יב) זאת תורת העולה – ש״פ צו, שבת הגדול, י״ב ניסן ה׳תש״מ

בס״ד. ש״פ צו, שבת הגדול, י״ב ניסן ה׳תש״מ

הנחה בלתי מוגה

זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה גו׳1, וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו, גם בד״ה זה דש״פ צו תרע״ח2, דצריך להבין מהו ענין תורת העולה, הלא דיני העולה כבר נאמרו בפרשת ויקרא, וכאן נאמר רק מה שהקטר חלבים ואברים כשר כל הלילה, ומהו ענין תורת העולה. גם צריך להבין מ״ש היא העולה, הלא כבר נאמר זאת תורת העולה, והוה לי׳ לומר זאת תורת העולה על מוקדה.

והנה קרבן העולה הוא ראשית כל הקרבנות, וכפשטות הענינים, שקרבן התמיד (שהוא קרבן עולה) הוא הקרבן שמקריבין בתחילת היום לפני שאר הקרבנות. והנה כללות ענין הקרבנות הוא לקרב כל עניניו לאלקות3, ועשיית דירה לו ית׳ בתחתונים, שהוא ע״י עבודת האדם בכללותה, דאני נבראתי לשמש את קוני4. וזהו מה שממשיך בהמאמר שם, ומביא שמצינו מדרשות חלוקות בענין העבודה אם היא צורך גבוה5. דפעם איתא6 עה״פ7 אמרת ה׳ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, וכי איכפת לו להקב״ה אם שוחט ואוכל או נוחר ואוכל (או כגירסא הב׳, אם שוחט מן הצואר או מן העורף), לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. ופעם איתא8 בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, הרי שנוגע שם מעשה התחתונים, והעבודה היא צורך גבוה.

וממשיך בהמאמר, אך הענין דאיתא בפרקי דרבי אליעזר9 עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, ולכאורה מה שייך שמו קודם שנברא העולם. ע״כ. דהנה ענין השם בכללו הוא בשביל הזולת, דהזולת קורא אותו בשמו. והגם שמבואר בכמה מקומות10 ששמו של אדם הוא המחי׳ ומקיים אותו, כי השם ממשיך את הנשמה בגוף, הרי גם בענין זה מובן שהשם הוא בשביל הזולת, כי לגבי ענין זה הגוף הוא בבחי׳ זולת לגבי הנשמה, וע״י השם נמשכת הנשמה אל הזולת, דהיינו הגוף, עד שהשם הוא מחי׳ ומקיים, ועד שהוא המהוה אותו. וא״כ מה שייך שמו קודם שנברא העולם, כשאין מציאות של זולת.

ומביא ע״ז ב׳ פירושים11. פירוש א׳ דעד שלא נברא העולם היינו למעלה מבריאה דכללות, ויתירה מזו, עד שלא נאצל העולם12, למעלה מאצילות דכללות. ופירוש ב׳, דעד שלא נברא העולם קאי על עולם האצילות שלמעלה מבי״ע הפרטיים. וביאור הענין לפירוש הא׳, מהו שמו עד שלא נברא העולם, הענין הוא, כי העצמות הוא נושא הכל. ואם13 תאמר שיש לו כח בבלתי בעל גבול ואין לו כח בגבול, הרי זו גופא הגבלה. ואף שענין זה שייך לבחי׳ הגילויים, הרי כיון שלשון רז״ל הוא עד שלא נברא העולם, הרי מובן שיש לו שייכות להעולם בדרך שלילה עכ״פ, ובזה הוא ענין השם. והוא הוא השורש לנאצל העולם, ונברא העולם, בריאה דכללות עד לבריאה הפרטית. ולפירוש הב׳, עד שלא נברא העולם קאי על עולם האצילות, וזהו הי׳ הוא ושמו בלבד, דאצילות הוא בחי׳ שמא קדישא. ומזה נברא אח״כ עולם הבריאה (ע״י הצמצומים והפרסאות, כמבואר בכמה מקומות אופן ההמשכה מאצילות לבריאה).

וזהו ענין העבודה צורך גבוה, דקאי על בחי׳ שמו. דלפירוש הא׳ היינו דע״י העבודה דתורה ומצוות ממשיכים את בעל השם (שלמעלה מבחי׳ שמו) בהשם. ולפירוש הב׳, הנה עולם האצילות הוא בחי׳ הוי׳ דלתתא. דהגם ששם הוי׳ הוא שם העצם, מ״מ נוגע שם מעשה המצוות. וזהו מה שהמצוות נקראות מצוות הוי׳, שהן תלויין ונמשכין משם הוי׳ כו׳, כדאיתא בזהר14 שהמצוות תלויות באותיות הוי׳ כענבין דתליין באתכלא (כמבואר במ״א*14 פרטי הענינים בזה), וכן תורה נקראת תורת הוי׳, כי ע״י התורה ומצוות ממשיכים מבחי׳ הוי׳ דלעילא בהוי׳ דלתתא כנ״ל. ולפמ״ש בעבודת הקודש12 הוא שממשיכים תוספות אור משם הוי׳ בשם אלקים ושם אדנ-י, וכמ״ש15 ועתה יגדל נא כח אדנ-י וכתיב16 תנו עוז לאלקים. ומה שאמרו וכי איכפת לי׳ כו׳, קאי על בעל השם שלמעלה מבחי׳ שמו, ששם לא נוגע עבודת הנבראים.

והנה ע״פ הקדמה זו שהעבודה מגעת רק בבחי׳ השם, צריך להבין מה שאמרו במדרש17 (הובא במאמר הנ״ל), כתיב ויחלום והנה סולם כו׳ מלמד שהראה הקב״ה ליעקב שרו של בבל עולה ע׳ עווקין ושל מדי נ״ב ושל יון ק״פ (כמבואר ענין מספרים אלה בהמאמר) ושל אדום עולה ואינו יודע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב, אמר, שמא אין לו ירידה, אמר לו הקב״ה, אל תירא עבדי יעקב אפילו הוא עולה אצלי אני מורידו, שנאמר18 אם תגבי׳ כנשר גו׳ משם אורידך נאום ה׳, וזהו גם מה דאיתא במדרש19 עה״פ היא העולה, היא העולה זו מלכות אדום שהיא מעלה את עצמה שנאמר אם תגבי׳ כנשר כו׳, על מוקדה זה גיהנם כו׳ שנאמר20 ויהיבת ליקדת אשא. ולפי הנ״ל צריך ביאור איך אפשר שהתורה ומצוות מגיעים רק בבחי׳ השם, והקליפה עולה ואינו יודע כמה.

אך הענין הוא, דגם בעבודת האדם יש בחי׳ בכל מאדך שלמעלה ממדידה והגבלה, ולמעלה מבחי׳ תורת הוי׳ ומצוות הוי׳. ויובן זה בהקדם דהנה מצינו ענין הסולם בקדושה שהו״ע התפילה, כדאיתא בתיקוני זהר21 סולם דא צלותא. וידוע דבסולם דתפילה יש ד׳ שליבות שהן נגד ד׳ עולמות אבי״ע (כמצויין בסידור האריז״ל)22. דתחילת העבודה היא בבחי׳ הודאה שזהו בעשי׳. ומתחיל במודה אני לפניך שהיא הודאה כללית, ואח״כ אומר הודו להוי׳ כו׳, כי מיד בקומו משנתו אינו יודע עדיין באיזו מדריגה היא ההודאה רק שמודה בכללות לאלקות, ואח״כ בא לידי השגה במקצת ואומר הודו להוי׳ כו׳. אבל כל זה הוא בבחי׳ הודאה שזהו בעשי׳. ואח״כ בפסוקי דזמרה הוא התפעלות המדות מגדולת הבורא, ואיך שכל הנבראים מהללים ומשבחים כו׳, והיא העבודה בבחי׳ ומדריגת היצירה. ואח״כ בברכות קריאת שמע וקריאת שמע העבודה היא בבחי׳ השגה במוחו, דהיינו נגד עולם הבריאה. ואח״כ בתפילת העמידה הוא בבחי׳ הביטול וההשתחוי׳, בחי׳ בכל מאדך, עולם האצילות. ואף שגם בקריאת שמע אומרים ואהבת גו׳ בכל מאדך, הרי זו בחי׳ בכל מאדך הבאה בהמשך לבכל לבבך ובכל נפשך. משא״כ הביטול דתפילת העמידה הוא למעלה מהבנה והשגה לגמרי (וכמבואר בכמה מקומות ענין הד׳ שליבות, ובארוכה בהמשך תער״ב23). וע״י ההעלאה בד׳ השליבות דתפילה, באה אח״כ ההמשכה מלמעלה למטה, שהרי בסולם כתיב24 עולים ויורדים בו. אמנם יש בחי׳ בכל מאדך שלמעלה גם מתפילת העמידה, דהרי תפילת העמידה גם היא אחת מהשליבות שבסולם שעליו נאמר עולים ויורדים, אך יש בחי׳ בכל מאדך שהיא באופן דעולה ואינו יודע כמה. ובעבודה הו״ע לימוד התורה שלמעלה מעבודת התפילה, כי עבודת התפילה היא בסדר והדרגה כנ״ל, משא״כ לימוד התורה הוא באופן דמיד כשלומד תורה מתאחד עם נותן התורה, דאורייתא וקוב״ה כולא חד25. וע״ד המבואר בתניא26 בעבודת הבעלי תשובה, דדוקא בהיותו בתכלית הירידה, הנה מיד עולה למעלה מסדר והדרגה לבחי׳ אהבה רבה, ואדרבה, האהבה רבה היא ע״י ההתבוננות בתכלית הירידה שלו, דרע ומר עזבך את הוי׳ אלקיך27, והיותו נמצא במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים28, ועד״ז הוא בענין בכל מאדך שע״י לימוד התורה, שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה, ולמעלה מבחי׳ תורת הוי׳ וכו׳. וע״י ההעלאה באופן זה, גם ההמשכה מלמעלה היא למעלה מכל מדידה והגבלה.

והנה את זה לעומת זה עשה האלקים29 [ויש להוסיף בדרך אפשר, שהוא כדי שתהי׳ בחירה חפשית], דכשם שיש בחי׳ בכל מאדך הנ״ל בקדושה, כמו״כ יש מעין זה בלעו״ז. וזהו של אדום עולה ואינו יודע כמה. אמנם, עלי׳ זו היא רק בחיצוניות, וכמו שמסיים בכתוב אם תגבי׳ כנשר גו׳ משם אורידך נאום ה׳, דהעלי׳ היא סיבת הירידה, וכל כוונת העלי׳ היא בשביל הירידה, וכמו בהמן שהגביהה אותו אסתר בהגבהה ביותר בשביל שתהי׳ הירידה שלו כו׳30. וזהו היא העולה על מוקדה, שהיא מעלה עצמה בבחי׳ עלי׳ והגבהה ביותר, וזוהי סיבת ירידתה, שזהו ענין על מוקדה שנאמר ויהיבת ליקידת אשא.

וזהו מה שאמר דוד נעים זמירות ישראל, שפוך31 חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, וסיבת הדבר, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו, וכן מ״ש לפני זה שמו את ירושלים לעיים, היינו שבבחי׳ יראה שלם32, שלימות היראה, פעלו היפך הבנין, עיים, שזהו כללות ענין הגלות, ובפרט בסיום הגלות בעקבתא דמשיחא. הנה ע״ז אומרים שכוונת עליית הלעו״ז היא בשביל הירידה, שיהי׳ שפוך חמתך גו׳, עד לסיום המזמור33 ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך, שסיפור התהילות יהי׳ לעולם, באופן נצחי.

וכן תהי׳ לנו, דמאמירת שפוך חמתך נמשך עד למה שאומרים בסיום ההגדה לשנה הבאה בירושלים, וכפירוש כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו*33, דכאשר נמצאים עתה בירושלים, הרי בדרך ממילא לשנה הבאה בירושלים, ועוד, כפרש״י34 השמש באה שבאה כבר. ובפרט שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות35.

וביאור הענין יש לומר, ע״פ המבואר במדרש הנ״ל, וכי איכפת לי׳ להקב״ה אם שוחט ואוכל או נוחר ואוכל, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. דמזה גופא מובן, דגם בהבחינה דלא איכפת לו אם שוחט כו׳, הרי הענין דלצרף את הבריות איכפת לי׳. אלא שהענינים שעל ידם הוא צירוף הבריות לא איכפת לי׳, וע״ד המבואר במ״א בענין המסחר, שכל המסחר הוא בשביל הפרנסה שרוצה, ועצם המסחר הוא ענין טפל שאינו נוגע36. והענין הוא, לפי שישראל וקוב״ה ע״י אורייתא כולא חד. דע״י אורייתא הם מצטרפים (לשון צירוף וזיכוך), וגם מצטרפים (לשון צירוף וקיבוץ ואיחוד) עם קוב״ה, עד שגם הבריות שבישראל (כמבואר ענינם בתניא37) הם כולא חד עם קוב״ה, ובאופן דישראל ומלכא בלחודוהי*37.

וע״י העבודה הנ״ל יתקיים היעוד38 דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שיהיו נפלאות גם בערך הנפלאות שהיו בימי צאתך מארץ מצרים39, לפי שגאולה זו היא נצחית, גאולה שאין אחרי׳ גלות40, למעלה מההגבלות דזמן, ועד״ז למעלה ממדידה והגבלה דמקום, דיעלה הפורץ לפנינו41, ופרצת גו׳42, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

__________

1) פרשתנו (צו) ו, ב.
2) סה״מ תרע״ח ע׳ רסב ואילך.
3) ראה ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ב (סה״מ ה׳שי״ת ע׳ 113). תשי״ב פ״א (סה״מ מלוקט ח״א ס״ע יט ואילך). וש״נ.
4) משנה וברייתא סוף קידושין.
5) ראה גם אוה״ת נ״ך ע׳ תרעט ואילך. סה״מ עזר״ת ע׳ קצה ואילך. עטר״ת ע׳ קצא ואילך. וראה ד״ה צאינה וראינה דיום ב׳ דחה״ש שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ צו ואילך). וש״נ.
6) ב״ר פמ״ד, א. ועוד.
7) תהלים יח, לא.
8) איכ״ר פ״א, לג. וראה ספרי האזינו לב, יח. ברכה לג, ה. ועוד.
9) פ״ג.
10) ראה סה״מ תש״ט ע׳ יז. סה״מ ראש השנה ע׳ קי. וש״נ.
11) ראה גם אוה״ת יתרו ע׳ תתלח ואילך. ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אוא״ס (ה) (ע׳ תלח ואילך). וש״נ.
12) עבודת הקודש חלק (א) היחוד פ״ב ואילך.
13) שם רפ״ח. וראה אוה״ת על מארז״ל ע׳ סז.
14) תקו״ז בהקדמה (ב, א). וראה גם שם תי״ח (לב, ב). תמ״א (פא, ב). ת״ע (קלא, א).
*14) ראה לקו״ת שבת שובה סד, ד. ובכ״מ.
15) שלח יד, יז.
16) תהלים סח, לה.
17) ויק״ר פכ״ט, ב.
18) עובדי׳ א, ד.
19) ראה תנחומא פרשתנו ב. ויק״ר פ״ז, ו. בחיי תולדות כה, כז – הובא באוה״ת פרשתנו ע׳ יד, ובסה״מ תרע״ח שם.
20) דניאל ז, יא.
21) תמ״ה (פג, א). וראה גם זהר ח״א רסו, ריש ע״ב. ח״ג שו, ריש ע״ב. סה״מ תש״ד ע׳ 161. וש״נ. וראה אוה״ת שם. סה״מ תרע״ח שם ס״ע רסד ואילך.
22) ראה גם אוה״ת ויצא (כרך ה) תתלז, ב. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ריש ע׳ סד. וש״נ.
23) ראה ח״א ע׳ תריט ואילך. ח״ב ע׳ תתד ואילך.
24) ויצא כח, יב.
25) תניא פ״ד ורפכ״ג בשם הזהר. וראה זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. צ, ב. תקו״ז תקון ו בתחלתו. תכ״ב (סד, א). לקו״ת נצבים מו, א. וראה קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-קה.
26) פ״ז.
27) ירמי׳ ב, יט.
28) עקב ח, טו.
29) קהלת ז, יד.
30) ראה תו״א מג״א צג, ד. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ שפב-ג. ועוד.
31) תהלים עט, ו-ז. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תש״מ) אמירת מזמור זה. המו״ל.
32) ראה ב״ר פנ״ו, י. תוד״ה הר – תענית טז, א. לקו״ת ראה כט, ד. ר״ה ס, ב. ועוד.
33) פסוק יג.
*33) ראה סה״ש תש״ה ריש ע׳ 83.
34) לך לך טו, יז.
35) תניא רפל״ז.
36) ראה סה״מ קונטרסים ח״א רנח, ב. סה״מ פורים ס״ע קכה-ו. וש״נ.
37) פל״ב.
*37) ראה זהר ח״ג לב, א. ח״א רח, א.
38) מיכה ז, טו.
39) ראה שער האמונה (לאדהאמ״צ) פט״ז. אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תפו ואילך). וש״נ. סה״מ תש״ח ע׳ 159. ובכ״מ.
40) ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ובכ״מ.
41) ע״פ מיכה ב, יג. אגדת בראשית ספס״ג.
42) ויצא כח, יד.

[סה"מ ויקרא ע' נ ואילך]

נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קכו ואילך.

סגירת תפריט