טז) ציון במשפט תפדה – ש״פ דברים, שבת חזון, ד׳ מנחם-אב ה׳תשמ״ו

בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ד׳ מנחם-אב ה׳תשמ״ו

הנחה בלתי מוגה

ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה1, וידועים ומפורסמים דרושי רבותינו נשיאינו שבכל דור ודור על פסוק זה, מתחיל מהדרוש בלקו״ת ריש פרשתנו, שהוא גם ריש ספר דברים (בלקו״ת, וכן נדפס גם בדפוס הראשון) [והוא דבר פלא, שהתחלת פ׳ דברים היא בדרוש על פסוק שבהפטרת הפרשה, ובהפטרה גופא בפסוק האחרון שבה2]. ומבואר שם, בהקדם מ״ש3 והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, ואמרו רז״ל4 בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שזהו ענין עיקרי וכולל בעבודת האדם, שכל התורה כולה צ״ל אצלו באופן דכחדשים, שזה בא ע״י התבוננות כללית וכו׳, וע״י התבוננות זו בא להכרה זו שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים בכ׳ הדמיון, ויתירה מזו שהם חדשים ממש5. וענין זה מובטח למעלה, שהרי ענין זה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים כו׳ הוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה6. וע״י ענין זה הרי כללות עבודת האדם היא כדבעי, כמבואר בארוכה בהמשך הדרוש7.

וממשיך שם אח״כ8, אך כל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן כו׳ הנה ע״ז כתיב ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה. והיינו, דכשהמצב בעבודת האדם אינו כדבעי, הרי צריך להיות אצלו ענין של פדיון והשבה למקומו, וזהו ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, שהפדיון וההשבה היא ע״י ב׳ הפעולות דמשפט וצדקה, דמשפט היינו תורה (כמבואר בהדרוש)8, כתרגומו עה״פ כמשפט הראשון9 כהלכתא קדמייתא, וצדקה קאי על כל המצוות. אמנם בענין זה גופא יש כמה פרטים. דהנה הפירוש הפשוט בפסוק הוא10, דמ״ש ושבי׳ קאי אלפניו, דשבי׳ (השבויים או החוזרים ושבים, כדלקמן) של ציון ג״כ ייפדו ע״י הצדקה. ויש לומר הביאור בזה ע״פ הנ״ל, כי גם לפני לימוד התורה (משפט) הרי צריך סייעתא דשמיא מלמעלה, ובפרט שהכוונה כאן היא להלכות שבתורה, כנ״ל, והרי אמרו רז״ל11 דבשביל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא12 צ״ל סייעתא דשמיא במיוחד. ומכיון שמדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה13, הנה כדי לקבל הסיוע מלמעלה צ״ל גם מלמטה ענין הסיוע לנדכאים, והו״ע הצדקה. אמנם, מזה שבפסוק לא נאמר ציון ושבי׳ יפדו במשפט ובצדקה, אלא ב׳ ענינים אלו נחלקו לב׳ ענינים נפרדים, ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, מוכח, שעיקר הפירוש בזה הוא, כמבואר בהדרושים, שהפדי׳ דבחי׳ ציון היא ע״י משפט ותורה, וההשבה והיציאה מן השבי׳ דבחי׳ ושבי׳ היא ע״י צדקה.

והענין הוא14, דהנה בחי׳ ציון אין שייך בה ענין של שבי׳ ויציאה ממקומה, ולכן בשביל הפדיון שלה מספיק ענין התורה, משפט. וכמבואר בהדרושים15, שהמשפט הוא להיות כל דבר על מכונו כמו שצריך להיות, דיש לומר הכוונה בזה, שאין צריך להחזיר את הדבר מן השבי׳ למקומו, אלא שבמקומו עצמו צריך לפעול בו שיהי׳ כמו שצריך להיות. ויש בחינה שלמטה מזה, הנקרא ושבי׳, דבזה גופא ב׳ פירושים, א׳16 מלשון שבויים (ושבי׳ פירוש ושבויי׳), ב׳ לשון השבה וחזרה17, ובשניהם ניכר שירד למטה ממקומו והוא שבוי או שצריך פעולה מיוחדת להחזירו למקומו18, מכיון שירד למטה מטה בעולם הזה התחתון, שקיבל עליו עול דרך ארץ כו׳19. ולכן כדי להחזירו למקומו אין מספיק העבודה דתורה, אלא צ״ל העבודה דצדקה וכללות עסק המצוות, שעיקרן (הן מצוות עשה והן מצוות ל״ת) בדברים גשמיים דוקא20 ובעשי׳ (או העדר עשי׳) גשמית דוקא, דע״י העסק בדברים גשמיים דוקא שבתחתית המדרגות, עי״ז מעלים גם בחי׳ ושבי׳, שישובו למקומם הראשון18. והטעם שנקראים כל המצוות כאן בשם צדקה, יש לומר, ע״פ המבואר בתניא פרק ל״ז21 [בגימטריא הב״ל, כמבואר בשיחה הידועה22, שזה קשור עם ענין הבל פיהם של תינוקות של בית רבן23 וענין ז׳ הבלים שבהם העולם קיים24], שע״י נתינת פרוטה לצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו (או שהי׳ יכול לקנות בה חיי נפשו), הרי כל כח נפשו החיונית עולה לה׳ בצדקה זו. ונמצא, שכל כחות האדם שבהם הוא מקיים את כל המצוות, כולם עולים לה׳ ע״י מצות הצדקה. וזהו הטעם מה שנקראים כאן כל המצוות בשם צדקה דוקא.

והנה הכלל בכל עניני קדושה הוא דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן25. ומזה מובן, דמה שפסוק זה (ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה) נאמר בסוף ההפטרה שבתחילתה מדובר בענינים בלתי רצויים, הוא משום שב׳ ענינים אלו קשורים זה בזה, שהפדי׳ וההשבה אינה רק ביטול הענינים הבלתי רצויים שבתחילת ההפטרה, אלא יתירה מזו, שזהו ענין הפיכת כל הענינים הבלתי רצויים לטובה (באופן דנעיצה). דמזה מובן, שכדי שיהי׳ הענין דציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה בתכלית השלימות, אינו מספיק ביטול הענינים הבלתי רצויים, אלא צריך גם להפכם לטובה. וכמפורש בנוגע לימים אלו26, דכל הצומות האלו עתידין להבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידין להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר27 כה אמר ה׳ גו׳ יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

ויש לומר עוד, דאחת המעלות שיבואו אלי׳ ע״י הפיכת הענינים הבלתי רצויים לטובה, נרמזת בסיום לשון הכתוב הנ״ל, והאמת והשלום אהבו, שזה מרמז על תכלית השלימות בקיום המצוות, באופן דכמצות רצונך28. דהנה בזמן הזה, הרי לא כל ישראל מקיימים את כל התרי״ג מצוות, שהרי יש מצוות השייכות רק לכהנים או רק ללויים או רק לישראלים, עד שיש מצוות השייכות רק למלך, והמלך מוציא את כולם29, מכיון שלבו הוא לב כל קהל ישראל30, ועד״ז הכהנים וכיו״ב מוציאים את שאר ישראל מדין שליחות דשלוחו של אדם כמותו31 וכיו״ב. אמנם לעתיד לבוא יתגלה ענין והאמת והשלום אהבו, שיהי׳ תכלית השלום וההתכללות דכל בני ישראל, ויהי׳ נחשב כאילו כל ישראל מקיימים את כל המצוות כמצות רצונך, גם המצוות ששייכות למלך, שהרי כל ישראל בני מלכים הם32, ויתירה מזו, כל ישראל מלכים הם (כדאיתא בתקוני זהר33). ולעילוי זה דלע״ל באים דוקא ע״י הקדמת הירידה דזמן הגלות, דע״י הפיכת עניני הגלות לטובה ע״י שלימות העבודה דמשפט וצדקה הנ״ל, באים לשלימות ההתכללות דלע״ל.

ויהי רצון, שע״י שלימות העבודה בזמן הזה באופן דכל ישראל בני מלכים הם ומלכים הם, דהיינו בתכלית התוקף וכו׳, יקויים בנו כבר בזמן הזה מעין הענין דכמצות רצונך דלע״ל. שהרי ענין כמצות רצונך לע״ל נאמר בפשטות לגבי עבודת הקרבנות שבבית המקדש השלישי, מקדש אדנ-י כוננו ידיך34, שהוא מקדש נצחי35. והרי ענין הנצחיות בפשטות הוא לא רק על העתיד אלא גם אל ההווה ועל העבר36, ונמצא, שהמקדש דלעתיד וכל הענינים שבו הם נצחיים, היינו שהיו תמיד ויהיו תמיד. וא״כ, אפשר שיהי׳ מעין הענין דכמצות רצונך עוד בזמן הזה. וענין זה הוא גם בפשטות, דענין מקדש אדנ-י כוננו ידיך הי׳ גם במשכן שעשה משה וגם במקדש הראשון וגם במקדש השני. ויהי רצון שיהי׳ הגילוי שלו בבית המקדש השלישי, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן.

__________

1) ישעי׳ א, כז.
2) ראה גם לקו״ש חכ״ט ע׳ 10.
3) ואתחנן ו, ו.
4) ראה ספרי ופרש״י ואתחנן שם. ועוד.
5) ראה פרש״י יתרו יט, א. עקב יא, גיג. תבוא כו, טז.
6) ראה גם תו״א תשא פו, ג. ובכ״מ.
7) לקו״ת שם. וראה אוה״ת פרשתנו (דברים) ע׳ כז ואילך. נ״ך (ישעי׳ עה״פ) ע׳ צה ואילך.
8) לקו״ת שם א, סע״ב. מקומות שבהערה הקודמת. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ קט. ובכ״מ.
9) וישב מ, יג.
10) ראה גם פרש״י ורד״ק לישעי׳ שם.
11) ראה מגילה ו, ב.
12) ראה יומא כו, א.
13) ראה לקו״ת שם א, ג.
14) ראה לקו״ת שבהערה 7. ד״ה זה תשל״ה ס״ב (לעיל ע׳ כה) ואילך. ובכ״מ.
15) לקו״ת שם א, ד. ועוד.
16) ראה ד״ה זה שבהערה 14. ועוד.
17) רד״ק ומצודות (ועוד) ישעי׳ שם.
18) ראה גם ל״ת להאריז״ל עה״פ ישעי׳ שם.
19) ראה אבות פ״ג מ״ה.
20) ראה קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, א ואילך). ובכ״מ.
21) מח, ב.
22) ראה שיחת ליל הושענא רבה תשד״מ (שיחות קודש ח״א ס״ע 347-8. התוועדויות ח״א ע׳ 293). ער״ה תשמ״ז (התוועדויות תשמ״ו ח״ד ע׳ 495). וראה ל״ת להאריז״ל ר״פ חיי שרה. פע״ח שער (כו) השופר פ״א. אוה״ת תזריע (הוספות) ע׳ רפא. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתעט. שם ע׳ תתפה. ועוד – נסמנו בשיחות קודש תשד״מ והתוועדויות תשמ״ו שם.
23) ראה שבת קיט, ב.
24) זהר ח״א קמו, ב. ח״ג מז, ב. ובכ״מ.
25) ספר יצירה פ״א מ״ז.
26) רמב״ם סוף הל׳ תעניות.
27) זכרי׳ ח, יט. וראה ד״ה זה תשל״ה (לעיל ע׳ כט) הערה 42.
28) נוסח תפלת מוסף דשבת ויו״ט. וראה תו״ח ר״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
29) אגה״ק סכ״ט (קמח, ב).
30) רמב״ם הל׳ מלכים פ״ג ה״ו.
31) קידושין מא, ב. וש״נ.
32) שבת סז, א.
33) בהקדמה (א, ב).
34) בשלח טו, יז.
35) ראה פרש״י שם.
36) ראה גם ד״ה אלה מסעי דש״פ מטו״מ שנה זו (סה״מ במדבר ח״ב ס״ע תעא).

[סה"מ דברים ח"א ע' עח ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ו ע׳ רטז ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ד ע׳ 164 ואילך.

סגירת תפריט