בס״ד. ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט ה׳תשכ״ו
הנחה בלתי מוגה
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו1, ומקשה על זה אדמו״ר הזקן בתורה אור2, הלא כבר נאמר הענין של אלה שמות בפרשת ויגש3, ומהו ההוספה כאן. וגם צריך להבין את השינויים שיש מכאן לפרשת ויגש, וכמו שמונה את הפרטים בזה בתו״א. ומבאר בזה, שזהו הענין של ירוד ירדנו4, ב׳ ירידות, וזהו שאומר פעמיים ואלה שמות בני ישראל, בפרשת ויגש וכאן, כנגד ב׳ הירידות. וכנגד ב׳ ירידות אלו יש ב׳ עליות, וכמ״ש5 ואנכי אעלך גם עלה, שעלי׳ הראשונה קאי על יציאת מצרים, וגם עלה קאי על הגאולה העתידה לבוא. ואין זה סותר לפירוש הפשוט שאנכי אעלך גם עלה קאי על יציאת מצרים, שהרי משה רבינו הוא גואל ראשון וגואל אחרון6 שיגאלנו בגאולה האחרונה (שזהו התכלית והסיום של גאולת מצרים).
והנה ב׳ הירידות ישנם בסדר ההשתלשלות, דירידה אחת היא לעלמין סתימין, ואח״כ לעלמין דאתגליין7. והיות שאת העולם נתן בלבם8, בלבו של אדם, והאדם הוא עולם קטן9, לכן כמו שבסדר ההשתלשלות יש ב׳ ירידות, לעלמין סתימין ולעלמין דאתגליין, כך באדם למטה יש סתימין ואתגליין, שזהו מחשבה ודיבור, שמחשבה זהו לעצמו, ענין סתימין, ודיבור זהו בעיקר אל הזולת (ועולם הדיבור כולל גם מעשה), שזהו אתגליין. וב׳ הירידות הם בכדי שיהי׳ הענין של סדר ההשתלשלות, שלזה צריך ב׳ ירידות.
ומקשה על זה10, דלכאורה, כיון שב׳ הירידות הם לצורך ענין ההשתלשלות (שהרי כך הוא הסדר, שבכדי לגלות אל הזולת זהו דרך מחשבה ודיבור), א״כ מדוע זה נקרא ירידה, היפך הקדושה. ומבאר על זה, שבאמת מצד סדר ההשתלשלות זהו כך (לא ירידה), אבל כאן זהו ענין של העלם. דבסדר ההשתלשלות זהו גילוי, וכמו קודם החטא, דזהו ענין חטא אדם הראשון, חטא עץ הדעת, שפעל ענין העלם לגבי קודם, עד שהי׳ יכול להיות הענין של ויתחבא11. דלכאורה צריך להבין, היות והי׳ וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן11, וכמבואר במדרש12 על פרשה זו עה״פ13 והסנה איננו אוכל, למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה, וא״כ איך יכול יציר כפיו של הקב״ה14 להתחבא כששמע את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן, אלא דזהו שלאחר חטא עץ הדעת הי׳ שייך ההוה אמינא שבמקום שהאדם נמצא שם הי׳ שייך ענין ויתחבא מצד ההעלם שהי׳ שם לגבי המקום שבו הי׳ שם אלקים. ומצד ההעלם שנעשה אז ע״י חטא עץ הדעת, נעשה אז הענין של תערובות טוב ורע15, דמצד זה נעשה העלם בזמן הגלות. וזהו מה שאותותינו לא ראינו16, שאמת הוא שאותיות זהו ענין דאותיות המחשבה ואותיות הדיבור, אבל מכל מקום עיקר הענין דאותיות הוא מלשון אתא בוקר17, שענינם לגלות את האור. וזהו ענין ההעלם בזמן הגלות, שאותיותינו לא ראינו, וכן הי׳ במצרים, והתכלית בזה הוא שיהי׳ אעלך גם עלה, עד העלי׳ הב׳.
ויובן ע״פ מה שמבואר בענין משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול18, שעפ״ז יובן הענין דואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, דהיות שזהו שמות בני ישראל, לכן יכול להיות הענין של הבאים מצרימה. וזה יובן ע״פ מה שמבאר בתו״א19 ובהערות והגהות וביאורים של הצ״צ20 (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות שלו) בענין משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, שכשאומר עדי עד, שפירושו זמן נצחי, מדובר רק בדרגא ששייכת לזמן, כי אפילו זמן נצחי זהו דוקא בזמן, שאז יכולים לומר זמן עבר וזמן נצחי, אבל למעלה מהזמן לא שייך לומר נצחיות. ולכן מ״ש עדי עד, דהיינו נצחיות, הרי זה רק בשמו הגדול, דשֵם בכל הדרגות שמדברים תמיד קאי על מלכות, שזהו המקור ושורש לזמן (כמבואר בשער היחוד והאמונה21).
ומבאר שם כמה דרגות בשֵם, ומתחיל מלמטה למעלה, שהשם הוא שם הוי׳ והיו״ד של שם הוי׳, שזהו חכמה22, שזהו המקור לכל התענוגים, וע״י משובח ומפואר, עי״ז נמשך מהוי׳ (במלכות, ומשם נמשך) בעולם הבא ובג״ע העליון וג״ע התחתון, ובעיקר בג״ע התחתון. ויש לומר, דהיות שכל התורה שמותיו של הקב״ה23, ואורייתא מחכמה נפקת24, לכן מתחיל שם לבאר מהיו״ד של שם הוי׳. ואח״כ יש דרגא גבוהה יותר מזה, דשֵם הוא כתר. וכמבואר20 ב׳ הפירושים בענין לחזות בנועם הוי׳25, א׳ ההמשכה משם הוי׳, שזהו הנועם הנמשך מהוי׳, וב׳ ההמשכה בשם הוי׳, שזהו הדרגא של כתר, וכמו הענין דותתפלל על הוי׳26, למעלה משם הוי׳27. וממשיך ומפרש עוד יותר, דשמו הוא פנימיות הכתר, שזהו פירוש הג׳ בלחזות בנועם הוי׳, שנועם זהו ענין של צחצחות, כמ״ש באגה״ק28 שזהו למעלה ממעלת הכתר, וע״ד משל זהו הענין של פנימיות הכתר, וכמ״ש באגה״ק29 שפנימיות הכתר זהו למעלה ממעלת הכתר בכללותו. ואח״כ מפרש עוד יותר, שישנו הענין של שֵם כמו שמדברים לפני הצמצום, ששם זהו אמיתת ענין השֵם, וכמבואר במאמר שחזרו בי״ט כסלו30 שגם לפני הצמצום ישנו הענין של עשר ספירות, מחפץ חסד31 עד הרצון דאנא אמלוך32, וכך יש למעלה מזה ענין השֵם עד בעצמות ממש. וזהו משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, לא רק שמו הגדול של שאר ו׳ שמות שאינן נמחקים33, אלא שמו הגדול של שם הוי׳, עד כמו שהוא לפני הצמצום, ששם הוא אמיתת ענין השם. וזהו ענין ואלה שמות בירידה בגלות, שכל השמות הם בירידה ובגלות, בשביל התכלית של העלי׳ דאעלך גם עלה.
ומבאר שם, דאיך יכול האדם להמשיך את כל זה, הלא הנשמה היא בעלת גבול, ואיך יכולה לחזות בנועם ה׳ שהוא בלי גבול, אלא דזהו ע״י תורה ומצוות, וכמו שנאמר לאתקנא רזא דשמי׳34, דשם הוי׳ הוא למעלה מז׳ שמות, וכל שכן משם אלקים, ועל זה נאמר לאתקנא רזא דשמי׳, ההמשכה בשם הוי׳ (כנ״ל), וזהו ע״י תורה ומצוות שהם לבושים על זה וממשיכים את זה. ואיך יכולים להמשיך את זה ע״י תורה ומצוות, הנה זהו היות שמשם התורה נלקחה, עד שאומרים שכל התורה כולה שמותיו של הקב״ה. וזהו ואלה שמות גו׳ הבאים מצרימה, שאיך יכול להיות הגאולה, הנה זהו דוקא ע״י חומר ולבנים, שזהו בעיקר ליבון הלכתא35, וכמ״ש באוה״ת36 שזהו הענין דכי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם37, שזהו38 ענין התורה שנקראת לחם כמ״ש39 לכו לחמו בלחמי, ובזה גופא דוקא אגדה שבתורה שרוב סודות התורה גנוזים בה (כמ״ש בתניא40), שזהו פנימיות התורה, שעי״ז יכול להמשיך עד בשם הוי׳ עצמו.
וזהו מה שנאמר41 על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, דבענין42 התפילה לפעמים יכול להיות שבקומו בבוקר יהי׳ באופן של בלי טמטום הלב ובלי טמטום המוח43, שאז ההתבוננות היא בהרחבה ובעמקות לאשורה ולבורי׳, שעי״ז מיד בהתחלת התבוננותו בהשגה אלקית נהי׳ אצלו הענין של שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳44, שעי״ז הוא בא באהבה ותשוקה עד שמגיע למעלה יותר, לחולת אהבה45, עד הענין דכלות הנפש ממש (וכמו שמבאר אדמו״ר הזקן בתניא בפרקים האחרונים של חלק ראשון46). אבל לפעמים יכול להיות שגם כאשר מתבונן במוח, זה לא יחדור ללב, כי יש אצלו הענין של טמטום הלב, מצרים, דהיינו שההתבוננות אינה פועלת במדות שבלב, וזהו מצד מיצר הגרון47. ועוד יותר, שלפעמים יש אצלו גם טמטום המוח ר״ל, שההתבוננות אינה פועלת אצלו אפילו במוחו, ועל זה צריך להיות ענין העבודה של לית פולחנא כפולחנא דרחימותא48, שזהו העבודה באהבה, שעי״ז יכול לפעול שההתבוננות תפעל עליו, וכמבואר בקונטרס העבודה49 הענין של לית פולחנא כפולחנא דרחימותא שזהו עיקר ענין התפילה. וכן יש הענין בלימוד התורה, שהתורה ירדה למטה ונתלבשה בגשמיות, שישים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר50 אלו ההלכות51, ומצד זה יכול להיות שלא יזכור על נותן התורה52, ובפרט בתורה שבע״פ שהיא לא כמו תורה שבכתב, דתורה שבכתב לא ירדה למטה כל כך עד שנתלבשה בטענות של שקר, משא״כ בתורה שבע״פ שירדה כל כך למטה53, עד שיכול לשכוח על נותן התורה, וכמ״ש אדמו״ר הזקן54 שאפילו בינוני הנה אצלו רק בתחילת הלימוד (והיינו לפני הלימוד) יש הכוונה לשם נותן התורה, אבל אח״כ באמצע הלימוד אז הוא מושקע בסברא55, שבאמת כך צריך להיות שיהי׳ שקוע בסברא, אבל בכדי שענין הזכרון על נותן התורה יהי׳ ג״כ, צריך לפעול את זה ע״י העבודה, שע״י הכוונה בתחילת הלימוד זה יפעל ויחדור (דורכנעמען) על כל הזמן שלומד, וזהו ענין של ברכו בתורה תחילה56, שיפעל על כל הזמן. ולמעלה מזה זהו כמו שהי׳ אצל דוד שחיבר קוב״ה עם התורה57, שזהו ענין של ברכו בתורה תחילה, שמחבר חכמה עם כתר. וכן יש הענין של גמילות חסדים, שזהו הענין דלאתכפיא לסט״א בדרך כפי׳58, שזהו בנוגע אל הזולת, בין אדם לחבירו, ענין גאוה ישות וכו׳, שזהו לשנות טבע מדותיו59 (וכמבואר בי״ט כסלו60). ועד שמסיים בתו״א61 ״והמבין יבין״, שזהו דלית שמאלא בהאי עתיקא62, כך יש לומר בדרך אפשר הפירוש בזה. וע״י כל זה נעשה בחי׳ עמוד שעליו העולם עומד.
וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, שמצד מה הי׳ הבאים מצרימה, מצד שמות בני ישראל, ולכן זהו אפילו איך שזה בא בענין יחוד הוי׳ ואלקים ובאדנ-י, ולמטה יותר בכח הפועל בנפעל, ואפילו עד כמו שהנפעל עומד למטה, דזהו בטחו בהוי׳ עדי עד כי בי-ה הוי׳ צור עולמים63. וזהו ענין הבאים (י-ה), שמצד י-ה יכול להיות הבאים מצרימה. וזהו64 ענין זיווג ישראל ורחל, יחוד הוי׳ ואדנ-י, וזיווג יעקב ורחל, יחוד קוב״ה ושכינתי׳, שזהו ענין השמות, די״ב שבטים זהו מצד י״ב צירופי הוי׳ שלמעלה, שמצד זה ישנו הענין של י״ב שבטים למטה, הראובני השמעוני65, וכמבואר בתו״א דשבת הקודמת66 שהם ראובן שמעון לוי ויהודה, ראובן זהו ענין הראי׳ באלקות, שמעון זהו ענין שמיעה באלקות, לוי התקשרות, ויהודה ענין ההודאה, אודה67, שזה שייך לעצמות. וזהו שמות בני ישראל, שמהשם אי אפשר להכיר על מה זה מראה, כמבואר68 החילוק בין שם לאור, שאע״פ שבד״כ אומרים שזהו ענין אחד, בכל זאת יש חילוקים ביניהם, ובכל אחד מהם יש מעלה וחסרון, דהמעלה שבאור היא שהוא מעין המאור, עד שמהאור יכול להיות קצת הכרה במאור עצמו, אבל החסרון בזה הוא שזהו רק הארה ואין בו מעצם המאור. משא״כ שם69, דאע״פ שמהשם אי אפשר לידע את הענין שהשם מראה, רק היות וזהו שם בלשון הקודש, והרי יודעים שראובן זהו ענין הראי׳70, לכן יודעים שהנקרא בשם ראובן כך ענינו, אבל מכל מקום לא יודעים זאת מהשם בלבד, והראי׳ על זה שכמה וכמה אנשים נקראים בשם ראובן ועניניהם שבכחות הגלויים לגמרי אינם דומים (וכמובא המשל הזה בחסידות71), אבל יש בשם מעלה שהוא המקשר את הנשמה מה שהיא חי להחיות72 עם הגוף, דלא רק שזהו החיות, אלא עד החיות הכללי, שזה נוגע לקישור הנשמה בגוף. ועוד יותר, דישנו הענין שע״י קריאה בשם נפנה לקוראיו בכל עצמותו. ויתירה מזו, שכאשר האדם שקוע בהתעלפות, שכל כחותיו בהעלם, אז במה אפשר לעוררו, הנה דוקא ע״י שילחשו את שמו באזניו הרי הוא מתעורר, כי השם הוא נוגע בעצם ממש, ולכן ע״י הקריאה בשם נמשך המשכה חדשה, חיות חדשה מהעצם ממש, כמבואר בחסידות באריכות71.
וזהו ואלה שמות גו׳ הבאים מצרימה, ואומרים על זה73 ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, וזהו בגלל שמות בני ישראל, דאע״פ שמצד כחות הגלויים אז הי׳ שירדו מצרימה עד שהי׳ יכול להיות הקטרוג הללו וכו׳ והללו וכו׳74, וא״כ איך יכול להיות ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, ואיך יכול להיות למצרים נגוף ולבני ישראל רפוא75, אלא שזהו בגלל שמות בני ישראל, שלא שינו שמם ולבושם73, שזהו ענין העצם, והיינו שהעצם הי׳ טוב. דיהודי בכל מצב שהוא נמצא הרי העצם שלו נשאר שלם (זיין עצם בלייבט גאַנץ), שעל זה אומר אדמו״ר הזקן76 שאפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו, דאע״פ שאין לו כלום, דלכן התורה קוראת לו קל שבקלים, מכל מקום אומרים עליו שיכול למסור נפשו על קידוש השם. וזהו77 מצד העצם, שיהודי אינו רוצה ואינו יכול (ניט ער וויל און ניט ער קען) להיות נפרד מאלקות78, ומצד זה מוסר נפשו בפועל ממש. ולכן, אע״פ שהיו למטה מטה, שמצרימה בה׳ זהו למטה ממצרים סתם בלי ה׳, ע״ד מ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר79 שסולם מוצב ארצה80 זהו למטה יותר מארץ לבד, וכן השמימה80 בה׳ שזהו למעלה משמים סתם, ואעפ״כ הי׳ יכול להיות ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. וזהו ואלה שמות, שזהו שם מ״ה, שעי״ז יכלו לרדת, ועי״ז באה אח״כ העלי׳. וזהו ראובן ושמעון נחתין, דאע״פ שהם מאוד למטה מטה, מכל מקום סלקין. וכמו שנתבאר לעיל (בהמאמר די״ט כסלו81) שזה צריך לחדור (אַז עס זאָל דורכנעמען) עד מלכות שבמלכות, ושזה יחדור לא רק את כח הפועל בנפעל, כי אם את הנפעל עצמו, וכמו שכח הפועל עומד בתוך הנפעל כאן למטה, הנה גם הנפעל עצמו יצעק (דער נפעל אַליין זאָל שרייען) אין עוד מלבדו82.
ומכיון שהתורה מספרת לנו סיפור זה, לכן זו הוראה לכל הגלויות, עד גלות זה האחרון, שאע״פ77 שעבדו בהם בפרך בכל עבודה83, ולא סתם פרך בקל וחומר וליבון הלכתא וכו׳ אלא בחומר ובלבנים83 ממש, עד מיצר ועקתא דמצרים ממש, ובפרט הגזירה על הילדים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו84, מכל מקום יכלו לעמוד ויכולים לעמוד. וזהו ע״י מוצא פי הוי׳, עי״ז שיש לו אבא או סבא ש״אחז בידית הדלת״ של פנימיות התורה (וואָס דאָס איז צוליב אַז ער האָט אַ טאַטע אָדער אַ זיידע וואָס האָט זיך אָנגעהאַלטן אין דעם קליאַמקע פון פנימיות התורה)85, שזהו הנתינת כח, ועד שזהו גם הבטחה, שיוכלו לעמוד עד שיצאו מכור הברזל דמצרים86, ודוקא בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו בצאננו87 עד שלא תשאר אף פרסה88, וביד רמה89 וברכוש גדול90. וכן לעתיד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות91, וכמו ששם הי׳ ביד רמה וברכוש גדול, כך גם בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (שמות א, א).
2) ריש פרשתנו.
3) מו, ח.
4) מקץ מג, כ.
5) ויגש שם, ד.
6) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב. לקו״ש חי״א ע׳ 8 ואילך.
7) תו״א שם נ, א.
8) קהלת ג, יא. וראה לקו״ת במדבר ה, ב.
9) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
10) תו״א שם, ג.
11) בראשית ג, ח.
12) שמו״ר פ״ב, ה.
13) פרשתנו ג, ב.
14) ראה ב״ר פכ״ד, ה. קה״ר פ״ג, יא (ב). ועוד.
15) תו״א בראשית ה, ג ואילך. סה״מ נ״ך-מאחז״ל בתחלתו. וש״נ.
16) תהלים עד, ט.
17) ישעי׳ כא, יב. תו״א מקץ מב, ב. אוה״ת בשלח ס״ע שצא. ובכ״מ.
18) נוסח ״ברוך שאמר״.
19) תו״א פרשתנו מט, סע״א ואילך.
20) אוה״ת פרשתנו ע׳ י ואילך. וראה בכ״ז גם שם (כרך ז) ע׳ ב׳תעח ואילך.
21) פ״ז (פב, א).
22) זח״ג (רע״מ) רנה, ריש ע״ב.
23) רמב״ן בהקדמתו עה״ת. יונת אלם פכ״ט. וראה זח״ב פז, א. ובכ״מ.
24) זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ועוד.
25) תהלים כז, ד.
26) שמואל-א א, י.
27) תו״א משפטים עט, סע״א-ב.
28) סכ״ט (קמט, א).
29) שם (קנ, א).
30) ד״ה פדה בשלום (הנחה בלתי מוגה – סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע תק).
31) ל׳ הכתוב – מיכה ז, יח.
32) אד״ר – הובא בסהמ״צ להצ״צ קע, סע״ב. וראה לקו״ת נשא כא, ד ובהמ״מ לשם (בהוצאת קה״ת, תשד״מ ואילך).
33) ראה שבועות לה, סע״א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
34) ראה גם תו״א יתרו סז, ד ואילך. סה״מ בראשית ח״א ע׳ רכב. וש״נ.
35) זח״ג קנג, א. הובא בתו״א ריש פרשתנו.
36) ראה גם סה״מ תרכ״ז ע׳ פ.
37) עקב ח, ג.
38) ראה ספרי עקב יא, כב.
39) משלי ט, ה ובמצו״ד. ברכות נז, סע״א. חגיגה יד, א. ב״ר פמ״ג, ו. ועוד.
40) אגה״ק סכ״ג (קלז, א).
41) אבות פ״א מ״ב.
42) בהבא לקמן – ראה גם תו״א פרשתנו נ, סע״ד ואילך.
43) ראה בארוכה ד״ה לפיכך נקראו תשט״ז (סה״מ ויקרא ע׳ פג ואילך). וש״נ.
44) איכה ב, יט.
45) ל׳ הכתוב – שה״ש ב, ה. וראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״י ה״ג.
46) פ״נ.
47) ראה תו״א שם מט, סע״ד. וראה ל״ת להאריז״ל פ׳ וישב. תו״א וירא נח, ב. ובכ״מ.
48) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
49) פ״א. פ״ג ואילך.
50) שה״ש ו, ח.
51) שהש״ר פ״ו, ט (ב).
52) ראה קונטרס עץ החיים פי״א.
53) ראה תניא פ״ה (ט, ב).
54) תניא ספמ״א (נח, ב).
55) ראה סה״ש תורת שלום ע׳ 217.
56) נדרים פא, א.
57) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
58) ראה ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
59) לקו״ד ח״א נו, א-ב.
60) ד״ה פדה בשלום (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ רלו). קונטרס ענינה של תורת החסידות (משיחת י״ט כסלו שנה זו) בתחלתו.
61) שם נא, ריש ע״ד.
62) זח״ג (אד״ר) קכט, א. וראה גם שם רפט, א.
63) ישעי׳ כו, ד.
64) ראה תו״א פרשתנו מט, ד.
65) פינחס כו, ז; יד. ראה פרש״י שם, ה.
66) ר״פ ויחי.
67) ויצא כט, לה.
68) ד״ה ויאמר גו׳ בא תרס״ח (סה״מ ע׳ פב-פג). ד״ה אני לדודי תרד״ע (המשך תער״ב ח״א ע׳ תרכג ואילך). ד״ה החודש הזה עטר״ת (סה״מ ס״ע קצט ואילך). ד״ה אר״א עתידין צדיקים תרצ״ד (קה״ת, תשס״ג). ובכ״מ. וראה גם ספר הערכים – חב״ד ערך אור – ביחס לשם (כרך ב ע׳ תרכא). וש״נ.
69) ראה גם לקו״ש חט״ז ע׳ 37. וש״נ.
70) ראה ויצא שם, לב.
71) דרושים שבהערה 68. ועוד.
72) ראה בארוכה ד״ה ובחודש השביעי תרס״ג (סה״מ תרס״ג ח״א וח״ב בתחלתם). ד״ה אשרינו ה׳ש״ת (סה״מ קיץ ה׳ש״ת ע׳ 31 ואילך). ועוד.
73) ויק״ר פל״ב, ה. וש״נ.
74) ראה זח״ב קע, ריש ע״ב. מכילתא בשלח יד, כח. יל״ר בשלח שם, כז. וראה גם שמו״ר פכ״א, ז. פמ״ג, ח. ועוד.
75) ע״פ ישעי׳ יט, כב. זהר שם לו, א.
76) תניא פי״ח (כד, א).
77) בחלק זה של המאמר התאפק כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א מאוד מלבכות. המו״ל.
78) ״היום יום״ כה תמוז. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ שפד. סה״מ תרפ״ד ע׳ רטו. שם ע׳ רמג. תש״י ע׳ 115. שם ע׳ 117. ועוד.
79) ד״ה זה היום דש״פ נצבים תרצ״ד (סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א).
80) ויצא כח, יב.
81) שבהערה 60 (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ רלד-ה. שם ע׳ רלח).
82) ואתחנן ד, לה.
83) ע״פ פרשתנו א, יד.
84) שם, כב.
85) ראה סה״ש תרצ״ט ע׳ 315. שם ע׳ 338. ובכ״מ.
86) ואתחנן ד, כ. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד.
87) בא י, ט.
88) שם, כו.
89) בשלח יד, ח.
90) לך לך טו, יד.
91) מיכה ז, טו.
[סה"מ שמות ח"א (מילואים) ע' רסו ואילך]
״בסוף המאמר (כשדיבר אודות יהודי רוסיא) התאפק מאוד מלבכות, וכמה פעמים השתתק, שלא הי׳ יכול להמשיך הלאה, ובמיוחד כשהזכיר את פתגם אדה״ז שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלקות. והזכיר ג״כ שהנפעל (היש) יצעק (זאָל שרייען) אין עוד, והתאפק מאוד בזה מבכי (כנראה הי׳ זה בגלל שר׳ משה וישצקי הגיע לכאן ביום ה׳, וכמדומה שעדיין לא נכנס ליחידות). כולם היו מזועזעים, אבל אחרי המאמר נהי׳ בשמחה״ (מיומני התמימים).
חלק מהמאמר הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (בשילוב שיחות ההתוועדות) ונדפס בלקו״ש חט״ז ע׳ 33 ואילך.
בעת הדפסת ספר המאמרים שמות ח״א (הוצאה ראשונה ושני׳) לא הי׳ תח״י כי אם תוכן קצר מהמאמר (וכאן נוספו פרטים אחדים משם החסרים בהנחה המלאה), ונדפס לראשונה בקונטרס בפ״ע לקראת ש״פ שמות תשע״ט.