בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ד׳ מנחם-אב ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה1, וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו (בלקו״ת ובאוה״ת וכו׳)2, דבפסוק זה נקראו ישראל בשם ציון דוקא, ועוד, שמונה כאן ב׳ ענינים, א׳ ציון במשפט תפדה, ב׳ ושבי׳ בצדקה, וצריך להבין מהו התוכן דב׳ ענינים אלו. והנה אחד הביאורים בזה הוא3, דציון במשפט תפדה קאי על עבודת הצדיקים, שהם הולכים בדרך הישר, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט4, היינו שכל מעשיהם הם ע״פ משפט התורה. ובלשון הידוע שחיי הצדיק הם חיים של תורה (אַ תורה לעבן). ויש לומר, שפירוש זה קשור גם עם הפירוש דמשפט היינו תורה, כמו שתרגם אונקלוס עה״פ5 כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא, היינו כהלכות התורה, כי הצדיק עובד בכל מעשיו בתורה ובמצוות ע״פ ההלכות שבתורה, שהרי גם מצות לימוד התורה היא בהתאם להלכות תלמוד תורה שבשולחן ערוך. ועוד זאת, דאפילו לימוד זה שבתורה שאינו להלכה, היינו השקו״ט וכו׳ שבתורה, הנה גם לימוד זה צריך להיות ע״פ כללי ההלכה, בהקדמת הביטול, כמ״ש6 ונפשי כעפר לכל תהי׳ (ועי״ז) פתח לבי בתורתך, וכמארז״ל7 מה להלן באימה וביראה כו׳ אף כאן באימה וביראה כו׳. והיינו, דבכללות ענין המשפט קאי על לימוד התורה, ובפרטיות קאי על העבודה דתומ״צ בכלל. ומ״ש ושבי׳ בצדקה קאי על עבודת בעלי תשובה. דתיבת ושבי׳ יש בה ב׳ פירושים, א׳8 מלשון שיבה (חזרה) שהו״ע התשובה, ופירוש הב׳9 מלשון שבי׳ (גלות), היינו דושבי׳ הוא כמו ושבויי׳. דזהו ג״כ ענין התשובה להוציא את ניצוצות הקדושה השבויים למטה מטה בגלות כו׳. וענין זה נעשה ע״י מעשה הצדקה, דמעשה הוא לשון כפי׳ וביטול10. דענין הכפי׳ הוא בעבודת בעלי תשובה דוקא, דהצדיק אינו צריך לכפי׳, משא״כ בעל תשובה שהוא חטא ופגם ועבר את הדרך, הנה לזאת צריך ענין הכפי׳ וכו׳ כדי לשוב למקורו. ועוד זאת, דדוקא הבעל תשובה צריך לענין הצדקה, דכיון שחטא ופגם כו׳, הרי צריך לצדקתו של הקב״ה, לך ה׳ הצדקה11, כדי שיסלח לו כו׳, ומשום זה צריך שעבודתו תהי׳ ג״כ בבחי׳ צדקה, ואז מדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה12, דמה הוא רחום כו׳ אף אתה רחום כו׳13, ומזה מובן לאידך גיסא, דע״י עבודת הצדקה מלמטה ממשיכים הצדקה דלמעלה. אבל עדיין צריך להבין מהו בחי׳ ציון, דלכאורה משמע דקאי על העיר עצמה, וכן פירשו מפרשי המקרא14 שציון (בפסוק זה) קאי על עיר ציון. אבל מבואר בהדרושים15 שפירוש זה הוא דוחק קצת.
אך הענין הוא, כמבואר בהדרושים16, שכוונת הכתוב במ״ש ציון במשפט גו׳ היא לעם ישראל שנקראו ג״כ בשם ציון, כדאיתא בירושלמי17 עה״פ18 ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה. ומבואר בזה, שע״י קיום הדברים הנרמזים בתחילת פסוק זה, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ, עי״ז נעשים ישראל בבחי׳ ציון.
והנה בביאור הכתוב ואשים דברי גו׳ (שעי״ז נעשים ישראל בבחי׳ ציון) מובא בהדרושים (בתור קא סלקא דעתך)19, דקאי על ב׳ הקוין דתורה ומצוות. דמה שנאמר ואשים דברי בפיך דקאי על התורה, הרי זהו ענין המשכת התורה בפה, בפנימיות האדם, וע״ד מ״ש אנכי20 ה׳ אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו, דקאי על דברי תורה21, דע״י שמעלך מארץ מצרים והרחב פיך, למעלה מכל מדידה והגבלה, עי״ז יכול להיות כלי שתומשך בו התורה בפנימיות. דזהו ענין הפה בפשטות שעל ידו אוכלים ושותים, ע״ד שהמאכל כו׳ נעשה דם ובשר כבשרו. אמנם נוסף לזה שהתורה היא בבחי׳ פנימיות כמ״ש22 ותורתך בתוך מעי, הנה נוסף לזה יש בתורה עוד ענין, שהיא גם מקפת על האדם. וכמ״ש בתניא23 שהתורה היא גם מזון וגם לבוש. ולפי זה, הנה גם מה שנאמר ובצל ידי כסיתיך קאי על התורה. ומה שממשיך לנטוע שמים וליסוד ארץ, קאי על עבודת המצוות בכלל, ובפרט הקרבנות. ולפי זה בפסוק זה מדובר על ב׳ קוין. ויש לומר, דטעם הדבר מה שהובא בהדרושים פירוש זה, הוא משום שאז יהי׳ זה בהתאם לפסוק ציון במשפט תפדה גו׳, דגם בפסוק זה נמנין ב׳ הקוין דתורה ומצוות, דמשפט היינו תורה (כנ״ל), וצדקה הם כל המצוות.
אמנם המסקנא בהדרושים24 (מיוסד על דברי הירושלמי17) היא שבפסוק זה נרמזו ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים. ואשים דברי בפיך קאי על לימוד התורה, ובצל ידי כסיתיך קאי על קיום המצוות שהם בבחי׳ לבושים ומקיפים25, ולנטוע שמים וליסוד ארץ קאי על מעשה הקרבנות שעל ידם מתקיימים חוקות שמים וארץ26, והם ג׳ העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ״ח, כנ״ל.
וענין בחי׳ ציון, מבואר בהדרושים27 שהוא מלשון ציון וסימן, שהוא בבחי׳ ביטול לגמרי. אבל לאידך גיסא, הרי תוכן הסימן הוא שהוא כל הענין כולו. וע״ד מה שנאמר ברשב״י שאמר על עצמו אנא סימנא בעלמא28, שאינו אלא סימן, ויחד עם זה אמר29 אם אחד הוא אני הוא, שנאמר30 וצדיק יסוד עולם, היינו שהוא יסוד כל העולם.
וזהו ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, דע״י שהוא בבחי׳ ציון וסימן, ע״ד רשב״י שאמר אנא סימנא בעלמא, עי״ז דוקא נעשית הפדי׳ והשיבה בתכלית השלימות. דזהו מה שאמר רשב״י31 יכולני לפטור את העולם כולו מן הדין. דהנה כאשר ישנו ענין של דין, הרי מובן שצריך לענין התשובה כדי להסיר הדברים הבלתי רצויים. ועוד, דתשובה יש בה מעלה מיוחדת, דבעל תשובה הוא למעלה מצדיק גמור, כמ״ש הרמב״ם32 שיש בו המעלה דטרם יקראו ואני אענה33, שזו היא מעלה גדולה לגבי צדיקים, שהרי צדיק יש בו רק המעלה דצדיק גוזר והקב״ה מקיים34, או יתר על כן הקב״ה גוזר וצדיק מבטל35, משא״כ הבעל תשובה הנה עוד טרם יקראו, לפני התפילה והצעקה כו׳, הנה כבר אז אני אענה. ומזה מובן, שמה שאמר יכולני לפטור כו׳ אינו רק באופן של כפרה וקינוח (כמבואר באגרת התשובה36), אלא באופן של תשובה שיש בה מעלה מיוחדת כנ״ל. וטעם הדבר מה שרשב״י הי׳ בכחו לפעול זאת, הוא משום שרשב״י הי׳ בבחי׳ ציון וסימן, אנא סימנא בעלמא, ולכן היתה בו מעלה מיוחדת, וכמו שאמר לו ר׳ עקיבא רבו37 דייך שאני ובוראך מכירין כחך, שיש בכחו לפטור את העולם מן הדין באופן הנ״ל, היינו תכלית השלימות דתפדה ותכלית השלימות דושבי׳.
וע״י עבודת התשובה בכלל, דהיא ע״י התפילה, כמ״ש38 ונשלמה פרים שפתינו, שהתפילה פועלת מה שקרבנות פועלים, ובפרט שידוע39 מאמר רבותינו אשר אנחה (אַ קרעכץ) של יהודי היא תשובה עילאה, הנה ע״י תשובה תתאה ותשובה עילאה ותשובה שלימה וכו׳, באים מיד לקיום היעוד40 דישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן.
__________
1) ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים).
2) ראה לקו״ת פרשתנו (דברים) א, סע״ב ואילך. אוה״ת שם ע׳ לג ואילך. ע׳ לו ואילך (נדפס גם באוה״ת ויצא ריג, ב ואילך). (כרך ו) ע׳ ב׳קעג ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ ע ואילך. ע׳ תקסד ואילך. ועוד.
3) אוה״ת פרשתנו ע׳ לו. שם ע׳ מא. נ״ך (ישעי׳ עה״פ) ע׳ צו. וראה גם ד״ה זה תשל״ה ס״ז (לעיל ע׳ ל-לא).
4) וירא יח, יט.
5) וישב מ, יג. וראה לקו״ת שם.
6) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א). וראה לקו״ת במדבר טו, ג. שה״ש סה, ג.
7) ברכות כב, א.
8) תיב״ע עה״פ. פירש״י שם. ועוד.
9) לקו״ת שם. פי׳ הרד״ק עה״פ.
10) ראה ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. וראה לקו״ת בחוקותי מח, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשסא. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. תרע״ח ע׳ קכא. תרצ״ט ע׳ 191. לקו״ש חי״ב ע׳ 238. ובכ״מ.
11) דניאל ט, ז.
12) לקח טוב (פס״ז) שמות ג, ו. וראה סוטה ח, ב. ועוד. וראה לקו״ת שם.
13) שבת קלג, ב. ירושלמי פאה פ״א ה״א. ועוד.
14) כלי יקר – הובא באוה״ת שם ע׳ לו.
15) אוה״ת שם.
16) אוה״ת שם. וראה מקומות שנסמנו לעיל הערות 2-3.
17) תענית פ״ד סה״ב. מגילה פ״ג סה״ו. וכ״ה בזח״ג לה, א (הובא באוה״ת שם).
18) ישעי׳ נא, טז.
19) אוה״ת שם ס״ע לז ואילך.
20) תהלים פא, יא.
21) ברכות נ, א.
22) תהלים מ, ט.
23) ספ״ה.
24) אוה״ת שם ע׳ לח ואילך. מקומות שנסמנו לעיל הערות 2-3.
25) תניא שם. ובכ״מ.
26) ראה קה״ע לירושלמי שם.
27) לקו״ת שם. אוה״ת שם ע׳ לא ואילך. (כרך ה) ע׳ א׳תתקפט ואילך. מקומות שנסמנו בהערה 24. וראה גם סה״מ תרכ״ז ע׳ שצא. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קפה. ועוד.
28) זח״א רכה, א.
29) שם רנה, סע״א.
30) משלי י, כה. וראה יומא לח, ב.
31) סוכה מה, ב.
32) הל׳ תשובה פ״ז ה״ז. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 61.
33) ישעי׳ סה, כד.
34) ראה שבת נט, א.
35) מו״ק טז, ב. וש״נ.
36) פ״א (צ, סע״ב). וראה שם פ״ב.
37) ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב.
38) הושע יד, ג.
39) ראה ״היום יום״ ג תמוז. ועוד.
40) רמב״ם שם ה״ה.
[סה"מ דברים ח"א ע' סט ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 238 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ד ע׳ 1937 ואילך.