בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשט״ו
הנחה בלתי מוגה
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל1, וידוע הדיוקים שבזה, הרי כתיב לעיל מיני׳2 ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים, וא״כ מהו ענין הקריאה שקרא להם משה, מאחר שהיו שם. וגם צריך להבין מה שקרא לזקני ישראל, והרי לא מצינו שאמר להם איזה דבר. ואי אפשר לומר שקרא אותם בשביל לומר להם הענין דקרבן חטאת הנאמר להלן, שהרי ע״ז כתיב3 ואל בני ישראל תדבר לאמר, שהי׳ בזה אמירה מיוחדת ולכל ישראל, וא״כ מהו שקרא לזקני ישראל. וגם צריך להבין מה שפירש״י ואיתא בגמרא4 דאותו היום נטל עשר עטרות, והיינו שמבאר בענין מעלת יום השמיני שנטל עשר עטרות, וצריך להבין מהו ענין עשר עטרות דוקא, והי׳ לו לומר עשר מעלות, ומהו ענין עטרות דוקא, ומה זה שייך ליום השמיני, דלזאת הדיוק הוא עשר עטרות דוקא.
ולהבין כל זה, צריך להקדים תחילה מה שנתבאר במאמר הקודם5 בענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם6, דבבית המקדש הי׳ בהתגלות כל המדריגות שלמעלה עד גילוי אוא״ס הבלי גבול שקודם הצמצום. וזה נעשה ע״י העבודה דועבדתם את הוי׳ אלקיכם7, אשר הוי׳ שהוא למעלה מזמן ומקום יהי׳ אלקיכם, שעיקר הגילוי מזה יהי׳ לעתיד לבוא, כמ״ש8 ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר, שיהי׳ גילוי אוא״ס הבלי גבול במציאות העולמות. ונתבאר על זה, דלכאורה איך אפשר להיות גילוי אוא״ס הבלי גבול במציאות שהתהוותו היא ע״י הצמצום דוקא, וא״כ זה חיבור של הפכיים, הצמצום וגילוי האור. ואי אפשר לומר דלהיות שהצמצום אינו שליט על אוא״ס הבלי גבול לכן ביכולתו להיות גם בהשתלשלות, ולגבי אוא״ס הבלי גבול אין הצמצום מונע ולכן ביכולתו להיות בגילוי בהשתלשלות, דאז הנה גילוי האור הי׳ מבטל את הצמצום ולא הי׳ מציאות העולמות. ונתבאר דזה שיהי׳ לעתיד גילוי אוא״ס הבלי גבול במציאות העולמות, הוא לפי שע״י העבודה מהפכים חשוכא לנהורא, שהצמצום עצמו יהי׳ כלי לאור.
והנה מאחר שהעבודה היא להפוך את הצמצום שלא יהי׳ מעלים ואדרבה שהצמצום יגלה את האור, צריך לבאר תחילה הענינים מה שפעל הצמצום, דאז יובן אלו הענינים שצריך לתקן ולהעלות. והנה נתבאר לעיל שהצמצום פעל שיהי׳ מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, דקודם הצמצום הי׳ אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות ואחרי הצמצום הנה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, והיינו שגם נשמות הנעלות שהגיעו בעבודתם להבנה והשגה באלקות, וגם להכרה עד לבחי׳ ראי׳, הנה מאחר שהגיעו לזה ע״י עבודתם דייקא, ובפרט שעבודתם היא בהסרת הקושיות העלמות והסתרים, לזאת הנה גם אחרי שהגיעו בעבודתם לידיעת אלקות, מ״מ הנה המציאות הוא בפשיטות ואלקות בהתחדשות, וגם אח״כ אין מופרך אצלם הנחתם הקודמת ח״ו. וטעם הדבר מה שהצמצום פעל העלם זה הוא מצד התעלמות אור הבלי גבול במקורו והתלבשות אור הממכ״ע בכלים (ששרשם מהצמצום), דהנה פעולת הצמצום הוא בשניהם, וכנ״ל שאור הגבול נתעלם ונתצמצם ע״י הצמצום ואור הבלי גבול נתעלם במקורו מצד הרצון בהצמצום, הנה ע״י ב׳ ענינים אלו פעל הצמצום שיהי׳ מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, משא״כ מצד האור שקודם הצמצום הוא אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, ולכן כשבטל ההעלם הנה גם בהשתלשלות הנה אלקות בפשיטות. וכמו שהי׳ בקריעת ים סוף שאז נתבטלו כל הפרוכות מסכים העלמות והסתרים עד צמצום הראשון, הנה אז הרי הי׳ אלקות בפשיטות, דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל9, וכמארז״ל10 כמה גדול כחם של יורדי הים שהרי כמה נתחבט בזה משה רבם של כל הנביאים וכתיב11 וראית את אחורי ופני לא יראו ובקריעת ים סוף הנה כאו״א מראה באצבעו זה א-לי12. דאי״ן זה מצד הבנה והשגה, שהרי בודאי דגם בשעת קריעת ים סוף לא נתעלו בהבנתם והשגתם שיהי׳ כמו השגת משה רבינו, ובפרט הפחות שבפחותים שהי׳ בהם דבודאי לא נתעלה בהשגתו שיהי׳ בערך השגת משה, ומ״מ הנה כאו״א מראה באצבעו זה א-לי, דאין זה מצד השגה, כי אם לפי שמצד הגילוי שקודם הצמצום הי׳ אלקות בפשיטות.
ויובן זה מההעלם שאחרי הצמצום שפעל אשר המציאות הוא בפשיטות, הרי זה שהמציאות הוא בפשיטות אין זה מצד הבנה והשגה כי אם שהוא בפשיטות שאי אפשר להכחיש זה כלל שהרי הוא רואה בעיניו, כמו״כ הוא מצד הגילוי שקודם הצמצום, דזה שאלקות הוא בפשיטות אין זה מצד הבנה והשגה כלל, כי אם הוא דבר פשוט שאי אפשר להכחיש כלל. וכמו״כ הי׳ בבית המקדש דכשם שבא ליראות כך בא לראות13, דכשם שבא ליראות הרי מלמעלה ראו אותו עם כל הענינים שבו, כמו״כ בא לראות אשר היו רואים את כל הענינים והמדריגות שלמעלה עד אוא״ס הבלי גבול, ואין זה מצד הבנה והשגה שהרי בצאת מהמקדש לא הי׳ גילוי זה, כי אם דלהיות שבבית המקדש כתיב14 אכן יש הוי׳ במקום זה, וכמו שתירגם לית דין אתר הדיוט, היינו שאין שרשו מעשרה מילין דהדיוטא כי אם הוא למעלה מזה והוא כלי לאוא״ס, לכן הי׳ שם אלקות בפשיטות. ובפרט לעתיד לבוא שיהי׳ אז האור בגילוי, כמ״ש ונגלה כבוד הוי׳ גו׳. והוא ע״ד גילוי הנבואה שיהי׳ לעתיד. דהנה נבואה הוא מדריגה נעלית ביותר, כמ״ש בכמה מקומות15 שאין הנבואה שורה אלא על גיבור בעל קומה ועשיר ושאר המעלות שמנה שם, וגם כאשר ישנם כל המעלות אינו מוכרח עדיין שתשרה עליו הנבואה, דאפשר שלא תשרה, וגם הרי צריך להיות ההכנה דויפשט את בגדיו16, ופירשו מפרשי התנ״ך שהוא ההפשטה מחושי נפשו, לפי שהנבואה היא למעלה מחושי נפשו לכך הוא צריך להפשיט את עצמו מזה, הרי שבנבואה יש כמה מדריגות, שישנם כאלו שאינם שייכים לנבואה כלל, וישנם כאלו השייכים לנבואה ומ״מ אינה שורה עליהם, וכל זה הוא לפי שהנבואה היא אור פנימי, וגם בנבואה עצמה יש כמה חילוקי מדריגות, דאין נביא אחד מתנבא בסגנון של חבירו17, להיות דנבואה היא אור פנימי, שהרי נבואה היא מלשון ניב שפתים18, שהי׳ גילוי הנבואה מתלבש בקול ודיבור הגשמי, שהי׳ כלי לזה, ומאחר שהוא כלי לאור פנימי, לזאת ישנם כל חילוקי מדריגות הנ״ל, ולזאת הנה בעת גילוי הנבואה כתיב19 ואראה את המראה ואפול על פני, לפי שלא הי׳ יכול לסבול את האור. דכל זה הוא עכשיו, אמנם לעתיד לבוא כתיב20 אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם גו׳ וגם על העבדים ועל השפחות גו׳, דאין זה מצד הבנה והשגה שהרי הנבואה תהי׳ גם בעבדים ושפחות, אלא שזהו לפי שאלקות בפשיטות. וכמו עכשיו שהמציאות היא בפשיטות, הרי אין זה מצד הבנה והשגה כי אם מצד הטבע שלמטה מטעם ודעת (וגם זה בא בהבנה והשגה), כמו״כ הנה לעתיד יהי׳ גילוי אלקות בפשיטות מצד הטבע שלמעלה מטעם ודעת (וזה יהי׳ בפנימיות, כמו ענין הנבואה), דזה נעשה ע״י העבודה שמהפכים חשוכא לנהורא, שהוא העבודה דרעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת, דעי״ז פועלים שיהי׳ אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.
והנה נתבאר לעיל שפעולת הצמצום היא בין באור הבלי גבול שנתעלם במקורו מצד הרצון, ובין באור הגבול. דפעולת הצמצום באור הגבול היא שיהי׳ נפרד מאור הבלי גבול, ושיהי׳ בו התחלקות מעלה ומטה, דעיקר מעלה ומטה שייך במדריגות שונות זו מזו ולא בענין אחד עצמו. ואף שגם בזה שייך מעלה ומטה, וכמו מעלה ומטה בחכמה עצמה, אמנם עיקר מעלה ומטה הוא במדריגות שונות, וכמו חכמה בינה וז״א, שהחכמה היא למעלה מהבינה והבינה למעלה מהז״א. דהנה קודם הצמצום הי׳ הבלי גבול והגבול שניהם בגילוי, ומאחר שגם הבלי גבול הי׳ בגילוי, לזאת הנה הגבול הי׳ בהתכללות בהבלי גבול, ואחרי הצמצום כאשר אור הבלי גבול נתעלם במקורו, אזי הנה אור הגבול ירד ונפרד מאור הבלי גבול. והוא ע״ד מאמר21 יהי רקיע שהבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, דקודם ההבדלה היו שניהם בהתכללות, וע״י רקיע המבדיל הנה המים עליונים עלו למעלה יותר, ובמילא הנה המים תחתונים ירדו ונפרדו מהמים עליונים, ולזאת הנה מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיקם קדם מלכא22, דכמו״כ הוא בענין הצמצום שפעל העלי׳ באור הבלי גבול ובמילא הירידה והפירוד באור הגבול. דזהו ענין אחד מה שפעל הצמצום באור הגבול, והוא שיהי׳ נפרד. ועוד פעל בו הצמצום שיהי׳ בהתחלקות מעלה ומטה.
וביאור הענין יובן בהקדמת הקושיא הידועה איך אפשר להיות מאחדות הפשוטה ריבוי התחלקות. ותירץ על זה הפרדס23 שהוא כמשל אור השמש המאיר בכלי זכוכית לבנה אדומה וירוקה שנראה אז האור ג״כ בגוון לבן אדום וירוק. הרי האור בעצמו הוא בפשיטות, גם כאשר מאיר בהגוון, אלא שנראה בו גוון מצד הכלי. וכמו״כ הוא במים שבזכוכית לבנה אדומה וירוקה הרי המים עצמם אין להם גוון כלל, גם כשהם בתוך הכלי, ומה שנראה בהם גוון הוא רק מצד הכלים בלבד. דכמו״כ הוא למעלה בהאור המתלבש בהכלים שהאור הוא בפשיטות, וההתחלקות שנמשך בבי״ע הוא רק מצד הכלים. אמנם באמת אין זה ביאור מספיק, דביאור זה הי׳ מתאים אם הי׳ אורות וכלים למעלה בדוגמת המים והאור עם הכלי למטה שהם ב׳ דברים מיוחדים זה מזה, ועוד זאת שאין אחד מורה על חבירו כלל, שהכלי אינו מורה על המים והאור שבתוכם, ועוד יותר שאינם שייכים זה לזה כלל, ואם הי׳ כמו״כ באורות וכלים למעלה אזי הי׳ אפשר לומר שהאור הוא בפשיטות והגוון הוא מצד הכלי. אבל מאחר שאורות וכלים למעלה הם מיוחדים, דאע״פ שהאור אין והכלי יש מ״מ הם מיוחדים זה עם זה, דענין האור הוא להאיר בכלי וא״כ הרי ענינו הוא שיהי׳ מאין ליש, וענין הכלי הוא לגלות את האור וא״כ הרי ענינו הוא שיהי׳ מיש לאין, והכלי מורה על האור, דע״י הכלי יש קצת הבנה בהאור, ומאחר שאורות וכלים הם מיוחדים זה עם זה, אי אפשר לומר שהאור הוא פשוט וההתחלקות הוא מצד הכלי. ובעיקר הענין אינו מובן, דאם נאמר כמו שמשמע משטחיות לשון הפרדס שכל ההתחלקות הוא רק מצד הכלים והאורות הם פשוטים, א״כ הרי הוא יודע בידיעה שחוץ ממנו ומתחסד בחסד שחוץ ממנו. שמטעם זה גופא השיג על הר״מ מרקנטי שפירש שהכלים למעלה הם ככלי אומנות, ולכן אינם פועלים שום ריבוי ושינוי בו ית׳, השיג ע״ז הפרדס דלפי זה הוא יודע בידיעה שחוץ ממנו כו׳, ובאמת הרי גם לשיטתי׳ קשה קושיא זו. ואף שהפרדס הסתפק בזה שמתרץ שהכלים הם אצילות, דלשיטת הרקנטי הכלים הם בריאה ולכן הוא מקשה שיודע בידיעה שחוץ ממנו, אמנם הפרדס מבאר שהכלים הם אצילות, אמנם א״כ הרי הדרא קושיא לדוכתא, דמאחר שהכלים הם אלקות, הרי יקשה על הכלים, איך אפשר שיהי׳ אלקות בהתחלקות. אמנם התירוץ המבואר בחסידות הוא שמצד אמיתית הפשיטות אפשר להיות גם ריבוי, דכמו שאפשר להיות פשיטות כמו״כ אפשר להיות גם ריבוי, דאי לאו הכי הרי אתה נותן לו גדר ואין זה פשיטות אמיתי. וכמ״ש בעבודת הקודש24 כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול שאם לא תאמר כן הרי אתה מחסר שלימותו, וכן כתב המהר״ל מפראג25 שמצד הפשיטות אפשר להיות גם ריבוי, דאם לא כן אין זה פשיטות אמיתי. וזהו סיבת הגבול שיש למעלה, שהוא מצד אמיתית הפשיטות. אמנם הגבול והבלי גבול כמו שהם שם, אין זה בגדר תוארים כלל, כי אם שניהם מצד הפשיטות, ואינם סותרים זה לזה, דזהו ענין היכולת כמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו26. וכמו שמבואר בכמה מקומות שהוא שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול, שלילת החיוב ושלילת השלילה.
והנה כל זה הוא הגבול כמו שהוא קודם הצמצום (דאז נרגש בו שהוא מצד הפשיטות), אך הגבול בפועל (בלי הרגש סיבת הפשיטות) הוא מצד הדילוג דוקא, כמ״ש27 קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. דהנה ההפרש בין הילוך ודילוג הוא, דבהילוך הנה מגבי׳ רגלו אחד ורגלו אחד בארץ, אמנם בדילוג הרי הוא מדלג בב׳ רגליו ונגבה לגמרי מהארץ. והיינו דבהילוך הנה אף שהוא הולך למקום אחר מ״מ הרי הוא מקושר עם המקום שהולך משם, שהרי מגבי׳ רק רגל א׳, אמנם בדילוג הרי המקום לאן שהוא מדלג אינו שייך כלל להמקום שדילג משם, שהרי יש חלל באמצע. והענין ברוחניות הוא, דהילוך הוא המשכת אלקות למטה מטה עד עולם הזה הגשמי, דזה נעשה ע״י העבודה שחושב בעצמו מי אני שאהי׳ ברצוא ומשום זה הוא בבחי׳ שוב למטה בקבלת עול, הנה עי״ז נעשה גם למעלה מדה כנגד מדה, שנמשך גילוי אלקות למטה, שהוא גילוי שבסדר והדרגה. דזהו ענין ההילוך שמגבי׳ רגלו אחד כו׳, דהנה בסדר השתלשלות הרי חיצוניות שבעליון נעשה פנימי לתחתון28, ובכדי שיהי׳ גילוי החיצוניות (שבעליון) הוא ע״י העלם הפנימיות דוקא, דזהו ענין ההילוך שמגבי׳ רגלו אחד למעלה, היינו שהפנימיות נתעלם, ורגלו אחד בארץ, שהחיצוניות נמשך למטה. וכל זה הו״ע ההילוך, אמנם ענין הדילוג הוא ההמשכה שלא בסדר והדרגה, והוא המשכת אור הקו שנמשך ע״י הצמצום בדרך סילוק דוקא, שע״י הסילוק הוא נפרד מאור הקודם. והוא ע״ד שנתבאר בעץ חיים29 בענין ההפרש אם הי׳ נשאר הקו ובין זה שנסתלק כללות האור ואח״כ נמשך הקו, מבואר בעץ חיים ע״ז, דאם הי׳ נשאר הקו בתחילה לא הי׳ אפשר להיות מציאות העולמות, וע״י שנסתלק ונעשה מציאות העולמות הנה אז אפשר שיומשך גם אור הקו, הנה כמו שהוא ההפרש במציאות העולמות, כמו״כ הוא ההפרש בהקו גופא, דאם הי׳ נשאר אור הקו בתחילה הי׳ לו התחברות עם אוא״ס הבלי גבול, אבל עי״ז שהצמצום הי׳ בדרך סילוק דוקא, עי״ז נעשה הקו נפרד מאור הבלי גבול. והנה להיות שהמשכת אור הקו היא מסילוק האור דוקא, ומהסילוק לבד הרי אי אפשר שיומשך האור, כי אם שההמשכה היא מזה שחזר והאיר, שהוא תנועת הגילוי, שהוא הפכי מתנועת הצמצום, ולהיות שהם ב׳ תנועות הפכיים זה מזה, הנה ע״י ההכאה מב׳ דברים הפכיים נעשה התחלקות בהקו, והוא שהקו עשוי מעשר נקודות. דהתחלקות זו מה שהקו נעשה מנקודות, הרי הנקודות הם נקודות היוליות, שאין בהן אורך רוחב ועומק, והיינו שההתחלקות היא בעצם הקו, והוא דלהיות שסיבת ההתחלקות בהקו היא מצד ההכאה, שזהו בעצם התהוותו של הקו, לזאת הנה גם ההתחלקות היא שעשוי מנקודות דוקא, שהוא נקודות היוליות.
והנה יש עוד פעולה מה שפעל הצמצום בהקו, והוא מה שהקו נתגשם ע״י התלבשותו בהכלים שהם מהות אחר מהאור. דהנה בכדי שיוכל להתקבל אור הקו בעולמות, אינו מספיק זה שירד ונפרד, וגם מה שיש בו התחלקות מעלה ומטה, והוכרח להתלבש בהכלים שהם מהות אחר, שעי״ז דוקא אפשר שיהי׳ בעולמות. דכמו״כ הוא גם בפרצופים היותר עליונים, וכמו בפרצוף א״ק ולמעלה יותר בראשית הקו שיש כדמות עתיק לעילא מגולגלתא דא״ק*29, הנה מראשית המשכתו הוא מתלבש בכלים דוקא. דבתחילה הוא מתלבש בנקודת הרשימו שהוא שורש הכלים. וכמו״כ הוא גם בא״ק. ובכדי שתהי׳ ההמשכה מא״ק לאצילות, צריך להתלבש יותר בכלים, שהרי החכמה דא״ק לגבי החכמה דאצילות הוא חכים ולא בחכמה ידיעא30, ולזאת הנה ההמשכה באצילות היא בריבוי כלים יותר, שעיקר הכלים הוא באצילות. וזה בא ג״כ מהצמצום דוקא, דע״י הצמצום מתלבש אור הקו בכלים. דאף שמהתעבות האור נעשו הכלים31, אמנם זה גופא אשר מהאור יהי׳ אפשר להיות כלים הוא מצד הצמצום דוקא, שהכלים שרשם מהצמצום. ועיקר ההתחדשות בהצמצום הוא בהכלים. דאף שפעולת הצמצום היא גם בהאור כנ״ל, מ״מ הרי האור הי׳ גם קודם הצמצום, אלא שהצמצום פעל בו שיהי׳ נפרד ויהי׳ בהתחלקות, אמנם הכלים הנה כל התהוותם הוא מהצמצום דוקא. דהנה ידוע אשר שרשי הכלים הוא עשר ספירות הגנוזות. ובענין עשר ספירות הגנוזות מבואר*31 שאין זה כניצוץ בצור החלמיש, דאף אשר אין בו מציאות אש, דלכן הנה גם כאשר יהי׳ הצור במים לא יכבה ולא יחסר כלל לפי שאינו מציאות אש, אבל מ״מ הרי הוא מקור לאש עכ״פ, אמנם עשר ספירות הגנוזות הוא כמשל שם האדם טרם שיקראוהו שאינו במציאות כלל, וא״כ הרי בעשר ספירות הגנוזות לא יש מציאות הכלים כלל, ומה שנקראים שרשי הכלים הוא רק לפי ששיער בעצמו בכח, דלזאת אפשר לקרוא את עשר ספירות הגנוזות בשם התגלות שרשי הכלים, אבל אין זה במציאות כלל, וכל התהוות הכלים הוא מהצמצום, כמ״ש בעץ חיים בהגה״ה בתחילתו שבהצמצום נתגלה שורש הדין, שהוא שורש הכלים. ועיקר התגלות הכלים הוא באצילות.
והנה להיות שהכלים שרשם מהצמצום והם מהות אחר מהאור, לזאת אינו דומה יחוד הכלים ליחוד האורות, כמאמר32 איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, דאף שגם הכלים הם בבחי׳ חד, מ״מ אומר ב״פ חד, לפי שאינו דומה יחוד הכלים ליחוד האורות, והוא לפי שהכלים שרשם מהצמצום. והנה מצד בחי׳ החכמה נעשה היחוד גם בהכלים, שהרי החכמה הוא אור בלי כלי, ואבא עילאה מקננא באצילות33, היינו שמאיר גם בבינה ובשאר הספירות, דלזאת נעשה היחוד גם בהכלים. דהנה מה שאבא עילאה מקננא באצילות הוא בדרך מעביר, אבל מ״מ הוא פועל בעולם האצילות. וע״ד כמו בשבת ויו״ט שאז מאיר האור דבריאה בדרך מעביר בלבד34, אבל מ״מ הרי זה יורד ביצירה ועשי׳ שהרי הוא פועל פעולת העשי׳, כמו״כ הוא להבדיל גם באצילות, דאף שאבא עילאה מקננא באצילות בדרך מעביר, מ״מ הנה עי״ז שהוא יורד בבינה, עי״ז הוא פועל פעולות כאלו כמו שהם מצד עשי׳ שבאצילות. אמנם לאידך גיסא, אף שהוא בא כמהות האצילות, מ״מ הנה בזה גופא הרי אור החכמה הוא כמו שהוא. דזהו הכלל דכאשר האור יורד בבחינה שבערכו אזי הוא משתנה עי״ז, אבל כאשר הוא בבחינה שאינו בערכו כלל אזי הוא נשאר במהותו. וכמו שאנו רואים באדם למטה שיש חילוק בין התלבשות השכל במדות להתלבשות השכל באצבעות. דכאשר הוא כותב איזה שכל, שאז מתלבש השכל באצבעות הגשמיים ונעשה אותיות גשמיים, הנה בזה הרי נשאר השכל במהותו, אמנם בהתלבשות השכל במדות, הרי ההמשכה היא חיצוניות השכל בלבד, ונעשה כמהות המדות. דכמו״כ יובן בהארת אבא עילאה באצילות, דלהיות שהוא פועל פעולות כאלו השייכים לעולם האצילות, הרי זה הוראה שהוא עצם החכמה כמו שהיא, ולזאת הנה החכמה פועלת ביטול גם בהכלים דאצילות, דמשום זה הנה איהו וגרמוהי חד, אבל מ״מ הרי אין זה דומה ליחוד האורות, לפי שהיחוד בהם הוא רק מצד החכמה, אבל מצד עצמם הם בבחי׳ מציאות, לפי ששרשם מהצמצום.
והנה כל זה הוא פעולת הצמצום, והעבודה היא להפוך את הצמצום שיהי׳ כלי לאור, והיינו שישאר מציאות הכלים שמצד הצמצום ומ״מ יהי׳ הוא עצמו כלי לאור, דעי״ז יהי׳ גילוי האור שקודם הצמצום בהתיישבות. דזהו ההתחדשות שיהי׳ לעתיד לבוא, דבין בחי׳ כבוד הוי׳ שהוא אור מקיף ובין בחי׳ פי הוי׳ שהוא אור פנימי, יהיו בגילוי בהתיישבות. וזהו מ״ש ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, דמשה ואהרן שניהם הם נשמות דאצילות, משה בחי׳ חכמה כמ״ש35 מן המים משיתיהו, ואהרן הוא בחי׳ בינה, דאהרן הוא הר נו״ן, נו״ן שערי בינה36, וביום השמיני שהיתה בו הקמת המשכן והוצרך להיות הגילוי דועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, הנה אז היתה ההמשכה מחכמה לבינה, דקרא הוא לשון המשכה ולשון קבלה כמ״ש37 וקרא זה אל זה ותרגם ומקבלין דין מן דין. ומ״ש קרא לאהרן ולבניו ולזקני ישראל הוא המוחין שבמדות, ואל כל עדת ישראל הוא הנשמות כמו שהם בבי״ע, שבכולם היתה ההמשכה מבחי׳ חכמה. ובכדי שיוכל להיות המשכת החכמה למטה, הוא לפי שבאמת שורש ההמשכה הוא למעלה יותר, דשרשה הוא מעשר ספירות הגנוזות, דזהו ואותו היום נטל עשר עטרות שהוא עשר ספירות הגנוזות, דעשר ספירות הגנוזות אינם במציאות ספירות כלל, והוא ע״ד כחות הנפש כמו שהם במדריגת הרצון, רצון להתחכם ורצון להתחסד שאין שם מציאות כחות כלל, אך להיות שמ״מ הוא שורש לספירות, לזאת הנה מצד בחי׳ עשר עטרות אפשר להיות הגילוי גם בספירות דאצילות, ומזה נמשך גם בבי״ע, שעיקר הגילוי מזה יהי׳ לעתיד לבוא, שאז הנה ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר.
__________
1) פרשתנו (שמיני) ט, א. – לכללות מאמר זה (והמאמר שלפניו – ד״ה ונגלה כבוד הוי׳ דאחש״פ – סה״מ פסח ח״ב ע׳ לד ואילך), ראה ד״ה מצה זו, ויהי הענן, ויהי ביום השמיני בהמשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקכו ואילך.
2) צו ח, לג.
3) פרשתנו שם, ג.
4) שבת פז, ב.
5) שבהערה 1.
6) תרומה כה, ח.
7) משפטים כג, כה.
8) ישעי׳ מ, ה.
9) ראה מכילתא בשלח טו, ב.
10) שמו״ר פכ״ג, יד.
11) תשא לג, כג.
12) בשלח טו, ב.
13) ראה חגיגה ב, א.
14) ויצא כח, טז.
15) שבת צב, א. וראה נדרים לח, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת רפ״ז.
16) שמואל-א יט, כד. ראה רד״ק ורלב״ג שם. רמב״ם שם פ״ז ה״ב. מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ קה. אוה״ת סוכות ע׳ א׳תשטו. וש״נ.
17) ראה סנהדרין פט, א.
18) ישעי׳ נז, יט.
19) ע״פ יחזקאל א, כח. ועוד.
20) יואל ג, א-ב.
21) בראשית א, ו.
22) ראה תקו״ז ת״ה (יט, ב). ב״ר פ״ה, ד. תוס׳ הרא״ש בראשית בתחלתו. בחיי ויקרא ב, יג.
23) שער (ד) עצמות וכלים פ״ד. וראה בכ״ז ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ״פשיטותם״ ו״ציורם״ (ע׳ נז ואילך). וש״נ.
24) חלק (א) היחוד רפ״ח. וראה גם ס׳ דרך אמונה (לבעהמ״ס עבוה״ק) פ״ב (בהוצאת קה״ת, תשמ״ח – ע׳ יג).
25) בהקדמה (הב׳) לס׳ גבורות ה׳.
26) ראה ע׳ קפג ואילך. קפח ואילך.
27) שה״ש ב, ח. וראה גם לקו״ת שה״ש טו, סע״ב.
28) ראה ע״ח שער (יד) או״א פ״ט.
29) שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ג.
*29) ראה ע״ח שער (ט) שבה״כ רפ״ו. לקו״ת ויקרא (הוספות) נא, ד. מסעי צה, ב. ובכ״מ.
30) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
31) ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״ג ואילך. שער (מז) סדר אבי״ע פ״א. ועוד. מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ רכג. שער היחוד (לאדהאמ״צ) פכ״ח (כב, ב). ובכ״מ.
*31) ראה סה״מ שבועות ע׳ רג-רד. וש״נ.
32) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
33) ראה שם ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
34) ראה אוה״ת פרשתנו (כרך ב) ע׳ תסב ואילך. וש״נ.
35) שמות ב, י. וראה ל״ת ושער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. לקו״ש ח״ו ע׳ 247. וש״נ.
36) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אהרן סט״ו (ע׳ סט-ע). וש״נ.
37) ישעי׳ ו, ג.
[סה"מ ויקרא ע' עה ואילך]
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 278 ואילך.