מ.
60) נוסח תפלת מוסף דר״ה (ברכת זכרונות).
61) ר״ה טז, א. לד, ב.
62) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. כד הקמח ר״ה (ב) ד״ה ועוד (בהוצאת שעוועל – ע׳ שעט). ספר החיים (לאחי המהר״ל) ספר גאולה וישועה פ״ב. עמק המלך שער א (שער שעשועי המלך) רפ״א. שעהיוה״א רפ״ז. אגה״ק ס״כ (קל, ב). לקו״ת שם מד, ד. וראה פדר״א פ״ג. בחיי וירא כב, יג.
63) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
64) ישעי׳ ס, כא. וראה סנהדרין ר״פ חלק.
65) דברי הימים-א ד, כד.
66) פרשתנו שם, יב.
67) ראה זח״א נ, ב.
68) בכ״ז – ראה לקו״ת פרשתנו מד, ב ואילך.
69) תהלים לו, ז.
70) ראה יבמות עט, סע״א.
71) שם עח, ב ואילך. רמב״ם הל׳ אסורי ביאה פי״ב הכ״ב-ד.
72) ראה סה״מ תרפ״ח ע׳ ו. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ קלב. וראה גם לעיל סד״ה זה תשי״א (לעיל ע׳ צד).
73) תהלים קד, כד.
74) דניאל ט, ז.
75) נוסח תפלת מוסף דר״ה.
76) סה״מ תרפ״ח ע׳ קפד (קונטרסים ח״א יד, רע״א). תש״ב ע׳ 10. ועוד.
77) ראה טור או״ח סו״ס תקפא.
78) ראה איוב א, ו ואילך.
79) תהלים פא, ה.

[סה"מ דברים ח"ב ע' צה ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 277 ואילך.

סגירת תפריט