בס״ד. ש״פ חוקת, ב׳ תמוז ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
וידבר הוי׳ גו׳ זאת חוקת התורה אשר ציוה הוי׳ לאמר1, וידוע הדיוק בזה (בלקו״ת לאדמו״ר הזקן2, ובדרושי פ׳ חוקת ופ׳ פרה מרבותינו נשיאינו ממלאי מקומו3), מהו אשר ציוה הוי׳, הרי כבר נאמר לפנ״ז וידבר הוי׳, שהקב״ה הוא המדבר למשה, והוה לי׳ למימר אשר אני מצוה. גם צריך להבין4 מהו שנאמר זאת חוקת התורה, הוה לי׳ למימר זאת חוקת הפרה או זאת החוקה סתם, ומהו זאת חוקת התורה. ויש עוד כמה דיוקים בפסוק זה, כמובא בדרושים הנ״ל. ועיקר הדיוק הוא, דהנה ידוע5 שמצוות התורה נחלקות בכמה חלוקות, ואחת החלוקות העיקריות היא החלוקה לג׳ הסוגים דעדות חוקים ומשפטים, וצריך להבין למה מפורש דוקא במצות פרה אדומה שהיא חוקה (היינו מהסוג דחוקים), דהגם שהיא חוקה, מ״מ הרי יש עוד כמה חוקים בתורה6, ומדוע מודגש ענין זה דוקא במצוה זו, עד שנאמר בה זאת חוקת התורה, היינו שהיא החוקה שבתורה, ובאופן של זאת, שמראים עלי׳ באצבע7 ואומרים זאת חוקת התורה.
והנה נקודת הביאור בזה היא, דחוקת התורה היא מלשון חקיקה, וכלשון רז״ל8 חוקה חקקתי, ולא אמרו כתבתי או אמרתי, היינו שענין החוקה הוא בבחי׳ אותיות החקיקה שלמעלה מאותיות הכתיבה ואותיות הדיבור (כמבואר בלקו״ת פרשתנו, ולפנ״ז בדרושי בחוקותי9, ולאח״ז בלקו״ת שיר השירים בד״ה שחורה אני ונאוה10). והנה לכאורה ביאור זה אינו מתאים לחלוקה המורגלת שמחלקים את התורה לב׳ בחינות, תורה שבכתב ותורה שבע״פ, וכמארז״ל11 עה״פ12 וישמור גו׳ ותורותי, תורותי לשון רבים היינו תושב״כ ותושבע״פ, ובדרושים אלו משמע שיש בחינה שלישית, בחי׳ התורה שבחקיקה.
אך הענין יובן בהקדם ביאור ההפרש שבין ג׳ בחינות אלו, חקיקה כתיבה ודיבור. דענין אותיות החקיקה הוא שהם חקוקות מיני׳ ובי׳ של הדבר שנחקקו בו (הלוחות או האבן טוב וכיו״ב)13, ועד שיש בחי׳ חקיקה מעבר לעבר, שהוא שלימות ענין החקיקה. שהרי התחלת החקיקה מעבר לעבר היא ע״י חקיקה סתם, דמזה מובן, שהחקיקה מעבר לעבר היא שלימות ענין החקיקה. וזהו גם מה שהחקיקה שבלוחות היתה מעבר לעבר, וכמאמר רז״ל14 מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדות (שמזה מובן שחקיקת האותיות היתה מעבר לעבר, וזהו הנס שבאותיות מ״ם וסמ״ך), לפי שהלוחות הם תכלית השלימות שבענין החקיקה שבתורה. וענין אותיות הכתיבה שבתורה שבכתב הוא, כלשון התניא15 ומשם נסעה וירדה כו׳ עד שנתלבשה כו׳ ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר, דהאותיות הם דבר זר ונפרד מהקלף רק שאח״כ כשכותב הספר בדיו ע״ג קלף נתאחדו והיו לאחדים13 עד שצריך השתדלות יתירה כשרוצים להפריד ביניהם. אמנם אותיות הדיבור שבתושבע״פ הרי הן נפרדות מהאדם המדברם. והגם שיש לימוד בתורה שבע״פ במחשבה, ששם האותיות הן מיוחדות עם האדם, ואדרבה, הרי עיקר הלימוד בתושבע״פ הוא בהבנה והשגה דוקא16 שהן במחשבה, מ״מ אומרים שתושבע״פ היא בבחי׳ אותיות הדיבור, שהרי נקראת תורה שבעל פה, ע״ש הדיבור שבפה. וההסברה בזה היא, משום שמסירתה מדור לדור היא ע״י דיבור שבפה. ועוד, שגם בלימוד התושבע״פ צ״ל הלימוד בפה17, ועד שאמרו18 אם ערוכה בכל רמ״ח איברים משתמרת ואם לאו אפשר לשכחה ח״ו.
והנה כתיב (בפרשתנו19) זאת התורה אדם, דמזה מובן, שכשם שיש בחינות אלו בתורה, כך ישנן גם בנפש האדם. והענין הוא, דהנה באדם יש כחות עצמיים שהם מיוחדים עם הנפש כמו אותיות החקיקה, ויש בו ענין הגילויים, או הענין שמוכן להתגלות, שזהו בחי׳ אותיות הכתיבה, היינו שהוא מיוחד עם הנפש אבל מ״מ הרי הוא שייך אל הגילוי מחוץ לנפש. אמנם ב׳ בחינות אלו עדיין הם בנפש עצמה, ויש בחינה שלישית שהם הכחות שענינם לפעול מחוץ להנפש, לפעול על הזולת ועל חלקו בעולם, וזהו ענין אותיות הדיבור שבנפש.
והנה כשם שהוא במציאות נפש האדם, שיש בה ג׳ דרגות אלו, עד״ז הוא גם בעבודת האדם, שיש בה ג׳ דרגות אלו. דענין אותיות החקיקה בעבודת האדם היא עבודת התשובה, שענינה הוא שהיא חקוקה בעצם נפשו עד שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה20, לבחי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא21 (שלמעלה מבחי׳ אתה בראת אתה יצרת ואתה נפחת בי21), וכמבואר בכ״מ22 דטהורה היא הוא בחי׳ טהירו עילאה, ושם הו״ע אותיות החקיקה, כמאמר23 גליף גליפו (חקק חקיקה) בטהירו עילאה. וענין אותיות הכתיבה בעבודת האדם, היא העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, ואותיות הדיבור היא העבודה עם חלקו בעולם. ובזה יובן מה שברוב המקומות יש רק ב׳ חלוקות, תושב״כ ותושבע״פ, כי גילוי בחי׳ טהורה היא הוא ע״י העבודה למטה דוקא, בלימוד התורה והפעולה בחלקו בעולם, בחי׳ תושב״כ ותושבע״פ.
והנה כללות העבודה בקיום התורה ומצוותי׳ היא בב׳ התנועות דהמשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, רצוא ושוב. וזהו מה שנאמר בפרה אדומה זאת חוקת התורה, לפי שמצוה זו היא כללות הענין דרצוא ושוב24. הרצוא זהו ענין שריפת הפרה לאפר, דענין השריפה הוא ההעלאה. והשוב זהו ענין ונתן עליו מים חיים אל כלי25, דענין המים הוא המשכה מלמעלה למטה, וכמארז״ל26 שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ועד״ז הוא באדם (הדומה לתורה, כמ״ש זאת התורה אדם), שחיות האדם הוא ע״י הדם שהוא בבחי׳ רצוא ושוב, שזהו ענין דפיקו דליבא, הדופק שבלב ושביד27. ועד״ז הוא בכללות חיות העולם כולו, וכמ״ש28 והחיות רצוא ושוב, דידוע הפירוש בזה29, שחיות העולם הוא תמיד ברצוא ושוב. ועוד, שכן הוא בכל סדר ההשתלשלות, שהוא בבחי׳ מטי ולא מטי (בלשון הקבלה30).
והנה כללות ענין עבודת האדם, ההמשכה מלמעלה למטה וההעלאה מלמטה למעלה, דלפעמים מבואר שזהו ענין התורה והתפילה, ולפעמים מבואר שזהו ענין התורה והמצוות, ותכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים31, דדירה זו היא לעצמותו ית׳32 שהוא כולל הכל, היינו שבתחתונים יש גם ענין הרצוא כו׳. ובלשון הזהר33 שמתגלה בחי׳ חד אורחא שממנו מתפשטים כל התרי״ג אורחין. ויש לומר בדרך אפשר, שזהו פירוש הכתוב זאת חוקת התורה, היינו שבחי׳ חוקה, בחי׳ אותיות החקיקה שלמעלה, שע״ז אמרו גליף גליפו בטהירו עילאה, נמשכת בבחי׳ זאת, ספירת המלכות (הנקראת זאת34), ועד שנמשכת בעולם הזה התחתון, שבו מראים עלי׳ באצבע7 ואומרים זאת.
ויהי רצון, שע״י מעשינו ועבודתינו35 בכל ענינים אלו, נזכה לפרה העשירית36 שתהי׳ לע״ל בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, ובעגלא דידן.
__________
1) ריש פרשתנו (חוקת) יט, א-ב.
2) פרשתנו נו, א.
3) ראה אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ א׳תריז. א׳תרכא. המשך תער״ב ח״א ע׳ מא. ד״ה זה תרפ״א (סה״מ תרפ״א ע׳ קצט). ועוד.
4) לקו״ת שם. ובכ״מ.
5) ראה ואתחנן ו, כ. פי׳ הרמב״ן שם. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 51 ואילך. שם ע׳ 90 ואילך. ובכ״מ.
6) ראה אוה״ת שם ע׳ א׳תרכב.
7) ראה סוף תענית. שמו״ר ספכ״ג.
8) תנחומא פרשתנו ג. ח. במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. יל״ש ריש פרשתנו. וראה גם פרש״י ריש פרשתנו.
9) מה, א ואילך.
10) ה, א.
11) יומא כח, ב.
12) תולדות כו, ה.
13) לקו״ת שבהערה 2. ובכ״מ.
14) שבת קד, רע״א.
15) פ״ד (ח, ב).
16) מג״א או״ח ס״נ. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב הי״ז. וראה לקו״ש חי״ד ע׳ 22 הערה 9.
17) הל׳ ת״ת שם הי״ב.
18) ערובין נד, א.
19) יט, יד. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 56.
20) קהלת יב, ז. וראה לקו״ת האזינו עא, ג.
21) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
22) לקו״ת בחוקותי מז, א. סידור (עם דא״ח) קיא, סע״ג. סהמ״צ להצ״צ לז, א. ובכ״מ.
23) זח״א טו, א. ועוד. וראה גם לקו״ת שם מו, ב ואילך. פרשתנו נט, ג.
24) לקו״ת שם נו, ג ואילך. ובכ״מ.
25) פרשתנו יט, יז.
26) ראה תענית ז, א. תניא פ״ד (ח, ב).
27) לקו״ת פקודי ז, ד. שה״ש לג, ד.
28) יחזקאל א, יד.
29) ראה לקו״ת ר״ה סא, א. ובכ״מ.
30) זח״א טז, ב. וראה המשך תרס״ו ע׳ מג ואילך. ובכ״מ.
31) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
32) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג.
33) ח״ג קכט, א.
34) שם רצז, ב. ובכ״מ.
35) ראה תניא רפל״ז.
36) ילקוט ראובני ריש פרשתנו. רמב״ם הל׳ פרה אדומה ספ״ג. וראה ג״כ פרה פ״ג מ״ה.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' צ ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 279 ואילך.